קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת אסירים נגד שב''ס: 1. התובעים היו בזמנים הרלבנטיים לתובענה, אסירים ביטחוניים אשר ריצו תקופות מאסר בבית הסוהר "אשל" בבאר שבע (להלן: "בית הסוהר"). התובעים 1 ו - 2 נדונו לתקופות מאסר ממושכות, והתובע מס' 3 שוחרר ממאסר לאחר האירוע נשוא התובענה. התובעים הגישו כנגד הנתבעת, מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר (להלן: "הנתבעת"), תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, בעקבות חיפוש פתע אותו ערכה הנתבעת ביום 15.01.2007 בשעה 23:15 או בסמוך לכך (להלן: "האירוע" או "חיפוש הפתע"), המהווה לטענתם "תקיפה" כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח - 1968. לצורך הוכחת נזקי הגוף שנגרמו לתובעים, מסתמכים התובעים על מזכרים רפואיים, אשר נערכו על ידי המרפאה בבית הסוהר, אך נמנעו מלצרף חוות דעת רפואית, כמתחייב מתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. התובע מס' 3 הינו תושב עזה, וכניסתו לתחומי מדינת ישראל לא התאפשרה במועד ההוכחות שנקבע. כתוצאה מאי התייצבותו נמחק תצהירו, אך תביעתו עדיין נותרה תלוייה ועומדת, מאחר וב"כ התובעים ביקש להוכיח את תביעתו באמצעות עדים אחרים (התובעים 1 ו - 2). אין מחלוקת כי, הנתבעת הינה האחראית על המתרחש בבית הסוהר כלא "אשל", בו שהו הנתבעים עת בוצע חיפוש הפתע. חיפוש הפתע התבצע באמצעות יחידת "מצדה" - יחידת השתלטות מטעם שירות בתי הסוהר (להלן: "יחידת מצדה"), על תא מס' 2 וכן על תא מס' 25 (התא בו שהו התובעים ביחד עם אסירים נוספים). חיפוש הפתע נדרש עקב מידע מודיעיני שהתקבל, אודות הימצאות חפצים אסורים, באמצעותם מתכוונים האסירים לתקוף את אנשי הסגל של בית הסוהר. במהלך החיפוש נגרמה תקלה מבצעית - הסוהרים הצטיידו במפתח שגוי ולא הצליחו להיכנס לתא 25. לפיכך, נדרשו הסוהרים להמתין מספר דקות מחוץ לתא עד אשר יובא המפתח התואם ובמקביל הכריזו בפני האסירים כי אמור להתבצע חיפוש, וכי עליהם לרדת מהמיטות. אין ספק כי תקלה זו פגמה ב'אפקט ההפתעה' של החיפוש (ראו עדותו של "לוחם 101" בפרוטוקול מיום 09.03.2011, עמוד 17, שורות 17-21 וכן בכתב תביעה אשר הגיש תובע 2 לבית המשפט לתביעות קטנות, אשר מאשר כי דלת הכניסה לתא - נתקעה). 2. כל אחד מהתובעים הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. 3. הנתבעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית מטעמה, האחד של "לוחם 101", מפקד יחידת מצדה, והשני של מר יוסי מקדש, מי ששימש בתקופה הרלבנטית כמפקד בית הסוהר. 4. הצדדים סיכמו טענותיהם, כל אחד לשיטתו הוא. טענות הצדדים 5. התובעים טוענים כי הסוהרים נכנסו לתא, תוך כדי שהם מכוונים את רוביהם כלפיהם ומפעילים אלימות מילולית ופיזית כנגדם, כתוצאה מכך - נגרמו להם פגיעות גופניות. מנגד, טוענת הנתבעת כי פעלה בעקבות מידע מודיעיני ומתך חשש לפגיעה בחיי סוהרים וכי פעולותיה אינן חורגות מגדר מתחם הסבירות, וכי היה צורך בפעולות הפיזיות שננקטו וזאת, לאור התנגדות התובעים לשתף עמה פעולה לביצוע החיפוש וכי הנתבעת פעלה בזהירות ובמיומנות, תוך דאגה לשלום התובעים והלוחמים שהשתתפו בחיפוש. הפלוגתאות בתובענה 6. אציין תחילה, כי מצאתי לקבל טענות התובעים כי על אף שמדובר בתובעים אשר מרצים עונשי מאסר לתקופות ארוכות, בגין מעשים חמורים שביצעו, ואולם אין בעובדה זו כדי ליתן לגיטימציה להשתמש נגדם בכח בלתי סביר, והדעת אינה סובלת התנהגות אלימה כנגד כל אסיר באשר הוא. בענייננו, אין חולק כי הופעל כח כלפי התובעים לצורך ביצוע החיפוש. הפלוגתא העיקרית עליה יש ליתן את הדעת הינה בשאלה - האם הכח אשר הופעל מטעם הנתבעת הינו בגדר כח סביר ומידתי או שמא הנתבעת חרגה מגדר המותר והראוי. המחלוקת כאמור, בתיק דנן, נסמכת בעיקרה בדבר נסיבות עובדתיות של המקרה הספציפי ומתבססת על מהימנות העדים והראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט. תובע מספר 1- אלשראבי עבדאללה 7. תובע מס' 1, אלשראבי עבדאללה (להלן: "תובע 1"), הינו אסיר ביטחוני, השפוט לתקופה של 23 מאסרי עולם בגין פיגוע שביצע בקו 2 בירושלים וגרם למותם של 23 אנשים. בעקבות האירוע נשוא התובענה, נגרמו לתובע מס' 1 "שני פצעי שפשוף באזור המצח ללא דימום + פצע שפשוף בכף רגל ימין, ללא דימום" (ראה עותק מהמסמך הרפואי המצורף כנספח ה' לסיכומי התובעים וכן בתמונות אשר הוגשו על ידי התובעים וסומנו על ידי בית המשפט כמוצג א'). במהלך שמיעת הראיות הוברר, כי התובע מס' 1, שלח מספר חודשים לפני קרות האירוע, ביום 23.04.2006, מכתב הממוען ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מר מני מזוז, אשר נכתב בנימה המהווה איום לפגיעה באנשי סגל בכלא, לפיה "זה יגיע עד פגיעה בסוהרים". אין ספק כי פנייה זו של התובע מס' 1, ולאור המסוכנות העולה ממנו - הנתבעת ואנשי הסגל, היו חייבים לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ומוגברים, בעת ביצוע פעולת החיפוש. אומר כבר עתה, כי התקשיתי ליתן אמון בגרסתו של התובע מס' 1. בתחילה העיד, כי ערב האירוע, עם פריצת הסוהרים לתא, היה ישן (ראו פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמ' 9-10), לאחר מכן העיד, כי היה ישן במיטתו כאשר שמע לפתע קול פיצוץ אדיר, כשלאחריו נכנס כח של סוהרים רעולי פנים לתוך האגף (ראה סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית מטעם תובע 1), מאוחר יותר טען כי התעורר מזריקת הרימון אל תוך התא (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמ' 10 שורות 6-7) ולבסוף כי התעורר באופן פתאומי מהצעקות והצרחות של הסוהרים (ראה סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית מטעמו). כפועל יוצא - אני דוחה אף את טענתו לפיה הוא "עכשיו אני מספר את הסיפור מרגע שנפתחה הדלת. לפני כן הייתי ישן" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 10, שורה 15), וכן הטענה כי הלוחמים לא ביקשו מאת האסירים לצאת מהתא מהסיבה לפיה "לא שמעתי כי ישנתי" (פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 10, שורה 1), שכן אחרת כיצד יכול לטעון הוא לעניין קול הפיצוץ האדיר והצעקות והצרחות של הסוהרים טרם כניסתם לתא. כמו כן מתעלם הוא לחלוטין מהתקלה שנגרמה בעיכוב של מספר דקות בפתיחת דלת התא, כאשר כל אותו זמן התעכבו הלוחמים מחוץ לתא, עקב מפתח לא תואם. התובע מס' 1 מצהיר כי הלוחמים "...נכנסו בפתאומיות ואני הייתי ישן" (פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 9, שורות 5-6). טענה זו איננה הגיונית, לאור העיכוב בפתיחת הדלת, אשר גרמה לכך שהלוחמים נותרו מחוץ לתא במשך מספר דקות, כאשר באותו זמן היה רעש רב מחוץ לתא, עת כרזו הסוהרים לאסירים בתא, שאמור להתבצע חיפוש. לכן, אין לקבל טענתו של התובע מס' 1, כי בעת שנכנס הכח לתא, הוא ישן במיטתו. חיזוק נוסף לחוסר המהימנות מצד התובע מס' 1, ניתן למצוא בסתירות הקיימות בתשובות לשאלון. כשנשאל "כמה אסירים היו בתא? מה שמם? היכן שהה כל אחד?" (ראה השאלון שנשלח לתובעים, חלק שני, שאלה 2.ד.) ענה "לא זוכר", כאשר עת חקירתו הראשית ענה באופן ברור לחלוטין כי בתא היו "חמישה אסירים. אני מתקן, 6 אסירים ... אני שרבתי עבדאללה, דוחן מוחמד, יחיא סנואר, עבדלמועטי הניה, סומרין יוסף" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 6 שורות 16-19). סתירות נוספות נמצאו אף בתשובותיו לשאלון (ראו גם תשובות תובע 1 לשאלה 6 בשאלון אל מול פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמודים 10-11, שורות 17-15). הסתירות שנמצאו לא הביאוני לכדי מידת השכנוע, לפיה מדובר בעד מהימן אשר ניתן לסמוך על טענותיו. תובע מס' 2 - עבד אלפתח חסן דוחאן 8. תובע מס' 2, עבד אלפתח חסן דוחאן (להלן: "תובע 2"), הינו אסיר, אשר מרצה עונש מאסר בפועל, שהוטל עליו, למשך 3 מאסרי עולם בגין ירי על חיילים וגרימת מוות לשלושה אנשים. בעקבות אירוע החיפוש, סבל התובע מס' 2 מ"נפיחות קלה בברך ימין, ללא רגישות במישוש" (ראה עותק מהמסמך הרפואי המצורף כנספח ה' לסיכומי התובעים וכן בתמונות אשר הוגשו על ידי התובעים וסומנו על ידי בית המשפט כמוצג א') במהלך חקירתו הנגדית, הוברר כי במהלך מאסרו של התובע מס' 2 בכלא, נתפס אצלו דוקרן ומברג (ראו הפרוטוקול מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורות 1-7). גם עדותו של התובע מס' 2 אינה מהימנה בעיני, ולא הביאה אותי לכדי מידת שכנוע מספקת. אפרט נימוקי להלן. במקביל לתובענה זו הגיש תובע 2 תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע. בהתאם לעובדות אותן פירט בכתב התביעה מטעמו טען, כי עקב מפתח לא תואם - השתהו הסוהרים מחוץ לתא משך מספר דקות, לפיכך - טרם כניסתם לתא צעקו הסוהרים על העצורים ודרשו מהם להישאר במיטות. בניגוד לכך, בתובענה זו סתר התובע את עצמו עת טען כי "לא היו צעקות מהתחלה עד שנפתחה הדלת" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורה 21) וכי לא ניתנו כל הנחיות לעצורים על ידי הסוהרים (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורות 22-23). התובע 2 סתר עצמו בחקירה הנגדית כאשר טען מחד כי "כשמגיע סוהר לפתוח את הדלת, אני לא שואל אותו למה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורה 12). ומאידך בהמשך חקירתו ציין באופן מפורש כי כשהגיע הקצין "שאלתי אותו אם אתה רוצה לעשות חיפוש והוא אמר שלא" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורה 33). אינני יכול לקבל את גרסתו של התובע 2, כאילו נאמר לו שאין כוונה לבצע חיפוש. כמו כן אינני יכול לקבל את גרסתו של התובע 2 לפיה לא ביקשו ממנו לרדת מהמיטה, וטענתו: "לא ביקשו ממני לרדת מהמיטה ולכן לא ירדתי..." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09.03.2011, עמוד 12, שורה 29). לפיכך, ומכל האמור לעיל בית המשפט מתקשה לתת אמון בגרסתו של התובע 2. תובע מס' 3 - עבד אלמועטי הניה 9. תובע מס' 3, מר עבד אלמועטי הניה (להלן: "תובע 3"), אף הוא היה שפוט לתקופה של 15 שנות מאסר בגין ניסיון רצח והשתחרר לאחרונה ממאסר עם סיום ריצוי עונשו. בעקבות האירוע נחתך תובע 3 בכף יד ימין, בין האצבע השלישית לרביעית וכן נגרם לו "פצע שפשוף בירך ימין" (ראה עותק מהמסמך הרפואי המצורף כנספח ה' לסיכומי התובעים וכן בתמונות אשר הוגשו על ידי התובעים וסומנו על ידי בית המשפט כמוצג א'). כפי שציינתי לעיל, נבצר מהתובע 3, אשר מתגורר בתחומי השטחים, להיכנס לתחומי המדינה ולהתייצב לדיון, לפיכך הוחלט בהסכמת ב"כ התובעים כי התביעה כנגדו תיוותר על כנה, אך ימחק תצהיר העדות הראשית מטעמו ויהא עליו להוכיח ענייניו באמצעות העדים האחרים (תובעים 1 ו-2). כיוון שעדויות התובעים 1 ו- 2, עליהם נסמכה תביעתו, לא היו מהימנות בעיני - לא ראיתי לנכון להסתמך על טענותיהם ביחס לתביעה שהגיש התובע 3. התובע מס' 1 העיד בעניינו של התובע 3, אך בד בבד טען כי ישן עת שפרצו לחדר וגופו היה מכוסה בשמיכה. ממילא העדות שמסרו התובעים 1 ו- 2 איננה מתיישבת עם האמור בתצהירו של התובע 3 (הכוונה לתצהיר שנמחק). עדותם של עדי הנתבעת 10. כפי שציינתי לעיל, הנתבעת הביאה מטעמה שני עדים, "לוחם 101", הוא מפקד יחידת מצדה ומר יוסי מקדש, מפקד בית הכלא "אשל" בזמנים הרלוונטיים לתובענה. 11. מר מקדש זומן על ידי הנתבעת על מנת לתת רקע כללי אודות התובעים והתנאים בבית הכלא. הוא זה אשר ביקש לבצע את חיפוש הפתע, באמצעות יחידת מצדה. למרות שמר מקדש לא נכח בשעת ביצוע החיפוש ולא יכול היה להעיד על מידת הכח שהופנה כלפי התובעים, במהלך החיפוש, הרי שעדותו הייתה מהימנה, רציפה וחסרת סתירות, בה פירט באופן ברור מה הייתה מטרת החיפוש, ממה נבע הצורך בחיפוש, מהו מקור החשש לגרם אלימות מצד האסירים ששהו בתא 25 (וביניהם התובעים), מה היה הפוטנציאל לתקיפת סוהרים באופן כללי ומה היו הסיכונים לתקיפת סוהרים במהלך ביצוע החיפוש. 12. העד המרכזי מטעם הנתבעת היה לוחם 101. בית המשפט התרשם בחיוב מעדותו של העד, אשר פיקד על יחידת מצדה בזמן האירוע. העדות מטעמו לא נסתרה והייתה סדורה ומהימנה בעיני. "לוחם 101" פירט באופן ברור את נסיבות המאורע - טרם כניסת יחידת מצדה לתא כל האסירים היו ערים, הודיעו להם כי מתבצע חיפוש וכי עליהם לרדת מהמיטות. בניגוד לעדויות התובעים ציין "לוחם 101" את התקלה אשר גרמה לעיכוב בכניסה לתא, בו שהו התובעים, בשל מפתח לא מתאים וכן ציין כי האסירים הביעו התנגדות לקיום החיפוש, הרימו מזרונים ואספו קופסאות שימורים כדי לתקוף את הסוהרים. מעדותו הובהר שלא רק שהאסירים בתא 25 לא נשמעו להנחיות הסוהרים, אלא גם שעלה החשש לאיום על הסוהרים, העומדים להיכנס לתא ולכן היה נדרש לנקוט באמצעי אזהרה ולהפעיל אמצעים במטרה למנוע תקיפת סוהרים. בשל חשיבות הדברים מצאתי להפנות את דברי העד בפרוטוקול, בעמודים 17-18 וכדלקמן: "...הגענו מחוץ לתא בסביבות 23:00. בשלב הראשוני, כל האסירים ישנו. בתא 25 נתנו לנו את המפתח הלא נכון, צעקנו לאסירים שיש חיפוש והם צריכים לרדת מהמיטות, כשאנחנו לא יכולים להיכנס, כרזנו להם, לקח מס' דקות עד שהביאו את המפתחות האחרים, בשלב זה כל האסירים היו ערים...בתא 25 האסירים מתחילים להתעורר, מרימים מזרונים, צעקות ביניהם - אני ראיתי את זה באופן אישי. כאשר האסירים צועקים לא לרדת מהמיטות וצריך להתנגד, מרימים מזרונים ומתחילים לבנות מעין מחיצות, לאסוף קופסאות שימורים מאחורי אותם מזרונים, בשלב זה אנחנו מבינים שהם מתנגדים, הם מכינים אמצעים על מנת לתקוף את האנשים שלי, הנחיתי את הלוחמים שלי להיערך לפריצה בליווי אמצעים, היה ברור לי לחלוטין שלא רק שהאסירים מתנגדים פסיבית לרדת מהמיטות, אחרי 3-4 דקות של צעקות חוזרות ונישנות שלנו לרדת מהמיטות, הצעקות היו הוראות חד משמעיות לרדת מהמיטות ושמי שיתנגד יפגע ונפעיל כנגדו אמצעים. הצעקות היו בעברית ובערבית. אתה רואה את ההכנות שלהם ואת ההתנגדות שלהם לא לרדת מהמיטות. ברגע שזיהיתי שהם אוספים דברים כדי להשליך עלינו...הנחיתי את הלוחמים להיערך לפריצה פנימה, 5 דקות אחרי תחילת האירוע, הפעלנו אמצעי על אחד הקירות שמפעיל רעש, כולם שמעו את הרעש, עדיין האסירים סירבו לרדת מהתאים." כאמור, למרות שהנתבעת לא הביאה לבית המשפט עדים נוספים שנכחו בחיפוש, התרשמתי שמדובר בעד שניתן להסתמך על דבריו. אומנם התובעים הכחישו הטענה שהם התנגדו לחיפוש ואולם ב"כ התובעים ציין בסיכומיו בעניין זה שככול שהדברים נכונים ואכן התובעים התנגדו לחיפוש, הרי שלדעתו מדובר בהתנגדות לגיטימית (ראו סעיף 3 לסיכומי התובעים). תעודת החיסיון 13. הנתבעת הגישה מטעמה לבית המשפט תעודת חיסיון על דו"ח הפעולה אשר לא צורף מטעמה. המדובר בדו"ח פעולה של יחידת מצדה, אשר נאסר לחשיפה על ידי השר לביטחון פנים, ח"כ יצחק אהרונוביץ', מטעמי אינטרס ציבורי חשוב (ראו הודעה על הגשת תעודת חיסיון מאת התובעת, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 27.04.2010), שכן הדו"ח עשוי לחשוף פעולות ושיטות עבודה חסויות של היחידה ובכך לפגוע בפעילותה. ב"כ התובעים מלין בסיכומיו על כך שדו"ח הפעולה לא הוגש לתיק בית המשפט כמו מסמכים אחרים רבים שגילויים היה יכול "לשפוך אור על התנהלות המבצע ולגלות את האמת". עוד נטען, כי הימנעות הנתבעת מלחשוף את המסמכים החסויים מצביע על חשש, שמה שהציגה הנתבעת בבית המשפט - שונה ממה שנעשה בפועל. 14. בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") נקבע, כי: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". בנסיבות העניין ניתן לקבוע שדו"ח הפעולה לא הוגש לבית המשפט, בהתאם להוראות הדין, שכן נאסר על בית המשפט לקבל כל ראיה שלגביה הוגשה תעודת חיסיון. התובעים בענייננו לא הגישו כל עתירה לגילוי ראיה [לפי סעיף 46 לפקודת הראיות] ומכאן שאין להם להלין אלא על עצמם בלבד. העובדה שהתובעים מעלים את הטענה, לראשונה בכתב הסיכומים, מחזקת את ההנחה שהתובעים העדיפו שדו"ח הפעולה יישאר חסוי ולא יוגש כראיה. מתחם הסבירות להפעלת הכח כלפי התובעים 15. יחידת מצדה הינה היחידה המומחית למקרים של הפרות סדר. תקנה 20 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978, מפרטת המקרים בהם מוקנית לסוהר הסמכות להשתמש בכח כלפי אסיר: "רשאי סוהר להשתמש בכל האמצעים הסבירים, כולל שימוש בכוח להשלטת הסדר הטוב, להגנתו של סוהר או אסיר ולמניעת בריחתו של אסיר." כמו כן בהתאם לסעיף 4.1 לכללים בדבר שימוש בכח לצרכי מילוי תפקידים (מסומן כמוצג מס' ו') נקבע, כי, "חל איסור חמור להפעיל כח כלפי אסיר לשם ביצוע הוראה, תפקיד או חובה ... אלא אם לא ניתן בשום דרך חוקית לבצע ההוראה, התפקיד או החובה ללא הפעלת כח" 16. אקדים ואומר כי העובדה שמדובר באסירים ביטחוניים, בעלי רמת מסוכנות גבוהה, המרצים תקופות מאסר ארוכות אינה שוללת זכאותם ליחס הולם. כל אדם באשר הוא זכאי שיתנהגו אליו בצורה מכובדת והולמת, מנגד אין בכך כדי לשלול זכאות הנתבעת לערוך חיפוש על גופם של אסירים או בתא בו הם נמצאים, בכל זמן בו תראה לנכון. ההתנגדות האקטיבית של התובעים, לביצוע החיפוש, לא הייתה, בנסיבות העניין, התנגדות לגיטימית. 17. אין כל ספק כי על הנתבעת חלה מידת האחריות הנדרשת כלפי הסוהרים, העובדים מטעמה. נוסף על כך, ובהתאם לדיני הנזיקין - לנתבעת חובת הזהירות המושגית בהפעלת יחידת מצדה, אשר ביצעה את החיפוש. חובה זו כרוכה בנטילת סיכון לא קטן, שמא מישהו יפגע במהלך השלטת הסדר, לפיכך לסוהרים החובה לאזן בין הצורך לשמירת החוק והסדר במקום לבין הצורך להפעיל כח כדי להגן על ביטחונם האישי או על בטחון האסירים או על שלום הציבור בכללותו, ובכך לעשות ככל הניתן, בגדר מתחם הסבירות הקיים, כדי להגן על שלומו וביטחונו של הפרט. לעניין הקונפליקט הקיים בין חובת האחריות המוטלת על כח צבאי או משטרתי בהגנתו על שלום הציבור, יפים דבריו של כב' השופט אגרנט בע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 197, 215-216: "...מצד אחד, מוטלת עליהם האחריות לקיים את הסדר הציבורי ולהגן על החיים והרכוש; ומבחינה זו רצוי שלא להצר, יתר-על-המידה, את צעדיהם ואת השימוש בשיקול-דעתם באשר לאמצעים שהם רואים אותם כנחוצים כדי שתיפסק המהומה ולשם הבטחת הבאתם לדין של האחראים לה, מה עוד שהם מצווים לפעול, לעתים, בתנאים של מתיחות ושעת-חירום. מן הצד האחר, חשוב מאד, כי אנשי המשטרה יפעלו, ככל האפשר, בדרך שאינה מסכנת את חייהם ושלמות גופם של אחרים..." 18. לאחר שבחנתי הפעולות שננקטו על ידי התובעים, ההתנגדות לביצוע החיפוש, את הסכנה אשר הייתה צפויה לסוהרים אל מול הפעולות אותם נקטה יחידת מצדה כלפי התובעים, בהתאם לרמת המסוכנות הצפייה מהאסירים ששהו בתא - לא מצאתי כי הופעל כח בלתי מידתי כלפי מי מהתובעים. בהתאם למסקנות אליהם הגעתי, עולה, כי עם כניסת לוחמי יחידת מצדה לתא 25, אסירי התא סירבו לעמוד לחיפוש, סרבו לקום מהמיטות ולא נשמעו להוראות הלוחמים. לוחמי יחידת מצדה הזהירו את האסירים מספר פעמים בצעקות רמות, הן בעברית והן בערבית ורק לאחר שנוכחו לסירוב מתמשך מצד התובעים בוצע על ידם שתי יריות אזהרה לעבר קיר התא, אך האסירים בתא המשיכו בסירובם. העובדה כי נערך חיפוש פתע בשני תאים, כאשר רק בתא מס' 25 הפעילו הסוהרים כח כלפי האסירים (שלטענתם לא התנגדו), אינה הגיונית בעיני - שהרי החיפוש בתא מס' 2 התבצע ללא כל הפגנת כוחניות כלפי כל אסיר. איני רואה כל סיבה לפיה הנתבעת תפעיל כל סוג של כח במידה והתובעים היו משתפים עמה פעולה בהליך החיפוש. המסמכים הרפואיים אשר הוצגו בפני על ידי התובעים מעידים על פציעות שטחיות בלבד והטענה כי מדובר בחומר רפואי דל "עקב אי הענקת טיפול רפואי ראוי לתובעים ע"י הנהלת הכלא" (ראה סיכומי התובעים, עמוד 12, סעיף 1) אין לה כל בסיס בחומר הראיות. 19. אמנם בסופו של יום לא נמצאו חפצים המעידים על מסוכנות וחשש לפגיעה בסוהרים, אך עובדה זו אינה שוללת מהנתבעת הזכות לערוך חיפוש בתאי המעצר, בעיקר אם קיים חשש למסוכנות ולפגיעה בסוהרים. במידה והנתבעת רואה לנכון לערוך חיפוש על האסירים חלה החובה לשתף פעולה ולמלא אחר הנחיות הסוהרים. 20. סבורני, כי בנסיבות העניין - הנתבעת פעלה כראוי, האמצעים אותם נקטה היו אמצעים סבירים, אשר לא הקנו כל סכנה ממשית כלפי מי מהתובעים ופעולותיה לא חרגו ממתחם הסבירות. 21. סיכומו של דבר, לאחר ששבתי ובחנתי את משקלן של הראיות שהוצגו בפני ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התובענה, וזאת מאחר והתובעים לא עמדו בנטל שרבץ לפתחם, להוכיח שנפגעו עקב הפעלת כח בלתי סביר על ידי הנתבעת. 22. אני מחליט לחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט על ידי חילוט העירבון אשר הופקד על ידם בקופת בית המשפט - בסך כולל של 6,000 ₪ (היינו סך של 2,000 ש"ח לכל תובע בנפרד). 23. שני הצדדים צרפו לכתב הסיכומים מטעם מסמכים וראיות שלא הוגשו בזמן המשפט. בנסיבות העניין משפעלו התובעים בדרך זו מה להם, כי ילינו על כך שהנתבעת פעלה באותה דרך. כתב התביעה שצורף לסיכומי הנתבעת (הכוונה לכתב תביעה קודם שהגיש התובע מס' 2 לבית משפט לתביעות קטנות), מהווה כתב בי-דין שהוגש לבית משפט, אשר הוצג גם בדיון ההוכחות ונשאלו לגביו שאלות. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת התובעים ולפסול את המסמך ואולם כאשר עורך המסמך (התובע מס' 2) לא נשאל שאלות לגבי תוכנו, הרי שהדבר מוביל לכך שלא ניתן לתת לאותו מסמך משקל ממשי. בית סוהר / כלאמאסרשב"ס (שירות בתי הסוהר)אסירים