קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עיתון אלסנארה / תביעה נגד עיתון בשפה הערבית: רקע: 1. בפני תביעה כספית שעילתה הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע אשר הוגשה ע"י מר יוסף נעמה (להלן-"התובע") כנגד מדינת ישראל (להלן-"הנתבעת מס' 1) ונגד חב' אל-סינארה להוצאה לאור בע"מ (להלן-"הנתבעת מס' 2). 2. התביעה כנגד הנתבעת מס'1 נדחתה על פי החלטה מנומקת שניתנה ביום 22/5/08 . בקשה מקדמית של הנתבעת מס' 2 לדחיית התביעה על הסף נדחתה על פי החלטה מנומקת שניתנה ביום 17/8/09. 3. ביום 2/2/11 ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית אשר הושגה בין הצדדים לפיה יינתן פס"ד על סמך החומר הקיים בתיק בית המשפט ללא שמיעת ראיות. סיכומים ותצהירי עדות ראשית הוגשו ע"י הצדדים. טענות התובע: 4. ביום 17/6/05 פורסמה בעיתון אלסונארה (היוצא לאור ע"י הנתבעת מס' 2) כתבה בדבר הגשת כתב אישום נגד אדם בשם עמאר גנדי מדיר אל אסד (להלן-"גנדי") בין היתר, בחשד להצתת לשכת ראש העירייה בשג'ור, פריצה, ונהיגה ללא רישיון. (להלן-"הכתבה). בכתבה צוין שאותו גנדי ביקש מאדם בשם יוסף נעמה (כשם התובע) שותפו לתא המעצר לאיים על אישה מכפר בענה אשר זיהתה את גנדי ליד בית המועצה. 5. בכתב האישום שאוזכר בכתבה אשר הוגש ע"י נתבעת מס' 1 ביום 8/5/05 (צ.ל 8/6/05) צוין בחלק העובדתי בס' 5 כך: "ביום 1.6.05 ביקש הנאשם משותפו לתא יוסף נעמה לאיים על כאוכב לאפי מכפר בענה, שזיהתה את הנאשם בהגיעו לבניין המועצה ובהימלטו ממנו, שתבטל את התלונה כנגדו אחרת הוא יהרוג אותה ואת ילדיה לכשיצא מן המעצר, גם אם זה יהיה לאחר שנה שנתיים". 6. בתאריך 5/9/05 תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון בין גנדי לנתבעת מס' 1 באופן שס' 5 המצוטט לעיל נמחק מכתב האישום המקורי וכן עבירות שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, וגנדי הודה בעובדות המיוחסות לו עפ"י כתב האישום המתוקן. 7. התובע פנה לנתבעת מס' 2 ביום 21/6/06 (צ.ל 21/6/05) בדרישה לפרסם הודעת התנצלות אודות הנוגע לתובע בכתבה אך הנתבעת מס' 2 לא השיבה לדרישה זו. גם לאחר תיקון כתב האישום לא טרחה הנתבעת מס' 2 לפרסם ידיעה על כך בעיתון. טענות הנתבעת מס' 2: 8. הכתבה, נשוא כתב התביעה, שפורסמה בעיתון, כך על פי כותרתה ותוכנה, הינה אודות עובדות כתב האישום (ת.פ 4102/05 ) שהוגש לביהמ"ש המחוזי חיפה נגד גנדי ולא התובע. ציטוט עובדה מכתב אישום בכתבה בדבר פניית גנדי במהלך מעצרו לאדם בשם יוסף נעמה אין בה כדי להשפיל או לעשות אותו אדם לבוז או ללעג, שכן לא יוחס לאותו יוסף נעמה כל מעשה או מחדל אלא לגנדי עצמו (חשד לביצוע עבירות נוספות של שיבוש מהלכי משפט או הדחה בחקירה). מכל מקום, "יוסף נעמה" שאוזכר בכתבה הינו שם שכיח. האמור בידיעה בעיתון הינו אמת ומהווה חזרה על הנטען בכתב האישום ולכן הוא בבחינת פרסום מותר שאינו יכול לשמש עילה למשפט אזרחי או פלילי. בנסיבות העניין עומדת לנתבעת מס' 2 ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב". התובע טוען בתביעתו טענות עובדתיות סותרות. מחד כי הפרסום אודותיו בכתבה היה שקרי בשל העובדה שהתובע מעולם לא שהה בתא מעצר ומאידך טוען כי עקב הפרסום נפגעה פרטיותו עת נחשפה זהותו כאדם עצור. הסוגיות הטעונות הכרעה: 9. א. האם הידיעה בכתבה שפורסמה בעיתון אל סינארה ביום 17/6/05 הנוגעת לאותו יוסף נעמה מקימה עילת תביעה לתובע כנגד הנתבעת מס' 2 על פי חוק איסור לשון הרע; ואם כן- האם התובע, שנטל הראיה רובץ לפתחו, עמד בנטל זה? ב. אם התשובות לשתי השאלות הראשונות חיוביות- האם הנתבעת מס' 2 הוכיחה אחת מטענות הגנתה הפוטרות אותה מאחריות לפרסום (פרסום חוזר, אמת דיברתי, תום לב בפרסום)? ג. אם התשובה לשאלה 2 שלילית - מה גובה הפיצויים להם זכאי התובע?   10. אין חולק בין הצדדים כי הכתבה שפורסמה בעיתון מתייחסת רובה ככולה לגנדי ולא ליוסף נעמה שאוזכר בכתבה. השאלה: האם פרסום הידיעה בכתבה שאותו גנדי ביקש מיוסף נעמה שותפו לתא המעצר לאיים על אישה מכפר בענה אשר זיהתה את הנאשם ליד בית המועצה מהווה "לשון הרע" כלפי התובע? 11. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ,התשכ"ה- 1965 (להלן-"החוק) קובע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"; 12. מבחינת נטל הראיה, הרי היותו של פרסום "לשון הרע", הוא אחד ממרכיבי העוולה הנזיקית ולכן על התובע להוכיח כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע". נטל זה חל על התובע הן לגבי היות הפרסום שפורסם ע"י הנתבעת מס' 2 משפיל או מבזה אותו והן לגבי הטענה כי הוא מכוון כלפי התובע. (ראו: דיני לשון הרע א. שנהר , נבו הוצאה לאור, עמוד 141 ).   על מנת לקבוע אם פרסום מסוים הוא מבזה משפיל או פוגע באופן המקים עילת תביעה לפי החוק יש לפרשו ולהבין את המשמעות העולה ממנו. עפ"י הפסיקה, המבחן הוא אובייקטיבי ואין חשיבות לכוונתו של המפרסם או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע בפועל מן הפרסום. מטרת החוק היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של האדם, כפי שהוא נתפש בעיני הבריות. לאור מטרה זו בוחן ביהמ"ש את משמעותו במבחן אובייקטיבי לפיו הפרסום יהווה לשון הרע רק אם ה"אדם הסביר" היה רואה אותו כך. בשורה של פסקי דין נקבע כי ככלל, ייחוס של ביצוע עבירות פליליות לאדם פלוני עלול לגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם, שלו יוחסו ביצוע העבירות ולפיכך פרסום כזה עלול להוות "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. 13. בענייננו אין חולק כי יחוס העבירות הפליליות שנכללו בכתב האישום ופורטו בכתבה בעיתון התייחסו לאישומים כלפי מר גנדי ולא ליוסף נעמה שאוזכר בכתבה. גם פרסום הידיעה בעיתון לפיה גנדי פנה במהלך מעצרו ליוסף נעמה ששהה איתו בתא המעצר על מנת שזה יאיים בשמו על עדת התביעה כאוכב לאפי (מתוך כוונה להכשיל את החקירה הפלילית נגדו) מבססות לכל היותר חשד לביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט או הכשלת חקירה משטרתית ע"י גנדי בלבד ולא ע"י אותו יוסף נעמה שכן לא יוחסו לאותו יוסף נעמה בכתבה לא במפורש ואף לא במשתמע כל שיתוף פעולה עם גנדי או ביצוע פעולות מסוימות, שנעשו על ידו בעקבות פניית גנדי, המקימות חשד לביצוע העבירות או ניסיון לביצוע העבירות הנ"ל מצידו וכך גם היה מסיק האדם הסביר מקריאת המידע בכתבה. 14. שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא - האם עצם הידיעה שפורסמה בעיתון לפיה אדם בשם יוסף נעמה שהה בתא המעצר עם גנדי, לו יוחסו האישומים כאמור, מהווה "לשון הרע"? הנתבעת מס' 2 טוענת בעניין זה כי התובע טוען לשתי טענות עובדתיות סותרות דהיינו פעם טוען כי הפרסום בעניין מעצרו והקשר עם גנדי הוא שיקרי וכי הוא מעולם לא היה עצור בתא משותף עם גנדי ופעם טוען ההיפך כי פרסום דבר מעצרו פגע בפרטיותו וזהותו כעצור נחשפה . מעיון בין היתר בסעיף 8-2 לסיכומי התובע וס' 2 לפניית ב"כ התובע אל הנתבעת מס' 2 מיום 21.6.05, שלפי הטענה שוגר לנתבעת מס' 2 בסמוך לאחר פרסום הכתבה ניתן, להבין כי טענת התובע לפיה לא שהה מעולם בתא המעצר עם גנדי היא האמיתית ואילו כוונת דבריו בטענתו השנייה היא שכתוצאה מפרסום הכתבה ברבים עלולים מי שהידיעה הגיעה לידיעתם לחשוב שהתובע הוא אותו יוסף נעמה המאוזכר בכתבה שאכן היה עצור עם גנדי (ולא יוסף נעמה התובע) דבר שעלול לגרור בטעות יחס/דעה שלילי/ת כלפי התובע דווקא. 15. עפ"י המצוין בס' 5 לכתב האישום המקורי שהוגש נגד גנדי ולפרוטוקול הדיון מיום 26.6.05 שהתקיים בעניינו של גנדי בפני כב' השופט מנחם פינקלשטיין נמסרה עדות שותף אחר לתא המעצר שבו שהה גנדי (מר רוני פריד ג'אנם) שהיה עצור ביחד עם שותף נוסף לתא בשם יוסף נעמה, אשר תועדה במזכרים של שני אנשי משטרה לפיה מר ג'אנם שמע את גנדי שולח את אותו יוסף נעמה,אשר עמד להשתחרר מהמעצר, בשליחות הנוגעת לעדה כאוכב לאפי. העובדה כי המדינה הגיעה להסדר טיעון עם גנדי לפיו גנדי יודה באישומים מסוימים בכתב האישום המקורי ובתמורה יתוקן/יצומצם כתב האישום המקורי ויימחקו האישומים נגדו לעניין שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה אין בה כדי לשנות את המסקנה כי אדם בשם יוסף נעמה , אשר אוזכר בכתבה (ושאינו התובע), אכן שהה באותו תא מעצר עם גנדי ונתבקש להעביר מסר מאיים לאותה עדת תביעה. בע"א 36/62 ישראל עזרי ואח' נגד י.ג לעד ואח' בעמ' 1558 אומר ביהמ"ש כי גם הבעת חשד שאדם רצח או עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת שם רע מאחר ופרסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם אחרים יתרחקו מהנחשד או יימנעו מלהיפגש עמו. בע"א 326/68 יוסף אסא נ' משה ליבנה ואח’ ובע"א 310/74 שטרית נגד מזרחי, , יצא ביהמ"ש מנקודת ההנחה, כי הגשת תלונה למשטרה בה מובע חשד על פלוני, היא לשון הרע. 16. נראה לי כי האדם הסביר המובא לידיעתו פרסום בדבר מעצרו של פלוני יש בכך פוטנציאל לגיבוש דיעה שלילית אודות אותו עצור ואף להביא להשפלתו או לעשותו ללעג או לבוז בעיני הבריות שכן בעצם הצידוק למעצרו של אותו אדם ושלילת חירותו גלום חשד לביצועה של עבירה פלילית. הדבר נכון, ביתר שאת, כאשר מדובר במעצר של אדם נורמטיבי בשונה מעבריין מועד. ייתכן שעצם פנייתו של גנדי לאותו אדם בשם יוסף נעמה בבקשה להעביר מסר של איום כה חמור עלולה להביא את האדם הסביר להסיק כי אותו יוסף נעמה קשור לפרשה שיוחסה לגנדי או לכל הפחות שישנו קשר חברי/קודם בין גנדי לאותו יוסף נעמה שהיווה את הרקע לאותה פניה של גנדי ובכך להעצים יותר את פוטנציאל הפגיעה באותו יוסף נעמה. מכאן, שפרסום דבר מעצרו של אותו יוסף נעמה מהווה, כשלעצמו, בבחינת לשון הרע. 17. פרסום יכול להיות עילה עפ"י חוק איסור לשון הרע רק אם הוא מייחס לשון הרע לאדם מסוים או לאנשים מסוימים. כאשר לא ניתן ללמוד מהפרסום מהי זהות המושמץ לא ניתן יהיה להגיש תביעה בגין אותו פרסום. (שנהר ,א. דיני לשון הרע 1997, עמ' 123). בידיעה בכתבה פורסמו שמו ושם משפחתו של אותו יוסף נעמה ששהה עם גנדי במעצר שהינם זהים לשמו ושם משפחתו של התובע. לא אוזכרו פרטים מזהים נוספים בכתבה מהם היה מסיק האדם הסביר כי לשון הרע שפורסמה כנגד אותו יוסף נעמה שאוזכר בכתבה היתה מכוונת אל התובע. במקרה אחד שהגיע לפתחו של ביהמ"ש נפסק כי הצלחת התביעה אינה מותנית בכך שהאדם הסביר יהיה בטוח כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד כי לצורך קיום החבות על פי החוק די בכך שהפרסום עלול להתפרש בעיני האדם הסביר כמתייחס לתובע. (ת.א 636/71 שרף נגד שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח') . מס' 3 לחוק עולה כי התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים. 19. האם האדם הסביר היה מסיק מהכתבה שהפרסום מתייחס לתובע? כאמור, לא פורטו פרטים מזהים נוספים בכתבה הקושרים את אותו פרסום לתובע דווקא. בעניין זה טוענת הנתבעת מס' 2 כי "יוסף נעמה" הוא שם שכיח אך לא הביאה כל ראיה בענין זה. התובע, שנטל הראיה מוטל עליו בענין זה, לא המציא ראיות על פיהם היה האדם הסביר מסיק שהפרסום התייחס אליו. 20. השאלה הבאה הנה, האם האדם הסביר היה מפרש את הפרסום כמתייחס לתובע דווקא מכוח נסיבות חיצוניות? התובע טוען בס' 1 לכתב תביעתו כי הינו תושב כפר דיר אל אסד ,נשוי +3 ילדים,עובד כנהג מונית . מידע זה לא הוצג בכתבה ולפיכך סביר כי מי מאלה שנחשפו לכתבה כלשונה, שאינם תושבי כפר דיר אל אסד וסביבתו לא היו מפרשים את הנאמר בכתבה כמתייחס לתובע על אף הזהות בשמות. גם אם נצא מנקודת הנחה כי העובדה שהתובע וגנדי הם בני אותו כפר כך שהאדם הסביר (ובענייננו תושב כפר דיר אל אסד וסביבתו) עלול היה לקשור את הנאמר בכתבה לתובע עדיין מחובת התובע היה להציג בפני ביהמ"ש ראיות בדבר מס' התושבים בדיר אל אסד ששמם יוסף נעמה או לחלופין מס' נהגי המוניות מדיר אל אסד ששמם זהה לשמו ולשם משפחתו, על מנת לעמוד בנטל המוטל על כתפו. בהעדר נתונים אלה, לא ניתן להסיק האם האדם הסביר (דהיינו קוראי הכתבה הנמנים עם כפר תושבי דיר אל אסד או האיזור בכללותו) עלולים היו לייחס את הנאמר בכתבה לתובע, ודי בכך כדי להביא למסקנה שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. 21. למעלה מן הדרוש אציין כי גם אם היינו מגיעים למסקנה כי התובע עמד בנטל הראיה והוכיח כי האדם הסביר היה מייחס את הנאמר בכתבה, שהוא בבחינת לשון הרע, אליו, עדיין אני סבור כי לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת ההכרעה בתיק זה, וזאת, בין היתר, עקב תחולת הגנות הקבועות בחוק עצמו. 22. הגנה על פרסום חוזר - בס' 13 לחוק נקבע כי אף אחד מסוגי הפרסומים הנקובים בו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". ההגנה הקבועה בס' 13(7) לחוק מוענקת לחזרה על פרסום בהליך שיפוטי. ההגנה תחול אם הפרסום המקורי נעשה בנסיבות המקנות למפרסם הגנה מוחלטת לפי סעיפים (5) ו-(6) לחוק כאשר על המפרסם להוכיח שהפרסום עליו חזר נעשה בנסיבות העושות על החזרה עליו למוגנת וכי קיימים דיוק והגינות בחזרה. בענייננו הפרסום המקורי הוא כתב האישום המקורי שהוגש ע"י המדינה נגד גנדי הכולל גם את ס' 5 שבו אוזכר שמו ושם משפחתו של התובע במסגרת הליך משפטי. איזכור שמו של אותו יוסף נעמה בכתב האישום היה הכרחי על מנת לבסס את טענת התביעה כנגד גנדי בדבר עבירת שיבוש מהלכי משפט ו/או הדחה בחקירה. החוק מעניק הגנה מוחלטת על פרסום לפי ס' 13(5) לחוק. עפ"י הפסיקה ההגנה היא מוחלטת ותחול לא רק על דברים שנאמרו בע"פ באולם ביהמ"ש אלא גם על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט בכל שלב משלביו. מכאן שהמצוין בכתב האישום כולו לרבות ס' 5 הכלול בו חוסה תחת הגנת ס' 13(5) לחוק. יצוין כי אדם המפרסם פירסום מוגן לפי ס' 13 יהנה מהגנה גם אם הדברים שפרסם היו שקריים והוא פעל בחוסר תום לב.   על מנת שתעמוד לנתבעת מס' 2 הגנת ס' 13(7) לחוק נדרש להראות כי הנאמר בכתבה אודות התובע הינו פרסום חוזר נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בהליך השיפוטי ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי ס' 21 לחוק. (הסיפא אינה חלה בענייננו). מהשוואה בין המצוין בס' 5 לכתב האישום המקורי לבין המצוין בכתבה (בחלק הרלבנטי לעניינו), נראה כי מדובר על חזרה עובדתית על הנטען בס' 5 לכתב האישום המקורי כנגד גנדי. קיים שוני המתייחס לציון המניע של גנדי בפנייתו לאותו יוסף נעמה אשר לפי המצוין בכתבה נועד על מנת להכשיל את החקירה המשטרתית בעניינו של גנדי. עם זאת, למסקנה זו היה מגיע גם האדם הסביר ואין בציון מניע זה בכתבה כדי לפגום בנכונות ו/או דיוק הפרסום החוזר. 23. הגנת אמת דיברתי: כאמור לעיל, החלק בפרסום הכתבה בעיתון בו צוין כי אדם בשם יוסף נעמה שהה במעצר יחד עם גנדי מהווה כשלעצמו "לשון הרע". כבר הגענו למסקנה כי יוסף נעמה, ששהה עם גנדי בתא המעצר ביחד עם שותף שלישי, אינו התובע. מכאן עולה השאלה האם עומדת לנתבעת מס' 2 הגנה של "אמת דיברתי" הקבועה בס' 14 לחוק? הגנה זו כוללת שתי יסודות מצטברים: האחד- נוגע למידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע ואילו היסוד השני נוגע למידת הענין הציבורי שבאותו פרסום. בענייננו מדובר בפרסום חוזר על דברים שנטענו כחלק מעובדות כתב אישום שהוגש ע"י המדינה כנגד גנדי. מהחומר הקיים בתיק ביהמ"ש ניתן ללמוד על כך שאכן אדם בשם יוסף נעמה חלק תא מעצר משותף עם גנדי ועם שותף שלישי בשם ג'אנם. מעדותו של ג'אנם שתועדה במזכרים שנרשמו ע"י אנשי משטרה עולה כי הוא שמע במו אוזניו על המסר שנתבקש יוסף נעמה להעביר בשמו של גנדי לעדת התביעה במהלך שהותם במעצר. מכאן שפרסום דבר מעצרו של אותו יוסף נעמה שאוזכר בכתב האישום ובכתבה היה אמת . ולעניין קיומו של אינטרס ציבורי, נקבע בפסיקה כי ההכרעה בשאלה האם היה לפרסום "עניין ציבורי" מוכרעת בדרך של מציאת איזון בין אינטרסים מתנגשים (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פד" מח' (3) 808). השיקולים שבית המשפט שוקל במקרים אלה הם, מחד האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אודותיו, ומאידך האינטרס של חופש הביטוי המגלם בעיקרו של דבר זכות הציבור לדעת. המבחן שאומץ בפסיקה לשם הכרעה בסוגיה הנ"ל הינו אם פרסום המידע הנ"ל מביא תועלת לציבור מעצם ידיעתו, עד כדי שהוא מצדיק פגיעה בפרטיותו של האדם (עניין ונטורה לעיל וכן מאמרו של: ז,סגל, "הזכות לפרטיות לימוד הזכות לדעת" עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 194). נסיבות המקרה שבפנינו מלמדות כי חרף קיום פגיעה בפרטיותו של התובע (והכל בהנחה שלשון הרע נזקפת אליו נוכח זהות שמו בכפר מגוריו) הרי יש לומר שבפרסום הנ"ל יש עניין ציבורי, שכן לציבור יש תועלת מאותה ידיעה לשם גיבוש דעתו בעניינים הקשורים לשיפור אורחות חייו.   24. מכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה נגד הנתבעת מס' 2 ומחייב את התובע לשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ כולל. המגזר הערביעיתונות