קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד רשויות מס רכוש: ערעור על החלטת וועדת ערר הפועלת לפי חוק מס רכוש וקרן הפיצויים, התשכ"א- 1961 (להלן: "החוק") אשר קיבלה הערר שהגישו המשיבים בגין דחיית תביעתם לפיצוי בגין נזק עקיף שנגרם במהלך מלחמת לבנון השנייה. המשיבה הינה חברת שיווק מצפון הגולן אשר רכשה זכויות לקטיף פרי במטעים אשר נמצאים בשטחי היישוב שאר-יישוב. תביעתה המקורית של המשיבה הייתה למתן פיצוי בגין אבדן ימי קטיף במטעים נשוא זכויות הקטיף שנרכשו. המערער דחה את תביעת המשיבה ובעקבות זאת עררה המשיבה לוועדת הערר. למורכבות העניין שלפנינו תורמת העובדה כי בעלי המטעים הגישו אף הם תביעה למערער בגין אותו נזק עקיף אותו תובעת המשיבה ואף קיבלו פיצוי בגין נזק זה. הוועדה קבעה כי יש לקבל את הערעור והורתה למערער לפצות את המשיבה בגין הנזק העקיף שנגרם לה. נימוק הוועדה היה כי הניזוקה האמיתית מן המלחמה ואובדן ימי הקטיף הינה המשיבה, אשר הוכיחה את זכויותיה בפירות המטעים, לאחר שרכשה את הזכויות בפירות מבעלי המטעים. בדיון בפני וועדת הערר עלתה הטענה כי לא נגרם כלל כל נזק למשיבה מאחר והצליחה, בפועל, לקטוף את כל הפרי מעצי המטעים. טענה זו נתמכה על ידי עדות בעלי המטעים. הוועדה דחתה טענה זו בציינה כי אינה רואה לנכון להסתמך על עדויות בעלי המטעים בשל שלושה נימוקים: האחד - חשש ממשוא פנים של בעלי המטעים אשר ידרשו להשיב את הפיצוי שניתן להם באם תתגלה המשיבה כזכאית לפיצוי; השני - הטענה נטענה בעלמא ללא אסמכתאות להוכחתה; והשלישי - פרשנות לשונית דווקנית של תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ח-2007 (להלן: "הוראת השעה") המעניקה, לכאורה, פיצוי בגין אבדן ימי קטיף - מבלי שתידרש בהכרח הוכחת אבדן פירות הקטיף. בערעור טוען המערער כי הוועדה שגתה עת החליטה לפצות את המשיבה בגין אבדן ימי קטיף על אף שלא נגרם נזק ממשי לקטיף הפירות עצמו ובפועל כל הפירות נקטפו על ידיה. טענה שנייה שטוען המערער היא כי הפיצוי בגין אבדן ימי הקטיף, באם יוחלט כי יש לתתו, צריך להינתן למגדלים, בעלי הקרקע, ולא למשיבה - זאת לאור פרשנות לשונית של סעיפי החוק, ומכל מקום אין לפצות גם את בעלי המטעים וגם את המשיבה בגין אותו נזק, לאור הפגיעה בקופת הציבור. המערער מוסיף כי לאור אופייה של המשיבה כמי שעוסקת בשיווק, להבדיל מענף חקלאי, היא איננה זכאית כלל לפיצוי במסגרת הוראת השעה. המשיבה סומכת ידיה על פסיקת הוועדה ומתנגדת באופן נמרץ להנחה העולה מטענות המערער לפיה לא נגרם לה כל נזק ממשי של אבדן פירות הקטיף. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא חלק על גובה הפיצוי לו זכאית המשיבה במסגרת כתב תשובתו להודעת הערר ועל כן הטענה מהווה "מקצה שיפורים" פסול. המשיבה טוענת טענה דומה גם לגבי טענת המערער לעניין אופייה של המשיבה כחברת שיווק והעובדה שאופי זה מונע ממנה פיצוי לפי הוראת השעה. בתשובה לטענת המערער כי ככל שיש לפצות בגין אובדן ימי הקטיף הפיצוי צריך להינתן לבעלי המטעים ולא למשיבה, המשיבה טוענת כי יש לראות בה "בעלת הנכס", שכן לטענתה עלה בידה להוכיח כי רכשה את הפירות עובר לפרוץ המלחמה, ובתור שכזו היא הזכאית לפיצוי. המשיבה חוזרת ומדגישה בכתבי טענותיה כי במסגרת תביעתה דרשה פיצוי אך בגין חלק מן השטח שאת זכויות הקטיף בו רכשה מבעלי המטעים, בהתאם לנזקים שנגרמו לה בפועל, והדבר מעיד על אמינותה. דיון והכרעה: השאלה המתעוררת היא שאלה משפטית שעניינה האם על המערער לפצות בגין "אובדן ימי קטיף" או בגין נזק בפועל להיקף הפירות שנקטפו, שנגרם בשל מלחמת לבנון השנייה. מקובלת עליי טענת המערער כי אין לפצות את המשיבה ככל שלא הוכיחה כי נגרם לה נזק. ההלכה לעניין הוכחת הנזק בעת תביעה כנגד רשויות מס רכוש סוכמה בע"ש (חי') 45/95 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' תעשיות הגליל (קרית שמונה) בע"מ פ"מ תשנ"ו(1) 45: "ההלכה היא, כי נפגע "חייב להוכיח במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו" (וראו ההפניה שם לע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ , פ"ד לה(2) 800). השאלה היא, על כן, האם הוכח עצם קיום הנזק, ומהו שיעורו. אכן, הוכח לפני הוועדה, על פי קביעתה, כי המשיבה רכשה את הפירות מבעלי המטעים. ברם, המשיבה לא הביאה המשיבה כל ראייה להוכחת הנזק שנגרם לפירות שרכשה ונתלתה באופן חישוב הנזק כפי שמופיע בסעיף 1.1.א.1.ב.א.1 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ו-2006 (להלן: "הוראת השעה"). ודוק, סעיף זה בהוראת השעה נועד לשם הערכת שווי הנזק בגינו יש לפצות אולם אין בהוכחת תנאיו, כשלעצמה, כדי להוכיח את עצם קרות הנזק - כאמור, בנטל זה, של הוכחת עצם קרות הנזק, לא עמדה המשיבה. הוועדה לא התייחסה לאופן בו הוכח לפניה הנזק הקונקרטי ליבול והסתפקה בהוכחת הבעלות על הפרי. הוועדה התייחסה, כאמור, לעדות בעלי המטעים וציינה כי היא מעוררת אי נוחות, ואולם על פני ההחלטה לא באה התייחסות לאובדן הרווח בפועל של המשיבה. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 35 לחוק, המבהיר כי החוק בא להעניק פיצוי בגין נזק שעניינו "הפסד או מניעת ריווח כתוצאה מנזק מלחמה". יתר על כן, דברי הוועדה בהחלטתה מלמדים כי היא ראתה בהוראת השעה הנזכרת משום חזקה המהווה תחליף להוכחת הנזק. הוועדה אף מסבירה צעד זה בכך שייתכן כי שיטת הערכת הנזק מביאה בחשבון נזקים עקיפים שיכולים היו להיגרם ליבול כתוצאה מקטיפתו במועד אחר מהמועד האידיאלי לביצוע הקטיף לאור אובדן ימי הקטיף. אין בידי לקבל גישה זו. תכלית החוק היא לפצות על נזק אמיתי ולהחזיר מצב לקדמותו. משילוב התיקונים העולים מהוראת השעה עם סעיף 1 לתקנות מס רכוש וקרן הפיצויים (נזק מלחמה ונזק עקיף) התשל"ג-1973 עולה בבירור כי מספר ימי הקטיף הוא אך ורק פרמטר לקביעת שווי של נזק עקיף . על פי השילוב האמור נקבע: "שווי של נזק עקיף - (2) כשהנזק נגרם מחמת אי אפשרות לנצל נכסים בענפים שלהלן, למעט נזק שנגרם בשל תשלום שכר עבודה: (א) בחקלאות, כמפורט להלן: (1) מטע עצי פרי - סכום הוצאות הייצור כשהוא מוכפל במספר ימי קטיף לפיצוי ובמספר הדונמים, כאשר התוצאה מחולקת במספר ימי קטיף" ובסעיף ההגדרות באה הגדרת "מספר ימי קטיף": "מספר הימים שמתבצע בהם קטיף של זן עצי פרי, המפורט בטור ד' בטבלה שבתוספת השלישית" וכן הגדרת "מספר ימי קטיף לפיצוי": "סך ימי הפסקת פעילות הקטיף מתוך מספר הימים הנקובים בחלק ב' לתוספת השניה, לגבי האזור שמצוי בו מטע עצי הפרי ושחלו בתקופת הקטיף של אותו מטע" אוסיף כי בתוספת השלישית להוראת השעה נקבעו מספר ימי הקטיף ותקופת הקטיף לכל סוגי הפירות תוך חלוקה לזנים מסוימים. מהאמור עולה כי מחוקק המשנה ביקש לקבוע נוסחה לפיה יחושב שיעורו של הפיצוי בתחום החקלאות ההולם נזק למטעי פרי וזאת בהתאם לימי הקטיף שהופסדו בעקבות אירועי המלחמה. את שיעור הפיצוי יש להוכיח על פי הנוסחה בהתאם לנתונים הרלוונטיים. במקרה דנן לא הוכחה כמות הפירות שנותר לקטוף לאחר המלחמה, והעדויות שעמדו לפני הוועדה לימדו כי הפירות נקטפו כולם, בין אם לפני ובן אם אחרי המלחמה. המערער הפנה לעדויות אלו והמשיבה בחרה שלא להתייחס אליהן ולא הפנתה לראיות המלמדות אחרת. לאור האמור, דין הערעור להתקבל. ייתכן כי המקרה דנן הינו אחד מהמקרים "אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים [ולפיכך] אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם" (ע"ש 45/95 מנהל מס רכוש נ' תעשיות הגליל, בפסקה 5), . אולם, גם אם כך, הדעת נותנת כי במקרה זה היו נתונים רבים אותם היה ביד המשיבה להציג על מנת להוכיח את עצם קרות הנזק - המשיבה לא עשתה כן בפני הוועדה ואף לא לפניי. לאור עמדתי זו - אין אני נדרשת לשאלה מי היה זכאי לפיצוי, לו היה מוכח הנזק, האם המשיבה או שמא בעלי המטעים. ככל שלא הוכח כלל הנזק ברי כי אין טעם ראוי לפצות מי מדורשי הפיצוי. על יסוד האמור אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטת הוועדה ומחזירה את הדיון לוועדה כדי שתבחן את שאלת עצם קרות הנזק ושיעורו. אציין כי מאחר שעניין הפיצוי שניתן לבעלי המטעים עומד על הפרק, יש לאחד את הדיונים בעררים של כל המעורבים לבל יתקבלו החלטות סותרות. מס רכוש - נזקי מלחמהמיסים