קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד קרנית לאחר דחיית תביעה נגד חברת ביטוח: פתח דבר ביום 25.7.00 נפגע התובע בכף ידו השמאלית (להלן: "התאונה"). התובע טוען בתביעתו, כי נפגע מכף טרקטור, וכי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד). התובע עותר לקבלת פיצוי מן הנתבעת (להלן גם: "קרנית") בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה. התובע הגיש תביעה זו ביום 30.9.09, לאחר שתביעה קודמת שהגיש בגין התאונה (ת.א. 9406/01) נדחתה בבית משפט זה על ידי השופט אליקים (להלן: "ההליך הראשון"). הצדדים חלוקים בדעתם באשר למשמעות דחית תביעתו הקודמת של התובע לגבי הליך זה: בעוד שהתובע טוען, כי ממצאיו של בית המשפט באותו הליך מקימים השתק פלוגתא, ועל כן דין תביעתו הנוכחית להתקבל, טוענת קרנית, כי פסק הדין באותו הליך מחייב לדחות גם את תביעתו הנוכחית של התובע. לאור המחלוקת בין הצדדים הוריתי ביום 3.3.10 על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת חבותה של קרנית לפצות את התובע בגין התאונה. באותה החלטה הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית וראיות בשאלת החבות, והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. שני הצדדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית, אלא מסמכים בלבד, ועל כן בוטלה ישיבת ההוכחות שנקבעה, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. ההליך הראשון בעקבות התאונה הגיש, כאמור, התובע תביעה לבית משפט זה (ת.א. 9406/01) נגד נסאר ריזק (להלן: "ריזק"), שלטענתו נהג והשתמש ברכב ממנו נפגע, נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת כלל"), שלטענתו ביטחה את המשתמשים באותו רכב בביטוח חובה, ונגד קרנית. באותה תביעה טען התובע, כי במועד התאונה בדק ריזק את המים במצנן של רכב בו נהג והשתמש (להלן: "הרכב"). לצורך כך פתח את מכסה המנוע של הרכב, ובזמן שידו של התובע היתה מונחת מתחת למכסה, טרק ריזק את מכסה המנוע, וכתוצאה מכך נפגעה ידו של התובע. התובע טען כי מדובר בתאונת דרכים, ועל כן על הנתבעים לפצותו בגין נזקיו. יצוין כי בכתב התביעה המקורי לא נתבעה קרנית. לאחר שחברת כלל כפרה בנסיבות התאונה ובקיומה של פוליסה תקפה לרכב במועד התאונה, תיקן התובע את תביעתו וצרף את קרנית כנתבעת נוספת, למקרה בו ייקבע כי לרכב לא היה כיסוי ביטוחי במועד התאונה. קרנית שלחה הודעה לצדדים שלישיים לריזק ולבעל הרכב. חברת כלל טענה, כי התובע לא נפגע באופן שתואר על ידיו, אלא נפגע מכף של טרקטור ששימש את העובדים במקום בו חנה הרכב. נוכח המחלוקות בין הצדדים החליט בית המשפט לברר תחילה את שאלת האחריות. לאחר שנשמעו הוכחות בשאלת האחריות, דחה בית המשפט את התביעה. ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט בפסק דינו, הרלבנטיים להליך הנוכחי, הינם כדלקמן: התאונה ארעה ביום 25.7.00, ולא ביום 22.7.00, כפי שטען התובע בחקירתו. במועד התאונה היה לתובע כיסוי ביטוחי בחברת כלל, שכן התאונה ארעה מספר שעות לאחר שתעודת ביטוח החובה של הרכב שולמה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה נגד קרנית, מבלי שנדרש לדון בהודעה לצדדים שלישיים ששלחה (סעיף 19 לפסה"ד), והורה על מחיקתה של ההודעה (סעיף 45 לפסה"ד). בית המשפט דחה את גרסת התובע, כי נפגע מסגירת מכסה המנוע של הרכב על ידו, וקבע: "המסקנה המתבקשת הינה כי התובע נפגע מכף הטרקטור ולא מכל גורם אחר" (סעיף 31 לפסה"ד, וראה גם סעיף 32 לפסה"ד). לכן נדחתה תביעתו של התובע, שהתבססה על פוליסת ביטוח הרכב. בית המשפט קבע, כי "הפגיעה בכף ידו של התובע היתה בשל מעיכתה בין כף של טרקטור לבין 'בולדר' ולא עקב תאונה עם רכבו של הנתבע מס' 1" (סעיף 36 לפסה"ד). גם אם ארע האירוע כפי שטען התובע, אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. אציין כי מחומר הראיות שהגישה הנתבעת עולה, כי התובע הגיש ערעור על פסק הדין בהליך הראשון לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 3670/06). הנתבעת אף הגישה כראיה את עיקרי הטיעון שהגיש התובע בערעור זה (נספח ב.8 להודעת הנתבעת בדבר הגשת ראיות). אף אחד משני הצדדים לא הגיש כראיה מטעמו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור. הואיל ושני הצדדים מסתמכים בטיעוניהם על ממצאיו ועל הכרעתו של בית משפט זה בהליך הראשון, הרי שאף אני אצא מהנחה, כי הערעור נדחה מבלי שממצאיו ומסקנותיו של בית משפט זה בהליך הראשון השתנו בערכאת הערעור. עובדות רלבנטיות נוספות מסעיף 14 לכתב התביעה עולה, כי בעקבות פניה של התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה, וביום 13.8.02 קבעה ועדה רפואית, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 16.4% החל מיום 5.1.01. בפרוטוקול הוועדה, אותו צרף התובע לכתב התביעה, מצוין בסעיף "תיאור הפגיעה": "מכסה מנוע של רכב נטרק על יד שמאל". בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע למל"ל ציין התובע, כי נפגע מטריקת מכסה המנוע של רכב על ידו (נספח ב.3.ד. להודעת הנתבעת הדבר הגשת ראיות). דברים דומים מסר התובע בהודעה שנגבתה ממנו ביום 25.9.01 על ידי חוקר המל"ל (נספח ב.3.ג. להודעת הנתבעת הדבר הגשת ראיות). התובע מסר, כי נפגע כתוצאה מסגירת מכסה המנוע של הרכב על ידו גם בהודעתו במשטרת ישראל שנגבתה ביום 7.8.00, בתצהיר נסיבות עליו חתם ביום 14.10.02, והוגש מטעמו במסגרת ההליך הראשון, בעדותו בהליך הראשון, בסיכומיו בהליך הראשון ובעיקרי הטיעון שהגיש לבית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין בהליך הראשון. מסמכים אלה הוגשו כראיות מטעם הנתבעת. טענות הצדדים בסיכומיהם התובע טוען בסיכומיו, כי העובדות שנקבעו בפסק הדין בהליך הראשון ביחס לאופן בו נפגע התובע מקימות השתק פלוגתא, המונע מן הנתבעת לטעון, כי התאונה התרחשה באופן אחר מזה שנקבע. לטענת התובע, התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, והואיל וזהותו של נהג הטרקטור אינה ידועה, על קרנית לפצותו בגין נזקיו. קרנית טוענת בסיכומיה, כי יש לדחות את התביעה בשל כל אחד מן הנימוקים הבאים: התיישנות, מניעות, השתק עילה, ואף לגופה, שכן התאונה אינה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, ואף לא הוכחו הנסיבות המקימות חבות של קרנית. דיון א. מעשה בית דין ההלכה הפסוקה קובעת שתי צורות עיקריות של מעשה בית דין: השתק עילה והשתק פלוגתא. משמעותו של הכלל בדבר השתק עילה הינו, כי מקום שתביעה נדונה על ידי בית משפט מוסמך והוכרעה, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת, בגין אותה עילה, בין אותם בעלי הדין או חליפיהם. משמעותו של הכלל בדבר השתק פלוגתא הינו, כי מקום בו במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה במפורש או מכללא, יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגבי אותה שאלה מחדש בהליך אחר המתנהל ביניהם, אף אם אין זהות בין העילות של שתי התביעות. התובע טוען, כי במקרה זה מקים פסק הדין בהליך הראשון השתק פלוגתא בהליך הנוכחי לגבי אופן התרחשות התאונה. ואילו הנתבעת טוענת, כי פסק הדין בהליך הראשון מקים השתק עילה. לאור משמעותו של כל אחד מכללי ההשתק, הרי שסדר הדברים הנכון הוא לבחון תחילה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של השתק עילה. אם תתקבל הטענה, הרי שדינה של התביעה להידחות. רק אם לא מתקיים השתק עילה, או במילים אחרות - רק אם עילת התביעה הנוכחית אינה זהה לעילת התביעה בהליך הראשון, יש לבחון בשלב שני האם, כטענת התובע, מתקיים השתק פלוגתא. השתק עילה: הכלל בדבר השתק עילה הוסבר בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (להלן: "ענין קלוז'נר") כדלקמן: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎.PER REM JUDICATAM עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "ענין שנדון" (EADEM RES) ולאחרונה בשם "השתק ישיר" (DIRECT ESTOPPEL) ואף "השתק העילה" (CAUSE OF ACTION ESTOPPEL)" (עמ' 583-584 לפסה"ד). המבחן לקביעה האם מתקיים השתק עילה הוא מבחן זהות העילה. בע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, בעמ' 801-802 (להלן: "ענין גורדון") אימץ בית המשפט העליון את ההלכה בנושא זה, כפי שנקבעה בע"א 167/63 ג'ארח נ' ג'ארח, פ"ד יז(4) 2617 (להלן: "ענין ג'ארח") ואושרה בענין קלוז'נר בעמ' 592: "...נמצאנו למדים: 'עילת התביעה' לענין חובתו וכוחו של בית - המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת התביעה' לענין מעשה בית-דין. לענין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים, ולענין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת. לענין הראשון פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית-המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה לפניו: לענין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה". יישומם של דברים אלה בענין גורדון עצמו הוביל למסקנה הבאה: "אשר לזהות העילה; אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בענייננו אינם זהים, אולם, מבחינה מהותית, מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של ועד האגודה, אשר לטענת המערערים היו בלתי חוקיות. יתרה מזו: משהגישו המערערים תביעתם בפני הבורר, הם יכלו, וגם היו חייבים, לרכז בתביעתם זו את כל מסכת העובדות והטענות. ... על-כן נראה לי, שנוצר ומתקיים במקרה דנן השתק עילה. מכאן שהמערערים מנועים מלחזור ולהעלות תביעתם בשנית". בענין ג'ארח מביא השופט זוסמן דוגמא ליישומו של מבחן זהות העילה, אשר יפה אף לענייננו: "ראובן תובע משמעון דמי נזק בעילה של רשלנות, וסומך את תביעתו על עובדה פלונית המגלה, לטענתו, את רשלנות הנתבע. זו היא "עילת התביעה" שהובאה לדיון ובית המשפט לא יפסוק לתובע דמי נזק על יסוד עובדה אחרת המצביעה על רשלנותו והיא לא נטענה, אפילו נתבררה במהלך הדיון... כדי לזכות בעילה שונה שכזאת חייב התובע תחילה להשיג רשות לתקן את כתב התביעה ולתקנו: ע"א 41/59 [7]. אך אם יגיש אותו תובע תביעת נזיקין אחרת ויבססה על פרטי הרשלנות שלא טענם במשפט הראשון, תעמוד לנתבע הטענה שהיה מעשה בית דין על אף העובדה שעילות התביעה היו שונות" (עמ' 2625 לפסה"ד). בענייננו היו התובע וקרנית צדדים בהליך הראשון, ועילת התביעה שנטענה נגד קרנית באותו הליך היתה זהה לעילה הנטענת בתביעה זו, שכן מדובר בשתי תביעות שעילתן הינה נזק גוף לפי חוק הפלת"ד. אומנם המסכת העובדתית שבבסיסן של שתי התביעות הינה שונה: בעוד שבהליך הראשון טען התובע, כי נפגע מסגירת מכסה המנוע של רכב על כף ידו, בתביעה זו טוען הוא, כי כף ידו נמעכה בין כף של טרקטור לבין בולדר. דא עקא כי המסכת העובדתית החדשה אינה מקימה עילת תביעה שונה: בשתי התביעות מדובר באותה תאונה, אשר התרחשה באופן מסוים, אותו היה על התובע לפרט כבר בתביעתו הראשונה. התובע מנסה לאחוז בפסק הדין בהליך הראשון כמוצא שלל רב, ולטעון, כי אופן התרחשות התאונה נקבע בו. ואולם לא פסק הדין הוא עילת התביעה של התובע, אלא התאונה. התובע הגיש זה מכבר תביעה נגד קרנית בגין התאונה בעילה לפי חוק הפלת"ד. תביעתו נדחתה. הכלל בדבר השתק עילה מונע מן התובע להגיש תביעה חדשה נגד קרנית בעילה לפי חוק הפלת"ד, אף אם נטענות בה עובדות נוספות או שונות מאלה שנטענו בתביעה הראשונה. במקרה זה לשיקול של אי הטרדתו של הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה, הנזכר בענין קלוז'נר, נוסף שיקול נוסף והוא, שלא לתת לחוטא לצאת נשכר: משנדחה ניסיונו הראשון של התובע לקבל פיצוי מקרנית על בסיס גרסה עובדתית אשר נדחתה כלא אמינה, אין מקום ליתן לו הזדמנות נוספת לקבל פיצוי מאותה נתבעת תוך הצגת גרסה עובדתית שונה בתכלית לאותו אירוע עצמו! לפיכך דין תביעתו של התובע להידחות בשל קיומו של השתק עילה. השתק פלוגתא: הואיל וקבעתי, כי נוצר השתק עילה, אין להיזקק עוד לטענות בדבר קיומו של השתק פלוגתא, שכן השתק העילה מונע העלאת תביעה נוספת באותה עילה, בין שהיא מתבססת על עובדות שהוכרעו בתביעה הראשונה ומתקיימים לגביהן התנאים לקיומו של השתק פלוגתא, ובין שהיא מתבססת על עובדות נוספות או חדשות (ראה: ע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797). ב. התיישנות בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תביעה לפי חוק הפלת"ד מתיישנת תוך שבע שנים. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע, כי במנין תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו טרם מלאו לתובע שמונה עשרה שנה. התובע נולד ביום 27.2.84, ועל כן תקופת ההתיישנות במקרה זה נמנית החל מיום 27.2.02. התביעה הוגשה ביום 30.9.09, דהיינו למעלה משבע שנים לאחר תחילת תקופת ההתיישנות. הואיל וקבעתי, כי עילתה של תביעה זו זהה לעילת התביעה בהליך הראשון, הרי שמן הדין לדחות את התביעה מבלי להיזקק לטענת ההתיישנות, שכן פסק הדין בהליך הראשון מונע התדיינות נוספת בין הצדדים. אוסיף, כי אילו הייתי מאמצת את גישת התובע וקובעת, כי אין מדובר בתביעה שעילתה זהה לעילת התביעה בהליך הראשון, גם אז היה דינה של התביעה להידחות, וזאת מחמת התיישנות. כאמור, חלפו למעלה משבע שנים בין מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות לבין מועד הגשת התביעה. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע שהזמן שבין הגשת התביעה הראשונה ובין דחיתה לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות להגשת התביעה השניה, לא היה חל במקרה זה, שכן הסעיף חל רק במקרה בו מוגשת תביעה נוספת בשל אותה עילה (במקרים בהם אין מניעה להגישה). מכאן שדין התביעה להידחות מחמת קיומו של השתק עילה, ולחילופין מחמת התיישנות. ג. השתק שיפוטי שאלת תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי מתעוררת במקרה זה נוכח העובדה, כי התובע פנה למל"ל לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וזאת על יסוד גרסתו של התובע, כי מכסה המנוע של הרכב נטרק על כף ידו. על בסיס גרסתו זו אף קבעה לו ועדה רפואית מטעם המל"ל 16.4% נכות לצמיתות. השאלה הנשאלת הינה, איפה, האם מנוע התובע מלטעון במסגרת תביעה נגד קרנית טענות עובדתיות שונות מאלה שטען בפנייתו למל"ל, והתקבלו. דוקטרינת ההשתק השיפוטי הוגדרה על ידי השופטת דורנר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin, פ"ד מח(4) 133 , בעמ' 193-194 (להלן: "ענין אינטרלגו"), בהסתמך על פסיקה אנגלית ופסיקה אמריקאית, כדלקמן: "הכלל העולה ממקורות אלה כולם הוא, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה". דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין נוספים, למשל: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (להלן: "ענין בית ששון"); ע"א 4330/07 מוזס אוריאל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות - בית חולים רמב"ם חיפה (5.3.09) (להלן: "ענין מוזס"). ההלכה הפסוקה אימצה, איפוא, את דוקטרינת ההשתק השיפוטי כאשר מדובר בשני הליכים משפטיים. השאלה האם חל ההשתק השיפוטי גם על טענות שהועלו בפני גופים מנהליים או מעין שיפוטיים עלתה אף היא בפסיקה. בענין אינטרלגו ציינה השופטת דורנר, כי בארה"ב הוחלה הדוקטרינה גם על הליכים בפני גופים מנהליים או מעין שיפוטיים (ראה: סעיף 6 לפסה"ד). בענין מוזס הועלתה השאלה, תוך אזכור האמור בענין אינטרלגו בנושא זה, אך לא הוכרעה (ראה: סעיף מ"ד לפסה"ד). בפסק דין ישן יותר, שאוזכר בפסקי הדין בענין אינטרלגו ובענין מוזס - ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו(3) 543, קבע הנשיא י' כהן, בהסכמת מ"מ הנשיא שמגר, כי התובע, אשר זכה בתביעה שהגיש לקצין התגמולים בטענה כי לקה במחלת לב עקב שירותו הצבאי, מנוע מהעלאת טענה הפוכה בתביעה נגד חברת הביטוח, שהושתתה על פוליסה הפוטרת את חברת הביטוח מתשלום במקרה של פגיעה עקב שירות צבאי. זאת חרף העובדה שחברת הביטוח לא היתה צד להליך הקודם, לא פעלה לאור הטענה המקורית ואף לא שינתה את מצבה לרעה. בפסק הדין לא הוזכרה, אומנם, דוקטרינת ההשתק השיפוטי, והקביעה האמורה הושתתה על החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בקיומו של חיוב הנובע מחוזה, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ואולם התוצאה אליה הגיע בית המשפט הינה זהה לתוצאות הפעלתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי. יצוין כי הנמקה זו היתה הנמקה נוספת לתוצאה אליה הגיע בית המשפט. ההנמקה המרכזית בפסק הדין הינה מתחום דיני הבוררות. שאלת תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם על טענות שהועלו בפני גופים מנהליים או מעין שיפוטיים טרם הוכרעה, איפוא, בבית המשפט העליון. שאלה זו נדונה גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א (מחוזי חי') 1072-04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10.1.10), בו דנה השופטת וילנר בשאלה דומה לשאלה המתעוררת בענייננו. באותו ענין נפגע התובע בתאונה. הוא הגיש תביעה לקבלת פיצוי לפי חוק הפלת"ד בגין נזקיו. בכתב התביעה העלה גרסה עובדתית ביחס לאופן התרחשות התאונה, ואולם הסתבר, כי גרסה זו עמדה בסתירה לגרסה שמסר למל"ל בהודעתו על פגיעה בעבודה וכן בעדות שגבה ממנו חוקר המל"ל, שבהסתמך עליה הכיר המל"ל בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 30%. השופטת וילנר דחתה את התביעה, שכן מצאה כי גרסת התובע אינה מהימנה. בנוסף סברה השופטת וילנר, כי יש לדחות את התביעה גם בשל החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי. כדבריה: "בנוסף לאמור לעיל, אני סבורה כי במקרה שלפנינו, בו עסקינן במקרה קיצוני של גרסאות עובדתיות סותרות של בעל דין, יש להחיל את הדוקטרינה של ההשתק השיפוטי, ולאורה יש לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע מחמת תום לב ותקנת הציבור, אף אם הוכחה היא כנכונה (ולא היא)" (סעיף 15 לפסה"ד). ביחס לשאלה בה עסקינן קובעת השופטת וילנר: "כשלעצמי, איני רואה כל מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם במקרים אלה בהם הגרסה הראשונה נמסרה על ידי בעל הדין בהליך מינהלי/ ציבורי, המקנה לו טובת הנאה מכספי ציבור, והגרסה המאוחרת נטענה על ידו בבית המשפט. דרישות תום הלב, ההגינות וההוגנות, הן לב לבו של כל הליך ובודאי זה המתנהל לפני רשות ציבורית/מינהלית כמו המוסד לביטוח לאומי. ייחוד דרישות אלה רק להליך השיפוטי, מוקשה, ולטעמי, בלתי ראוי" (סעיף 22 לפסה"ד). וכן: "לאור כל האמור, אני סבורה כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המקרה שלפנינו, על אף היות ההליך הראשון הליך שאינו שיפוטי. תקנת הציבור, חובת תום הלב, ההגינות, ההוגנות וטוהר ההליך, מחייבים לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע ולו מחמת שהיא סותרת באופן קיצוני את גרסתו הראשונה שנמסרה בהליך שהתנהל לפני המל"ל" (סעיף 26 לפסה"ד). מצטרפת אני לדעתה של השופטת וילנר, וסבורה אני כי יש להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי אף במקרה זה. אין להלום מצב בו יקבל אדם טובות הנאה כספיות בגין אותו אירוע משני מקורות שונים, כאשר כל אחד מהם ישלם לו בהתאם לגרסה עובדתית שונה מזו שמסר לאחר. אף אם גרסתו השניה של התובע היא הנכונה, ולא גרסתו הראשונה, טוהר ההליך השיפוטי, שהוא האינטרס העומד בבסיסה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי, מחייב למנוע ממי שזכה לטובת הנאה כספית מקופת הציבור על יסוד גרסה כוזבת, לזכות בפיצוי נוסף. יש לשאוף לכך שהאמת המשפטית תהא אחת, אף אם אין היא עולה בקנה אחד עם האמת העובדתית. ד. לגופו של ענין: לא הוכחה חבות הנתבעת לפי חוק הפלת"ד למעלה מן הצורך ומחמת הזהירות בלבד אציין, כי אף כאשר בוחנים את תביעת התובע לגופה, המסקנה היא כי דינה להידחות, באשר התובע לא הוכיח כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד; ואף לא הוכיח, כי מתקיימים התנאים לחובתה של קרנית לפי חוק הפלת"ד לפצותו בגין נזקיו. תאונת דרכים - האומנם? הקביעה העובדתית בפסק הדין בהליך הראשון, עליה מבסס התובע את תביעתו הנוכחית, הינה, כי כף ידו נמעכה בין כף של טרקטור לבין בולדר. תאונה זו מהווה, לגישתו, תאונת דרכים. הגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד כוללת מספר חלופות. התובע טוען בסיכומיו, כי התאונה מהווה תאונת דרכים לפי אחת משתי חלופות בהגדרה, דהיינו או שהפגיעה ארעה בזמן נסיעת הטרקטור, או שהיא ארעה בזמן שנעשה שימוש בכוח המיכני של הטרקטור. שתי החלופות אליהן מכוון התובע הן: האחת - החלופה הבסיסית שברישת ההגדרה - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (להלן: "ההגדרה הבסיסית"); והשניה - "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב" (להלן: "החלופה השניה"). בשתי החלופות מדובר, איפוא, ב"רכב מנועי", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. במסגרת החלופה הראשונה נדרש שימוש ברכב למטרות תחבורה, ואילו במסגרת החלופה השניה נדרש ניצול הכוח המיכני של הרכב. הנטל להוכיח, כי מתקיימים תנאיה של אחת החלופות מוטל על התובע. באשר לדרישה, כי יהא מדובר ברכב מנועי, טוען התובע, כי "אין מחלוקת כי טרקטור מהווה רכב מנועי". אין בידי לקבל טענה זו. הטרקטור נמנה, אומנם, בין מצבי הריבוי שבהגדרת "רכב מנועי". ואולם אין די באמירה, כי התאונה נגרמה עקב שימוש בטרקטור בעל כף. על התובע מוטל הנטל להוכיח מהו הכלי הספציפי שהיה מעורב בתאונה, על מנת להצביע על כך שמדובר ב"טרקטור" הכלול בהגדרת "רכב מנועי". ראשית, המונח "טרקטור" בשפה יום-יומית הוא שם עצם כללי למגוון סוגים של כלי עבודה ממונעים. ואולם לא כל כלי המכונה "טרקטור" בשפה היום-יומית עונה על הגדרת "טרקטור" המהווה "רכב מנועי". ההלכה הפסוקה צמצמה הגדרתו של מונח זה, כפי שעולה מפסק הדין ברע"א 2212/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ציון לוי, פ"ד נד(2) 303, בעמ' 308-309: "העמדה לפיה "טרקטור" הוא כלי עבודה ממונע המתאפיין בנשיאה וגרירה של מטענים, בדרך כלל בחקלאות, אומצה בע"א 5757/97 אליהו חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה (דינים עליון נז 231, בפיסקה 7)". שנית, אף כאשר מדובר בכלי המהווה "טרקטור" לפי ההגדרה האמורה לעיל, הרי שיתכנו נסיבות בהן יצא מגדר כלי רכב, ראה דבריו של השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים" (מהדורה שלישית, תש"ס-1999) בעמ' 74: "אולם אם יקבעו אותו (את הטרקטור - מ.צ.) כמתקן הרמה, בלא כוונה להחזירו לכשרות של תנועה - יצא מגדר כלי רכב". משלא הביא התובע ראיות לגבי הכלי הספציפי שהיה מעורב בתאונה, לא הוכיח התובע, איפוא, כי מדובר ב"רכב מנועי". ואולם אף אם נצא, לצורך המשך הדיון, מהנחה, כי בתאונה היה מעורב טרקטור המהווה "רכב מנועי", הרי שלא הוכחו התנאים הנוספים שבהגדרת המונח "תאונת דרכים". התובע טוען, כי עצם העובדה שידו נמחצה בין כף הטרקטור לבין בולדר מצביעה על כך שמתקיימים בענייננו תנאיה של ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", ולחילופין תנאיה של החלופה השניה. טענתו היא, כי הואיל וידו נמעכה, הרי שבהכרח נגרם הדבר תוך כדי תזוזה של כף הטרקטור, ומכאן שהתאונה ארעה תוך כדי נסיעה בטרקטור, המהווה "שימוש ברכב מנועי" לצורך ההגדרה הבסיסית; ולחילופין עקב הנעת הכף תוך "ניצול הכוח המיכני" של הטרקטור כדרישת החלופה השניה. אין בידי לקבל טענה זו. לא ניתן לקבוע, כי מעיכת כף היד בין כף של טרקטור לבין בולדר נגרמה בהכרח "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", ולחילופין "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". יתכנו מצבים עובדתיים בהם לא תבוא התאונה בגדרה של אף אחת משתי חלופות אלה, אפילו אם נניח, כי מנוע הטרקטור פעל בעת התאונה (ראה בענין זה: ע"א 4469/95 חדר יונס דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475). על מנת להוכיח, כי התאונה באה בגדרה של אחת משתי החלופות האמורות, היה על התובע להביא ראיות המלמדות כיצד בדיוק ארעה התאונה, וזאת לא עשה. על כן הנני קובעת, כי התובע לא הוכיח כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. התנאים לחבותה של קרנית אפילו נניח, כי התאונה הינה תאונת דרכים, לא הוכיח התובע, כי מתקיימים התנאים לחיובה של קרנית לפצותו. קרנית חייבת לפצות נפגע בתאונת דרכים כאשר מתקיים אחד מארבעת המקרים המנויים בסעיף 12(א) לחוק הפלת"ד. נטל ההוכחה כי קמה חובת פיצוי של קרנית מוטל על הטוען לקיומה של חובת פיצוי, ועליו להוכיח את כל העובדות המקימות עילה לפיצוי, ובכלל זה אף עובדות שליליות (ראה: ע"א 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ' וג'יה אבו חמד (11.8.97)). טענת התובע הינה, כי קרנית חייבת לפצותו הואיל וזהותו של נהג הטרקטור אינה ידועה. חובתה של קרנית לפצות נפגע כאשר זהותו של הנהג האחראי לפיצוי אינה ידועה קבועה בסעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד. דא עקא, כי הטענה שזהותו של נהג הטרקטור אינה ידועה הינה טענה עובדתית, שיש להוכיחה בראיות. פסק הדין בהליך הראשון, שהוגש כראיה מטעם התובע, אינו קובע דבר בענין זה. התובע לא הוכיח, אם כן, כי זהותו של נהג הטרקטור אינה ידועה. זאת ועוד: צודקת הנתבעת בטענתה, כי אין די בכך שזהותו של הנהג החב בפיצוי אינה ידועה, וכי חובתה של קרנית לשאת בפיצוי קמה רק מקום בו לא יכול הנפגע בשקידה סבירה לאתר את הנהג החב בפיצוי (ראה: רע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שרה קורן (3.11.09)). משלא הובאו בפני ראיות בענין זה, לא אוכל לקבוע, כי אכן לא ניתן היה לאתר את נהג הטרקטור ואת המבטחת שלו בשקידה סבירה. העובדות העולות מפסק הדין בהליך הראשון והראיות שהגישה קרנית מצביעות דווקא על כך, כי בהחלט יתכן שבשקידה סבירה היה עולה בידיו של התובע לאתר את נהג הטרקטור. כפי שעולה מפסק הדין, לתאונה היו עדים, ולאחר התאונה הגיעו למקום אנשים נוספים, לרבות חובש. התאונה ארעה בבסיס צבאי, לשם הגיע התובע למטרת עבודה. הואיל ומדובר בעבודות שבוצעו בבסיס צבאי, יש להניח, כי ניתן היה בקלות רבה לברר את זהות מבצע העבודות ובעל הטרקטור. יתירה מכך: מהודעת התובע שנגבתה על ידי חוקר הביטוח הלאומי ביום 25.9.01 (נספח ב.3.ד. להודעת הנתבעת בדבר הגשת ראיות), ואף הוגשה לבית המשפט במסגרת ההליך הראשון (סומנה נ/7), עולה כי מי שביצע את העבודות במקום היה לא אחר מאשר אחיו של התובע, יוסף נעאמנה, שאצלו עבד התובע. עובדות אלה מעוררות תהיה, כלום לא שייך הטרקטור לאחיו של התובע? בנסיבות אלה, אף אילו היה מדובר בתאונת דרכים, לא הוכיח התובע, כי קרנית היא זו שחייבת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. סוף דבר דין התביעה להידחות מחמת כל אחד משלל טעמים: השתק עילה ולחילופין התיישנות, השתק שיפוטי, אי הוכחת טענתו של התובע כי מדובר בתאונת דרכים, ואי הוכחת עילתו הנטענת נגד קרנית. אשר על כן הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בהליך זה בסכום של 10,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. חברת ביטוחפוליסהקרנית