קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד חברת תעופה בגין עיכוב טיסה: תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר נגרמו לו כפועל יוצא מעיכוב בטיסה. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 1. התובע הזמין מאת הנתבעת טיסה מלונדון לניו יורק ליום 27/1/09. 2. הטיסה הוזמנה מאת הנתבעת ואולם, בוצעה בפועל על ידי חברת ורג'ין, עימה יש לנתבעת הסכם מסוג :"קוד שריינג" 3. הטיסה היתה אמורה להמריא בשעה 9:30 ובפועל יצא בשעה 14:12 - דהיינו הטיסה יצאה באיחור של 4 שעות ושלושים ושתיים דקות. לטענת התובע: 4. הנוסעים הועלו לטיסה 10 דקות לפני המועד המיועד לטיסה, לאחר המתנה, נמסרה הודעה על ידי קברניט המטוס כי קיימת בעיה במנוע המטוס, בתחילה נאמר כי יורדו לטרמינל אבל בסיכומו של דבר, הנוסעים לא הורדו וחזו באנשי הצוות המכאני מנסים לתקן את המנוע. בשעה 11:30 הוגש לנוסעים כיבוד קל ורק בשעה 11:45 הורדו הנוסעים מהמטוס לטרמינל וזאת, על מנת לעבור לטיסה חלופית. הנוסעים הועברו לשער טיסה אשר בו לא היו תנאים נאותים - ללא שירותים, ללא אפשרות לחיבור לאינטרנט וללא יכולת להשתמש בטלפון. נמסרו לנוסעים כרטיסי חיוג ואולם, כרטיס החיוג אשר נמסר לו לא עבד הואיל ותוקפו פג שנה קודם לכן. לטענת התובע לאורך כל הזמן האמור, ביקש את נציגי חברת התעופה לאפשר לו לעלות לטיסה חלופית ולטענתו, בנקל ניתן היה לעשות כן, הואיל וטס רק עם מטען יד וכן, הואיל והיו טיסות רבות לרבות, טיסה של הנתבעת בהן ניתן היה להטיסו. כאמור, לטענת התובע, יצאה לבסוף הטיסה החלופית רק בשעה 14:12. פועל יוצא מהאיחור ביציאת הטיסה, הוא הגיע לניו יורק רק בשעה 19:00 , במקום להגיע בשעה 12:00 לערך ומשכך, הפסיד שעות עבודה ולמעשה יום עבודה. לטענת התובע, כפועל יוצא מהעיכוב בטיסה , נגרמו לו נזקים כדלקמן: אובדן יום עבודה המוערך על ידו בסך 5,000 ₪, אובדן כפפות יד - אשר נשכחו על ידו בלחץ האירועים במושב המטוס הלקוי אשר שווין- 330 ₪, עלות מוניות בסך 62$ , טלפונים בסך 15 לירות שטרלינג ועוגמת נפש הנאמדת על ידו בסך של 1,000 ₪. בסך הכל מעמיד התובע את נזקו על סך של 6,680 ₪. לטענתו, בנסיבות האמורות, חלה חובה על הנתבעת לפצותו בגין הנזק אשר נגרם לו. 5. לטענת הנתבעת, הואיל והטיסה לא הופעלה על ידה אלא על ידי חברת ורג'ין , הרי שבהתאם לאמנת ורשה ,על התובע להפנות את התביעה אל מפעיל הטיסה - דהיינו חברת ורג'ין. הנתבעת מוסיפה וטוענת לחילופין כי בהתבסס על אמנת ורשה, הואיל ולא היתה לה שליטה על האירועים המהווים בסיס לתביעה שהיו בשליטת חברת ורג'ין, הרי שממילא חל פטור מאחריות לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה ומשכך, אין להטיל עליה חבות כלשהי. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, הואיל ומקור העיכוב הינו בתקלה טכנית במטוס, הרי שאין להטיל אחריות בהתאם לחוק התובלה האווירית . יתרה מכך, לחילופין - טוענת הנתבעת כי נזקיו של התובע לא הוכחו על ידו וכן, כי הוצע לו לפנים משורת הדין פיצוי ראוי בדמות כרטיס טיסה חלופי ואולם, הוא סירב לקבלו. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה. 6. במסגרת הדיון בפני העידו התובע ונציג הנתבעת והתברר כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא קטנה ומשכך, טענו הצדדים ארוכות בהקשר לשאלות המשפטיות עליהן נסובה התביעה. 7. למען הסדר ושלמות היריעה, טרם אתייחס לטענות הצדדים, הנני מוצאת לנכון להבהיר מספר מושגי יסוד העולים, במסגרת הטיעון וכן, המצב המשפטי הכללי הנוגע לענין. תחילה, הסכם שיתוף- (code sharing agreement) (לעיל ולהלן:"הסכם קוד שרינג"), הינו הסכם הנחתם בין חברות תעופה ולפיו כל אחת מן החברות יכולה לשווק ולמכור כרטיסי טיסה לטיסותיה של החברה השניה. המקור למינוח הינו בכך, שקוד הטיסה של החברה האחת יוצג גם בטיסות החברה השנייה . הסכמי שיתוף אלו מאפשרים לחברות התעופה להציע ללקוחותיהן מספר גדול של יעדים ומספר גדול יותר של טיסות לאותם יעדים בשעות מגוונות או ליעדים אליהם החברות אינן מפעילות טיסות. התשלום והסדרת התנאים לענין שיווק ומכירת הכרטיסים כאמור, מוסדרים במסגרת הסכם קוד השרינג בין החברות השונות. אין עוררין כי במקרה בפני, לנתבעת הסכם קוד שרינג עם חברת ורג'ין ומכח הסכם זה, מכרה הנתבעת לתובע את כרטיס הטיסה לטיסה נשוא התביעה. טיסה אשר הופעלה והוטסה בפועל על ידי חברת ורג'ין. התביעה הינה לנזקים הנובעים מעיכוב בטיסה ומשכך, חוסה התביעה תחת כנפי חוק התובלה האוירית , תש"ם - 1980 (להלן:"חוק התובלה האווירית") . במסגרת חוק זה הוחלו והוכנסו לתוקפן, מספר אמנות בינלאומיות החלות בנושא התובלה האווירית. סעיף 10 לחוק, מייחד את העילה הנובעת מהובלה אווירית ובהתאם לו: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". החוק מחיל כאמור מספר אמנות בינלאומיות בנושא התובלה ובינלאומית ובכלל זה, שתיים הרלוונטיות לעינינו - האחת אמנת ורשה שנחתמה ביום 12/10/1929 (להלן:"אמנתת ורשה) ואשר הורחבה ושונתה במסגרת מספר פרוטוקולים מאוחרים האחד מהם הרלוונטי לעינינו הינו מיום 28/9/1955 אשר נחתם בהאג (להלן:"פרוטוקול האג") . השניה - הינה אמנת גואדלהרה אשר נחתמה ביום 18/9/1961 (להלן:"אמנת גואדלהרה") . להלן יובאו סעיפים מתוך החוק ומתוך ,האמנות הנ"ל הרלוונטיות לשאלות במחלוקת בתביעה בפני. סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי : "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין". סעיף 20 (1) לאמנת ורשה כפי שתוקן בפרוטוקול האג מיום 28/9/1955 קובע כי : "בהובלת נוסעים וכבודה , ובמקרה של נזק הנגרם ע"י עיכוב בהובלת מטען לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית לגביהם " במסגרת חוק ההובלה האוירית, מוגדרת אמנת גואדלהרה כדלקמן: "האמנה המוספת לאמנת ורשה בדבר תובלה בין לאומית באויר המבוצעת בידי אדם שאינו המוביל לפי ההסכם, שנחתמה בגואדלהרה ביום 18 בספטמבר 1961." בסעיף זה הגדרת "אמנה" לפי החוק כוללת הן את אמנת ורשה והן, את אמנת גואדלהרה. בסעיף 4 לאמנה נקבע כי שר התחבורה רשאי להודיע ברשומות "על כניסת אמנת גודאלהרה ... לתקפם לגבי מדינת ישראל ומשהודיע כך, יחולו הוראותיהם של אלה שניתנה עליהם ההודעה על תובלה אוירית בהתאם לקבוע בהם , והם יפורסמו ברשומות." אין עוררין כי בהקשר לאמנת גואדלהרה ניתנה הודעה כאמור ביום 2/4/81 ובהתאם לה נכנסה האמנה לתוקפה ביום 1/2/1981. (ראה י"פ תשמ"א מספר 2701 מיום 2/4/1981 עמ' 1301). אמנת גואדלהרה עוסקת למעשה בנסיבות החלות במקרה של קוד שרינג ובסעיף ההגדרות לאמנה זו קיימת הפרדה בין: "מוביל לפי חוזה" שמשמעו - "אדם שהוא צד לחוזה הובלה המוסדר באמנת ורשה והערוך עם נוסע או עם שוגר , או עם אדם הפועל מטעמו של הנוסע או השוגר". לבין - "מוביל בפועל" שמשמעו - "אדם למעט המוביל לפי חוזה, שמכוח הרשאה שניתנה על ידי המובטל לפי החוזה ממבצע את ההובלה, כולה או מקצתה, האמורה בפסקה (ב), אך שאיננו, בכל הנוגע לצד זה, מוביל הבא אחריו במובנה של אמנת ורשה. הרשאה זו יהיו מניחים את קיומה, כל עוד לא הוכח ההיפך מכך." בסעיף 2 לאמנת גואדלהרה נקבע כי : "ביצע המוביל בפועל הובלה, כולה או מקצתה, המוסדרת, בהתאם לחוזה הנזכר בסעיף 1, פסקה (ב), על פי אמנת ורשה, יהיו המוביל לפי חוזה והמוביל בפועל כפופים יחדיו לכללי אמנת ורשה, הראשון לגבי כלל ההובלה הנידונה בחוזה, והאחרון - לגבי ההובלה שביצע בלבד, למעט אם נקבע אחרת באמנה זו." בסעיף 3 לאמנת גואדלהרה נקבע כי : "1. מעשיהם ומחדליהם של המוביל בפועל, ושל משמשיו וסוכניו, הפועלים תוך מילוי תפקידיהם, יהיו רואים אותם, בזיקה להובלה שבוצעה על ידי המוביל בפועל, גם כמעשיו ומחדליו של המוביל לפי חוזה." בסעיף 7 לאמנת גואדלהרה נקבע כי : "לגבי הובלה המבוצעת בידי מוביל בפועל, כל תובענה לדמי נזק, ניתן להגישה, לבחירת התובע, נגד אותו מוביל או נגד המוביל לפי חוזה, או נגד שניהם, בצוותא או בנפרד. הוגשה התובענה נגד אחד מן המובילים הללו בלבד, זכאי אותו מוביל לדרוש כי המוביל האחר יצורף להליכים, כשסדרי הדיון ותוצאותיו מוסדרים בדיני בית המשפט הדן בענין." 8. לאור הוראות הדין החלות בנושא, אבחן להלן, את טענות הצדדים ובמיוחד טענות הנתבעת בנושא אחריותה לנזקים נשוא התביעה אשר אירעו לתובע. הנתבעת טענה למעשה שתי טענות הקשורות זו בזו והנוגעות לכך, שלא ביצעה בפועל את הטיסה נשוא התביעה אלא שהטיסה בוצעה על ידי חברת ורג'ין. טענתה הראשונה של הנתבעת הינה שאין להטיל עליה כל אחריות הואיל ואינה ה"מוביל" לפי אמנת ורשה ומשכך, היה על התובע לתבוע את חברת ורג'ין. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת - כמפורט לעיל בהרחבה, במסגרת אמנת גואדלהרה, נקבעה אחריות מקבילה הן למוביל על פי החוזה והן למוביל בפועל ומשכך, בהתאם לסעיפי האמנה האמורה - נחשבת הנתבעת שהיא "המוביל על פי חוזה" כ"מוביל" לצורך אמנת ורשה. (ראה לעיל סעיפים 2 ו - 3 לאמנת גואדלהרה). אציין כי המחוקק הישראלי היה ער למשמעות הנובעת מאמנת גואדלהרה ואף התייחס לכך,עת הגדיר את האמנה כ"אמנה המוספת לאמנת ורשה בדבר תובלה בין לאומית באויר המבוצעת בידי אדם שאינו המוביל לפי ההסכם" - כלומר נושא הרחבת האחריות לפי אמנת גואדלהרה הן למוביל על פי ההסכם והן למוביל בפועל - נעשה במודע עת הוחלו תנאי אמנה זו על פי חוק התובלה האוירית. (ראה לענין זה גם - תא (חי') 16343/01 ד"ר לורבר מרגלית נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (פורסם במאגרים המשפטיים ) אשר קבע בדומה אחריות ביחד ולחוד למוביל על פי ההסכם ולמוביל בפועל בהסתמך על אמנת גואדלהרה). טענתה השניה של הנתבעת בהקשר זה הינה שהואיל והטיסה היא בקוד שר ולא מבוצעת בפועל על ידם ,הרי שחל האמור בסעיף 20(1) לאמנת ורשה , אין לה שליטה על האירועים-והאירועים הינם בשליטת חברת ורג'ין ומשכך, נכנסת הנתבעת לגדר הפטור הקבוע בסעיף זה ואין להטיל עליה אחריות. לטענת הנתבעת, בהקשר זה, אין באמנת גואדלהרה בכדי לאיין את תכולת הפטור לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה ומשכך, בנסיבות בהן אין למוביל על פי ההסכם כל שליטה על האירועים נשוא התביעה - כפי שהדבר בעיניינו - אין להטיל עליו אחריות. אין בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת, באשר פרשנותה זו של הנתבעת מרוקנת להלכה ולמעשה מתוכן את תכליתה של האמנת גואדלהרה ובהתאם לה , המוביל על פי החוזה והמוביל בפועל יישאו באחריות כלפי הניזוק ביחד ולחוד (ראה סעיף 3 לאמנת גואדלהרה). בהקשר זה, באם תתקבל פרשנותה של הנתבעת הרי שלמעשה לא ניתן יהיה להטיל על המוביל לפי חוזה, כהגדרתו באמנה, אחריות בשום מקרה שכן, לכאורה תמיד השליטה על הטיסה הינה של המוביל בפועל ולא של המוביל על פי החוזה. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי ממילא גם לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה - יחול הפטור במקרה בו יוכיח המוביל כי הוא , " שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית לגביהם" - בהקשר זה, אין עוררין כי חברת ורג'ין, הינה, לכל הפחות, במעמד של "שליח" של הנתבעת ומשכך, לא די היה שהנתבעת הראתה כי לא היתה לה שליטה על האירועים נשוא התביעה אלא שהיה עליה להראות כי גם לחברת ורג'ין לא היתה שליטה כאמור. משכך, הנני קובעת כי הנתבעת כמוביל על פי ההסכם , תהיה פטורה מאחריות לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה, רק באם היא תוכיח כי הנזקים נשוא התביעה לא היו בשליטה וכן, לא היו בשליטת המוביל בפועל. דהיינו, ההגנה אשר תהיה קיימת לה תושתת כל כולה על ההגנה אשר קיימת למוביל בפועל. 9. לאור קביעתי האמורה, היה על הנתבעת להציג בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענתה בדבר פטור לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה, דהיינו ראיות התומכות בכך שלא היה באפשרותה או באפשרות חברת ורג'ין לנקוט באמצעים על מנת למנוע את הנזק נשוא התביעה. בהקשר זה , טענה הנתבעת כי - העיכוב בטיסה מקורו בתקלה טכנית במטוס ומשכך, לאור דאגה לבטיחות ולשלומם של הנוסעים , לא היה מנוס מעיכוב כאמור. התובע מודה למעשה כי אמנם היתה תקלה טכנית במטוס ומפרט בכתב התביעה כי הוא והנוסעים צפו בצוות המכאני המנסה לתקן את המטוס. לאור האמור, הנני קובעת כי אמנם העיכוב בטיסה נקבע עקב תקלה טכנית במקום. יחד עם זאת, אין בקביעתי זו בכדי לאיין באופן אוטומטי את אחריות הנתבעת שכן, בגם במקרה של ליקוי כאמור, על המוביל להראות כי מדובר בליקוי טכני שלא היה צפוי ושלא ניתן היה למנוע אותו. בהקשר לכך, לא הציגה הנתבעת ולו בדל של ראיה באשר למהות הליקוי הטכני ,יכולת הצפייה של ליקוי זה , היכולת למנוע מראש ליקוי זה ואפשרויות התיקון שלו - משכך, אין הנתבעת יכולה לחסות תחת הפטור המוקנה בסעיף 20(1). (ראה לענין זה תא (ראשל"צ) 955/08 שרליט ירון נ' השטיח המעופף בע"מ)(6/12/10) (פורסם במאגרים המשפטיים) . 10. יתרה מכך, גם במקרה בו מדובר בליקוי מכאני, עדיין על המוביל להראות כי עשה ככל שביכולתו על מנת להקטין את הנזק. בהקשר זה נטען על ידי התובע כי ניתן היה לשבצו בטיסה חלופית . הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח טענה זו ואולם, הנתבעת מתעלמת מכך, שהנטל להוכיח קיומו של הפטור לפי סעיף 20(1) לאמנה , מוטל על המוביל ומשכך, הנטל להראות כי שילובו של התובע בטיסה חלופית לא היה אפשרי - היה עליה . (לענין זה ראה - ע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעמת ואח', פ"ד לח(4) 57, 63 (1984); ע"א (חי') 1346/05 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר ואח', (ט.פ.) (2006)]; בר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליננס נ' קוגן ואח', (ט.פ.) (2004)]. יפים לענין זה, דברי כבוד השופט ד. לוין בד"נ 36/84 טייכר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 631 (1987)]: "ביטוי למאזן השיקולים הנ"ל ניתן למצוא בכך שמצד אחד סעיפים 17 19 לאמנה מטילים רמת אחריות גבוהה לנזקים, שנגרמו לנוסעים במהלך התובלה, וסעיף 20(1) מוסיף, שהנטל להוכחת חוסר הרשלנות מונח על כתפי המוביל.." הואיל והנתבעת לא הביאה כל ראייה בתמיכה לטענתה בדבר חוסר היכולת להקטין את הנזק - הרי שהנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה לפי סעיף הפטור לאמנת ורשה. 11. משקבעתי כי על הנתבעת מוטלת האחריות לנזקי התובע הואיל ואינה חוסה תחת סעיף הפטור בהתאם לאמנת ורשה. הנני נדרשת לשאלת הפיצוי לו זכאי התובע. התובע טען לפיצוי בגין נזקים בעין בגין הוצאות מונית והוצאות טלפון- התובע תמך טענותיו אלו בקבלות ומשכך, הנני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת נזקים אלו בסך 256 ₪ (62$) בגין עלות המונית ובסך 93 ₪ (15 לירות שטרלינג)- בגין עלויות הטלפון. התובע טען בנוסף כי נגרם לו אובדן יום עבודה בעלות של 5,000 ₪ - הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת נזק זה. בהקשר זה טען התובע כי הגיע לניו יורק באיחור של 5 שעות בסיום יום העבודה (19:00) ומשכך, איבד 5 שעות עבודה המוערכות על ידו בסך של 1,000 ₪ לשעה ובסך - 5,000 ₪ בסך הכל. בתמיכה לטענה זו הציג התובע הסכמי שכר טירחה , אשר יודגש כי אינם נוגעים ללקוחות אשר עימם היה על התובע להיפגש כביכול, ובהתאם להם התובע גובה סך של 1,000 ₪ לשעת יעוץ . בכל הכבוד, אין בראיות אשר צורפו בכדי לתמוך בטענת התובע - תחילה, התובע לא הציג ולו בדל של ראייה באשר לטענתו ולפיה, אמנם היו קבועות לו פגישות במועד הנקוב ובכלל זה, לא הגיש לוח פגישות . כן לא הגיש התובע כל ראיה הנוגעת להיקפי הפגישות אשר נקבעו ולענין זה, כי אמנם הפגישות היו בהיקפים של 5 שעות עבודה . זאת ועוד, התובע לא הציג כל ראייה בנוגע לשווי זמנו בפגישות אלו באופן ספציפי ולענין זה לא די בהצגת הסכמים של לקוחות אקראיים אשר אינם ממין הענין. יתרה מכך, התובע לא הראה כי הפגישות אשר בוטלו לא התקיימו בימים האחרים בהם שהה בניו יורק ומשכך, כי אמנם נגרם לו הנזק הנקוב על ידו. לאור האמור לעיל - הנני קובעת כאמור כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת נזק זה ומשכך, הנני דוחה תביעתו של התובע בנוגע להפסד יום עבודה. התובע תבע סך 330 ₪ בגין כפפות אשר נשכחו לטענתו על מושב המטוס הלקוי - התובע לא תמך טענתו זו בראייה כלשהי ובכלל זה, לא הציג ולו דו"ח המעיד על כך שדיווח על אובדן הכפפות לחברת התעופה ומשכך, הנני קובעת כי התובע לא הוכיח קיומו של נזק זה. לסיום - תבע התובע סך 1,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו כפועל יוצא מהעיכוב בטיסה . לענין זה טענה הנתבעת כי אין זכות לפיצוי שאינו ממוני בהתאם לאמנת ורשה. הנני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי כאמור . בהקשר זה, סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי על המוביל לפצות את הנוסע בגין כל : "נזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית". סעיף 19 אינו מגביל את הנזק לנזק ממוני בלבד ומשכך, פשיטא שניתן לתבוע מכוחו גם בגין נזק שאינו ממוני.(לענין זה ראה : בע"א 1346/05 (מחוזי - חיפה ) איבריה נתיבי אוויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר מרגלית, (פורסם במאגרים המשפטיים), , בר"ע 1293/07 (מחוזי תל אביב ) השטיח המעופף בע"מ נ' ראובן ניב, (פורסם במאגרים המשפטיים) וכן, ע"א 20/83 דדון ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3)785, 801 (1984)]. בנסיבות כפי שהוצגו בפני הנני קובעת כי אומדנו של התובע לענין עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקו , בסך 1,000 ₪ - הינה סבירה ומשכך, הנני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך זה. 12. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן שהנתבעת תשלום לתובע סך של 1,349 ₪ , כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ . התשלומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. 13. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין. תביעות נגד חברות תעופהתעופה