קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של קרנית נגד נהג להחזר כספים ששולמו: עובדות המקרה: התובע הינו עזבונו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 29.7.1988 (להלן: "העיזבון"). ביום 7.7.2006 נפגע המנוח בתאונת דרכים, שבה היה מעורב כנוסע ברכב (להלן: "הרכב"). הרכב שהיה נהוג בידי צד ג1, מר יהונתן סבח בעת התאונה (להלן: "סבח") התהפך בשדרות גולדה מאיר בירושלים. המנוח, אשר ישב ספסל האחורי הועף מתוך הרכב למרחק של כ-10 מטרים. בעקבות התאונה הוא פונה במצב אנוש לבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר חצי שעה נקבע מותו (להלן: "התאונה"). צד ג2, יהודה אוחיון (להלן: אוחיון") היה, לטענת קרנית, הבעלים של הרכב בעת התאונה. בעת התאונה ישבו ברכב סבח שנהג ברכב, אוחיון, המנוח, חבר נוסף בשם מיכאל (להלן: "מיכאל") וידידה בשם ולנטינה, אשר נהרגה גם היא בתאונה מצערת זו. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 28.12.2008 נמחקה בהסכמה התביעה כנגד הנתבעת 2, חברת הראל לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב (להלן: "הראל"). זאת לנוכח הרשעתו של סבח בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 913/07 מדינת ישראל נ' י.ס (קטין) (ניתנה על ידי השופטת בן אור, ביום 5.6.2008). בהכרעת הדין של השופטת בן אור נקבע שסבח הודה בביצוען של עבירות הנהיגה ברכב ללא רישיון והנהיגה ללא כיסוי ביטוחי במועד התאונה. גזר הדין בעניינו של סבח ניתן ביום 30.11.2008, ולא הוגש עליו ערעור. ביום 27.4.2009 נחתם הסכם פשרה בין קרנית לבין עיזבון המנוח, במסגרתו שילמה קרנית לעיזבון 746,847 ש"ח. עם חתימת הסכם הפשרה ביקשה קרנית מבית המשפט ליתן פסק דין כנגד סבח וצד ג2, יהודה אוחיון (להלן: אוחיון") המחייב אותם להשיב לקרנית את מלוא סכום הפשרה ששילמה לעיזבון בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. סבח הודה בחובתו לשפות את קרנית, ואילו אוחיון כפר בחובה זו. על שאלת חבותו של אוחיון לשפות את קרנית סב פסק דין זה. טענות קרנית בסיכומיה: לטענת קרנית, שלושה ימים לפני התאונה רכש אוחיון יחד עם סבח את הרכב ממכר משותף. בעת התאונה הוא היה הבעלים של הרכב, ואף שהה בתוך הרכב בזמן התרחשותה. אוחיון ידע שסבח נהג ברכב ללא רישיון. על כן, ולאור סעיף 9 לחוק הפלת"ד הוא חב בשיפויה של קרנית בגין הכספים ששילמה לעיזבון המנוח. כמו כן, קרנית סוברת שטענותיו של אוחיון במהלך דיון ההוכחות מהוות הרחבת חזית, שכן הן לא נטענו בכתב ההגנה מטעמו. קרנית התנגדה לטענות אלו כבר במהלך ההוכחות. לגופן של טענותיו של אוחיון, סוברת קרנית שעיון בעדויות שנשמעו במהלך ההוכחות מעלה שמדובר בטענות סרק. הטענה שאוחיון לא היה הבעלים של הרכב בעת התאונה, שכן טרם שילם את חלקו עליו - אוחיון העיד שחתם על זיכרון דברים לקניית הרכב, העתק המסמך שנחתם במהלך זיכרון הדברים מצוי בתיק בית המשפט. אוחיון הודה שהוא נכח גם במעמד מסירת הרכב על ידי המוכר. סביר להניח שאילולי היה אוחיון נוכח בשני מעמדות אלו לא היה הרכב נמכר לסבח לבד, שהיה באותה עת בן 15 בלבד, ולא היה בעל רישיון נהיגה. אוחיון אף הודה במהלך ההוכחות שמעורבותו בעסקה הייתה משמעותית ובהעדרה הרכב לא היה נמכר. רק בעת מתן עדותו בבית המשפט ניסה אוחיון להיאחז בעובדת אי תשלום חלקו כדי לטעון שהוא איננו יכול להיחשב הבעלים של הרכב בעת התאונה. גרסה זו הינה גרסה מאוחרת שנטענה אך ורק במהלך ההוכחות. גרסה זו שונה מן הגרסה שמסר אוחיון במשטרה, ואינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות שהוגשו לבית המשפט. מבחינת נסיבות רכישת הרכב עולה שהוא נרכש שלושה ימים בלבד לפני מועד קרות התאונה. באותה עת היה אוחיון בן 17, ועמד לקבל את רישיון הנהיגה שלו, לשלם את חלקו במחיר הרכב ולהתחיל להשתמש בו. אוחיון תכנן לעבור טסט נהיגה כשבוע ימים לאחר התאונה ולאחר שיקבל רישיון, לקחת את הרכב ולנהוג בו לבדו. כמו כן, מזיכרון הדברים עלה שאוחיון היה אמור לשלם למעלה מ-50% מעלות הרכב, כלומר יותר מסבח, בסך של 19,500 ₪, כאשר סבח שילם במועד החתימה על זיכרון הדברים 12,000 ₪. עובדות אלו לפיהן חתם אוחיון על זיכרון דברים, נוכח במעמד קניית הרכב והיה צד דומיננטי לעסקה, התעניינותו ברכב בטרם היה ברשותו ממש, העובדה שהיה אמור לשלם את החלק הארי בעלות הרכב, והעובדה שהיה סמוך לקבלת רישיון אלמלא התאונה, כל אלו מוכיחות כי דין טענתו להידחות שכן טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו במהלך הדיון. הטענה בדבר אי המודעות לנהיגתו של סבח בשל היותו של אוחיון בגילופין - טענה זו יש לדחות לגרסתה של קרנית. שכן, גם לפי הדין הפלילי אין אדם יכול להשתמש בטענת שכרות כשאדם נכנס למצב השכרות מרצנו, כבמקרה דנן. כמו כן, אוחיון לא הביא כל הוכחה להיותו במצב שכרות בעת התאונה. לפיכך אין כל משקל לטענה זו. לטענת קרנית במהלך דיון ההוכחות אף הוכח שאוחיון כלל לא היה במצב של שכרות בעת התאונה. שכן, לפני קרות התאונה עצרו כל נושאי הרכב, בהם אוחיון, מלאו דלק והתחלקו בעלותו. אדם היוצא מהרכב בכוחות עצמו, משוחח עם אדם נוסף ואף משלם מכספו את חלקו בעלות הדלק, אינו יכול להיות שיכור ברמה כזו השוללת את מודעותו למתרחש סביבו. עיון בשלושת העדויות שגבתה המשטרה מאוחיון בסמוך למועד התאונה בליל התאונה ובהיותו בבית החולים, מוכיח שמדובר באדם פיכח לחלוטין אשר ביודעין ניסה להפיל את האחריות לנהיגה ברכב על המנוח, שהיה היחיד שהחזיק ברישיון נהיגה בעת התאונה. בעדויות אלו אין כל אזכור לעובדת היותו של אוחיון בגילופין בעת התאונה. רק בעדותו במשטרה מיום 14.7.2006, שבוע לאחר התאונה הזכיר אוחיון לראשונה את עובדת היותו "מסטול" בעת התאונה. זאת בעקבות שאלה שנשאל על ידי השוטר בדבר זהות הנהג ויושב לצידו. לעניין עדותו של מיכאל, הרי שנמצאו סתירות רבות בעדותו. הוא עד בלתי מהימן בפרט בהתחשב בעובדה שהוא חבר טוב של אוחיון. הם קשרו קשר להגן על סבח ולהכחיש שהוא היה הנהג בעת התאונה, עד שלבסוף חזרו בהם מכך. אשר על כן סוברת קרנית שמכוח סעיף 9 לחוק הפלת"ד מתבקש בית המשפט לחייב את הצדדים השלישיים בשיפויה בגין מלוא הכספים ששילמה לעיזבון המנוח בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות המשפט. טענות אוחיון בסיכומיו: לטענת אוחיון, התנהלותו המשפטית בתחילת הדרך נבעה מחוסר ידע וניסיון. כתב ההגנה הלאקוני שהגיש בעצמו בא לאחר שמסר במשטרה את גרסתו. מכל מקום קרנית יכולה הייתה לנהל הליכים מקדמיים ולבקש פרטים נוספים, דבר שלא נעשה. לטענת אוחיון, מהעובדות כפי שנתבררו בפני בית המשפט עולה שהנהג והמחזיק ברכב עובר לתאונה היה המנוח, שהיה בעת התאונה בעל רישיון נהיגה והבגיר שבחבורה. המנוח שנהג עד סמוך לתאונה ברכב הוא שנתן לסבח את הרשות לנהוג כאשר הוא יושב לצידו. במובן זה סובר אוחיון שספק רב אם צדקה קרנית בכך שהסכימה לשלם פיצויים לעיזבון המנוח כשמחדלו/מעשהו של המנוח בכך מוציא אותו מכלל הזכאים לפיצוי לפי סעיף 7 לחוק הפלת"ד. אי לכך סובר אוחיון שזכות החזרה של קרנית נופלת. אוחיון לא היה הבעלים של הרכב בעת התאונה - במשרד הרישוי רשומים כבעלי הרכב יחיאל ועקנין/דודתו (להלן: "ועקנין" או "מוכר הרכב"). מוכר הרכב חתם על חוזה מכירה לרכב עם סבח ואוחיון, לפיו הוא מוכר את הרכב תמורת 31,000 ₪, מתוכם הוא קיבל 12,000 ₪ ואת היתרה התחייבו השניים לשלם בתשלומים חודשיים. בהסכם נכתב שאם סבח ואוחיון לא יעמדו בתנאים יוכל המוכר לקחת מהם את הרכב בכל זמן. לאור האמור סובר אוחיון שבעת התאונה העסקה טרם הושלמה שכן לא שולמו כל התשלומים הכספיים. כמו כן, מוסיף אוחיון שעם חתימת הסכם המכר נמסר להם הרכב בלא שנחתם שטר מכר ולכן העברת הבעלות לא הושלמה. שכן, על פי תקנות התעבורה מכירת רכב טעונה חתימה על שטר העברת בעלות. אי החתימה על שטר המכר ותניות ההסכם משמען הותרת הבעלות ברכב בידי המוכר. כמו כן סובר אוחיון שזיקתו לרכב אין בה כדי להוות תחליף לבעלות או להחזקה ברכב. שכן הסכמה עתידית לבעלות אינה מהווה שליטה אפקטיבית ברכב היוצרת אחריות נזיקית. ועל כן אוחיון לא היה הבעלים ולא היה המחזיק בעל השליטה האפקטיבית ברכב בעת התאונה. האם נתן אוחיון רשות לסבח לנהוג ברכב - חבריו של אוחיון אספוהו בליל התאונה, בשעה 23:00, מבר במרכז העיר כשהוא שתויי. בשל שכרותו הוא לא היה מודע לחילוף שנערך בין הנהגים. העד בן עטר שנסע אף הוא ברכב חיזק את גרסתו של אוחיון שהיה שתוי בעת התאונה. גם בחקירתו במשטרה מיום 14.7.2006 העיד אוחיון שהיה שתוי בעת התאונה. בעניין זה ציין אוחיון שאין בעדויות החוקרים שחקרו את אוחיון לאחר התאונה, בליל התרחשותה, כדי ללמד על מידת פיכחותו של אוחיון. בפרט לאור העובדה שנוכח חלוף הזמן ועוצמת הטראומה לא ניתן לקבוע מצב של שכרות. אשר על כן סובר אוחיון שהאחריות המוטלת מכוח סעיף 2 לחוק הפלת"ד הינה של הבעלים או של מחזיק שנתן היתר לנהג בלתי מבוטח או בלתי מורשה. סבח היה בעת התאונה גם הבעלים וגם המחזיק ברכב ולכן אין נהיגתו תלויית היתר. בעניין זה אין הסכמתו או אי הסכמתו של השותף הקנייני מעלה או מורידה, והנהג נוטל על עצמו את מלוא האחריות בלא שהשותף הקנייני יכול לעצור בעדו. לטענת אוחיון, קרנית יכלה הייתה להעיד את סבח על מנת לסתור את גרסתו של אוחיון, אולם היא לא עשתה כן והדבר אומר דרשני. לאור האמור, גורס אוחיון שאין הוא חייב לשפות את קרנית בגין הכסף ששילמה לעיזבון המנוח. דיון והכרעה: סעיף 2 (ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") קובע: היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש. אשר על כן אנו נדרשים לבדוק האם אוחיון היה בגדר "בעלים" או בגדר "מחזיק" ברכב בעת התאונה. האם אוחיון נכנס לגדר "הבעלים" של הרכב בעת התאונה: לעניין קביעת הבעלות ברכב כותב יצחק אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 192: "מושג הבעלות בהקשר זה יש לפרשו לפי משמעותו הרגילה על פי דיני הקניין". בחוזה המכירה שנערך בין המוכר, יחיאל ועקנין לבין סבח ואוחיון, כיומיים לפני התאונה נכתב: "המוכר: יחיאל וקנין... הקונים: יהודה אוחיון, יונתן סבח... להלן תנאי המכירה: הונדה אקורד שנת 94...תמכר בתאריך 4.7.06 ליהודה אוחיון ויונתן סבח בסכום 31,500 ₪. המוכר התחייב בזאת כי הוא הביא...רכב עם טסט לשנה, וביטוח לשנה. בשלב זה אני...את בעלות הרכב לזמן מעט על שמי...המוכר: יחיאל...הקונים: יהודה, יונתן". אציין שצילום החוזה שצורף כנספח לתיק היה קטוע וחסרו בו פרטים מהותיים להבנת החוזה והליך העברת הבעלות ברכב כפי שהוא נקבע בין הצדדים. מקריאת החוזה עולה לכאורה שבעת התאונה הבעלות ברכב טרם הועברה במלואה לסבח ואוחיון ונותרה עד לתום התשלום על הרכב בידיו של יחיאל ועקנין, מוכר הרכב. אולם הרכב הועבר לידיהם וחזקתם של סבח ואוחיון כבר בעת החתימה על החוזה. כמו כן, הרישום במשרד הרישוי נותר על שמו של המוכר ודודתו בעת התאונה. אף אם נקבל את הטענה לפיה הבעלות ברכב טרם הועברה, הכסף טרם שולם במלואו והרכב טרם נרשם על שמם של אוחיון וסבח במשרד הרישוי, הרי שמחוזה המכירה עולה שלאחר החתימה עליו הרכב הועבר להחזקתם של אוחיון וסבח. על כן גם אם קיים ספק בנוגע להעברת הבעלות לידי אוחיון וסבח בעת התאונה, עלינו לבדוק האם היו השניים בגדר "מחזיקים" ברכב בעת התאונה. האם אוחיון נכנס לגדר "המחזיק" ברכב בעת התאונה: לאור האמור, נבדוק תחילה האם אוחיון היה בגדר "מחזיק" ברכב בעת התאונה, שכן אם יוכרע שהוא היה "מחזיק" תתייתר השאלה אם אוחיון היה בגדר בעלים של הרכב או לא בעת התאונה. שכן לפי סעיף 2(ב) לחוק הפלת"ד יחויב אוחיון באחריות גם מכוח היותו אך מחזיק ברכב בעת התאונה. במהלך דיון ההוכחות טען אוחיון שסבח לבדו היה המחזיק ברכב עד למועד התאונה ושהרכב היה אמור לעבור לחזקתו בעת שיקבל רישיון נהיגה ויעביר את חלקו הכספי בעסקה למוכר, כפי שעולה מעדותו בדיוני ההוכחות שנערכו בתאריכים 29.4.2010 וב-24.1.2011: "שאלת השופט - זה נכון שהרכב נמסר לידיכם עם חתימת החוזה? ת. לפי החוזה, אבל בפועל נמסר לידיו של יהונתן סבח. .... האוטו היה אצל יוני, היה לו כמה חברים והוא נעצר יחד עם ישראל ליד קיוסק עדן...לא נהג האוטו היה כאן ברח' יפו, אני חושב שישראל נהג בשכרות, ישראל היה הבוס של יוני...,שאלת השופט - האם היה לך חוזה נוסף עם יוני? ת. כן, זה היה בכתב על דף קטן, אני הפכתי את כל הבית ולא מצאתי...שהוא הבעלים של האוטו עד שאני מביא לו את הכסף." (עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 29.4.2010). "ש. ומי היה אחראי על החתימה שלך שמתנוססת על זיכרון הדברים ת. אם הייתי עובר טסט הייתי נותן את ה-12,000 ליונתן ולוקח ממנו את האוטו ביום יום ורק אני הייתי נוהג בו, אבל זה בתנאי שאני אביא כסף. ... ש. במעמד מסירת הרכב, אחרי שיונתן שילם 12,000 שקל קיבלתם את הרכב ת. אני לא קיבלתי את הרכב, יונתן קיבל את המפתחות ש. אבל היית נוכח במעמד הזה ת. כן, בנתניה ש. ומיד אחרי זה הוא מסר את הרכב בנתניה ת. נכון ש. מי היה אתכם עוד באותו מעמד, חוץ ממך ויונתן ומוכר הרכב ת. היה את הבחור שהביא אותנו ש. מי זה ת. אחד בשם גדליה והוא היה אחד שיוני הביא איתו כדי לחזור עם הרכב. הם חזרו עם הרכב אני לא חזרתי איתם ש. מעמד מסירת הרכב...והתאונה...יומיים אחרי זה ... ש. ביומיים האלה ראית את הרכב ת. כן ראיתי אותו ליד החנות שיונתן עבד בה...רכב לילד בגיל 17 מאוד סיקרן אותי ועניין אותי...האוטו הזה היה זז, זה המתין רק למישהו שיבוא עם רישיון ... (עמ' 18-20 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.2011). מן הפסיקה עולה שככלל "מחזיק ברכב" הינו מי שהרכב נתון לשימושו הקבוע לפי רצונו (ראה למשל: ת.א.(י-ם) 9256/00 אפיף שמשום נ' קרן לנפגעי תאונות דרכים (ניתן על ידי השופט יעקבי, ביום 16.3.2005). אולם במקרה דנן חלפו שלושה ימים בלבד מעת שהרכב הועבר לידיהם של סבח ואוחיון. מן האמור בחוזה המכירה עולה מפורשות שהרכב הועבר לחזקתם המשותפת של שני רוכשיו, סבח ואוחיון. המוכר הותיר לעצמו פתח לחזור בו מהעברת החזקה ברכב באם בהעברת יתרת התשלום בסך של 21,000 ₪ לא תועבר אליו כנדרש. לטענת אוחיון, על אף האמור בחוזה, בפועל בשלושת הימים שחלפו מחתימת החוזה ועד לתאונה הרכב היה בחזקתו של סבח, זאת מכיוון שאוחיון טרם העביר את חלקו הכספי ברכישת הרכב. אולם נראה שבשל הזמן המועט שחלף לא הוכח שאכן הרכב היה בחזקתו הבלעדית של סבח עד למועד התאונה. אוחיון טען במועד ההוכחות שנחתם הסכם בינו לבין סבח לפיו החזקה ברכב עד להעברת הכסף תיוותר באופן בלעדי בידיו של סבח. אולם, מסמך זה לא הוצג בפני בית המשפט ואוחיון טען שהמסמך אבד לו, על כן לא ניתן להסתמך על מסמך זה ותוכנו. כמו כן, נראה שאת חלקו הכספי בעסקת רכישת הרכב היה אוחיון עתיד להעביר ישירות למוכר יחיאל ועקנין, והוא לא נדרש להחזיר כסף לסבח. אציין עוד שגם לסבח וגם לאוחיון לא היה רישיון בעת התאונה. נראה על כן, כפי שעולה גם מן האמור בחוזה המכירה, שביומיים שחלפו מאז החתימה על חוזה המכירה ועד ליום התאונה הרכב היה בחזקתם המשותפת של אוחיון וסבח, זאת בפרט לאור העובדה שבעת התאונה ישבו שניהם בתוך הרכב. אשר על כן נראה ששניהם נכנסו להגדרת "מחזיקים" ברכב בעת התאונה. בעניין ההחזקה המשותפת של סבח ואוחיון ברכב בעת התאונה, אציין שהאחריות לכך שנהג הרכב יהיה בעל ביטוח תקף ורישיון נהיגה חלה באופן אישי על כל אחד מן המחזיקים ברכב. על כן, אף אם הנוהג בלא רישיון נהיגה וביטוח תקף הינו גם הוא "מחזיק" ברכב, האחריות למנוע את נהיגתו ברכב חלה גם על המחזיק השני כמו שהיא חלה עליו באם היה מדובר באדם אחר שאינו מחזיק ברכב. שכן האחריות המוטלת על המחזיק היא לכך שלא ינהג ברכב שבחזקתו כל אדם, גם מחזיק אחר, שאינו מורשה לעשות זאת לפי החוק. מעבר לאמור אציין עוד שטענתו של אוחיון לפיה המנוח היה המחזיק ברכב בעת התאונה בשל היותו בעל רישיון ובשל העובדה שנהג ברכב בטרם הועבר לסבח אינה מקובלת עלי. שכן, מאף מסמך או חוזה מכירה שנחתם לא עולה שהרכב היה בחזקתו של המנוח באיזשהו שלב במהלך היומיים שחלפו עד לתאונה, לכל היותר נהג המנוח ברכב בהיתר מן "המחזיקים" בו, שהם, כאמור, סבח ואוחיון. האם אוחיון נכנס לגדר "מי שהתיר את השימוש" ברכב בעת התאונה: אוחיון טען שבשל הישיבה בספסל האחורי הוא לא ידע מי נוהג ברכב, והיה בטוח שהנהג היה המנוח שהחזיק ברישיון נהיגה תקף בעת התאונה. טענה זו אינה מקובלת עלי שכן אחריותו של המחזיק ברכב, גם אם הוא מחזיק ברכב במשותף עם אדם נוסף, היא לדאוג באופן אקטיבי לכך שמי שינהג ברכב יהיה בעל רישיון נהיגה וביטוח כנדרש על פי החוק. בפסיקה נקבע כי היתר מאת הבעלים או המחזיק ברכב יכול להינתן גם מכללא: ...רשות אינה חייבת להינתן במפורש. רשות יכולה להינתן מכללא. ראה אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' .69די ב"דרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג". כך הוחלט בע"א 139/64 [5], בעמ' 421, לגבי פרשנות סעיף בפוליסת ביטוח חובה וראה פרידמן בספרו הנ"ל, בעמ' 269-270; ת"א (י-ם) 321/64 [8]; ת"א (ת"א) 516/67 [9]. אותם שיקולים יפים גם לעניין מתן ההיתר לצורך סעיף 2(ב) של החוק. מטרתה של הטלת האחריות על בעל הרכב מתיר השימוש היא להגיע באמצעותו אל המבטח. הוא אשר חייב לבטח את הרכב. אם היתר מכללא טוב הוא כדי להחיל את הביטוח על הנהג מבחינת תנאי הפוליסה, די בו להתרת השימוש לצורך חיובו של המתיר. (ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי אברהם (ניתן על ידי השופטת נתניהו, ביום 22.12.87). (ראה: ע"פ 20/65 היוה"מ נ' אברי, , וע"פ 323/63 יערי נ' היוה"מ) . מן האמור בפסק הדין עולה שעל מנת להיחשב כנותן היתר, די בכך שבעל הרכב או המחזיק בו לא מונע ולא אוסר באופן אקטיבי את השימוש ברכב על מנת שייחשבו כמתירי השימוש. הרשות לעשיית השימוש ברכב אינה חייבת להינתן במפורש אלא מכללא. על כן, לפי חוק הפלת"ד, לקרנית תהיה זכות שיבוב לבעל הרכב או למחזיק בו, במידה ולא אסרו או מנעו באופן אקטיבי את אפשרות השימוש ברכב ללא ביטוח בתוקף. במקרה דנן נראה שאוחיון לא פעל על מנת למנוע את נהיגתו של סבח ברכב, לכל היותר נהג כלפי אפשרות זו באדישות, שכן היא מהווה מתן היתר לנהוג ברכב מכללא. לעניין טענתו של אוחיון בדבר היותו בגילופין בעת התאונה, טענתה זו לא הוכחה וממסמכי המשטרה מליל התאונה, עולה שאוחיון היה פיכח לאחר התאונה. מן החקירה שנערכה לאוחיון בליל התאונה ומתשובותיו נראה שלא היה בגילופין. כן אציין שהטענה שהיה בגילופין לא נטענה באותה חקירה. אוחיון העלה את הטענה שהיה בגילופין בעת התאונה אך ורק בחקירה בשבוע שאחרי התאונה. גם מדיון ההוכחות שנערך לאוחיון ביום 24.1.2011 עולה תמיהה גדולה על הטענה שהיה בגילופין בעת התאונה: "ש. איך בעדות הזאת במשטרה בבית החולים שהיית אפוף באלכוהול ידעת להגיד בדיוק כמה עלה הרכב-30 אלף שקל! ת. מה אני אגיד לך? אין לי מה להגיד." (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.2011). ומעבר לאמור הרי שאף אם יוכח שאוחיון היה בגילופין בעת התאונה טענת שיכרות אינה פוטרת אותו, שכן עצם העובדה שאוחיון שתה לשוכרה על אף שידע הוא יחד עם סבח מחזיקים ברכב, ואחראים לגורל היושבים בו, מעידה על כן שהיה אדיש לאפשרות שמישהו ללא רישיון ינהג ברכב ונראה שאדישות זו מהווה אף היא מעיין "היתר מכללא" לאפשר לאדם שאינו מבוטח ואינו בעל רישיון נהיגה לנהוג ברכב שבחזקתו. אשר על כן לפי סעיף 9(א)(3) לחוק הפלת"ד על אוחיון לשפות את קרנית בסכום אותו היא שילמה לעיזבון המנוח. ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' 1, יונתן סבח וכנגד צד ג' 2, יהודה אוחיון, מתקבלת. הנני מחייב את צד ג 1 ו-2 (יונתן סבח ויהודה אוחיון), ביחד ולחוד, להשיב למודיעה סכום של 746,847 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.6.09 ועד להשבתו המלא בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 84,200 ש"ח והוצאות משפט. 5467831 קרנית