קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע: 1. זוהי תובענה על סך של 250,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע. רקע עובדתי 2. התובע מס' 1 הינו הבעלים של חברה העוסקת בשיווק מוצרי פורצלן לכל איזור השפלה- "חברת גל יסמין שיווק והפצה בע"מ". 3. התובע מס' 2 הינו בנו. 4. התובעת מס' 3 הינה רעייתו של התובע מס' 2 וכלתו של התובע מס' 1. 5. הנתבעת מס' 1 הינה המוציאה לאור של עיתון "מעריב". (להלן: "העיתון"). 6. הנתבעים מס' 2 ו-3 נמנים על עורכי העיתון, והמוציאים לאור שלו. הנתבע מס' 4 הינו כתב העיתון באזור עוטף עזה וחבל לכיש. 7. ביום 4.8.08 פורסמה כתבה בעמוד 11 לעיתון בעניין חתונת התובעים מס' 2 ו-3, תחת הכותרת: "האורחים בחתונה אכלו "עוגיות חשיש" ואושפזו", בכותרת המשנה נכתב: "בין המכבדים: אביו של החתן". (להלן: "הכתבה"). 8. לטענת התובעים, הכתבה פוגעת בשמם הטוב ובפרטיותם ומהווה היא דברי לשון הרע כלפיהם, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, והסבה להם נזקים רבים ועוגמת נפש רבה. (להלן: "החוק"). 9. מנגד, גורסים הנתבעים כי שמם של מי מהתובעים לא אוזכר בכתבה, וכי לא ניתן לזהות כי מדובר בהם. 10. יתרה מזאת, טוענים הנתבעים כי עומדת לזכותם הגנת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק. ראיות התובעים 11. התובע מס' 1, מר יהודה אסולין, העיד בתצהירו ת/1 כי ביום 17.8.08 התקיימה חתונת בנו אבירם באולמי "האופרה" בעיר אשדוד. כשנה וחצי לפני החתונה, עבר בנו תאונת דרכים קשה, אשר בעטייה היה מאושפז כשמונה חודשים בבית החולים "תל השומר", ואשר בעקבותיה נותר הוא מרותק לכיסא גלגלים. 12. לעדותו, כשלושה שבועות לאחר החתונה, ביום 4.8.08, פורסמה כתבה בעמוד 11 של העיתון, בעניין חתונתם של בנו אבירם ורעייתו חופית, התובעים 2 ו-3. כותרת הכתבה הינה: "האורחים בחתונה אכלו 'עוגיות חשיש' ואושפזו", ובכותרת המשנה נכתב, בין היתר, כי "בין המכבדים: אביו של החתן". 13. לדבריו, הכתבה יוצרת מצג עובדתי לפיו הוא האחראי העיקרי לחלוקת עוגיות המכילות סמים אסורים לאורחי החתונה, כיבד בהן בעצמו חלק מהאורחים והוא ובני משפחתו ידעו במה מדובר, וגרמו להרעלת האורחים ולפינוי ארבעה מהאורחים לקבלת טיפול רפואי. 14. וזוהי לשון הכתבה: " כולם ציפו והתרגשו לקראת החתונה, שהתקיימה לפני מספר ימים ב"בית האופרה" באשדוד, אך איש לא ממש תיאר לעצמו כיצד היא תסתיים... תושב שדרות שעבר לפני כשנה וחצי תאונת דרכים קשה, וכיום מרותק לכיסא גלגלים נישא בשבוע שעבר לחברתו, תושבת נתיבות... השם המסקרן והמראה שלהן הובילו אורחים רבים לטעום מהן. אפילו אביו של החתן כיבד חלק מהאורחים בעוגיות הללו... בשלב מסוים הוזמנו למקום צוותי מגן דוד אדום, ולפחות ארבעה אורחים פונו לבית החולים ברזילי לקבלת טיפול רפואי. אחת מהן אושפזה במשך ארבעה ימים. לאחר מכן התברר כי משפחת החתן ידעה היטב מה מכילות העוגיות, כמו גם זהות האופה, תושב שדרות...". (ראה: נספח א' לת/1). 15. לדבריו, הדברים שפורסמו בכתבה אינם אמת וכי סיקור האירוע הפרטי של החתונה נעשה ללא רשותו וללא ידיעתו, והנתבעים לא קיבלו ואף לא ביקשו רשות לסקר ולפרסם פרטים כלשהם אודות החתונה. 16. כן, העיד, כי כבר ביום פרסום הכתבה החל לקבל שיחות טלפון ממכרים, אשר הביעו תדהמתם לנוכח החשיפה הפומבית השלילית המיוחסת לו. 17. יתרה מזאת, ביום פרסום הכתבה דיווחו ערוצי הטלוויזיה בישראל, ערוץ 2 וערוץ 10, אודות כל הכתבה ותיארו את החתונה בה חולקו, לכאורה, "עוגיות חשיש", והכל בשעות השיא של הצפייה הטלוויזיונית. 18. בעקבות הכתבה, החלו מכריו ובני משפחתו להעלות תהיות ורכילויות אודות העניין, דבר אשר גרם לו למבוכה ולעוגמת נפש רבה, ואנשים החלו לכנותו "סוחר סמים". 19. לגרסתו, הצגת הדברים בכתבה שקולה לכתיבת שמו ושמותיהם של בנו ורעייתו, היות שתיאור העובדות כפי שנכתב אינו מותיר מקום לספק בנוגע לזהותם. כותב הכתבה הזכיר את המקום והמועד בו נערכה החתונה, פירוט מקום מגוריו, העובדה שבנו - החתן עבר תאונת דרכים קשה כשנה וחצי לפני החתונה אשר ריתקה אותו לכיסא גלגלים, ואת העובדה כי התובעת מס' 3 הינה במקורה תושבת נתיבות. 20. עוד, הוסיף, כי לא ידוע לו מי מאורחי החתונה הביא באופן פרטי סמים אלה או אחרים למקום, ואף אם הדבר נעשה, לא היה לו ולמשפחתו כל קשר לעניין. 21. דברים דומים העיד מר אבירם אסולין, התובע מס' 2, והוסיף כי ביום 12.5.07 עבר הוא תאונת דרכים קשה אשר השביתה אותו מעבודתו בחברה של אביו, וכי הוא מצוי בהליכי שיקום. 22. כן, העיד, כי לאורך כל אותם ימים שלאחר פרסום הכתבה מצאו עצמם הוא ורעייתו מסבירים לאנשים המתקשרים אליהם כי אין אמת בסיפור. 23. עוד, הוסיף, כי לא פעם כאשר היה מגיע לטיפולי השיקום השוטפים בבית החולים ב"תל השומר", היה זוכה להערות משפילות, כגון " אתה הנכה משדרות שהתחתן עם זו מנתיבות בחתונת הסמים?". 24. לדבריו, פרסום הכתבה נעשה על ידי הנתבעים לשם השגת מידע "צהובוני", לשם השגת רווח כלכלי על חשבונם, מבלי ליתן את הדעת לאפשרות הפגיעה הצפויה בהם. כמו כן, הנתבעים לא טרחו לברר ולבדוק כיאות את תוכן הדברים השגויים והמידע הפוגעני. 25. כן, העידה מטעם התובעים, הגב' רונית כהן בתצהירה ת/3, כי הינה מזכירה בחברה שהתובע מס' 1 משמש כבעליה- "גל יסמין שיווק והפצה בע"מ" וכי הגיעה ביום האירוע לחגוג את אירוע החתונה של בני הזוג. 26. לעדותה, קראה את הכתבה ולא היה לה ספק על פי תיאור הפרטים כי היא עוסקת בחתונתם של התובעים, וכי אבי החתן הינו מר יהודה אסולין. 27. כן, הדגישה, כי אירוע החתונה היה מפואר, האוכל היה משובח, ולא היה כל אירוע חריג בחתונה, בניגוד גמור למה שתואר בכתבה. 28. כן הציגו התובעים את תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, המוצג ת/4, אשר על פי סעיף 8 לו לא יפרסם עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר שעלול לפגוע בפרטיותו, מבלי לבדוק את נכונות העניין מפי המקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה, לפי נסיבות העניין. ראיות הנתבעים 29. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 4, מר ירון ששון, בתצהירו נ/1 כי הוא זה אשר כתב את הכתבה נשוא התביעה, וכי לא הוא זה שחיבר את כותרתה הראשית ולא את כותרתה המשנית. 30. כן, העיד, כי למיטב ידיעתו אין זה מתפקידם של העורכים הראשיים של העיתון, הנתבעים מס' 2 ו- 3, לעבור, לבדוק ולאשר כל כתבה וכתבה טרם פרסומה. 31. לדבריו, הכתבה היתה דיווח הכרחי, מתבקש ולגיטימי אודות אירוע חריג אשר התרחש במהלך חתונה בעיר אשדוד, אשר הוביל לפינויים של מספר אורחים לבית החולים ברזילי ולאישפוז מי מהם בבית החולים. יתרה מזאת, משטרת ישראל אף פתחה בחקירה משטרתית לבירור נסיבות אותו האירוע. 32. לגרסתו, מדובר באירוע חריג בעל חשיבות ציבורית רבה שיש עניין ציבורי רב בפרסומו והוא ראה לעצמו לנכון לדווח על האירוע החריג מעל הבמה העיתונאית. 33. כן, הדגיש, כי שמותיהם של מי מהתובעים לא הוזכרו כלל במסגרת הכתבה והם אינם ניתנים לזיהוי מן הכתבה. 34. לעדותו, הכנת הכתבה וכתיבתה נעשו בצורה מקצועית ומיומנת לאחר בדיקה, חקירה ואימות של העובדות, בתום לב, בסבירות ובהגינות, בהתבסס על המידע שהתקבל ממספר אורחים שנכחו בחתונתם של התובעים מס' 2 ו-3, מידע אשר נבדק ואומת מול מספר גורמים במשטרה, מול אורחים נוספים שנכחו בחתונה, וכן מול דוברת בית החולים ברזילי, הגב' לאה מלול. 35. כמו כן, האירוע נשוא התביעה פורסם ודווח בהרחבה באותו השבוע אף במדור הפלילים של אתר האינטרנט "LOCAL", המביא עדכונים ודיווחים בדבר חדשות ואירועי העיר אשדוד, אולם, התובעים בחרו שלא לתבוע בגין פרסום זה. (ראה: נספח א' לנ/1). 36. לדבריו, לא נגרם כל נזק לתובעים בעקבות הפרסום, ואם נגרם להם נזק כלשהו, הרי שנגרם הוא כתוצאה ממעשיהם, דהיינו, חלוקת עוגיות החשיש לאורחים בחתונה, ולא בעקבות הפרסום בעיתון. 37. דווקא הגשת כתב התביעה דנן היא שקשרה את שמות התובעים לאירוע המתואר בכתבה שכן מיד לאחר הגשת כתב התביעה פורסם דבר הפרשה, על פרטיה, בכלי התקשורת הכלל ארצית תוך פרסום מפורש של שמותיהם ופרטיהם של התובעים. (ראה: כתבות באתרי האינטרנט השונים- נספחים ב'-ה' לנ/1). 38. כן, הוסיף, כי הציע לתובעים לפרסם תגובה מטעמם לטענות, אולם הם בחרו שלא להיענות להצעה זו, ואף לא ביקשו לפרסם התנצלות או תיקון הכתבה. הכרעה 39. בפנינו תביעה שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה לפגיעה בשמם הטוב של התובעים על פי החוק, עקב פרסום כתבה שנושאה נושק לתחום הפלילים. האם בפנינו לשון הרע? 40. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 קובע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." (להלן: "החוק"). 41. על פי ההלכה הרווחת, מובנו של ביטוי או פרסום לו מיוחסת לשון הרע ייקבע על פי מבחן "המובן האובייקטיבי", להבדיל מן "המובן הסובייקטיבי". 42. הכתבה מתיימרת לקבוע כי התובע מס' 1 ביצע עבירה פלילית חמורה של חלוקת סמים אסורים, באמצעות עוגיות, לאורחי חתונת בנו ורעייתו, התובעים מס' 2 ו-3. 43. לטעמי, דברים אלו שצויינו בכתבה מהווים דברי לשון הרע באשר באים הם לבייש, לבזות ולהשפיל את התובעים כבני אדם, ולהציגם כעבריינים, אשר שותפים היו בקנונייה של חלוקת סמים באירוע שמחתם, וכי הם האחראים הישירים לתחלואה של אורחיהם. 44. לפיכך, על פי מובנם האובייקטיבי של המילים והביטויים דנן, מהווים אלה דברי לשון הרע על פי הקבוע בסעיף 1 לחוק. 45. לעניין אמות המידה לקביעת מובנה של לשון הרע, על פי "המבחן האובייקטיבי" דנן של הבנת "האדם הסביר", נקבע בפסיקה כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." (ראה: ע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, ). כן נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, בעמ' 568 כדלקמן: "בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת...בשלב השני, יש - לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו - 2 לחוק." כן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00 עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, , כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב - לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע, - תשנ"ז - 1997 בעמ', כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"." 46. אשר על כן, לאור אלה, יש לקבוע כי הדברים אשר נאמרו בכתבה מהווים דברי לשון הרע, כטענת התובעים. 47. לטענת הנתבעים, לא ניתן לזהות מן הכתבה את התובעים וכי שמם כלל לא נזכר. לגישתי, אין לקבל טענתם זו שכן ניתן לזהות את זהות התובעים על פי הפרטים הרבים המצטרפים המוזכרים בכתבה אודותיהם, לאמור, מועד החתונה, מיקומה, בני הזוג הנישאים- תושב שדרות המרותק לכיסא גלגלים עקב תאונת דרכים, ובחירת ליבו- בת היישוב נתיבות וכי מדובר בחתונה מפוארת רווית משקאות אלכוהוליים יוקרתיים, אשר רבים מתושבי שדרות, נתיבות והאזור כולו הוזמנו אליה. 48. לטעמי, יש בכתבה את מירב הפרטים הנחוצים לשם תיאור חתונה, להוציא שמות בעלי השמחה, ויש להניח בסבירות רבה כי הקורא את הכתבה, אשר היה אורח בחתונה או המכיר את בני הזוג, מזהה מיד כי מדובר בהם. 49. משכך, דוחה אנוכי טענה זו של הנתבעים. הגנת "אמת בפרסום" 50. עוד טוענים הנתבעים לקיומה של טענת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק, אשר זהו לשונו: "14. הגנת אמת הפרסום במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." 51. על מנת לחסות תחת הגנת סעיף זה, על הנתבעים להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. 52. הנתבעים ייחסו לתובעים ביצוע עבירה פלילית של חלוקת סמים אסורים שלא כדין, אולם, לא הציגו בפני ראייה להוכחת אותם מעשים. 53. על פי הפסיקה המנחה, כאשר מייחסים לנפגע ביצוען של עבירות פליליות, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר להוכחת אמיתות הפרסום, רמת הוכחה בה הנתבעים לא עמדו, שכן לא הוצגו ראיות מן החקירה המשטרתית במסגרתה נחקרה אם החתן, על כי הוגש כתב אישום בעקבות חקירתה או על כך שמי מהתובעים חילק את העוגיות לאורחים או ידע על קיומן של העוגיות. 54. כמו כן, לא הובא לעדות מי מהסגל הרפואי של בית החולים "ברזילי" לעדות, לפרט מה ארע לאנשים שהתייצבו בחדר מיון, אם בכלל. לעניין זה ראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 1352, כדלקמן: "לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר."   כן נקבע בע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא (2) 169, כדלקמן: "הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) המידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה." עוד נקבע בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598, כדלקמן:   "בין אם נאמר, כי במקרים האמורים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ-% 51אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-% 50על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של % 51- התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים." 55. לאור דברי הפסיקה הללו, עולה כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש במקרה זה, ועל כן, דוחה אנוכי אף טענתם זו. לאור העובדה כי לא הוכח בפני כי מדובר בדברי אמת, מתייתר הצורך לדון באם יש בדברים עניין ציבורי. הגנת "תום הלב" 56. עוד טוענים הנתבעים לקיומה של הגנת "תום הלב" המצויה בסעיף 16(א) לחוק לפיה קמה למפרסם חזקה בדבר תום ליבו אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות הנזכרת בסעיף 15 לחוק, וכן שלא חרג מהסביר באותן נסיבות. 57. וזהו לשון סעיף 15 לחוק: "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3. (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר...". 58. באשר לתחולת הגנת סעיף 15(1) לחוק, הרי, שלטעמי, ידעו הנתבעים כי מי מהתובעים עלולים להיפגע בעקבות פרסום הכתבה. לטענת הנתבעים, לא פורסמו שמות התובעים והם אינם ניתנים לזיהוי ממנה. ברם, כפי שכבר קבעתי דלעיל, ניתן על נקלה לזהות את זהות התובעים מן הכתבה. 59. באשר לתחולתה של ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק, נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף אם יוכיח שני תנאים במצטבר: האחד, כי פרסם את לשון הרע בתום לב, והשני, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית. 60. לעניין תחולתה של ההגנה הגלומה בסעיף 15(3) לחוק, סעיף זה דורש כי מקום בו הפרסום נעשה להגנתו של אדם שאינו הנתבע או הנאשם, הפרסום יהיה מוגן רק אם יופנה אל אותו אדם שלהגנת האינטרס שלו נעשה הפרסום או אל אדם המעוניין עניין אישי כשר במי שלהגנת האינטרסים שלו נעשה הפרסום. 61. לאחר עייני בראיות הצדדים, התרשמתי כי הנתבעים לא נהגו בתום לב בעת פרסום הכתבה, שכן לא פנו אל התובעים לקבלת תגובתם טרם פרסום הכתבה, דבר המתבקש במיוחד בנסיבות פרסום פוגע זה הנושק לפלילים. כמו כן, התרשמתי כי הנתבעים לא ביצעו בדיקה מוקדמת של אמיתות תוכן הדברים. 62. הנתבעים טוענים כי הכנת הכתבה נעשתה בצורה מקצועית לאחר בדיקה מקיפה בהתבסס על המידע שהתקבל ממספר אורחים שנכחו בחתונה ובהתבסס על מידע אשר נבדק ואומת מול מספר גורמי משטרה, מול אורחים נוספים שנכחו בחתונה, וכן מול דוברת בית החולים ברזילי, הגב' לאה מלול. את תגובת התובעים שמע הנתבע מס' 4 רק לאחר פרסום הכתבה. לעניין זה העיד הנתבע מס' 4 בחקירתו הנגדית, כדלקמן: "ש. מי אלה האנשים האלה? ת.      אנשים שונים. ש.     שסיפרו לך שהיתה חתונה עם עוגיות חשיש? ת.      כן. ש.     ומה עשית? בדקת את המידע הזה ? ת.      אנשים אמרו לי זאת מספר ימים לאחר החתונה. הכתבה פורסמה כ - 3 שבועות לאחר החתונה. כששמעתי על זה מישהו סיפר לי שהיתה חתונה ששם היו עוגיות חשיש אבל במהלך כשבועיים אח"כ הגיע לי עוד ועוד מידע מאנשים שונים על כך שהיו עוגיות חשיש בחתונה הזאת. ש.     היינו, זו היתה שרשרת של אנשים שסיפרו לך על כך, הם הופנו מאחד לשני? ת.      ממש לא. זה היה באופן אקראי. ש.      ולא מצאת לנכון להתקשר ליהודה אסולין לשאול אותו על כך ? ת.     לא." (ראה: פרטיכל בעמוד 18 שורות 11-26; ההדגשה אינה במקור- ח.י.). 63. התרשמתי כי הנתבעים לא נקטו טרם הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הסיפור הינו אמת אם לאו, ודי בכך כדי לשלול את טענת תום הלב. לעניין זה ראה: ת.א. (ת"א) 160211-09 מינה טאובר נ' יאיר הרוש , כדלקמן: "כאמור, הפרסום לא היה אמת. גם אם, משום מה וללא כל בסיס אמיתי, האמין הנתבע 1 באמיתות הסיפור, ואינני קובע זאת, על אף שהמבחן לאמונה זו הינו סובייקטיבי בלבד, הרי, לטעמי, הנתבע 1 לא נקט לפני הפרסום באמצעים הסבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא, כלשון החוק, ודי בכך על מנת לשלול את טענת תום הלב. גם "אמת סובייקטיבית", מן הדין כי תתבסס על בסיס ראייתי ראוי ואיתן. אין מחלוקת בכוחה הרב של העיתונות. חובתו של הכתב לבדוק היטב את נושא כתבתו פן יגרום לנזק כבד לנפגע, ובמיוחד כשברור שכתבתו עשויה לפגוע, ולפגוע קשות. חובה זו, המוטלת על כל מפרסם, כפולה ומכופלת כשמדובר בעיתונאי. " 64. יתרה מזאת, אף בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, בסעיף 8 לו, נאמר כדלקמן: "פרטיות ושם טוב (8) לא יפרסמו עתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים ענין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו". 65. הוראות האתיקה המקצועית מחייבות את הכתב, במיוחד כשאין כל ספק כי הפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של נשוא הכתבה, לערוך בירור מוקדם של הסיפור העומד להתפרסם, ואף חובה להוסיף לכתבה את תגובתו. הנתבעים הפרו חובה מקצועית זו באופן בוטה ואין בפיהם מענה מספק למחדל זה. 66. מכל האמור לעיל, קובעת אנוכי כי הנתבעים לא פעלו בתום לב, ועל כן, דוחה אנוכי את טענותיהם אלו וקובעת כי לא עומדת לזכותן הגנת תום הלב אשר בסעיף 15 לחוק. הבעת דעה - סעיף 15(4) 67. עוד טוענים הנתבעים כי דבריהם הינם בגדר הבעת דעה על התנהגותה של התובעים, ולפיכך, חוסות הן תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק, אשר זהו לשונו: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות." 68. לא מצאתי בתובעים מעין אנשי ציבור, והם אינם עוסקים בתפקידים שיפוטיים, רשמיים או ציבוריים, ואשר על כן, הנני קובעת בנסיבות אלה כי לא עומדת לנתבעים הגנת "הבעת דעה" באשר לדברים שנאמרו ביחס לתובעים בכתבה. סכום הפיצוי 69. באשר לגובה הפיצוי, קובע סעיף 7א.(ב) לחוק כדלקמן: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. " 70. בתביעה דנן, לא הוכיחו התובעים בפני כי נגרמו להם נזקים כספיים כלשהם, ולא הוכח כי נפגע משלח ידם, ויש בנסיבות אלה על מנת לשמש אבן בוחן לעניין גובה הפיצוי. 71. לטענת הנתבעים, התובעים לא הוכיחו כל נזק כתוצאה מהפרסום, בהעדר זיהוים בשמם בכתבה. ברם, בענין זה מקבלת אנוכי את טענות התובעים בהפנייתם לסעיף 3 לחוק, בו נאמר כדלקמן:- "3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". 72. לפיכך, גם אם לשון הרע הובעה שלא במישרין, בהעדר ציון מפורש של שם התובעים, ההתייחסות לתובעים משתמעת ברורות מהפרסום או מהנסיבות החיצוניות לו, ודי בכך כדי להקים את העוולה ולדרוש פיצוי בגינה. סיכומו של דבר 73. דין התביעה להתקבל, באופן חלקי. 74. הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 12,500₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה