קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מע''צ בגין הפקעה: המקרקעין והעברות הזכויות בהם 1. חלקה 4 בגוש 6346 בפתח תקווה ששטחה הרשום היה 22,406 מ"ר (להלן:" החלקה") היתה בבעלותם של ה"ה הופמן. ביום 25.7.1965 מכרו ה"ה הופמן לה"ה שור שטח של 2,406 מ"ר מהחלקה. המכירה בוצעה באופן שהופמן מכרו לשור 2,406/22,406 חלקים בלתי מסוימים בחלקה, וכן החכירו להם לתקופה של 999 שנים שטח מסוים בחלקה, כמצוין בתשריט שצורף להסכם המכר. החלק בחלקה בו קבלו ה"ה שור זכויות בלעדיות כונה (ויכונה להלן) "מגרש ב'". על מגרש ב' היה בנוי מבנה של בית אריזה. לה"ה הופמן נותרו הזכויות ביתרת החלקה - שכונתה "מגרש א'". בשנת 1979 מכרו ה"ה שור את זכויותיהם בחלקה (קרי במגרש ב') לה"ה גולדברג. בשנת 1985 השכירו גולדברג את מגרש ב' לחברה בבעלותו של מר יגאל הלל, ששמה "המקום של יגאל" (להלן: "החברה" או "המקום של יגאל"). מר הלל הסב את המבנה למסעדה, ששמה "המקום של יגאל". ביום 20.8.1996, העבירו גולדברג את כל זכויותיהם במגרש ב' לחברה, והחברה נרשמה בפנקסי המקרקעין כבעלים של 2,406/22,406 חלקים בחלקה 72, והיא נרשמה גם כחוכרת של 2,406/22,406 חלקים בתנאי שטר החכירה המקורי, על שטח שסומן בתשריט. ביום 2.11.1990 רכש התובע מה"ה הופמן את זכויותיהם בחלקה (קרי במגרש א'), ובבעלותו נרשמו 10,000/11,203 חלקים בחלקה. התובע רכש את הזכויות כשהן כפופות לצו ההפקעה - כפי שיתואר להלן. השימוש בשני חלקי החלקה היה נפרד במהלך כל השנים. ההפקעות 2. ביום 3.6.1982 פורסם ברשומות צו שהוצא על ידי שר הבינוי והשיכון מכוח סמכות ההפקעה המוקנית לו בס' 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: "צו ההפקעה"). בצו ההפקעה יועד להפקעה שטח של 10,230 מ"ר משטח החלקה. השטח שנועד להפקעה כולל את כל מגרש ב', וכן שטח של 7,824 מ"ר ממגרש א'. לאור צו ההפקעה, נרשמה ביום 4.6.1991 פרצלציה לא רצונית של החלקה. החלקה חולקה לשתי חלקות - חלקה 72 הצפונית בשטח של 12,176 מ"ר וחלקה 73 הדרומית בשטח של 10,230 מ"ר - שטח זה הוא השטח שהופקע. חלקה 73 נרשמה על שמה של מדינת ישראל. חלקה 73 אוחדה עם חלקות אחרות ונוצרה חלקה 146, שנרשמה בשנת 1991 בשמה של מדינת ישראל. 3. בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 305/00 (שיתואר להלן), קבע בית המשפט העליון בהקשר זה כי: "ביום 18.4.1982 הוצא צו על ידי שר הבינוי והשיכון מכוח ס' 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 לפיו הופקעה עבור מע"צ מחציתה הדרומית של החלקה ההסטורית, לצורך הרחבת צומת ירקון. השטח שהופקע כלל את מגרש ב' כולו וחלק ממגרש א', כפי שעולה ממפה מצבית שהוכנה על ידי מודד מוסמך". כפי שיפורט להלן, מע"צ טענה כי היא תפסה חזקה בשטח של 9,203 מ"ר בלבד מכלל השטח שהופקע, וכי בגין יתרת 1,023 מ"ר לא נתפסה חזקה ולא שולמו פיצויים. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס למיקום השטח בו מע"צ לא תפסה חזקה. 4. בשנת 1993 נזקקה מע"צ ליתרת שטחו של מגרש ב' בו היא טרם תפסה חזקה - השטח בו התנהלה המסעדה. מע"צ באה בדברים עם מר הלל, אשר דרש כי מע"צ תעמיד לרשותו שטח חלופי. במחצית שנת 1996 הגיע מר הלל להסכמה עם מע"צ (הסכמה שתכונה להלן: "ההסדר בין מע"צ ליגאל"), לפיה היא תעמיד לרשותו לשימושו שטח מתוך מגרש א' שהופקע על ידיה. כן הוסכם כי מע"צ תדאג לכך שהוא יקבל היתר לבניית מסעדה על שטח זה. מכוח ההסדר בין מע"צ ליגאל, מע"צ העמידה לרשות החברה שטח במגרש א'. מע"צ הגישה בקשה לקבלת היתר בנייה לבניית מסעדה בחלק ממגרש א'. היתר כזה ניתן, וכן ניתן למבנה שהוקם רישיון עסק למסעדה. החברה בנתה מבנה חדש למסעדה במגרש א', ופינתה את המבנה הישן ששימש אותה כמסעדה שהיה במגרש ב'. התובע טוען כי מע"צ נתנה לחברה מגרש בשטח של 760 מ"ר, שעליו בנויה המסעדה עד היום (מגרש זה יכונה להלן: "מגרש המסעדה"). מע"צ טענה כי השטח שניתן לחברה - מגרש המסעדה - כלול בשטח שהופקע על ידיה, אך תפיסתו נדחתה לשלב מאוחר יותר. מדובר לטענת מע"צ בשטח שהיא טרם תפסה בו חזקה. 5. ביום 13.4.1994, פורסם ברשומות צו הפקעה נוסף, מכוחו הופקע שטח של 895 מ"ר מחלקה 72, ומע"צ תפסה בו את החזקה לצורך הרחבת המחלף. התובע טוען כי עד היום לא שולם לו פיצוי על הפקעת שטח זה. התביעה הקודמת 6. בשנת 1998, הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד החברה (ה. פ. 387/98, להלן: "התביעה הקודמת"), בה הוא עתר כי בית המשפט יצהיר כי לחברה אין כל זכויות בחלקה 72, וכי בית המשפט יורה על ביטול רישומה של החברה בלשכת רישום המקרקעין ב-2,406/22,406 חלקים בחלקה. מע"צ לא צורפה על ידי התובע כצד לתביעה הקודמת. בית המשפט המחוזי נעתר רק באופן חלקי לתביעת התובע, והוא הגיש לכן ביום 2.12.1999 ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 305/00). ערעורו של התובע התקבל, ובית המשפט העליון קבע בפסק דינו מיום 20.12.2001 כי החברה רכשה זכויות רק במגרש ב'. בית המשפט העליון הורה, לכן, בפסק דינו על מחיקת זכויות החברה בחלקה 72 (פסק דין זה יכונה להלן: "פסק הדין בערעור"). יוער שמע"צ טענה כי היא לא ידעה מראש על המחלוקת שהיתה קיימת בין התובע לבין מר יגאל הלל ביחס לאופן חלוקת הזכויות בחלקה. התביעה דנן הוגשה ביום 22.3.2006. טענות התובע 7. לטענת התובע, כשמע"צ החליטה כי מגרש המסעדה אינו נחוץ לה למטרת ההפקעה, היה עליה להחזיר את המגרש לידי התובע, ולא למסור אותו לחברה במסגרת ההסדר בין מע"צ ליגאל. התובע עותר בתביעה הנוכחית, כי בית המשפט יורה למע"צ להעביר ולרשום בפנקסי המקרקעין על חשבונה את זכויות הבעלות במגרש המסעדה על שמו, כשהוא נקי מכול מחזיק וזכות של צד ג'. לחלופין, אם לא ניתן יהיה להחזיר לבעלות התובע את מגרש המסעדה, יש לחייב את מע"צ לשלם לתובע את שווי המגרש. כן עותר התובע כי מע"צ תחויב לשלם לו דמי שימוש ראויים על השימוש במגרש המסעדה מאז נמסרה החזקה בו לחברה; כי מע"צ תשלם לו פיצויי הפקעה על ההפקעה הנוספת שבוצעה בשנת 1994; וכי היא תשלם לו שיפוי על ההוצאות שהוא נאלץ להוציא לצורך תיקון רישומי הפרצלציה שנעשתה על ידי מע"צ. 8. התובע טען כי השטח עליו ניצבת המסעדה היום, הוא חלק ממגרש א'. לטענתו - מע"צ תפסה בשלב הראשון, בשנת 1983, חזקה בשטח של 9,023 מ"ר (מתוך שטח כולל של 10,230 מ"ר שהופקע על ידיה), כששטח זה כלל את כל מגרש א'. יתרת השטח, בו מע"צ לא תפסה חזקה, היה כולו במגרש ב'. לכן - כך טוען התובע - מע"צ שילמה פיצויי הפקעה בגין השטח שהופקע על ידיה, הכולל את כל השטח שהופקע ממגרש א', וחלק משטח מגרש ב'. התובע טוען למספר אינדיקציות נוספות למסקנה זו לפיה השטח בו מע"צ לא תפסה חזקה היה כולו במגרש ב', ומע"צ תפסה חזקה בכול השטח שהופקע שהיה במגרש א'. באשר למגרש החנייה של המסעדה שהיה - לטענת מע"צ - במגרש א', התובע טען כי אף אם נכונה הטענה כי המסעדה פלשה לחלק משטח מגרש א' והכשירה בו מגרש חנייה, זה נעשה לאחר שמע"צ הפקיעה את מגרש א' מידי התובע, ותפסה בו חזקה. התובע מבקש אם כן כי בית המשפט יקבע כי השטח בו מצויה המסעדה היום, הוא שטח שהיה בבעלות התובע, והוא הופקע ממנו על ידי מע"צ שתפסה בו חזקה, והעבירה אותה לאחר מכן לחברה, במסגרת ההסדר בין מע"צ ליגאל. 9. עוד טוען התובע כי המסעדה "המקום של יגאל" היתה ממוקמת בעבר, קודם להסדר בין מע"צ ליגאל, רק במגרש ב', ולא במגרש א' שהיה בבעלות התובע. שטח המסעדה - הן השטח המבונה והן מגרש החנייה, היה השטח בו מע"צ לא תפסה חזקה מלכתחילה. התובע טען כי הוא מעולם לא התבקש - ואף לא נתן את הסכמתו - להסדר בין מע"צ ליגאל, לפיו המסעדה תועבר ממיקומה הקודם למיקומה הנוכחי במגרש א'. זאת, אף שבתרשומת מפגישה בין מר יגאל הלל ונציגיו לבין נציגי מע"צ, רשם מר שלמה גולדשטיין ממע"צ בין היתר כי "יגאל ידאג לזאת שתומצא הסכמת הבעלים הקודמים של החלקה הקודמת מס' 4 בגוש הנ"ל" (התרשומת צורפה כנספח י"ב לכתב התביעה). התובע לא קבל את מכתבו של ב"כ המקום של יגאל למע"צ, ואף לו היה מקבל אותו - לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה לפיה הסכמתו של התובע לא ניתנה להסדר בין מע"צ ליגאל. 10. התובע טען כי אין בסיס לטענת השיהוי שמע"צ העלתה נגדו. לגישתו, בית משפט לא ידחה על נקלה תביעה בטענה של שיהוי. במקרה דנן, ככול שחולף הזמן, מתחזקת טענת התובע, שכן התביעה אינה מכוונת כנגד חוקיות ההפקעה, אלא כנגד חוקיות המשך הבעלות של המדינה במקרקעין שהופקעו מהתובע, וכנגד שלילת זכותו להינות מהם. זכות זו מתחזקת עם חלוף הזמן. התובע טוען כי אין מניעה לכך שתושב לו הבעלות בחלקה, וכי יש להבחין בין השבת הבעלות בחלקה לבין השבת החזקה בחלקה לידי התובע. הוא אף טוען כי יש להשיב לו את שוויו של המגרש - אם לא ניתן להשיב לו את הבעלות והחזקה בו. התביעה ביחס לכך לא התיישנה משום שעילת התביעה של התובע התגבשה רק כאשר הוא דרש ממע"צ את השבת המגרש, ונבצר ממנה לעשות כן. דרישה זו הועלתה בעת הגשת התביעה. התובע עותר גם שישולמו לו דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה במגרש, כאשר לטענת התובע, הוא זכאי לדמי השימוש לתקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה. התובע זכאי, לטענתו, גם לפיצויי הפקעה מלאים בגין ההפקעה שבוצעה בשנת 1994, ולטענתו הסכום לו הוא זכאי הוא בהתאם לקביעתו של השמאי מטעמו. כן טען התובע כי הוא זכאי להחזר ההוצאות הכרוכות ברישום הפרצלציה. טענות מע"צ 11. מע"צ טענה כי יש לדחות את התביעה. טענתה הראשונה היתה כי התביעה התיישנה, ולכן יש לסלקה על הסף. ראשית, כך נטען, בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להעניק את הסעד המנהלי של ביטול צו ההפקעה. סמכות כזו נתונה רק לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. על בית המשפט לקבל טענה זו אף אם היא לא הועלתה בכתב ההגנה של מע"צ. מע"צ הוסיפה וטענה כי התביעה התיישנה. זאת משום שהתובע ידע כבר בשנת 1996 על השימוש שעשתה המסעדה במגרש א'. למרות זאת, התובע לא פעל במשך 10 שנים. אם מבקש התובע לטעון ל"התיישנות שלא מדעת", עליו הנטל להוכיח זאת. לגישת מע"צ, היה התובע מודע לעילת התביעה לכול המאוחר בשנת 1998, וזאת לאור הצהרתו במסגרת התביעה הקודמת כי מע"צ ויתרה על חלק מהשטח שהופקע על ידיה ונתנה אותו לחברה. גם המודד מטעם התובע העיד כי ביום 11.3.1998 הוא בצע מדידות, ומצא כי מבנה המסעדה מצוי במגרש א'. התובע אף אישר כי ידע בסוף שנת 1996 כי מתבצעות עבודות להקמת המסעדה בשטח שעל פי טענתו היה בבעלותו. 12. מע"צ טענה עוד, כי מהמסמכים עולה שהתובע הגיע להסכמה עם החברה בנוגע לשימוש שנעשה על ידיה במגרש א'. היא טענה גם כי היא קבלה אישור בדבר הסכמת התובע להקמת המבנה על מגרש א' שבבעלותו. התובע טען כי האישור שנמסר למע"צ הוא אישור כוזב ומזויף. יחד עם זאת, לגישתה של מע"צ, התובע לא בירר את נושא הזיוף, ולא פנה למע"צ והעלה את הטענה בפניה. התובע אף לא כפר בכך כי אישור שנחזה להיות מטעמו נמסר למע"צ. לגישתה של מע"צ, החברה עשתה שימוש בחלק ממגרש א' עוד בטרם נתפסה החזקה בפועל על ידי מע"צ (ולא רק לאחר מכן - כפי שהתובע טוען), ועוד בטרם הוסט מבנה המסעדה למקומו הנוכחי. בכך - לטענת מע"צ - יש כדי להעיד על הסכמות שהיו בין התובע לבין החברה בנוגע לשימוש בחלקה. 13. מע"צ טוענת כאמור, כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1996, כאשר מע"צ העניקה לשיטת התובע את הקרקע לחברה. התובע ידע על כך לכול המאוחר בשנת 1998. באשר לתביעה לסעד הצהרתי, הרי מעבר לטענה בדבר העדר סמכות עניינית, יש לדחות טענה זו גם מכוח כללי השיהוי. מע"צ ציינה כי התביעה ביחס להפקעה איננה "תביעה במקרקעין", אלא תביעה התוקפת את חוקיות ההפקעה בעילה מנהלית. גם התביעה הכספית התיישנה - חרף העובדה כי נושא התביעה במקורו הוא זכויות במקרקעין. תקופת ההתיישנות איננה נמנית מהמועד בו התובע דרש את השבת המגרש, אלא מהיום בו נודעו לו כל העובדות, והוא יכול היה לדרוש את ההשבה. מע"צ טענה כי גם התביעה הכספית לפיצוי בגין דמי שימוש ראויים התיישנה, משום שאין מדובר בעוולה מתחדשת. זאת משום שמקורה של התביעה הוא במעשה חד פעמי בעבר, שהוא מתן זכות שימוש בחלקה לחברה. גם התביעה לתשלום פיצויי הפקעה התיישנה משום שצו ההפקעה פורסם בשנת 1994, והיה על התובע לכן לתבוע פיצויי הפקעה עד שנת 2001. באשר לתביעה הכספית להחזר הוצאות הכרוכות ברישום הפרצלציה - נטען כי טענת התובע מתייחסת לרשלנות נטענת של מע"צ משנת 1991, ולכן גם תביעה זו התיישנה. באשר לטענת השיהוי, הרי זו מתייחסת רק לסעד ההצהרתי, כאשר מע"צ טענה שלאור השיהוי - לו היה התובע פונה לערכאה המוסמכת, בג"ץ, היתה עתירתו נדחית. 14. לגופו של ענין - כך טענה מע"צ, יש לדחות את התביעות, משום שלא ניתן לבטל את ההפקעה בלא הכנת תב"ע חדשה, שהכנתה אינה בסמכותה של מע"צ. בנוסף, קבלת התביעה תביא לפגיעה בצד ג' - החברה - שאינה צד להליך הנוכחי. עוד נטען כי מע"צ לא העבירה קרקע לידי החברה, אלא נעתרה לבקשת החברה, והסכימה לאפשר לה להסיט את מיקום המסעדה, באופן שהמבנה של המסעדה לא יימצא בשטח שתפיסתו נדרשה על ידי מע"צ. המבנה הוסט למקום שבאותה עת טרם נפסק כי הוא בבעלות התובע. אם החברה הסיגה את גבולו של התובע - היה עליו לפנות לחברה ביחס לכך. מע"צ התייחסה גם לסכומים הנתבעים על ידי התובע בראשי הנזק השונים, וטענה כי סכומים אלה הם מוגזמים, וכי אין מקום לקבל את טענות התובע והמומחה מטעמו ביחס לכך. סיכומי התשובה 15. התובע הגיש סיכומי תשובה מטעמו. הוא טען כי אין לקבל את טענת מע"צ לפיה היא לא תפסה את החזקה בשטח של 1,027 מ"ר. אין מקום גם לקבל את טענת מע"צ בהקשר זה לפיה היא לא שילמה פיצוי על הפקעת השטח של 1,027 מ"ר - כראייה לכך שהיא לא תפסה את החזקה בשטח זה. לטענת התובע, טענה זו מועלית לראשונה על ידי מע"צ בסיכומים. בנוסף, מע"צ שילמה מבחינתה פיצויים עבור הפקעת השטח, כאשר היא נתנה רשות להקמת המסעדה על הקרקע שהופקעה מידי התובע במגרש א'. התובע טען עוד כי יש לדחות את טענת חוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי, באשר טענה זו לא הועלתה על ידי מע"צ במסגרת ההליכים עד כה. העלאת הטענה בשלב זה מהווה חוסר תום לב, שיש בו כדי להשתיק את מע"צ מהעלתה בשלב כה מאוחר של הדיון. 16. באשר לטענת השיהוי, טען התובע כי יש לדחות את הטענה, שכן התובע אינו תוקף את חוקיות הליך ההפקעה. התובע טוען כי המקרקעין הופקעו כדין למטרה ציבורית אשר לא מומשה. זאת ועוד - כאשר העילה היא העדר צורך ציבורי במקרקעין, פועל חלוף הזמן לטובת התובע. באשר לטענת ההתיישנות, טען התובע כי יש לדחות אותה. הוא טען כי המקרקעין נושא התביעה הם מקרקעין מוסדרים, ובמקרקעין כאלה אין כלל התיישנות. הבעלות במקרקעין רשומה על שם מע"צ מבלי שלצד שלישי יש זכות נוגדת, ולכן התובע זכאי כי שטח המסעדה יופרד מיתרת שטח החלקה, ויירשם על שמו. לטענת התובע, אם ייקבע כי לא ניתן לרשום את הבעלות על שמו של התובע, הוא זכאי לקבל את שווי המקרקעין. באשר לתביעת דמי השימוש, חזר התובע וטען כי התביעה לא התיישנה ביחס לתקופת 7 השנים לפני הגשתה. זאת, משום שמע"צ מאפשרת לחברה לעשות שימוש בשטח של התובע מדי יום ביומו, ועילת התביעה של התובע היא לכן עילה מתחדשת. הרשות שניתנת למקום של יגאל היא רשות שמע"צ יכולה להפסיק אותה מדי יום. 17. התובע התייחס לטענת מע"צ שהתבססה על מכתב בא כוח החברה. לטענתו, תוכן המכתב לא הוכח משום שמי שערך אותו לא זומן לעדות. באשר לטענה לפיה ב"כ התובע טען בתביעה הקודמת כי מר יגאל הלל נתן למע"צ אישורים כוזבים - טען התובע כי אין בדברים אלה כדי ליצור השתק שיפוטי כנגדו. בהקשר זה טען התובע בין היתר כי אין סתירה בין הטענות, ומשתיהן עולה כי התובע לא נתן למקום של יגאל אישור לעלות על השטח. התובע טען עוד, כי מע"צ הודתה שהיא התנתה את ההסדר בינה לבין המקום של יגאל בהסכמתו של התובע. העד מטעם מע"צ - מר גולדשטיין - הודה כי לא היה מסמך כזה, וכי הוא לא ראה מסמך כזה. 18. התובע העלה בסיכומי התשובה מטעמו גם טענות ביחס לשומת המקרקעין שהתובע עותר להשבת שוויים, ובין היתר באשר לשאלת הרלוונטיות של המחיר בו רכש התובע את הנכס בשנת 1990, המחיר בו רכש המקום של יגאל את הנכס בשנת 1996, ושומת השמאי הממשלתי. עוד טען התובע כי אין התיישנות של עילת התביעה שלו לפיצויי הפקעה מכוח ההפקעה משנת 1994. זאת משום שתקופת ההתיישנות מתחילה במועד סירוב הרשות לשלם לבעלים פיצויי הפקעה, או במועד בו מומשה המטרה הציבורית לשמה בוצעה ההפקעה. מע"צ לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח את המועד בו מומשה, אם בכלל, המטרה הציבורית. דיון 19. כעולה מהתיאור המפורט של טענות הצדדים כלעיל, הרי אין למעשה מחלוקת היום, לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, כי מגרש המסעדה, קרי השטח עליו נמצא היום מבנה המסעדה של "המקום של יגאל" מצוי היום בשטח מגרש א', קרי בשטח שהיה בבעלות התובע. מגרש המסעדה הוא חלק מהשטח שהופקע על ידי מע"צ (כאשר הצדדים חלוקים באשר לשאלה מתי אם בכלל מע"צ תפסה בו חזקה). טענתו העיקרית של התובע היא כי מאחר שמגרש המסעדה הוא בשטח שהופקע ממנו מלכתחילה על ידי מע"צ, ומאחר שמע"צ העבירה את השימוש בו לידי החברה - הרי שהיא גילתה את דעתה כי אין לה צורך בשטח זה, ולכן יש להורות על ביטול ההפקעה, והשבת מגרש המסעדה לבעלותו. האם התביעה התיישנה? 20. הנושא הראשון שיש לבחון הוא האם התביעה של התובע בהקשר זה התיישנה. ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, יש לברר מתי התגבשו כל היסודות של עילת התביעה, שהיו מאפשרים לתובע לתבוע את הנתבע. בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ. חן גל השקעות ומסחר (ניתן ביום 24.5.10), קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה) כי: "היום בו נולדה עילת התובענה הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע (ענין עזבון ויליאמס, בעמ' 271; ע"א 224/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד ל"ח (3) 673, 678-679 (1984)). אולם, הגדרה זו אינה ממצה את מלוא מובנו של המושג 'מועד היוולדה של עילת התובענה'. לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166, 175 (2003), להלן: ענין זיסר). הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש". לכן, כדי לבחון את השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, יש לברר מתי יכול היה התובע לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה. ממועד זה יש לבחון האם חלפה תקופת ההתיישנות עד למועד בו הוגשה התביעה בפועל. אם התקופה חלפה - התיישנה התביעה, אלא אם כן הוכיח התובע (והנטל עליו), כי יש מקום להאריך את התקופה מטעמים שהוכרו בחוק ההתיישנות (כגון בנסיבות של "התיישנות שלא מדעת"). 21. טענתו של התובע בסיכומים מטעמו היא כדלקמן: "התובע טוען כי משהחליטה מע"צ כי שטח הפונדק אינו דרוש לה למטרת ההפקעה, היה עליה להחזיר אותו לו, ולא לחברה. השטח האמור היה חלק ממגרש א', שהיה בבעלות התובע, ונלקח מידיו על-ידי מע"צ בדרך של הפקעה לצרכי דרך. השטח האמור לא היה חלק ממגרש ב', ולכן מסירתו של השטח לחברה שהיו לה זכויות אך ורק במגרש ב', נעשתה על ידי מע"צ שלא כדין" (ס' 16 לסיכומי התובע). אני סבורה כי התובע היה יכול להגיש את תביעתו במועד בו העבירה מע"צ את השטח ממגרש א' עליו הוקם בדיעבד מבנה המסעדה החדש - לידי החברה. הטעם לכך הוא שמרגע זה ואילך, הביעה מע"צ את עמדתה כי אין לה צורך בשטח זה לצרכים הציבוריים שבגינם הופקע השטח מידי התובע. 22. בניגוד לטענת התובע, המקרה דנן אינו מקרה בו הרשות המפקיעה אינה עושה בשטח שהופקע את השימוש בגינו בוצעה ההפקעה לאורך תקופת זמן ממושכת, ורק מחלוף הזמן ניתן להסיק כי הרשות המפקיעה אינה זקוקה עוד לשטח שהופקע. במקרים כאלה - אכן ניתן לומר, כפי שטוען התובע, כי חלוף הזמן פועל לזכות התובע, משום שרק בחלוף זמן ניתן לגבש את המסקנה ביחס לוויתור הרשות על מטרת ההפקעה. אולם, המקרה דנן הוא שונה כאמור, מאחר שה"וויתור" הנטען על מטרת ההפקעה הוא באקט חד פעמי של העברת השטח שהופקע למטרה שהיא שונה מהמטרה הציבורית. בכך שונה המקרה דנן מההלכה שנפסקה במספר פסקי דין של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים. כך, למשל, בעע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ. גנין (ניתן ביום 24.5.10; להלן: "פס"ד גנין"), קבע בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן), כי: "משהופקעו מקרקעין, מחויבת הרשות לממש את המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה במהירות הראויה. כפי שקבע בית משפט זה לא פעם, שיהוי בלתי סביר במימוש יעדי ההפקעה עשוי להוות, במקרים מסוימים, עילה לביטול מעשה ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעלותם של מי שהיה בעליהם עובר להפקעה". 23. כאמור, בענייננו, לצורך הוכחת זניחת מטרת ההפקעה על ידי מע"צ, לא היה התובע נדרש לכך שתחלוף תקופה ממושכת בה לא מומשו יעדי ההפקעה. די היה בכך שמע"צ מסרה חלק מהשטח שהופקע למקום של יגאל למטרה של הקמת מסעדה, כדי לאפשר לתובע להסיק את המסקנה לפיה מע"צ ויתרה על האפשרות לעשות שימוש בחלק מהשטח שהופקע למטרת ההפקעה. התובע יכול היה להסיק את המסקנה הזו באותה מידה במועד מסירת השטח למקום של יגאל, כפי שהוא יכול היה להסיק אותה במועד הגשת התביעה. כאמור, באקט של העברת החזקה (או הסכמה לשימוש) בחלק משטח מגרש א' שהופקע - לידי החברה לצורך הקמת מבנה המסעדה החלופי, הביעה מע"צ את עמדתה לפיה אין לה צורך בשטח שהועבר. לכן, לו היה התובע מגיש את תביעתו בסמוך לאחר העברת החזקה לידי החברה, הוא היה יכול לזכות בסעד המבוקש (בין אם ביטול ההפקעה, שאז היה עשוי להיות פשוט יותר, או פיצוי בגין שווי הקרקע). 24. אינני מקבלת בהקשר זה גם את טענת התובע בסיכומיו, לפיה תקופת ההתיישנות החלה רק מיום שהתובע דרש ממע"צ להחזיר לו את המגרש, ונבצר ממנה לעשות כן. תקופת ההתיישנות אינה נספרת מהיום בו התובע מעלה את טענותיו בפני הנתבע הפוטנציאלי, אלא מיום שהוא יכול היה לעשות כן, קרי מיום שבו לו הוא היה מגיש תביעה - ניתן היה לקבלה. מועד זה אינו המועד בו פנה התובע לראשונה למע"צ, אלא כאמור מועד מוקדם הרבה יותר, כאשר למועד הפנייה בפועל למע"צ - אין בהקשר זה כל רלוונטיות. ההסדר בין מע"צ ליגאל הושג כאמור במחצית שנת 1996. בסמוך לאחר מכן, יכול היה, אם כן, התובע להגיש תביעה לביטול ההפקעה, מהטעם שמע"צ גילתה את דעתה כי השטח נושא ההסדר בין מע"צ ליגאל, אינו דרוש לה ליעדים שעבורם הוא הופקע. בפועל הוגשה התביעה 10 שנים לאחר מועד זה, בשנת 2006. 25. השאלה הבאה שיש לבחון היא מהי תקופת ההתיישנות הרלוונטית. לענין זה יש להתייחס הן לסעד ההצהרתי לו עתר התובע (הצהרה כי ההפקעה בטלה), והן לסעד החלופי - של פיצוי כספי. באשר לסעד ההצהרתי, מקובלת עלי טענת מע"צ, לפיה עתירתו של התובע להצהרה על ביטול ההפקעה אינה "תביעה במקרקעין". הבסיס שעליו נסמך התובע בטענותיו נגד ההפקעה הוא בסיס של עילה מנהלית. לכן, על העילה צריכים לחול כללי המשפט המנהלי, ובין היתר הכלל בדבר החובה להעלות את הטענות בהקדם, ללא שיהוי. על כל פנים, ודאי שעם חלוף תקופת ההתיישנות החלה על תביעות אזרחיות, ניתן לקבוע כי תביעתו של התובע התיישנה. כפי שציינתי לעיל, מע"צ טענה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה לביטול ההפקעה והשבת מגרש המסעדה לידי התובע, היא לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. טענתו היחידה של התובע בהקשר זה במסגרת סיכומי התשובה מטעמו היתה כי מע"צ העלתה את הטענה באיחור בחוסר תום לב, שכן היא לא העלתה את הטענה במשך חמש השנים בהם התקיימו ההליכים התביעה (ס' 3 לסיכומי התשובה). אולם, גם אם לאור האיחור בהעלאת הטענה, אין מקום עוד היום להעביר את הדיון בתביעה להשבת המגרש - לבית המשפט העליון, יש עדיין משמעות לעובדה כי מדובר בתביעה בעילה מנהלית, שהיתה צריכה לכאורה להיות נדונה בפני בית משפט מנהלי - קרי בג"ץ. לענין זה יש משמעות בהתייחס לשאלת המועדים בהם היה על התובע להעלות את טענותיו. כידוע, בהגשת עתירות לבתי משפט מנהליים, חלים על העותר כללי השיהוי. לכן, אף בהנחה כי מע"צ מושתקת בשלב זה מלהעלות את טענת חוסר הסמכות, היה על התובע לפעול ולהעלות את טענותיו המנהליות כנגד ההפקעה בהקדם האפשרי, ולא להשתהות במשך 10 שנים עד לפנייתו לבית המשפט. 26. מסקנה זו עולה בין היתר מהאמור בספרו של המלומד קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שביעית) 303, שם נכתב כי: "בעל זכות במקרקעין, המבקש לתקוף את חוקיותם של הליכי הפקעה בתקיפה ישירה, צריך לפעול בזריזות ולא להשתהות יתר על המידה בפנייה לבית המשפט... אם על ידי עצם האיחור גורם המבקש לשינוי המצב או לסיבוכו, באופן שהשבת המצב לקדמותו נעשית בלתי אפשרית, או בלתי מתיישבת עם זכויות מתנגדות, כי אז יהא זה שיהוי בלתי מוצדק, אשר ימנע מבית המשפט להתערב לטובתו". 27. כזכור, התובע טען כי אין מקום לקבל את טענת השיהוי, משום שהוא אינו תוקף את חוקיות ההפקעה. לגישתו, הוא טוען כי המקרקעין הופקעו כדין למטרה ציבורית - אשר לא מומשה. אינני מקבלת את הטענה. אכן, התובע אינו תוקף את החוקיות של הליך ההפקעה במובן זה שהוא אינו טוען כי ההפקעה היתה שלא כדין במועד ביצועה. יחד עם זאת, לגישתו של התובע, הפכה ההפקעה לבת ביטול, כאשר מע"צ גילתה דעתה כי השטח שהופקע אינו דרוש לה - וזאת, כאשר שטח זה הועבר לידי המקום של יגאל. מאותה עת, היתה לתובע עילת תביעה נגד חוקיות ההפקעה, שהסתברה כאמור כבלתי נחוצה למע"צ. לכן, היה על התובע, בסמוך לאחר המועד בו הפכה ההפקעה לגישתו לבלתי חוקית (קרי בסמוך לאחר ההסדר בין מע"צ ליגאל), להעלות את טענותיו בהקשר זה, וודאי שהוא אינו יכול לעשות זאת 10 שנים מאוחר יותר. 28. אינני מקבלת גם את טענת התובע לפיה התביעה היא תביעה המתייחסת למקרקעין מוסדרים, שבהם אין כלל התיישנות, וכי לכן התובע זכאי כי שטח המסעדה יירשם על שמו. כפי שהובהר לעיל, תביעתו של התובע היא בבסיסה תביעה בעילה מנהלית, התוקפת את הליך ההפקעה. כאמור, לגישת התובע הפכה ההפקעה לבלתי חוקית משלב מסוים ואילך, בו הסתבר כי המטרה לשמה הופקע השטח, איננה קיימת. באשר לתביעה בעילה זו, אין מדובר בתביעה עליה חל ס' 159(ב) לחוק המקרקעין. ס' 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 קובע כי: "חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". אכן, הסעיף על פי לשונו מתייחס ל"תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים". אולם, ככלל, הסעיף חל על מי שמבקש לטעון כי הוא בעל זכות במקרקעין מוסדרים מכוח התיישנות, קרי כי שימוש ארוך שנים שלו במקרקעין, הפך אותו לבעל זכות בהם. במקרה דנן, התובע מעלה טענה הפוכה - קרי כי העדר שימוש ארוך שנים של הרשות המפקיעה, "הפקיע" את זכויותיה במקרקעין. 29. כאמור, התובע במקרה דנן מבקש לקבוע כי הוא זכאי לבעלות בחלק ממגרש א', מכוחה של עילה מנהלית, של ביטול החלטה בדבר הפקעת מקרקעין למטרה ציבורית שהתבטלה. במקרה זה, אין מדובר אם כן בנסיבות שס' 159(ב) לחוק המקרקעין חל עליהן. לכן, ובניגוד לטענת התובע, אין מקום לדחות את טענת ההתיישנות משום שמדובר במקרקעין מוסדרים. קביעה אחרת תאפשר למי שהופקעה חלקה שלו בנסיבות בהן הוא סבור כי החלטת ההפקעה אינה חוקית (בין מלכתחילה ובין אם הפכה כזו בדיעבד), לתבוע את השבת הבעלות בחלקה ללא כל מגבלת זמן, ותוצאה כזו אינה רצויה, ואינה עולה בקנה אחד גם עם כללי המשפט המנהלי, וגם עם סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. 30. מעבר לכול האמור לעיל, לא ניתן לקבל את תביעת הבעלות של התובע במקרקעין עליהם מוקמת מסעדת המקום של יגאל, גם משום שהתובע לא צירף את מר יגאל הלל ואת החברה כצדדים בתביעה. זאת, למרות שהם עלולים להיפגע מקביעה בדבר בעלות התובע במגרש המסעדה, שאין חולק כי הם עושים בו שימוש. טענת התובע לפיה יש להפריד בין השימוש במקרקעין לבין הבעלות בהם, אין די בה - שכן לו היה מוצהר כי התובע הוא הבעלים של המקרקעין, הוא יכול היה לפעול ביחס לשימוש בהם כפי שהיה מוצא לנכון, תוך פגיעה אפשרית בחברה ובמסעדה שבבעלותה. מכול הטעמים שלעיל, אני סבורה אם כן כי את העתירה לסעד ההצהרתי, יש לדחות מטעמי שיהוי בהעלאת הטענה על ידי התובע, ומטעמי התיישנות. 31. באשר לסעד החלופי - סעד הפיצוי בגין שווי הקרקע, הרי מדובר בתביעה כספית (וזאת למרות שהפיצוי מתייחס להפסד של מקרקעין). תקופת ההתיישנות בתביעה כספית היא תקופה של 7 שנים (ר' למשל ע"א 216/66 עיריית תל אביב נ. אבו דאיה, פ"ד כד(4) 522). משחלף פרק זמן של יותר מ-7 שנים מיום שהתובע יכול היה להגיש את תביעתו הכספית (קרי - מהיום בו נודע לו כי מע"צ אינה עושה שימוש בחלק מהקרקע שהופקעה, למטרה לשמה היא הופקעה), הרי שתביעת הפיצוי לשווי הקרקע - התיישנה אף היא. התיישנות שלא מדעת 32. מסקנת הביניים של האמור לעיל היא כי התביעה שהוגשה על ידי התובע, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לו היה התובע מבקש להתגבר על טענה זו, היה עליו לטעון ולהוכיח כי יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות. במסגרת סיכום טענותיו, התובע לא העלה טענה כזו. למעלה מן הצורך נתייחס לטענה אפשרית של התובע בקשר עם ס' 8 לחוק ההתיישנות, התיישנות שלא מדעת. הסעיף קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". על תובע המבקש כי בית המשפט יישם את הוראות הסעיף, מוטל הנטל להוכיח את רכיביו. בהקשר זה נקבע לא אחת כי אין די בכך שהתובע יוכיח כי העובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לו, אלא עליו להוכיח גם כי הוא לא יכול היה לדעת אותן, גם לו נהג בזהירות סבירה. במקרה דנן אני סבורה כי התובע לא הוכיח זאת. 33. משנת 1996 החלו עבודות לבניית המבנה בחלק החלקה שהיה בבעלות התובע והופקע ממנו. התובע יכול היה לדעת זאת ללא כל קושי. התובע יכול היה לברר על נקלה אילו עבודות מבוצעות במקום, ומכוח מה, ואז יכול היה לדעת כי מע"צ איפשרה לחברה להסיט את מבנה המסעדה שהיה בעבר במגרש ב' - למגרש א', שהיה בבעלותו והופקע ממנו. מע"צ טענה כי התובע ידע על עילת התביעה לכול המאוחר בשנת 1998. זאת, לאור הצהרתו במסגרת התביעה הקודמת כי מע"צ ויתרה על חלק מהשטח שהופקע על ידיה ונתנה אותו לחברה. עוד טענה מע"צ כי גם המודד מטעם התובע העיד כי ביום 11.3.1998 הוא בצע מדידות ומצא כי מבנה המסעדה מצוי במגרש א'. התובע אף אישר שידע בסוף שנת 1996 כי מתבצעות עבודות להקמת המסעדה בשטח שבבעלותו. התובע לא סתר טענות אלה, ולא טען - וודאי שלא הוכיח - כי הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על העברת השימוש בחלק ממגרש א' לידיו של מר יגאל הלל, ועל הקמת המסעדה המקום של יגאל במגרש א'. לכן, אני סבורה כי התובע לא הוכיח שיש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות, ודין התביעה להידחות משום התיישנותה. התביעה לדמי שימוש ראויים 34. התובע טען כי עילת התביעה שלו לדמי שימוש ראויים לא התיישנה, ככול שהדבר נוגע לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. זאת, משום שמדובר לטענתו בעילת תביעה מתחדשת והולכת, מדי יום, שכן מע"צ מוסיפה ומתירה מדי יום למקום של יגאל לעשות שימוש בקרקע. אינני מקבלת את הטענה. טענת התובע לפיה הוא זכאי לדמי שימוש ראויים, מבוססת על טענתו לפיה היה מקום לבטל את ההפקעה, ולהשיב לו את הבעלות בקרקע. במילים אחרות, זכותו של התובע לדרוש דמי שימוש ראויים היא נגזרת של היותו הבעלים של המקרקעין. לו היה בית המשפט מצהיר כי התובע זכאי להשבת הבעלות, היה התובע רשאי לדרוש תשלום דמי שימוש במקרקעין ממי שמחזיק בהם - המקום של יגאל. אולם, בנסיבות הנוכחיות, התובע עותר כי ישולמו לו דמי שימוש ראויים על ידי מע"צ. ההנחה הגלומה בתביעה זו היא כי השימוש של מע"צ הוא במקרקעין שהם בבעלות התובע. אולם, דרישתו של התובע להכיר בכך כי הוא בעל הקרקע, נדחתה, בשל השיהוי בהעלתה והתיישנות התביעה, ולכן באין קביעה כי ההפקעה אינה חוקית - אין מקום לחייב את מע"צ לשלם לתובע דמי שימוש ראויים. זאת, משום שכל עוד הקרקע מופקעת, והיא בבעלותה של מע"צ, ולא נקבע כי התובע זכאי להשבתה לידיו - אין בסיס משפטי לתביעתו לכך שהוא זכאי לדמי שימוש בגין הקרקע שאיננה עוד בבעלותו. התביעה לפיצויי ההפקעה ביחס להפקעה משנת 1994 35. התובע תבע גם פיצוי בגין הפקעה נוספת, שאין חולק כי היא בוצעה בשנת 1994. התובע הגיש את התביעה שלו לאחר חלוף למעלה מ-7 שנים מיום ההפקעה - גם על כך אין מחלוקת (התביעה הוגשה ביום 22.3.2006). לטענת התובע, התביעה לא התיישנה משום שתקופת ההתיישנות צריכה להיספר לגישתו בהתאם להלכה הפסוקה, לפי אחד משני מועדים חלופיים - או מהמועד בו הרשות סירבה לשלם פיצויי הפקעה, או מהמועד בו מומשה המטרה הציבורית לשמה בוצעה ההפקעה. מע"צ לא הוכיחה מתי מומשה המטרה הציבורית האמורה, ולכן לפי דעת הרוב בפסה"ד ארידור, תקופת ההתיישנות טרם חלפה. 36. בפסק הדין בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ. עיריית פתח תקווה (ניתן ביום 16.2.06), נחלקו דעות השופטים ביחס לשאלה מתי מתיישנת תביעה לפיצויי הפקעה. כב' המשנה לנשיא, השופט חשין, קבע כי זכותו של מי שהקרקע שהיתה בבעלותו הופקעה, היא בעלת תווי קנין מובהקים לצד תווים אובליגטוריים של חובה לשלם כסף. הוא קובע לכן, כי כל עוד הרשות לא סירבה להיענות לדרישת בעל הזכות לשעבר לשקול על ידו פיצויי הפקעה, רואים אותה כמחזיקה בפיצויי ההפקעה בנאמנות עבור בעל הזכות לשעבר. לכן התביעה לתשלום פיצויי הפקעה אינה מתיישנת כל עוד הרשות לא גילתה דעתה כי היא כופרת בזכות הטוען לפיצויי הפקעה. כב' השופטת ארבל אינה סבורה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הסירוב לפניית הנפקע. לגישתה מסקנה זו היא מרחיקת לכת מדי, והיא סבורה כי המועד בו מתחילה תקופת ההתיישנות הוא המועד בו מומשה המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה. במועד זה מתגבשת עילת הפיצויים כל צרכה, ובמועד זה מתגבש לנפקע האינטרס בתביעת הפיצויים שלו. יוער כי פסק הדין הנ"ל קבוע לדיון נוסף, לאור העובדה כי דיעות השופטים בו נחלקו. 37. עיון בסיכומי מע"צ מעלה כי מע"צ לא העלתה כל טענה בהקשר זה, למעט הטענה כי התביעה התיישנה. לא ניתן אם כן לקבוע כי מע"צ הוכיחה את המועד בו מומשה המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה משנת 1994. לכן, יישום האמור בפסק הדין ארידור הנ"ל על ענייננו, מביא למסקנה כי מע"צ לא הוכיחה ביחס להפקעה מ-94 כי עילת התביעה של התובע התיישנה. 38. הצדדים נחלקו בדיעותיהם ביחס לגובה הפיצוי לו זכאי התובע ביחס להפקעה משנת 1994. השמאי מר בן ארי העריך את שווי הקרקע בסכום של 30$ למ"ר בעוד השמאית מטעם מע"צ, הגב' קעטבי, העריכה את גובה הפיצוי בסכום של 9$ למ"ר בלבד. 39. התובע טען, כי אין להסתמך על חוות דעתה של השמאית גב' קעטבי. לטענתו, השמאית העריכה את שווי הקרקע לפי ייעוד של גן לאומי. התובע טען כי השמאית לא נתנה הסבר מדוע היא הגיעה דווקא לסכום אליו הגיעה על יסוד הנתונים שהיא ציינה. התובע טען כי גב' קעטבי הפנתה ל-9 עסקאות השוואה המפורטות בחוות הדעת. אולם, רק שתיים מעסקאות אלה נעשו בגוש הרלוונטי, ובסמוך למועד הרלוונטי. רק שתי העסקאות הראשונות מתייחסות לייעוד של גן לאומי. בין שתי העסקאות הראשונות ישנו הפרש גדול, והתובע טוען כי יש להעדיף את העסקה בסכום הגבוה, ולהניח כי היא זו המשקפת את השווי האמיתי (ואילו האחרת דווחה לרשויות המס בחסר). אפשרות אחרת היא לשום את הקרקע על פי הממוצע של שתי העסקאות (21.50$). עוד נטען כי הממוצע הפשוט של כל העסקאות אליהן הפנתה השמאית גב' קעטבי הוא 20.33$. התובע טען, כי אין מקום להתייחס לנתונים אליהם הפנתה השמאית גב' קעטבי ביחס לתשלומים שמע"צ שילמה לבעלי מקרקעין מופקעים. זאת משום שהנתונים הללו לא נכללו בחוות הדעת, משום שהם לא פורטו בחקירה הנגדית של השמאית, ומשום שהתשלומים שולמו במסגרת פשרות. 40. מע"צ טענה כי השמאי בן ארי הודה בעדותו כי הוא לא בדק לצורך חוות דעתו מחירים של קרקעות חקלאיות. הוא אף התעלם מהעובדה כי התובע שילם בגין המקרקעין כאשר הוא רכש את המקרקעין בשנת 1990 מהופמן, סכום של 1.7 $ למ"ר בלבד. לגישת מע"צ לא חל מאז שינוי תכנוני בייעוד החקלאי של חלקה 72. עוד ציין ב"כ מע"צ, כי התובע מכר בשנת 1998 חלק מחלקה 72 במחיר של 15$ למ"ר בלבד. 41. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש להעריך את שווי הפיצוי לו זכאי התובע לפי 21.50$ למ"ר. סכום זה עולה בקנה אחד עם ממוצע עסקאות ההשוואה שצוינו על ידי השמאית מטעם מע"צ, ובעיקר עם העסקאות שהן יותר רלוונטיות לצורך השוואה עם המקרקעין המופקעים דנן מבחינת מועד העיסקה וסוג הקרקע ומיקומה. מקובלת עלי טענת ב"כ התובע שבהעדר פרטים ביחס לסכומים ששילמה מע"צ לבעלי קרקעות שהופקעו, לא ניתן להתייחס לנתון זה. מאחר שבשנת 1994 הופקע שטח של 895 מ"ר, יש לחשב את הפיצוי לו זכאי התובע בהתאם - קרי 19,242$, כערכם בשקלים במועד ההפקעה (13.4.1994) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. התביעה ביחס לרשלנות מע"צ בביצוע הפרצלציה 42. אני סבורה כי דין התביעה בהקשר זה להידחות. התובע פירט את התשלומים שהוא תובע בהקשר זה בס' 52 לתצהירו. מדובר בתשלומים הקשורים כולם בתביעה הקודמת - בהליך בפני בית המשפט המחוזי ובערעור לבית המשפט העליון (תשלומי אגרות ותשלומים לבאי כוח התובע). אני סבורה כי אין מקום לאפשר תביעה של הוצאות משפט בהליך קודם במסגרת הליך אחר. הוצאות המשפט נקבעות בתום ההליך המשפטי על ידי בית המשפט הדן בהליך. בית המשפט שם את ההוצאות על פי שיקול דעתו, והוא רשאי לחייב - בהתאם לשיקול דעתו, את אחד הצדדים לשאת בהוצאות הצד האחר. יהיו אשר יהיו ההוצאות אשר נפסקו לזכות הצד הזוכה (ולזכות התובע נפסקו הוצאות בסכום של 20,000 ₪ בבית המשפט העליון), אינני סבורה כי יש מקום לאפשר לצד הזוכה להוסיף ולתבוע סכומים נוספים בגין אותו הליך עצמו מצדדים שלישיים שלא היו חלק מההליך. זאת משום שכאמור אני סבורה כי נושא ההוצאות לו זכאי צד להליך, בא לידי מיצוי בהליך עצמו, בהחלטתו של בית המשפט שדן בו. 43. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, כמפורט בס' 41 לעיל. לאור התוצאה האמורה, אינני עושה צו להוצאות. קרקעותמע"צהפקעה