קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מומחה שהגיש חוות דעת לבית המשפט: במסגרת תביעה אזרחית מוגשת על ידי תובע חוות דעת מומחה. בפסק הדין, לא מקבל בית המשפט את חוות דעת מומחה התובע ומעדיף על פניה את חוות הדעת של מומחה אחר. לאחר מתן פסק הדין, מגיש הנתבע באותה תביעה, תביעה נגד מומחה התובע ובמסגרתה הוא טוען כי חוות הדעת ניתנה ברשלנות ובניסיון להטעות את בית המשפט, וכי בגין זאת יש לחייב את מומחה התובע לפצותו. האם במצב זה ניתן לסלק התביעה על הסף בטענת מעשה בית דין? זו השאלה העומדת להכרעה בפני במסגרת החלטה זו. הרקע לבקשה המשיבה הינה חברה קבלנית אשר במסגרת פעילותה בצעה פרויקט מגורים בגן יבנה (להלן: "הפרויקט"). המבקשת הינה חברה אשר במסגרת פעילותה עוסקת במתן חוות דעת וייעוץ לדיירים בקשר עם טענות לליקויי בניה. במסגרת פעילותה זו רכשה המבקשת את נכסיה של חברת "טרמינל שירותי הנדסה מקוונים בע"מ" (להלן: "טרמינל"), אשר אף היא עסקה במתן חוות דעת בקשר עם טענות לליקויי בנייה. ביום 16.9.08 הוגשה תביעה נגד המשיבה על ידי שניים אשר רכשו דירה בפרויקט, לייבושור שירי ושמריהו גולן (להלן: "הרוכשים") בטענה לליקויי בנייה, ובמסגרתה עתירה לחיוב המשיבה בתשלום פיצויים בסך של 111,050 ₪ (ת.א. 45120/08 בבית משפט השלום בתל אביב; להלן: "התביעה הראשונה"). את טיעוניהם בתביעה הראשונה, תמכו הרוכשים בחוות דעת מומחה של טרמינל, שלפיה נמצאו בדירות הרוכשים ליקויי בנייה בהיקף השווה ל- 86,050 ₪. המשיבה מצידה, תמכה את טיעוניה בחוות דעת משלה, של חברת ר.ח. גיל מהנדסים בע"מ, לפיה עלות ביצוע התיקונים אשר באחריות המשיבה מסתכמת בסך של 6,232 ₪ בלבד. במהלך הדיון בתביעה הראשונה מונה מומחה שלישי, מומחה מטעם בית המשפט. ביום 12.6.11 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, קבע בית המשפט שיש לאמץ את חוות דעת המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט ובהתאם, חייב את המשיבה לשלם לתובעים סך של 24,125 ₪ ובנוסף גם פיצויים בסך 7,000 ₪ על עגמת נפש וכן גם בחלק מהוצאות התובעים ושכר טרחת עו"ד. תביעת המשיבה טרם ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הוגשה תביעה זו. בכתב התביעה, טוענת המשיבה כי חוות דעת המומחה אשר מינה בית המשפט במסגרת התביעה הראשונה, מוצאת ליקויים בסכום נמוך בהרבה מהסכום אשר מצאה טרמינל. לשיטת המשיבה - חוות דעת טרמינל הינה "בכ- 700% יקרה יותר מחוות דעתו של המומחה אשר מינה בית המשפט" ומכאן, מסיקה המשיבה, חוות הדעת של טרמינל הינה חוות דעת אשר מטרתה הטעיית בית המשפט וניסיון להוציא כספים שלא כדין מהמשיבה. המשיבה מזהה את המבקשת עם טרמינל ולכן הוגשה התביעה נגד המבקשת. מלכתחילה הוגשה תביעה זו גם שלושה נתבעים נוספים ובהם שני הרוכשים (התובעים בתביעה הראשונה) אולם בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים נדחתה התביעה נגד הרוכשים בלא צו להוצאות. כך גם ביחס לנתבע נוסף, המהנדס ולדיסלב סובוטין, אשר חתום על חוות הדעת בשם טרמינל ואשר גם ביחס אליו נדחתה התביעה בהסכמה ובלא צו להוצאות. בכתב ההגנה, טענה המבקשת כי יש לסלק התביעה על הסף בשל העדר יריבות שכן לא רכשה את טרמינל אלא את נכסיה החומריים והרוחניים בלבד. המבקשת הכחישה את טענות המשיבה בשורת הכחשות גורפות וטענה כי יש לעכב את בירור התביעה בשל הליך תלוי ועומד, שהרי כתב ההגנה הוגש בטרם ניתן פסק הדין. בהחלטה מיום 21.10.10, בהסכמת הצדדים, עוכב בירור התביעה עד להכרעה בתביעה הראשונה. לאחר מכן, בעקבות פסק הדין בתביעה הראשונה, הודיעו המשיבה ויתר הנתבעים (הנתבעים 1, 2 ו- 4 בכתב התביעה) על הסכמה לדחיית התביעה נגד נתבעים אלו, כך שנותרה תלויה ועומדת אך ורק התביעה שבין המבקשת למשיבה. טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף לטענת המבקשת, במתן פסק הדין נוצר מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" שכן כל הסוגיות אשר נטענות בתביעה זו הוכרעו במסגרת פסק הדין. עוד טוענת המבקשת כי אף שלא הייתה בעל דין בתביעה הראשונה, יש לראותה כחליף של התובעים על יסוד "מבחן זהות האינטרסים". בתגובה, חוזרת המשיבה על טענותיה לגופן של התביעה כשהיא מדגישה כי חוות הדעת אשר הכינה המבקשת מבטאת תופעה של חוות דעת מנופחות ומוגזמות הגורמות נזק רב. ביחס לטענות בדבר מעשה בית דין, טוענת המשיבה בתגובתה כי פסק הדין איננו יוצר מעשה בית דין שכן הוא מתבסס על חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט ומכאן שלא נסתרו טענות המשיבה לרשלנות המבקשת בהוצאת חוות דעתה. עוד מדגישה המשיבה את ההלכה לפיה סילוקה של תביעה על הסף הינו סעד מרחיק לכת שאין לנקוט בו אלא במקרים חריגים. דיון הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין להביא לסיומה המוחלט של של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. שני שיקולים עיקריים עומדים ביסודה של הלכה זו: שמירת האינטרס הציבורי ושמירת האינטרסים של בעלי הדין. "בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העשויה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר" (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים [8.9.05]) מעשה בית דין יכול להיווצר כהשתק עילה ויכול גם להיווצר כהשתק פלוגתא, שזה גם הכלל הרלוונטי להחלטה זו. המסקנה לפיה קם מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" מותנית בהתקיימם של ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון. בכדי להביא לסילוקה של תביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא, שומה איפה לבחון אם התקיימו כל התנאים לקיומה. לצורך בדיקה זו אתעלם בשלב זה משאלת זהות בעלי הדין ואצא מהנחה שתביעה זו הוגשה על ידי המשיבה (הנתבעת בתביעה הראשונה) נגד הרוכשים (התובעים בתביעה הראשונה). במסגרת תביעה זו תוקפת המשיבה את עדותה של טרמינל בתביעה הראשונה וטוענת שהייתה זו עדות המתבססת על מצגי שווא של טרמינל ולחילופין על רשלנות טרמינל. אף כאן, לצורך החלטה זו, אצא מהנחה שתוכח טענת המשיבה בדבר חבות המבקשת במעשי ומחדלי טרמינל. המשיבה טוענת שעדות טרמינל, כפי שבאה לכדי ביטוי בחוות דעת טרמינל, ניתנה בחוסר תום לב, מבצע כסף ובכוונה להטעות את בית המשפט שדן בתביעה הראשונה. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למשיבה הוצאות בגין הכנת חוות דעת המומחה מטעמה בתביעה הראשונה, שכר טרחת עו"ד לניהול התביעה הראשונה וכן נגרמו לה, לטענתה, פגיעה במוניטין ובזבוז זמן. את כל אותם נזקים להם עותרת המשיבה בתביעה זו, ניתן לסכם בשתי מילים: הוצאות משפט. לזה בדיוק עותרת המשיבה נגד המבקשת בתביעה זו. לאותן הוצאות שהוציאה המשיבה כדי להתמודד עם התביעה הראשונה, לעלות חוות דעת המומחה מטעמה, לעלות עורכי דינה ולזמן שהושקע. דא עקא שזו בדיוק אותה פלוגתא אשר נדונה והוכרעה בתביעה הראשונה. בהתאם לתקנה 511 (א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו". בהמשך, בתקנה 512 (ב) נקבע כי "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". בכל תביעה אזרחית איפוא, עומדת להכרעה גם שאלת ההוצאות שהוציאו הצדדים לצורך בירור התביעה. כך בכלל. כך גם בפרט. המחלוקת בעניין הוצאות הצדדים, הרוכשים כתובעים מזה והמשיבה כנתבעת מזה, עלתה לדיון, התבררה והוכרעה. שכך נקבע בסעיף 32 בפסק הדין: באשר להוצאות ושכ"ט עורך דין, בשים לב לדיון לעיל, להבדל בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק בפועל ולמכלול נסיבות הענין (לרבות טעוני הנתבעת בסיכומיה), מחויבת הנתבעת כלפי התובעים כדלקמן: א. השתתפות בסכום האגרה ששולם: סך של 1,500 ₪ להיום. ב. מחצית שכר טרחת המומחה מטעם התובעים, נומינלי. ג. חלקם של התובעים בשכר טרחתו של מומחה בית המשפט נושא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו שולם. ד. שכר טרחת עורך דין בשיעור של 5,000 ₪. כאשר בוחן בית המשפט בתום בירורה של תביעה את שאלת החיוב בהוצאות, עומדים לנגד עיניו שיקולים רבים ובהם העיקרון שאין זה ראוי לו לבעל דין אשר זכה בדין לצאת בחסרון כיס על הוצאותיו, אך גם העיקרון לפיו יש להכריע בשאלת ההוצאות בהתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות נוכח ההליך שהתברר בפני בית המשפט. "כעיקרון, אין בעל הדין שהפסיד חייב אפוא לשאת בהוצאות יתר שהוציא בעל הדין שכנגד, שמקורן ברשלנות בניהול ההליך או בזהירות יתר שאינה נדרשת לשם השגת הצדק או הגנה על זכויותיו... צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש  - והסעד שנתקבל - ובין שכר הטרחה וההוצאות ... ניתן לשקול את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו..." (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר ואח', פורסם במאגרי המידע [30.6.05]) לפיכך, כאשר בשאלת הוצאות המשפט בבירור התביעה הראשונה עסקינן, ברי כי הייתה זו אחת הפלוגתאות אשר עלתה לדיון והוכרעה בממצא פוזיטיבי שהיה הכרחי לסיכום בירור המחלוקות בין הצדדים. אותה פלוגתא בדיוק מבקשת כעת המשיבה לשוב ולברר בתביעה זו. לו הייתה התביעה מתבררת כלפי הרוכשים, התובעים בתביעה הראשונה, ברור שהייתה נדחית בטענה למעשה בית דין ונראה שלא בכדי הסכימה המשיבה לעיכוב ההליכים בתביעה זו עד למתן פסק דין בתביעה הראשונה לדחיית התביעה נגד הרוכשים לאחר שניתן. כעת יש לבחון אם אותו השתק פלוגתא שהיה חל ביחסי המשיבה והרוכשים נוכח פסק הדין, יחול גם ביחסי המשיבה והמבקשת, אף שהמבקשת כלל לא הייתה בעל דין בתביעה הראשונה. אף שככלל, חל הכלל בדבר מעשה בית דין על הצדדים עצמם, אותם בעלי דין להם היה יומם בבית המשפט בהתדיינות הראשונה, מכירה הפסיקה בהרחבת הכלל גם על "חליפים" לבעלי הדין המקוריים, כאשר לאותם חליפים נמצאה "קרבה משפטית" לאחד מבעלי הדין. לעניין זה, מבחן זהות הצדדים בכל אחת מההתדיינויות איננו מבחן טכני אלא מבחן מהותי של זהות האינטרסים המיוצגים (ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 412). אפשרות הרחבה זו של הכלל מותירה לבית המשפט שיקול דעת ומאפשרת עשיית שימוש בכלל כל אימת שנמצא כי שיקולי צדק מזה, ואותם עקרונות שביסוד הכלל בדבר מעשה בית דין מזה, מצדיקים זאת. ואפילו כאשר לא מתקיים "יסוד ההדדיות", כלומר: אפילו שההשתק לא היה מאפשר לצד השני להשתיק את הטוען למעשה בית דין. "הכלל של השתק עקב מעשה-בית-דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. משהיה לבעל-דין "יומו בבית-המשפט" לפי המונח האמריקני, דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית-המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בענין בו נפסק במשפט הראשון. לענין זה אחת היא אם חפץ בעל-דין להעלות על שולחן הדיונים אותה עילה ששימשה לו יסוד לתובענה הראשונה (השתק עילה), או אם הוא מבקש בתובענה שניה בעילה אחרת, להעמיד לדיון טענה העומדת בסתירה עם ממצא פוזיטיבי שנקבע במשפט הראשון (השתק פלוגתה), ראה ע"א 246/66, 247/66, [8]. בשני המקרים האלה כאחד חל השתק, ‎.UT SIT FINIS LITIUM בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל ענין וענין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על-פיו בגמישות. כך, לדוגמה, אומרים, כי ההשתק הוא הדדי, היינו, אין משתיקים טענת בעל-דין אם לא היה בידי יריבו להשתיק טענתו הוא אילו הפסיד הוא בדיון הראשון. שאם לא תאמר כן, העדפת בעל-דין אחד על-פני רעהו, ובבית-המשפט לא יהיה לך איפה ואיפה, אבל בנסיבות מיוחדות חוסמים טענתו של בעל-דין אף מקום שיריבו לא היה מושתק..." (ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא (1) 29, 35). יחד עם זאת, אף שהלכה זו בדבר הרחבת הכלל הופעלה למכביר, הובהר שיש לעשות בה שימוש במשורה, בזהירות ובהתאמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אינג' אליהו פבר - חברה לבניין והנדסה אזרחית בע"מ, פורסם במאגרי המידע [12.10.09]). אחת הדוגמאות ליישום הכלל בדבר מעשה בית דין הינה במצב בו אמנם אין זהות בין בעלי הדין במשפט הראשון לאלו במשפט השני, ברם עניינם של הצדדים במשפט השני קרוב לזה שבמשפט הראשון. "המגמה של מניעת כפל התדיינויות באמצעות הדוקטרינה של מעשה בית דין, הביאה להרחבת היריעה של יישום הכלל בדבר השתק פלוגתא גם מקום שעניינם של בעלי הדין במשפט המאוחר "קרוב" בלבד לעניינם של בעלי הדין במשפט המוקדם שבו הוכרעה הפלוגתא; ונראה כי המושג "ענין קרוב" בהקשר זה מרחיב את מעגל בעלי הדין "הזהים" לעניין יישום הכלל האמור, מעבר לשתי הקטגוריות שכבר הוזכרו. וכך נאמר בעניין זה בבג"צ 310/80: ...יש ודינם של אנשים שעניינם קרוב לעניין הצדדים בעניין הראשון כדין המתדיינים הראשונים האמורים..." (יעקב קדמי, על הראיות, מהדורה מעודכנת תש"ע-2009, עמ' 1625) אם כך, באם מצדיקות זאת הנסיבות הרלוונטיות, ניתן להפעיל את כלל מעשה בית דין כלפי תובע אף שהנתבע לא היה בעל דין במשפט הראשון, באם נמצא שהיה לנתבע "עניין קרוב" במשפט הראשון. יישום עקרונות אלו מביא לכך שלדעתי, יש לראות במבקשת ככזו שהיה לה "עניין קרוב" בהכרעה בתביעה הראשונה ולכן יש להחיל את הכלל בדבר מעשה בית דין לטובתה, כטענת הגנה להדיפת תביעת המשיבה על הסף. למסקנה זו אני מגיע לאחר בחינת הנסיבות מראות עיניהם של כל שלושת הצדדים הרלוונטיים: המשיבה, המבקשת והציבור. ראשית, בעניין נשוא תביעה זו, אין ספק שהיה לה למשיבה יומה בבית המשפט בדיוק באותן פלוגתאות נשוא תביעה זו וכפי שהובהר לעיל, הייתה המשיבה מושתקת לו בקשה להמשיך בהתדיינות נגד הרוכשים. המשיבה טוענת בתביעה זו כי עקב חוות דעת טרמינל בתביעה הראשונה, חוות דעת שגויה ורשלנית לשיטתה, היא נאלצה להוציא הוצאות מיותרות ולהתמודד עם נזקים מיותרים. כך בדיוק טענה המשיבה, ולמצער - יכולה הייתה לטעון ולהביא ראיות לביסוס הטענה, במסגרת התביעה הראשונה. כך גם בדיוק הוכרע בפסק הדין כאשר שם בית המשפט את ההוצאות שיש להשית על הצדדים לתביעה הראשונה. שנית, בצד השני של המטבע עומדת המבקשת. לשיטת המשיבה מסרה המבקשת חוות דעת מומחה בתביעה ראשונה וכאמור, לצורך החלטה זו אניח שטענה זו נכונה, אף שלמבקשת טענות גם לעניין יריבותה. המבקשת אם כך, הייתה למעשה עד בתביעה הראשונה. עד שזומן ליתן עדות מטעם הרוכשים ולעניין זה אין לדידי משמעות להבחנה בין עד מומחה לעד חוויה. לעד אשר מזומן ומעיד בתביעה המתבררת, עניין ברור שכל הטענות והמענות יתבררו ויוכרעו בתביעה הראשונה. לעד עניין ברור בכך שלא יוטרד עוד בקשר עם עדותו על ידי מי מהצדדים. ודוק, שלא כטענת המבקשת, אינני סבור שיש לעד "זהות אינטרסים" עם מי מבעלי הדין. עדותו של עד, בין עד חוויה ובין עד מומחה, איננה יכולה ליצור "אינטרס משותף" לעד עם מי מבעלי הדין. נהפוך הוא. מבחינת בית המשפט לעד חובה אחת ויחידה - לומר את האמת כפי שהוזהר בתחילת עדותו. אינטרס משותף של העד עם מי מבעלי הדין אפשר שקיים, אך קיומו נובע מנסיבות חיצוניות (למשל עדות מנהל כאשר החברה בעלת דין, עדות בן משפחה קרוב וכד') ולא מתוכן העדות. לא ב"זהות אינטרסים" שתתקבל או תידחה התביעה עסקינן, אלא בעניין המשותף של העד עם בעלי הדין שכל המחלוקות יוכרעו במסגרת התביעה הראשונה ובלא שיוטרד שנית באותו העניין. ושלישית, עומד האינטרס הציבורי אשר במקרה זו חורג מעבר לאינטרס הברור של סופיות הדיון אל האינטרס להבטחת מתן עדות בלא מורא. המשיבה למעשה, הרי מבקשת לבוא חשבון עם עד בתביעה הראשונה על אותן הוצאות שכבר נדונו והוכרעו ובהתייחס לאותה עדות שעמדה על המדוכה בתביעה הראשונה. לכך לא ניתן להסכים. לו נתאפשר זאת, היה הדבר עלול להוביל להטרדות בלתי נגמרות של עדים רק משום שהעידו. כל בעל דין בתביעה שהסתיימה, יכול היה לאחר מכן לתבוע מי מהעדים על עדותו. כל עד אשר היה מזומן להעיד, צריך היה לחשוש שמא לאחר מכן ימצא עצמו נתבע בתביעה כספית על ידי בעל הדין שכנגד שסבור כי עדותו איננה מדויקת או מכל טעם אחר. כל עד שכזה, כאשר היה מבקש פסיקת הוצאותיו בתום העדות, היה מבקש לכלול בהן את הוצאות הייצוג המשפטי האפשרי לו יידרש במסגרת התביעה שיכול ותוגש נגדו לאחר מכן. כך כבר נקבע עוד בקדמת דנא (הכרעת השופט קיסטר): "...טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל אדם היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים. אכן במדינה מתוקנת מביאים עדי שקר בפלילים, אך כדי למנוע הטרדת עדים באישומי-סרק אין מאפשרים לכל אזרח להגיש תביעה נגד עד, אלא התביעה הכללית היא שמקבלת את תלונתו של אזרח ועליה לבדוק את חומר הראיות, ולראות אם יש יסוד לתלונה, וראיות מספיקות להעמיד את העד לדין וכך גם נעשה אצלנו." (ע"א 572/74 מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט (2) 57, 74) ובהמשך פסק הדין, מפי השופט (כתוארו אז) חיים כהן (עמ' 77 בפסק הדין): "נראה לי שהתשובה על שאלה זו אינה מוטלת בכל ספק: חובת האמת אשר חב העד, חובה ציבורית היא לבית-המשפט, ואין היא חובה שחב העד לבעלי-הדין. והא ראיה שבנוהג שבעולם מעוניינים שני בעלי-הדין בעדות שונה, ולא תמיד מעוניין כל בעל-דין בעדות שכולה אמת: ואין חובה מוטלת על עד להעיד עדות אשר היא לרצונו ולמטרתו של בעל-דין. לענין טיב עדותו ותכנה אין העד חב שום חובה למי מבעלי-הדין. נהפוך הוא: אולי ניתן לומר שחובת העד היא שלא לחוב לבעל-דין לענין טיב עדותו. החובה הציבורית להעיד עדות אמת היא חובה מוחלטת עד כדי שהיא דוחה מפניה כל חובה העלולה להתנגש עמה; ומאחר והאינטרס הציבורי של בית-המשפט, בעדות האמת שונה בטיבו ובטבעו מן האינטרס של בעלי-הדין, עלולות החובות הללו להתנגש זו בזו - אילו אמנם קיימת היתה חובה כזו כלפי בעלי-הדין או מי מהם." לבעל הדין שכנגד אין לפיכך כל "זכות" לדרוש מהעדים המזומנים להעיד מטעם יריבו, כי יעידו דווקא בעדות שתשביע את רצונו ולציבור יש ויש הזכות להגן על עדים ולוודא כי עדותם ונפקותה תיבחן במסגרת ההכרעה בתביעה בה העידו. האינטרס הציבורי איפוא, מחייב סילוקן עודן באבן של תביעות נגד עדים על עצם עדותם. נוכח שיקולים אלו, סבורני כי בכל הנוגע להוצאות שהוצאו לבירור התביעה הראשונה והנזקים שהסבה זו לבעלי הדין בתביעה הראשונה, אותם נזקים שלמעשה נתבררו והוכרעו בתביעה הראשונה, לעדים אשר העידו בתביעה ראשונה "עניין קרוב" לעניינם של בעלי הדין בתביעה הראשונה במידה מספקת להחלת כלל מעשה בית דין נגד בעלי הדין בתביעה הראשונה כהשתק הגנתי להדיפתה של תביעה לפיצויים על עצם עדותם או תוכן עדותם. אין מדובר במצב של "זהות אינטרסים" שבין העדים לבעלי הדין כטענת המבקשת, אלא בעניין קרוב, העניין שמכלול הטענות בקשר עם העדות ונפקותה יוכרעו בתביעה הראשונה ולא בהליכים נוספים. לסיכום, כאשר המשיבה מבקשת להעלות לדיון בשנית את אותה פלוגתא שהוכרעה בתביעה הראשונה כלפי מי שהיה עד בתביעה הראשונה, חל הכלל בדבר מעשה בית דין ולפיו יש לסלק התביעה על הסף. אשר על כן אני נעתר לבקשה ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 101 (א) 1 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דוחה את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 6,000 ₪. חוות דעת מומחהמומחהחוות דעת