קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של אסיר על התעללות: תביעת נזיקין לפיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לתובע, לטענתו, ביום 18/12/98 וביום המחרת בבית המעצר "שומרון", עקב מעשי תקיפה, כליאה, השפלה והתעללות לכאורה מצד מפקד בית המעצר (הנתבע 1) ושוטריו (הנתבעים 1-4) . 1. גרסת התובע התובע, המרצה עונש של מאסר עולם, לאחר שהורשע ביום 12/12/99 ברצח. במועדים הרלבנטיים לתביעה היה התובע בגדר "חשוד" בעבירה, ושהה כעצור בבית המעצר "שומרון", הממוקם בתחנת המשטרה באריאל. לטענת התובע, ביום שישי ה-18/12/98 בשעות הערב, עת סעד בתאו את סעודת ליל השבת ושר שירי שבת "באופן רגיל ולא פרובוקטיבי" (ס' 3 לתצהירו), החל אחד העצורים הערבים בתא הסמוך, להתפלל בקולי קולות בשפה הערבית, על מנת להפריע לו במכוון בקיום מצוות השבת. לדבריו, ביקש משוטרי בית המעצר, כי יורו לאותו עצור להנמיך את קולו, אך אלו התעלמו מפניותיו, ומשכך החליט להגביר את קולו, ופצח בשירה רמה וקולנית. בתגובה, נכבלו רגליו באזיקים ע"י שוטרי בית המעצר. התובע, אשר לדבריו חש ממורמר החל "ללוות" את שירתו במחיאות כפיים, ואו אז הורה מפקד בית המעצר (הנתבע 1) להעבירו לתא המכונה "חדר עורך-דין" ומשמש למפגשים של עצורים עם עורכי דינם, שהינו לדברי התובע חדר בעל מידות קטנות ביותר (1 מ"ר X 2.5 מ"ר), ואין בו מיטה, כיסא, שולחן, ברז מים או שירותים. מתוך תחושה של השפלה ואפליה לרעה, המשיך אפוא התובע, לדבריו, לשיר שירי שבת בקול רם ולמחוא כפיים, ובתגובה לכך נכבלו גם ידיו. עוד טוען התובע, כי הוא סובל מבעיה של חילוף חומרים בגינה נאלץ לבקש משוטרי בית המעצר, מדי כל מספר דקות, להוציאו לשירותים, אך לאחר מספר פעמים בהן הובילוהו הנתבעים הלוך ושוב מהתא לחדר השירותים, החליטו האחרונים כי די להם, וזרקו לתאו בקבוק שתיה מפלסטיק, באומרם : "מעכשיו אלה השירותים שלך". לדברי התובע, הוא נותר ללון באותו הלילה בחדר עוה"ד, ללא מיטה, מזרן,שמיכות , מים או שירותים. למחרת בבוקר, החל התובע לדבריו התפלל תפילת שחרית, גם הפעם בקול רם (בסוברו כי כך יגרום לנתבעים להחזירו לתאו), מה שהוביל לכבילת ידיו ורגליו מחדש, לאחר שכבליו הוסרו במהלך הלילה. עוד טוען התובע, כי בקשתו ליטול ידיו לפני אכילת פת של שחרית סורבה ע"י הנתבעים ללא כל הצדקה ובניגוד לדין ולנהלים, המחייבים מתן אפשרות לעצור לקיים מצוות הדת, וכך גם בקשותיו לצאת לשירותים - סורבו ע"י הנתבעים , אשר הורו לו, גם הפעם, להטיל מימיו בתוך הבקבוק. התובע, אשר לדבריו הרגיש "מושפל ונפגע מאוד, כמו כלב ולא אדם " (ס' 28 לתצהירו) המשיך לשיר את שירי השבת בקול רם, ומשכך הורה הנתבע 1 על העברתו לתא מס' 8 , שהינו תא מרוחק ומבודד יחסית משאר התאים בבית המעצר. ואולם, במהלך הובלתו ע"י הנתבעים במסדרון שלאורך התאים , זכה התובע לטענתו למטר של קללות וגידופים מצד העצורים הערבים שאכלסו אותה עת את בית המעצר, ובתגובה הוא פנה (כך לגרסתו!) לאחד העצורים, ואמר לו: "אללה הוא כלב" . או אז, ממשיך וטוען התובע, התנפלו עליו הנתבעים 1-4 ודחפו אותו באכזריות לרצפה, תוך כדי קללות וצעקות, ולאחר מכן החל הנתבע 2, בהוראתו של מפקד בית המעצר (הנתבע 1) , לגרור אותו על הרצפה, כשהוא מושך באזיקי רגליו, לאורך המסדרון עד לתא מס' 8, תוך שהוא צורח מכאבי תופת שנגרמו בשל התהדקותם של האזיקים על רגליו. סופו של דבר הוכנס התובע לתא מס' 8 . ואולם, בכך לא באה העלילה לסיומה: בשוכבו בתא מס' 8 , כועס וממורמר - כך לפי התובע- לקח הלה את הסדין שהיה מונח על המיטה, סתם באמצעותו את פתח הניקוז של המקלחת ופתח את ברז המים. לא חלף זמן רב עד שהתא הוצף במים, אשר החלו לזרום ולהציף גם את המסדרון והמטבחון הסמוכים לתאו. משחשו בכך הנתבעים 1-4, טוען התובע כי הם נכנסו לתאו והחלו מפליאים בו מכותיהם, בעודו שוכב כבול וחסר אונים בתוך המים הגואים , ובעוד הנתבע 1 צועק לעברו: "אתה אפס, אתה לא בן אדם, אתה כלב, אני אראה לך מי אני... אם יהיה צורך אני אביא נשקים ואירה בך " (ס' 38, 40 לתצהיר התובע). לאחר מכן נכבל התובע, לדבריו, בידיו וברגליו לשני קצוות המיטה ("כבילת בננה"), באופן אשר לא אפשר לו להתרומם למצב של ישיבה, תוך שהנתבע 2 צועק לעברו: "אני אזיין את אמא שלך אני אזיין את אחותך. אני לא שם עליך, אתה שום דבר בשבילי"... "אם היתה לי אפשרות הייתי מפרק אותך כי אתה קטן עלי" (ס' 44 לתצהיר התובע). לדברי התובע הוא נותר שכוב על הרצפה בתוך המים, אשר הגיעו לדבריו של גובה של 10-20 מיל', במשך ארבע שעות רצופות, כשהוא רועד מקור , מתייסר מכאבים ועושה את צרכיו במכנסיו - ורק בחלוף ארבע שעות העלו אותו הנתבעים למיטה, וכבלו אותו באותו האופן למשך שעתיים נוספות . במהלך כל אותן שעות, טוען התובע, לא הוגשה לו ארוחת צהריים, ורק בשעה 18:00 בערב הוגשה לו ארוחת ערב. כמו כן, חרף בקשותיו מהנתבעים , גם בשוך האירועים לא טרחו האחרונים לדבריו להביאו בפני רופא . לטענת התובע, מעשיהם ומחדליהם אלו של הנתבעים 1-4 עולים כדי ביצוע בצוותא של עוולת התקיפה ומהווים הפרה , של הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996, ואף של נהלי המשטרה ופקודות המטה הארצי של המשטרה. במעשיהם אלו, טוען התובע, הנתבעים השפילו וביזו אותו וגרמו לו נזק פיסי ונפשי , ומשכך עליהם לפצותו ביחד ולחוד בסך של 200,000 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרמו לו לטענתו במהלך האירועים הנ"ל. אשר לנתבעת 5 טען התובע כי היא נושאת באחריות ישירה ושילוחית למעשי הנתבעים 1-4. 2. גרסת הנתבעים לדברי הנתבעים, המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, שכל מטרתה לרפות ידיהם של שוטרי משטרת ישראל העושים מלאכתם נאמנה, לשם שמירה על הסדר והביטחון הציבורי. לטענתם, במהלך כל ההשתלשלות הנ"ל הם פעלו כדין ובמסגרת מילוי תפקידם, כאשר כבילת התובע וריסונו נעשו בהתאם לחוק ובהתאם לנהלים הנהוגים במשטרת ישראל, המאפשרים הפעלת כח סביר כלפי עצור בנסיבות כגון דא . בכל הנוגע להשתלשלות העובדתית, הציגו הנתבעים תמונה שונה מזו שהוצגה ע"י התובע: לגרסתם, במועדים הרלבנטיים 18-19/12/98) חל צום הרמאדאן, הנחשב לתקופה רגישה בבתי מעצר המאכלסים ערבים ויהודיים תחת קורת גג אחת, ודווקא במועד זה החליט התובע, אשר היה חשוד אותה עת ברצח של פלסטיני, להפר את כללי המשמעת בבית המעצר (אשר היה מאוכלס אותה עת, רובו ככולו, בעצורים ערבים), כשהחל להתפלל ולשיר שירי שבת בקול רם מאוד, באופן המתגרה בעצורים הערבים. לדברי הנתבעים, הנתבע 1 התרה בתובע מספר פעמים, כי ינמיך את קולו, אך תגובת התובע היתה התעלמות והגברת קולו, ומשכך הורה הנתבע 1 על העברתו של התובע לחדר עוה"ד, הנמצא בסמיכות לעמדת היומנאי, וזאת הן כדי למנוע התססת העצורים הערביים, והן כדי לאפשר פיקוח הדוק יותר על התובע. דא עקא, שגם בהיותו בחדר עוה"ד המשיך התובע להפריע את שלוות בית המעצר, בכך ששר שירי שבת בקול רם, אליהם צירף גם מחיאות כפיים חזקות. בשלב זה, טוענים הנתבעים, בשלב זה פנה הנתבע 1, לתובע פעם נוספת, והסביר לו את הבעייתיות שבענין, ואף הזהירו כי אם לא יחדל ממעשיו יישללו זכויותיו, אך התובע טען בפניו, כי ימשיך במעשיו, מאחר ושוטרי בית המעצר לא טורחים להעיר לעצורים הפלסטינים על תפילותיהם הקולניות. על כך השיב לו הנתבע 1, כי כל עצור שמפר כללי המשמעת בבית המעצר מטופל באותו אופן, ללא הבדל דת וגזע, תשובה אשר לא סיברה אוזנו של התובע, אשר בחר להמשיך בשלו. משכך, הורה הנתבע 1 על השארת התובע ללינת לילה בחדר עוה"ד, והנחה את יתר הנתבעים להכניס לחדר מזרן ושמיכות, לא לפני שהבחין לדבריו כי התובע "מטרטר" את הזקיפים, בכך שביקש מהם לקחתו לשירותים 5 פעמים בתוך פרק זמן של 20 דקות. למחרת בבוקר, טוענים הנתבעים, המשיך התובע בשירתו הקולנית ובמחיאות הכפיים, כך עד לצהרי אותו יום, אז הורה הנתבע 1 לנתבע 2 לקחת את סידור התפילה מהתובע. בתגובה ניסה התובע למנוע מהנתבע 2 לסגור את דלת החדר, תוך שהוא מקללו במילים: "אידיוט" ו-"מטומטם" ותוך שהוא צועק בקולי קולות : "ה' הוא האלוקים" (ס' 18 לתצהיר הנתבע 1). משנוכח הנתבע 1, כי הבידוד הזמני לא הביא להרגעתו ולריסונו של התובע, וכי העצורים הפלסטינים החלו לתסוס ולהחליף קללות עם התובע- החליט להעבירו לתא מס' 8, שהינו תא מרוחק מיתר תאי בית המעצר. דא עקא, במהלך הובלתו של התובע במסדרון המוביל לתא מס' 8, החל האחרון לקלל את העצורים הפלסטינים ואת אלוהיהם, ואף נתלה על אחד התאים. כאשר ניסו הנתבעים למשוך את התובע מדלת התא - תקף התובע את הנתבע 4 , ולאחר מכן התיישב על הרצפה וסירב לקום. בלית ברירה , גררו הנתבעים לטענתם את התובע לאורך המסדרון, עד לתא מס 8 , שם ניסה התובע למנוע סגירת דלת התא, תוך שהוא ממשיך לקלל, ואף תקף את הנתבע 3 וגרם לחבלה בידו, בגינה נזקק האחרון לטיפול רפואי. לאחר כרבע שעה, גילו הנתבעים 1-4 לדבריהם, כי התובע הציף במים את תא מס' 8, את המטבחון שממול ואת המסדרון, ומשכך הורה הנתבע 1 על כבילת התובע למיטתו. בתגובה החל התובע להשתולל, לקלל ולבעוט לכל עבר, תוך שהוא מנסה לנשוך את הנתבעים ולנגוח בראשם. כדי לרסנו , טוענים הנתבעים, נתן הנתבע 1 לתובע מספר מכות אגרוף בראשו,ובסופו של דבר, עלה בידם, בכוחות משותפים, לכבול את התובע למיטתו. לאחר כשעה הורה הנתבע 1 להרים את התובע למיטה, ושם הוא נותר לשכב כבול, משך שלוש שעות נוספות, אז נוכח הנתבע 1 כי התובע נרגע, והורה להסיר את כבליו. לטענת הנתבעים 1-4, לא נפל כל פגם בהתנהגותם הנ"ל ולא הופרה כל חובה המוטלת עליהם על פי דין . נהפוך הוא: לשיטתם, התובע הוא שנהג באלימות פיסית ומילולית כלפיהם, והכח שהפעילו כלפיו היה סביר בנסיבות הענין, ובהתחשב בכך שמדובר בעצור אלים ומסוכן ביותר, בעל מימדי גוף חריגים מאוד,אשר לא בכדי ארבעה שוטרים הצליחו אך בקושי לרסנו. לדבריהם, ככל שנגרמו לתובע נזקים כלשהם, הרי שהוא אשר גרם להם באשמו המלא . יש לציין, כי בעקבות תלונתו של התובע בגין האירועים הנ"ל, נפתחה חקירה של מח"ש, אשר נסגרה ביום 01/06/99 מחוסר ראיות. 3. דיון והכרעה 3.1 המחלוקת העובדתית : הכרעה בין הגרסאות הגרסאות שהציגו התובע- מחד, והתובעים -מאידך, דומות במהותן בכל הנוגע למסגרת הכללית של רצף האירועים, והסתירות העיקריות ביניהן נוגעות לשאלת האלימות הפיסית, בה נקט כל אחד מהצדדים כלפי רעהו: בעוד התובע טוען, כי מעשיו התמצו בשירה קולנית, במחיאת כפיים ובהצפת תאו במים, הרי שהנתבעים טוענים, כי התובע גם תקף, השתולל, בעט, קילל, ונשך אותם. כמו כן, בעוד התובע טוען, כי הנתבעים קיללו אותו נמרצות, הפליאו בו מכותיהם, ואף דרשו ממנו לעשות צרכיו בבקבוק פלסטיק, הרי שהנתבעים טוענים, כי "לא היה ולא נברא". כדי להעמיד הנסיבות העובדתיות על מכונן ולבחון האם הצעדים העונשיים/המניעתיים שנקטו הנתבעים כנגד התובע אכן היו סבירים בנסיבות הענין- שומה, אפוא, להכריע תחילה בין שתי גרסאות עובדתיות אלו. התנהגות התובע במהלך האירועים בכתב התביעה הוצג התובע כ"קרבן", אשר הותקף, הוכה והושפל ע"י הנתבעים, על לא עוול בכפו, ובלי שקדמה לכך כל אלימות פיסית ו/או מילולית מצדו. ואולם, בניגוד לתיאור זה, טען התובע בתצהיר עדותו הראשית: "כיוון שהרגשתי מותקף ומושפל בשלב זה קיללתי אותם בחזרה וניסיתי להגן על עצמי " (ס' 34 לתצהירו) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור- י.מ.). בדומה טען גם בחקירתו הנגדית, כי לא התקיף את השוטרים אלא הותקף על ידם, וכי לא עשה שימוש בכח כלפיהם, אלא "פשוט ניסה להגן על עצמו" (ע' 23 ש' 10), בלי שטרח לפרט כיצד בדיוק "הגן" על עצמו מפניהם. עוד הודה התובע בביהמ"ש, כי "ניסה לנשוך" את השוטרים, אם כי לדבריו הדבר לא עלה בידו (ע' 23 ש' 15), וכשנשאל האם נתלה על דלת תא מס' 8 וניסה למנוע את סגירתה, השיב סתמית: "אני לא זוכר כרגע "(ע' 26 ש' 13). בנוגע לקללות שייחסו לו הנתבעים בכתב הגנתם העיד התובע בביהמ"ש : "לא זכורה לי אמירה ספציפית, אבל בהחלט יכול להיות שבגין התסכול והמרמור שהרגשתי בעת האירוע, נקטתי בלשון כזה או אחר נגד השוטרים" (ע' 24 ש' 6-7), ובהמשך חקירתו העיד, כי קילל גם את העצורים הערביים ששהו בתאים הסמוכים, בקראו לעברם: "אללה הוא כלב" (ע' 25 ש' 12). לא זו אף זו: כבר בהודעה שמסר התובע במח"ש ביום 19/12/98 (מיד בשוך ההתפרעות), הוא הודה, כי פעל מתוך התמרמרות וכעס גדול על הנתבעים 1-4, כאשר המשיך בשירתו הקולנית גם ביום השבת, באומרו : "הרי ידוע שכשאדם ממורמר מאיזו שהיא סיבה הוא פועל ביתר שאת נגד אותם אנשים אשר גורמים להתמרמרותו, כמו שנאמר בספר שמות, כאשר המצרים עינו את בני ישראל: 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ' " (ע' 4 ש' 23-27 להודעה) . באותו מעמד אף טען בפה מלא : "מכיוון שהרגשתי מותקף יכול להיות שהגנתי על עצמי בכך שדחפתי שוטר זה או אחר" (ע' 5 ש' 6-7 להודעה), "לאחר שהוכנסתי לתא הייתי ממורמר מאוד וכועס מאוד... ורציתי להחזיר מלחמה שערה. בשלב זה הפסקתי לחשוב ואני בהחלט מודה כי לא פעלתי לפי ההגיון.. סתמתי את הביוב...ובכך נגרמה הצפה לחדר. בשלב זה נכנסו לחדר מספר שוטרים ובראשם מפקד בית המעצר, יואב קייסי ... מאחר שהוא התקיף אותו באלימות מופרזת ובאכזריות, אני גידפתי אותו, אך לא זכור לי בדיוק מה אמרתי" (ע' ע' 5 ש' 19- ע' 6 ש' 2) די בדברים הנ"ל כדי לבסס את המסקנה, כי גם התובע לא טמן ידו בצלחת, וכי פרט לפרובוקציות המתוארות על ידו בכתב התביעה (שירה קולנית, מחיאות כפיים והצפת התא במים ) - התובע גם קילל את השוטרים, דחף אותם ואף ניסה לנושכם, כל זאת כשהוא פועל, כלשונו, מתוך מרמור וכעס גדול, בחוסר הגיון ובלי לחשוב. חיזוק למסקנה, לפיה התובע אכן התפרע, היכה ותקף את השוטרים- ולא כהגנה עצמית- ניתן למצוא גם בגליון המרשם הפלילי של התובע, אשר הוגש כראיה ע"י הנתבעים (נ/2), ממנו עולה, כי לתובע עבר עשיר של עבירות אלימות (תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור , איומים , התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה של ממש) . גם בהכרעת הדין (ת/1), שניתנה במסגרת הרשעתו של התובע בעבירת הרצח, בגינה הוא מרצה כיום עונש של מאסר עולם (אשר הוגשה כראיה מטעם התובע עצמו), תואר התובע ע"י ביהמ"ש כאדם בעל "בעיות התנהגות, בעיות חברתיות, בעיות תקשורת עם סביבתו והפרעה נפשית .... שבהשתלבה עם גודלו וכוחו הפיסי הרב - עושה אותו לעתים מסוכן לסביבתו ובלתי צפוי" (ס' 11 עמ' 58) אדם בעל "התנהגות אלימה כנגד שוטרים, באוטובוס ובמקומות ציבוריים נוספים... " (ס' 12 עמ' 59) . אדם בעל "ביטויים של הפרעות התנהגות " (ס' 18 ע' 8 ) , המאבד שליטה ומכה בנקל (ס' 35 עמ' 17), ו"כאשר נקלע לסיטואציה שזה לא לפי הבנתו ורוחו התגובות שלו היו קשות.. מגיב בהתפרצויות אלימות ". על פי הוראת סעיף 42א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". בענייננו, התובע לא רק שלא ביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין הנ"ל בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, אלא שהוא עצמו הגיש את הכרעת הדין כראיה מטעמו, ועל כן ברי כי הכרעת הדין על כל קביעותיה - מהווה ראיה לכאורה לאמור בה. יש לציין, כי בחקירתו הנגדית אישר התובע את נכונות המידע המצוי בגליון המרשם הפלילי והודה, כי הורשע בעבר בעבירה של פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו (ע' 21 ש' 5) ובמספר עבירות בגין תקיפה סתם (ע' 21 ש' 20-21), וכי בשל תקריות אלימות רבות בינו לבין ערבים בסביבת היישוב, בו התגורר בזמנו, אף הוצא נגדו צו הגבלה לאזור (ע' 22 ש' 3-4). עוד הודה התובע, כי גם בכלא איילון, בו הוא מרצה כאמור עונש מאסר עולם, הוא נהג באלימות נגד אסירים אחרים, ובעקבות זאת הועבר ל"אגף ההפרדה", שהינו אגף מבודד (ע' 22 ש' 14-15). הנה כי כן: אופיו האלים ומזגו הסוער של הנאשם , אשר לפי הכרעת הדין הנ"ל, מלווים אותו מאז היה ילד - אינם מתיישבים עם תיאור "הקרבן התמים" שניסה התובע לצייר בפני ביהמ"ש במסגרת ההליך דנן, והם מחזקים גרסת הנתבעים לפיה התובע תקף קילל, היכה והתפרע. התנהגות השוטרים (הנתבעים 1-4): התובע טוען, כזכור, כי הנתבעים 1-2 קיללוהו קללות נמרצות. הנתבע 1 הכחיש טענה זו מכל וכל, ואילו הנתבע 2 כלל לא זומן להעיד במסגרת ההליך דנן. עדותו של התובע בענין זה איננה מהימנה עלי, ודומני כי לא בכדי לא נזכרו הקללות הנ"ל ולו ברמז בכתב התביעה. אשר לאלימות הפיסית בה נקטו כביכול הנתבעים 1-4 כלפיו: התובע טוען, כי דובר באלימות קשה, מופרזת ואכזרית, שבאה לידי ביטוי בדחיפות, במתן אגרופים לפרצופו ע"י הנתבע 1, ובדריכה של הנתבע 2 על חזהו ועל ראשו. הנתבע 1 מודה, כי נתן לתובע מספר מכות אגרוף בראשו , אך טען כי הדבר היה נחוץ כדי להשתלט על התובע: "אני מנסה לאחוז בראשו של התובע כדי למנוע את נגיחותיו בראשי או בגופי, והוא מנסה לנשוך את האצבעות שלי... הפעולה שמצאתי לנחוץ באותו רגע כדי להתגבר עליו היתה להפסיק את התקיפה שלו ולהתגבר על ההתנגדות שלו" (ע' 40 ש' 12-15). לגבי הדריכה של הנתבע 2 על ראשו ועל חזהו של התובע, טען הנתבע 1 כי לא ראה דבר שכזה, על אף שנכח אותה עת בחדר. יחד עם זאת, במסגרת ראיותיהם הגישו הנתבעים את ההודעות שמסרו במח"ש, ובהן הודעתו של הנתבע 2 מיום 07/02/99 , במסגרתה הודה הלה, כי דרך על חזהו של התובע, באומרו : "דרכתי רק עם הברך על החזה שלו" (ע' 3 ש' 8-9 להודעה ת/5) . יש לציין כי גם הנתבע 4 נשאל בחקירתו במח"ש האם ראה את הנתבע 2 דורך עם רגלו על חזהו של התובע, והשיב את התשובה התמוהה : "כשאדם מתפרע אתה לא זוכר אפילו מה אתה עושה " (ע' 3 ש' 4-5 להודעתו ת/4). כאן המקום לציין שוב, מחדלם הראייתי של הנתבעים, אשר הסתפקו בהליך דנן בעדותו של הנתבע 1 בלבד, על אף שעדותו לא הצליחה כאמור לשפוך אור על פרטים רבים הנוגעים לאופן התנהלותם של יתר הנאשמים- מחדל אשר בהתאם להלכה הפסוקה עומד להם לרועץ בכל הנוגע להוכחת גרסתם: הלכה ידועה היא , כי הימנעות בעל דין מהזמנה לעדות של עד, אשר לפי תכתיב השכל הישר היה עשוי לתרום לגילוי האמת, יוצרת חזקה עובדתית, שדבריו היו פועלים לחיזוק גרסת הצד שכנגד" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 1393; ראו גם: כב' השופט ג' בך ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח' פ"ד, מט(1) 450, 458-459 (1995); כב' השופטת מ' בן-פורת ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2)85, 99-100 (1983). כב' השופט מ' אלון ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 762 - 763 (1980)), הלכה המקבלת משנה תוקף כאשר בעל הדין עצמו הוא שנמנע ממתן עדות: "במישור האזרחי, לא עמדה - ולא עומדת לבעל דין 'זכות השתיקה'; ועל כן - רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק 'לשתיקתו' של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד כשבעל דין מוחזק ככלל כעד מרכזי" (קדמי, "על הראיות" (תשס"ד-2003), עמ' 1649; ע"א 455/88 לבנה חדד ואח' נ' דהן חברה לבנין בע"מ ואח' מה(5) 655, עמ' 658-659 (1991)). בסיכומיהם ניסו הנתבעים לתרץ מחדלם זה באומרם "במקרים מעין אלו, אין המדינה נוהגת להעיד את כל השוטרים שהיו באירוע. הבאת כל השוטרים שנכחו באירוע להעיד בביהמ"ש תשבש את עבודת יחידת המשטרה ותגזול זמן שיפוטי יקר שלא לצורך" (ס' 69 לסיכומים) - הסבר תמוה, נוכח העובדה, כי " כל השוטרים שהיו באירוע " - הם הם בעלי דין בתביעה דנן ! . מכל מקום, מעדותו של הנתבע 1 ומהודעתו של הנתבע 2 במח"ש עולה, כי הכח הפיסי שהפעילו הנתבעים 1-4 על התובע התבטא, לכל הפחות, במספר מכות אגרוף לפרצופו ובדריכה על חזהו. בכל הנוגע להכנסת הבקבוק לתאו של התובע לשם הטלת מימיו: בכתב הגנתם (סעיף 52) הכחישו הנתבעים הכחשה סתמית את טענת התובע, בדבר הכנסת בקבוק הפלסטיק לתאו, הכחשה הסותרת את עדותו של הנתבע 2 במסגרת ההודעה שמסר במח"ש: "לגבי הבקבוק שמעתי על זה רק יותר מאוחר מאחד הזקיפים.. לאחר שטרטר את הזקיפים בהלוך ושוב לשירותים ולאחר שבפעם המי יודע כמה סירבו כבר להוציאו לשירותים והוא איים שיטיל מימיו על הרצפה- הכניסו לו את הבקבוק" ", וכן את עדותו של הנתבע 4 במח"ש, לפיה אכן נתן לתובע בקבוק לצורך עשיית צרכיו. בענין זה, יש לציין, נתגלעה סתירה בין עדותו של הנתבע 1 בביהמ"ש לפיה הכנסת הבקבוק לתאו של התובע נעשתה שלא על פי הנחייתו, והוא ידע על כך רק בדיעבד (ע' 36 ש' 4), לביו העדות שמסר הנתבע 4 במח"ש, לפיה הכניס את הבקבוק לתאו של התובע רק לאחר שנועץ בכך עם הנתבע 1. עוד טוען התובע, כי בליל שבת נותר ללון בחדר עוה"ד ללא מזרן ושמיכות, וכי הנתבעים אף מנעו ממנו, חרף בקשותיו, להיבדק למחרת ע"י רופא. טענות אלו הוכחשו ע"י הנתבע 1 . ואולם, בענין זה יש להעדיף גרסתו של הנתבע 1 על פני גרסתו של התובע: להכנסת השמיכות והמזרן לחדר יש ביטוי הן במזכר שנערך על ידי הנתבע 1 ביום 19/12/98 (ת/3) , והן בדו"ח פעולה שכתב הנתבע 4 ביום 18/12/98 (ביום שישי בלילה) . המדובר במסמכים שנערכו "בזמן אמת", כלומר- מיד בשוך האירועים, ובטרם נפתחה חקירת מח"ש - עובדה שיש בה לדעתי כדי להעיד על אמיתות תכנם של המסמכים. בכל הנוגע למניעת טיפול רפואי: אכן, תקנה 16 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז-1997 קובעת, כי "כל עצור המבקש טיפול רפואי זכאי להיבדק בידי חובש או רופא במקום המעצר; כל עצור זכאי לקבל טיפול רפואי הנחוץ לו לשם שמירה על בריאותו, על פי קביעת רופא מקום המעצר, ובדרך שתיקבע בפקודות.." . הנתבע 1 העיד, כי התובע נבדק ע"י חובש, וכי הדו"ח הרפואי נמצא, ככל הנראה, בספר המרפאה. אמנם הנתבע 1 לא הגיש דו"ח זה כראיה, ואולם גם התובע יכול היה לנסות ולבקש את הדו"ח הרפואי על מנת להוכיח, כי דוח כזה כלל אינו בנמצא, ומשלא עשה כן - חזקה, שגרסתו של התובע בנדון איננה גרסת אמת. 3.2 חריגה מסמכות, אי סבירות וחוסר מידתיות - האמנם ? משהתבררה התמונה העובדתית די צורכה, והובהר כי התובע הפר את המשמעת בבית המעצר והתנגד בכח לנסיונותיהם של הנתבעים לרסנו - לא נותר אלא לבחון, האם "אמצעי המשמעת" בהם נקטו הנתבעים 1-4 או מי מהם כלפי התובע, שכללו גם שימוש בכח, חרגו ממתחם הסבירות ו/או היוו הפרה של הדין והנהלים ? חיקוקים שונים מסדירים סמכויותיו של שוטר או סוהר בבית המעצר לנקוט באמצעי משמעת כנגד עצור או כלוא: סעיף 10(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו-1996 קובע, כי " ניתן לנקוט אמצעים סבירים, לרבות שימוש בכוח, כנגד עצור, שקיים חשש כי הוא עומד להימלט או לגרום נזק לגוף או לרכוש, כדי למנוע את הבריחה או את הנזק כאמור, וכדי להשליט סדר במקום המעצר". תקנה 18 (ב)לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכיות אכיפה-מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז - 1997 , קובעת: "היה לשוטר או לסוהר במקום מעצר יסוד סביר לחשש שעצור עומד להימלט או כי הוא עומד לגרום נזק לגוף או לרכוש או לפגוע בדרך אחרת בסדרי מקום המעצר, רשאי הוא להשתמש בכוח סביר כנגד העצור כדי למנוע את הבריחה או גרימת הנזק או הפגיעה כאמור, ובלבד שהתקיימו גם כל אלה: (1) לא ניתן להשיג את המטרה שלא על ידי שימוש בכוח; (2) השימוש בכוח היה רק במידה הסבירה הנחוצה להשגת המטרה האמורה ולא יימשך לאחר שהושגה; (3) אין בשימוש בכוח כדי לסכן חיי אדם. בסעיף זה - "שימוש בכוח" - לרבות שימוש באמצעי דמע וכבילת העצור, בדרך שנקבעה בפקודות; תקנה 19 לתקנות הנ"ל קובעת: (א) היה למפקד מקום המעצר יסוד סביר לחשש שעצור לא מילא חובה שהוא חייב על פי החוק בקיומה במקום המעצר, או גרם נזק לגוף או לרכוש במקום המעצר או פגע בדרך אחרת בסדר הטוב במקום המעצר, רשאי הוא לנקוט נגדו אמצעי משמעת, כמשמעותם בסעיף 10 לחוק. (ב) לא יחליט מפקד מקום המעצר על נקיטת אמצעי משמעת כאמור, אלא לאחר שהזהיר את העצור כי בדעתו לנקוט נגדו אמצעי משמעת, הסביר לו את הסיבה לכך, ונתן לעצור הזדמנות להשמיע טענותיו לענין זה; ההליך לפי תקנה זו יתועד בכתב על ידי מפקד מקום המעצר; ההחלטה תהיה מנומקת ובכתב. אמצעי המשמעת של החזקה בבידוד לפרק זמן שלא יעלה על 7 ימים לענין סעיף זה, משמעותה החזקתו בתא ללא עצורים נוספים וללא מתן אפשרות ליציאה מן התא, לרבות לצורך הליכה יומית באויר הפתוח. גם פקודת המטה הארצי של משטרת ישראל מס' 12.03.01 כוללת התייחסות ספציפית להפרת סדר שעניינה הקמת רעש בלתי סביר, וקובעת מפורשות כי: "בעת התנהגות חריגה , כגון הקמת רעש בלתי סביר וקטטה בין כלואים, יש להגביר את הפיקוח החיצוני על בית המעצר ואת הפיקוח על התאים ולדווח על המתרחש לדרג הממונה" (סעיף 4א(14). שני יסודות, השלובים זה בזה, עומדים בבסיסם של החיקוקים הנ"ל, בכל הנוגע לבחינת חוקיות השימוש בכח כלפי עצור : סבירות ומידתיות. בענייננו שוכנעתי, כי אמצעי המשמעת בהם נקטו הנתבעים כלפי התובע, שעניינם הפעלת כח פיסי כנגד התובע, כבילתו בידיו וברגליו, והעברתו לחדר עוה"ד ולאחר מכן לתא מס' 8 - לא חרגו מגבולות הסביר בנסיבות הענין. נהפוך הוא: את סבירות פעולותיהם אלו של הנתבעים ניתן להסיק מההדרגתיות בה הפעילו אמצעי המשמעת הנ"ל: בתחילה התרה הנתבע 1 מספר פעמים בתובע, כי יחדל משירתו הקולנית. משלא הועילו ההתראות אלו, הועבר התובע לחדר עוה"ד, הקרוב לעמדת היומנאי, ורק לאחר שהמשיך משירתו- ואף צירף לה מחיאות כפיים, נכבלו ידיו ונלקח ממנו סידור התפילה. לאחר שהמשיך בשלו נכבלו גם רגליו, והוחלט על העברתו לתא המרוחק מיתר התאים . אלא, שגם פעולה זו לא הביאה לריסונו של התובע ולמעשה ליבתה יצריו והביאה אותו להציף את תאו. רק בשלב זה, הפעילו הנתבעים כח פיסי נגד התובע, אשר ניסה להתנגד בכח לכבילתו. הכח הפיסי שהופעל כנגד התובע היה סביר גם בהתחשב במימדי גופו של התובע ובכוחו הפיסי הרב, עליהם ניתן ללמוד הן מדברי התובע, אשר העיד על עצמו, כי הוא "אדם גדול מימדים, גובהו 187 ומשקלו 105 ק"ג " (ס' 31 לתצהירו), והן מהכרעת הדין שהרשיעה התובע בעבירת הרצח, במסגרתה נכתב אודות התובע (שם - הנאשם): "הנאשם הוא בעל מימדי גוף "בריא" וניכר ממראהו שהוא בעל כח גופני רב . .. פרט למריבות עם הילדים היו לנאשם גם מריבות עם אנשים מבחוץ, על דברים פעוטים כמו חניה או ויכוח על דבר של מה בכך, שהתפתחו לאלימות, וידו של הנאשם היתה תמיד על העליונה, ותמיד מכאיבה" (ס' 12 עמ' 6 להכרעת הדין) אברי רן מספר שבעבודה הוא היה כמו חמישה אנשים... לא היתה לו מודעות לכוחותיו (ס' 11, עמ' 6). "ד"ר קליאן מציין שקיים אצל הנאשם חוסר שיפוט עצמי לגבי כוחו הפיסי הרב והוא מזכיר את התעמתות עם שבעה שוטרים (ס' 89 עמ' 40), "מדובר באדם צעיר, גדל מימדים ובעל כח פיסי ניכר" (ס' 109 עמ' 52 ) "מדובר בבחור שיש לו בעיות התנהגות, בעיות חברתיות... שבהשתלבן עם גודלו וכוחו הפיסי הרב- עושה אותו לעתים מסוכן לסביבתו, ובלי צפוי" (ס' 11 עמ' 58). אין ספק, כי שאלת סבירות השימוש בכח פיסי היא פועל יוצא של מהות המעשים ושל מיהות העושה, ועל כן התיאורים הללו בדבר מימדי גופו וכוחו הפיסי העצום מחזקים גרסת הנתבעים בדבר הקושי הרב בו נתקלו בנסיונם להשתלט על התובע המתפרע (כבר במח"ש טען הנתבע 1: "העצור גדל מימדים באופן חריג. גבוה מאוד ורחב מאוד וחזק מאוד " (ע' 5 ש' 6-7 לגליון ההודעה ת/1), ומצביעים על כך שהכח הפיסי שהפעילו הנתבעים 1-4 כלפיו היה סביר בנסיבות הענין. בכל הנוגע להחזקת התובע בתנאי בידוד - גם לאמצעי זה ישנו עיגון ספציפי בחקיקה: סעיף 10 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע - "עצור שלא מילא חובות שהוא חייב בקיומן במקום המעצר, ניתן לנקוט נגדו אמצעי משמעת לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפני מפקד מקום המעצר; בסעיף קטן זה, "אמצעי משמעת" - אחד או יותר מאלה: שלילת זכותו של עצור להחזיק חפצים, שלילת זכותו למבקרים, שלילת זכותו לשליחת מכתבים ולקיום קשר טלפוני או החזקתו בבידוד במקום מעצר לתקופה שלא תעלה על 7 ימים רצופים". גם סעיף 8 לפקודת המטה הארצי של המשטרה שכותרתו "משמעת כלואים" קובע, כי : "כלוא חייב לקיים את החוק, למלא אחר הוראות הממונים על בית המעצר לשמור על הסדר ועל רכושו\ בית המעצר .... מפקד בית המעצר רשאי לפעול נגד כלוא שאינו מקיים את ההוראות באחת הדרכים המפורטות וזאת על פי שיקול דעתו... בידוד בתנאים המפורטים בסעיף 9 ..." . סעיף 9 ב. לפקודה חוזר ומבהיר מפורשות, כי כליאה בתנאי בידוד אפשרית גם לצרכי הענשה גרידא. לטענת ב"כ התובע, סעיף 9.ג.1 לפקודה הנ"ל קובע כי עצור יוחזק בבידוד במשך 3 ימים לכל היותר, וכי פרק זמן זה ניתן להארכה ב-5 ימים נוספים באישור קצין בדרגת סגן ניצב ומעלה ב"כ התובע, אך ממזכר שנערך ע"י הנתבע 1 ביום 19/12/98 , עולה כי הוא הורה להשאיר התובע "בתא 8 ללא תנאים... למשך השבוע הקרוב" . ואולם, בביהמ"ש נשאל הנתבע 1 והשיב כי באותה תקופה דרגתו היתה של סגן ניצב (ע' 37 ש' 7), ומכאן כי גם החזקתו של התובע בתנאי בידוד בתא מס' 8 - לא היתה נגועה בחוסר סבירות או בחוסר סמכות . כל זאת בהנחה כי מדובר אמנם בתא בידוד, ובענין זה נראה כי יש ממש בדבריו של הנתבע 1, לפיהם תא מס' 8 הוא בכלל " לא תא בידוד ולא צינוק. הוא ככל התאים. עם מיטה... מזרן, שירותים" (ע' 37 ש' 1-2) , והתובע הועבר לתא זה בשל ריחוקו משאר התאים, ולא בשל גודלו הקטן יחסית של התא (ע' 36 ש' 12-15) . אשר לטענת התובע, לפיה הנתבעים מנעו ממנו האפשרות לקיום מצוות דתו: בענין זה קובל התובע על לקיחת סידור התפילה שלו, על סירוב הנתבעים לאפשר לו ליטול ידיו ועל הכרחתו להטיל את מימיו באותו חדר בו הוא מתפלל . תקנה 14 (א) לתקנות הנ"ל קובעת, כי " לעצור תינתן האפשרות לקיים את מצוות דתו, אם המגבלות הנובעות מעצם היותו נתון במעצר או בחקירה מאפשרות זאת". מכאן, כי זכותו של עצור בבית מעצר לקיים מצוות דתו הינה זכות יחסית, ולא מצאתי כי בשלילת זכויותיו הנ"ל של התובע פעלו הנתבעים בנסיבות הענין בחוסר סבירות ו/או בחסר סמכות. עד כאן באשר לאמצעי המשמעת של שימוש בכח, כבילה , ובידוד - בנוגע להם מסקנתי היא, כאמור, כי התנהלותם של הנתבעים לא חרגה מתחום הסביר, ואף לא היתה נגועה באי חוקיות או בחוסר סמכות. בניגוד לכך , בנוגע לשלושת "אמצעי המשמעת" האחרים שהופעלו כנגד התובע- הגעתי לכלל מסקנה כי אמצעים אלו לא עמדו במבחן הסבירות, וכי הנתבעים לא השכילו להוכיח הבסיס החוקי להם: 1. הכנסת בקבוק לתאו לצורך עשיית צרכיו: במסגרת חקירתו במח"ש נשאל הנתבע 1, האם נתינת בקבוק לעצור לצורך עשיית צרכים מקובלת או מותרת ע"י הנהלים, והשיב : "כעקרון שיטה זו לא מקובלת" (ע' 3 ש' 13 לגליון ההודעה ת/1), בהוסיפו: "לא לכל צעד ושעל שעושים הזקיפים יש גיבוי פרטני בנוהל. הנוהל נותן עקרונות כלליים ומשאיר שקול דעת למפקד בית המעצר ולזקיפים על פי הנסיבות ובאופן סביר" (ע' 3 ש' 25- ע' 4 ש' 1 לגליון ההודעה ת/1). ואולם, בכל הכבוד, לא שוכנעתי כי הכנסת הבקבוק לתאו של התובע , כתחליף להוצאתו לשירותים, היתה סבירה ונחוצה בנסיבות הענין. הגם שנהיר בעיני, כי "בעיית חילוף החומרים" ממנה סבל לכאורה התובע לא היתה אלא המצאה של התובע, אשר אך נועדה "לטרטר" את שוטרי בית המעצר (ולא בכדי לא המציא התובע כל אישור רפואי בנדון) - אין בכך עדיין כדי להצדיק הכנסת הבקבוק לתאו של התובע, פעולה אשר אין ספק כי היה כרוכה בהשפלה רבה וטמנה בחובה פגיעה קשה בכבודו ובצנעת גופו של התובע (בל נשכח, כי באותו שלב התובע היה כבול הן בידיו והן ברגליו, עובדה אשר העצימה ודאי את ההשפלה). בענין זה אין לי אלא להביא דבריו של כב' הנשיא א' ברק : "חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי, אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העציר לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעציר. צלם האדם לא נלקח ממנו " (בג"צ 355/79 אריה בן בנימין קטלן ואח' נ' שירות בתי הסוהר ואח', פ"ד לד(3) 294, 298 (1980)) . אכן, דומני, כי דרך ההתמודדות הנאותה עם הפרובוקציה הנ"ל של התובע היתה להעבירו, כבר אז, לתא מס' 8, שיש בתוכו שירותים. יש לזכור גם, כי תקנה 3 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי הנ"ל, קובעת כי : "בתא יהיו שירותים וכיור. בין השירותים ובין חלק המגורים של התא תהיה הפרדה באופן שתישמר פרטיותו של העצור;... יכול שיהיה תא שאין בו שירותים וכיור. תא כאמור ישמש רק לצורך החזקת עצורים כאמור בתקנה 7". תקנה 7 קובעת כי העברת עצור לתא ללא שירותים אפשרית רק " כדי למנוע פגיעה או העלמה של ראיה שיש חשד שעצור נושא אותה על גופו או בגופו" ובתנאי שנעשתה על סמך החלטה מנומקת בכתב הממונה על החקירה - דרישות סף אשר לא התקיימו במקרה דנן. 2. "כבילת בננה" אין חולק, כי בעקבות התפרעותו של התובע בתא מס' 8 לאחר שהציף אותו במים, הוא נכבל למיטתו בשיטה המכונה "כבילת בננה " (כבילת ידיים ורגליים לשני קצוות המיטה). במסגרת עדותו בביהמ"ש הודה הנתבע 1, כי הוא שנתן ההנחיה לבצע כבילת בננה לתובע , וכי "זו היתה דרגת החומרה הכי גבוהה", שבאה בתגובה "להתנהגותו החריגה והמתמשכת" (ע' 39 ש' 23-24), עם זאת, הוסיף וטען כי הנוהל שרווח אותה עת (ובוטל בינתיים) התיר כבילת בננה של עצור. למעשה, כבר במסגרת ההודעה שמסר הנתבע 1 במח"ש הוא טען, כי "הנוהל" מאפשר "כבילת בננה" באישור של קצין בדרגת פקד ומעלה אשר נוכח במקום (ע' 4, ש' 4-5 להודעה), אך סתם ולא פירש מהו אותו "נוהל". משלא הוכיחו הנתבעים קיומו של נוהל שהתיר "כבילת בננה" בזמנו, ולא טרחו להגיש הנוהל כראיה לביהמ"ש- הרי שטענתם בנדון נותרה בגדר טענה סתמית, שאר לא ניתן לבסס עליה כל ממצא עובדתי. יחד עם זאת, אפילו נניח, כי כבילת בננה היתה מותרת בזמנו על פי הנהלים - דומני כי פרק הזמן הארוך במהלכו נותר התובע כבול ב"כבילת בננה" למיטתו (4 שעות לגרסת הנתבעים, ו-6 שעות לגרסת התובע)- איננו עומד במבחן הסבירות . 3. הותרת התובע שכוב בתוך המים אין חולק, כי התובע נותר כבול ב"כבילת בננה", כשהוא שכוב על הרצפה במשך שעה אחת לפחות (ולגרסת התובע- במשך שעתיים) . עם זאת, לטענת הנתבע 1, גופו של התובע כלל לא היה שקוע בתוך המים, שכן המים בהם הציף התובע את התא כלל לא "הצטברו" בתא, אלא זרמו מתחת לדלת התא לתוך המסדרון והמטבח, ועל כן לכל היותר נותר התובע לשכב על רצפה לחה. דומני , כי עצם הותרתו של התובע על הרצפה, בין אם היתה רטובה ובין אם לאו, לפרק זמן של שעה לפחות - לא היתה סבירה בנסיבות הענין, מה גם שנראה כי היא לא נועדה אלא כדי להעניש התובע ולהשפילו. אמנם, הנתבע 1 ניסה להסביר בביהמ"ש: "בשל מידותיו החריגות וכוחו הרב הצלחנו 3-4 שוטרים, אך בקושי, להתגבר על התנגדותו האלימה ולכובלו, ועל כן ברגע שהצלחנו לרתקו באופן שלא יכול היה עוד להזיק, השארנו אותו להירגע במקום הריתוק, על רצפה" (ע' 43 ש' 20-22)- אך המדובר, בכל הכבוד, בהסבר דחוק, אשר אין בו כדי להבהיר מדוע לא טרחו הנתבעים, לאחר שהצליחו להשתלט על התובע ולכבלו, להעלותו על המיטה על מנת שיירגע, בהתחשב בכך שהתובע כבר היה כבול בכבילת בננה, אשר מנעה ממנו כל תזוזה. 3.3 אחריות המדינה אחריות המדינה למעשיהם ומחדליהם של הנתבעים יכולה לנבוע מכח אחריותה השילוחית והישירה. סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם — (א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. (ג) לענין סעיף זה, מעשה — לרבות מחדל. אחריותה השילוחית של המדינה למעשיהם ולמחדליהם של הנתבעים בענייננו חלה בגין הביצוע הבלתי נאות של תפקידם, ואילו אחריותה הישירה חלה בגין כך שלא הבהירה לנתבעים את מהות תפקידם ואת אופן הטיפול החוקי בעצורים הנתונים למרותם, ולמעשה אפשרה את ביצוע העוולות בבית המעצר. 3.4 נזק בלתי ממוני הנזק בגינו עתר התובע לקבלת פיצוי כספי במסגרת התביעה דנן הינו נזק לא ממוני גרידא, שעניינו שלילת נוחות ורווחה פיסית, פגיעה בכבוד וגרימת כאב וסבל . הגדרת המונח "נזק" בפקודת הנזיקין היא הגדרה רחבה, המתייחסת ל: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". מכאן, כי גם שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיזי, ואינם מתלווים לנזק פיזי, עשויים להיחשב כנזק בר פיצוי במסגרת פקודת הנזיקין. עקרון זה, הותווה, למעשה, כבר בפרשת גורדון הידועה (אשר עסקה בעוולת הרשלנות), במסגרתה נפסק : "..כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי.".... "עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פרזיטי" הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר פיצוי העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים, וצריכים לקבל הגנה ראויה, כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו" (כב' השופט א' ברק ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 142 (1985)). גם בנוגע לעוולת התקיפה פסקו בתי המשפט, לא אחת, כי היא משתרעת גם על נזק לא ממוני גרידא. כך למשל, בפרשת וגדה נ' אברהם , חוייבו שוטרים אשר תקפו אדם שלא כדין, באלימות פיזית ומילולית, ערכו לו חיפוש ועיכוב שלא כדין והביאו לכך שהוא נעצר ללא כל הצדקה למשך 48 שעות, לשלם לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 40,000 ₪ ע"א (מחוזי-ירושלים) 1311/00 אמין כליל מוחמד וגדה נ' פנחס אברהם ואח', פס' 13 לפסה"ד מיום 17/12/00, פורסם באתר "נבו"). בפרשת צפדי נ' רן פסק ביהמ"ש פיצוי בסך 40,000 ₪ במקרה של תקיפה והגבלת חירות (ת"א (שלום-ירושלים) 8090/01 סלים שריף אחמד צפדי נ' אברהם רן, מיום 28/6/06, פורסם באתר נבו) , ובפרשת כהן נ' קצקא נפסק פיצוי בסכום של 35,000 ₪ בנסיבות דומות (ת"א (שלום-ירושלים) 1279/05 חיים שחר כהן נ' נפתלי קצקא , מיום 12/04/07, פורסם ב"נבו"). במקרה נוסף, אשר עסק בעוולת התקיפה קבע ביהמ"ש מפורשות, כי "הכאב שסבלו התובעים בעקבות המכות שספגו והפגיעה בכבודם, כמו גם המועקה הנפשית שבאה בעקבות כל אלה, מהווים נזק אשר בגינו זכאים התובעים לפיצוי" (כב' השופטת עירית כהן ת"א (שלום-ירושלים) 6545/04 שאהר מוחמד פתחי חגאזי נ' אדי אלביליה ואח', פס' 82 לפסה"ד מיום 03/11/08, פורסם באתר "נבו"). העולה מן האמור, הוא שגם נזק בלתי ממוני טהור, שאינו מתלווה לנזק פיזי, עשוי להיות נזק שניתן לפצות עליו במסגרת עוולת התקיפה, וכך הוא אפוא גם בענייננו. 3.5 גובה הפיצויים סעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". קביעת האשם התורם נעשית על פי שני מבחנים משולבים: מבחן האדם הסביר ומבחן האשמה המוסרית : "האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ "ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." (כב' השופט י' טירקל ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22 (2003)). במקרה דנן, אכן חרגו הנתבעים ממידת הסבירות, כשכבלו את התובע למיטתו בכבילת בננה והותירוהו שכוב על הרצפה משך זמן רב וכשהכניסו הבקבוק לתאו לצורך הטלת מימיו, במקום לקחתו לשירותים. יחד עם זאת, מעשיהם אלו של הנתבעים באו בתגובה להפרות הסדר ולהתפרעותו הנמשכת של התובע , שהרי אלמלא הציף התובע את תאו במים - לא היה צורך בכבילתו למיטה כדי למנוע ממנו להמשיך ולגרום נזק לרכוש בית המעצר, ואלמלא הטריד התובע את הנתבעים וביקשם להוציאו לשירותים מדי כל כמה דקות בתואנות שווא - הרי שגם לא היתה נשללת ממנו זכותו לצאת לשירותים. נראה כי התובע לא נהג כאדם אחראי וזהיר, ואף לא כעצור סביר, בעת שבחר לעורר הפרובוקציות הנ"ל בבית המעצר. "הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע, כשהיא "גורם וסיבה" למעשה העוולה של הנתבע מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם, כפי שבית המשפט יראה לנכון ולצודק."(כב' השופט צ' ברנזון ע"א 668/71 בנימין מורגנשטיין נ' ברוך דימנשטיין, פד"י כ"ו (2) 841 (1972)). על טיבה של התנהגות זו נאמר : "זוהי התנהגות, אשר בה יש לראות, בנסיבות העניין, ובעיקרו של דבר, את מקור הרעה, או לפחות אחד ממקורותיה הראשיים. במילים אחרות, זוהי התנהגות קנטרנית, העשויה לעורר אצל אדם רגיל את התגובה שהיתה במקרה הנדון..." (כב' השופט מ' חשין ע"א 47/57 יוסף גנוט ויוסף פרל נ' אליהו נידרהופר, פד"י יב 1235,1237, 1237 (1958)) . לאור האמור, ובהתחשב בחומרה הנמוכה יחסית של מעשי הנתבעים, אשר גם אלמלא אשמו התורם של התובע להתרחשותם, לא היה בהם כדי להביא לפסיקת פיצויים על הצד הגבוה - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים 1-5, ביחד ולחוד, לפצות התובע בסך של 5,000 ₪ בלבד, בגין הכאב והסבל שנגרם לא בגין כבילתו ב"כבילת בננה", בגין הותרתו לשכב כבול על הרצפה פרק זמן ארוך ובגין הכרחתו להטיל מימיו בתוך בקבוק. 4. סוף דבר 4.1 התביעה מתקבלת בחלקה המזערי בלבד . כפועל יוצא מכך, מחייב הנתבעים 1-5 , ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של : 5,000 ₪ ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה דנן ועד הפרעון. בהתאם לבקשת התובע מיום 06/02/11 יבוצע התשלום הנ"ל בהפקדה לחשבון "הקנטינה" של התובע (גור אריה בן יאיר) מס' 4520036 (בבנק הדואר/שב"ס). 4.2 בשים לב הוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 1-5, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. סכום זה ישולם באמצעות ב"כ התובע. בית סוהר / כלאאסיריםהתעללות