קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת בנק נגד בנק אחר בנושא שיקים: מבוא ועובדות מוסכמות: 1. התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום סך של 741,502 ש''ח בטענה כי הוא התרשל בגביית שני שיקים אשר סחרותם הוגבלה באמצעות חשבון צד ג' וזאת תחת גבייתם בחשבון הנפרעים. 2. התובע הינו מוסד בנקאי העוסק בהעמדת הלוואות המובטחות במשכנתא. הנתבע אף הוא מוסד בנקאי ובמועדים הרלוונטיים לתביעה התנהל אצלו חשבון בנק מס' 604321 (להלן: ''חשבון הבנק'') על שם המנוח עורך דין עלי רון ז''ל (להלן: ''עורך דין רון''). צד ג' בתביעה הוא עזבונו של המנוח עורך דין רון ואשר הלך לבית עולמו במהלך ניהול המשפט. 3. ביום 19.12.99 נערך ונחתם, כביכול, בין בני הזוג מזרחי יחזקאל ו-אילנה (להלן: ''בני הזוג מזרחי'', ''יחזקאל''ו- ו-''אילנה'' בהתאם) לבין מר אהרון דבר (להלן: ''הקונה'') הסכם לפיו רכש האחרון דירת מגורים של בני הזוג מזרחי ברחוב יאנוש קורצ'יק 23 בנתניה הידועה כדירה מס' 37, בנין 139, חלקה 66 גוש 7958 (להלן: ''הסכם המכירה'' ו-''הדירה'' בהתאם). 4. לצורך מימון רכישת הדירה נטל הקונה מהתובע הלוואה על סך של 360,800 ש''ח וזאת בהתאם להסכם הלוואה מיום 2.3.00 (להלן: ''ההלוואה'' ו-''הסכם ההלוואה'' בהתאם). להבטחת פירעון ההלוואה שועבדו הזכויות בדירה לטובת התובע. בהתאם לתנאי ההלוואה, התובע משך לפקודת שני בני הזוג מזרחי (''מזרחי יחזקאל ואילנה'') שני שיקים על סך כולל של 360,800 ש''ח, ז.פ. 3.3.00 עליהם שורטטו המילים ''למוטב בלבד - לא סחיר'' וכן נרשם לפני שם הנפרע ''שלמו ל...'' (להלן: ''השיקים''). 5. ביום 10.3.00 הופקדו השיקים בחשבון הבנק של עורך דין רון, שכאמור מתנהל אצל הנתבע, ונפרעו בו. על גב השיקים התנוססה חתימתו של יחזקאל וחתימה נוספת הנחזית להיות חתימתה של אילנה. 6. לימים הקונה לא עמד בפירעון ההלוואה ולפיכך, ביום 21.2.01 פתח נגדו התובע תיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד על הדירה. בעקבות זאת הגישה גב' אילנה תביעה לבית משפט לענייני משפחה בכפר סבא בתיק תמ''ש 4460/01 בה טענה כי חתימתה על הסכם המכירה, מסמכי השעבוד ועל השיקים זוייפו ולפיכך הם בטלים מדיעקרא. כן טענה אילנה כי היא לא קיבלה כל תמורה עבור מכירת הדירה (להלן: ''התביעה הקודמת''). הנתבעים בתביעה הקודמת היו, בין היתר, הקונה, יחזקאל ובנק דיסקונט למשכנתאות, התובע בהליך דנן. יודגש כי הנתבע בתביעה דנן לא היה צד בתביעה הקודמת. 7. לאחר שמיעת הראיות בתביעה הקודמת ומינוי מומחית לכתב יד מטעם בית המשפט, ואשר קיבלה את טענת הזיוף, ניתן ביום 10.1.06 פסק דין בו נקבע כי חתימותיה הנחזות של אילנה על הסכמי המכר והשעבוד זויפו ולפיכך השעבוד אשר נרשם לטובת התובע על הדירה תקף רק ביחס לזכויותיו של יחזקאל ולא ביחס לזכויותיה של אילנה (להלן: ''פסק הדין''). 8. לאור הקביעות בפסק הדין, הגיש התובע נגד בני הזוג מזרחי תביעה בבית משפט השלום בכפר סבא ב-ת.א. 3653/07 לפיה הוא עתר לפירוק השיתוף בדירה, מכירתה לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה אשר תתקבל עבורה (להלן: ''תביעת פירוק השיתוף''). ביום 2.7.08 ניתן פסק דין לפיו התקבלה תביעת פירוק השיתוף ונקבע כי מחצית הזכויות בדירה הרשומות על שם יחזקאל תימכר לאילנה בתמורה לתשלום סך של 124,000 ש''ח (אשר יועברו לתובע על חשבון חוב ההלוואה), וכך אכן היה. 9. ביום 13.12.06, כשש שנים לאחר הגשת התביעה הקודמת וכשנה לאחר מתן פסק הדין, פנה התובע לנתבע בכתב והעלה בפניו, בראשונה, את טענותיה של אילנה, הקביעות שהיו במסגרת פסק הדין, טענות התובע כנגד הפקדת השיקים ופירעונם במסגרת החשבון וכן הוא דרש מהנתבע לשאת בחוב ההלוואה (להלן: ''מכתב הדרישה''). עם קבלת מכתב הדרישה פנה הנתבע לעורך דין רון וביקש תגובתו לפירעון השיקים בחשבון, אולם פניותיו לא נענו לגופן. טענות הצדדים: 10. לטענת התובע, הואיל והשיקים נמשכו לפקודת בני הזוג מזרחי יחדיו תוך הגבלת סחרותם, הרי הם היו צריכים להיפרע בחשבון משותף של שניהם. על הנתבע, בתור בנק גובה, מוטלת חובת זהירות כלפי התובע ועליו לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להבטיח גביית השיקים באמצעות חשבון הנפרע, בני הזוג מזרחי. בתחילת ניהול המשפט סבר התובע לתומו כי הנתבע פרע את השיקים באמצעות חשבון הבנק של יחזקאל בלבד, תחת פירעונם בחשבון משותף של בני הזוג מזרחי. בפועל התברר כי התנהלות הנתבע היתה חמורה יותר, שכן הוא פרע את השיקים בחשבון צד ג', עורך דין רון, שאינו נמנה על מי מהנפרעים בשיקים ובכך הוא רמס ברגל גסה את הגבלת הסחרות המופיעה בהם. מכאן הדרישה לחייב את הנתבע ביתרת חוב ההלוואה שטרם נפרעה, כולל הפרשי ריבית והצמדה כקבוע בהסכם ההלוואה. 11. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה על הסף משני טעמים מקדמיים: הראשון, הנתבע לא ביטל את הסכם ההלוואה, והשני, התביעה מוגשת בשיהוי. ביחס לטעם המקדמי הראשון נטען כי משלא ביטל התובע את הסכם ההלוואה אלא פעל ופועל על פי הוראותיו, הוא מנוע ומושתק מלדרוש השבת ההלוואה אלא הוא זכאי לדרוש את פירעונה מהקונה. ככל והקונה לא יפרע את ההלוואה, התובע זכאי לממש את הבטוחה אשר קיבל - שעבוד הדירה. מאחר והתובע מימש את הבטוחה הנ''ל וקיבל מחצית שוויה בסך של 124,000 ש''ח, הרי לכל היותר הוא זכאי לתבוע את המחצית השנייה. ביחס לטעם המקדמי השני נטען כי התובע השתהה רבות בהגשת התביעה ובפנייה אליו. לתובע נודע על טענותיה של אילנה עוד בחודש פברואר 2001 ועל אף זאת הוא פנה לנתבע בראשונה בחודש דצמבר 06. שיהוי זה שינה לרעה את מצבו של הנתבע שלא יכול היה להתחקות אחר תמורת השיקים שהופקדו בחשבון או לפעול להשבתם. גם העובדה כי עורך דין רון נפטר במהלך ניהול המשפט מנעה מהנתבע לחקור אותו במשפט. כן טען הנתבע כי התובע לא הוכיח טענתו המרכזית, לפיה אילנה לא קיבלה את כספי ההלוואה או כי חתימתה על השיקים זויפה. אילנה לא הוזמנה למתן עדות במשפט ולא הוגשה כל ראייה לאימות טענת הזיוף, אף לא חוות דעת גרפולוגית. תחת זאת הסתפק התובע בהגשת פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, שהנתבע לא היה צד בה, והרי בהתאם להלכה הפסוקה, פורום זה אינו יכול לסמוך על הקביעות העובדתיות שבפסק הדין. לגוף העניין נטען כי החשבון בו נפרעו השיקים הוא חשבון פיקדונות בנאמנות ועורך דין רון הינו נאמן עבור בני הזוג מזרחי. לפיכך לא היה כל פסול בפירעון השיקים. אמנם נכון, תנאי ניהול החשבון המקוריים (משנת 1996) לא אותרו, אולם זאת בשל השיהוי בהגשת התביעה ותחת זאת אותרו תנאי ניהול החשבון עליהם חתם עורך דין רון בשנת 2003. אין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת, ומוכחשת, של הנתבע לבין הנזק של התובע. משבחר התובע לעמוד על קיום הסכם ההלוואה, הרי ממילא עליו להעמיד את ההלוואה לקונה באמצעות פירעון השיקים. הנזק של התובע אינו נובע מעצם פירעון השיקים אלא מאי פירעון ההלוואה על ידי הקונה. גם מטעם זה אין לקבל את התביעה. רשלנותו של התובע בבדיקת האיתנות הפיננסית של הקונה, הסכם ההלוואה, השעבוד הקודם אשר רבץ על הדירה לטובת בנק אחר והמצב המשפטי של הדירה הם הם אלה אשר גרמו לנזק במקרה דנן. רשלנות זו מגלמת אשם מכריע לקרות הנזק ומנתקת את הקשר הסיבתי, ככל שהיה, בין רשלנות הנתבע לבין נזקי התובע. לחילופין, מחדלי התובע מטילים עליו אשם תורם במידה מכרעת ובשיעור של 100%. באם התביעה תתקבל, הנתבע מבקש לחייב את צד ג' לשפות אותו בגין כל סכום שיפסק בתביעה בטענה כי עורך דין רון הציג בפניו מצג ולפיו אילנה חתמה על השיקים ומבלי לוודא כי תמורתן תגיע לידיה ולידי יחזקאל. עורך דין רון הפר את חובת הנאמנות כעורך דין וכנוטריון כלפי הנתבע, לא נהג כעורך דין סביר ונבון וברשלנותו זו גרם נזק לנתבע. עורך דין רון נטל את תמורת השיקים לכיסו שלא כדין ובכך התעשר שלא כדין. 12. להלן עמדת התובע ביחס לחלק מטענות ההגנה של הנתבע, כפי שעלו בסיכומי טענותיו: הטענה ולפיה החשבון בו הופקדו השיקים הינו חשבון פיקדונות או נאמנות של עורך דין רון הוכחשה בסעיף 23 לכתב הגנתו של האחרון ומכל מקום, תנאי ניהול החשבון הרלוונטיים לא הוגשו כחלק מהראיות בתביעה. מהות החשבון אינה רלוונטית לענייננו שכן השיקים הופקדו בו בניגוד לתנאי סחרותם ולא הוכח כי הם נגבו מכוח יחסי שליחות או נאמנות בין עורך דין רון לבין בני הזוג מזרחי. אדרבא ואדרבא, מהראיות שהוגשו בתביעה עולה כי החשבון שימש להפקדת שיקים לניכיון על ידי חברה בשם ברונטו אשר באמצעותה הצליחו יחזקאל ו-דבר לגבות כספים בתרמית. הנתבע לא הוכיח טענתו, ולפיה במועד העמדת ההלוואה ושעבוד הדירה לטובת התובע, היא היתה משועבדת לטובת בנק אחר ולא צירף ראיות רלוונטיות לעניין החוב אשר בגינו, כביכול, נרשם אותו שעבוד. מכל מקום, אין קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת של התובע לבין הנזק שנגרם לו על ידי הנתבע, שכן הוא נפל קורבן למעשה תרמית והונאה שלא יכול היה לגלותו בעת העמדת ההלוואה. זאת ועוד, אין זה סביר לדרוש מהתובע לגלות את מעשה התרמית וההונאה מבעוד מועד בטרם העמדת ההלוואה שכן הדבר מחייב את התובע ליטול דוגמאות חתימה מהלווים לצורך העברתן לבדיקה גרפולוגית. דרישה זו אינה סבירה, לא עולה בקנה אחד עם הנוהג בתחום המשכנתאות ועלותם גבוהה בהרבה מעלות הפעולה הזולה, הפשוטה, היעילה והמהירה שהיה על הנתבע לעשות כדי למנוע גבייתם של השיקים בחשבון צד ג' שאינו הנפרע. 13. גם צד ג' מעלה כנגד התובע טענת שיהוי אשר מנעה ממנו להביא ראיותיו במשפט. נציג הנתבע/המודיע העיד כי עורך דין רון פעל על פי חוק ובהתאם ליפוי כוח שהיה ברשותו וכי מדובר בעורך דין ונוטריון שנון וישר. עדות זו שוללת את הטענה כאילו עורך דין רון הציג בפני הנתבע מצג שווא אשר בעקבותיו נפרעו השיקים בחשבון. לא הובאה כל ראייה לטענה כאילו עורך דין רון נטל תמורת השיקים לכיסו ומכל מקום הטענה סותרת עדות נציג הנתבע כאמור לעיל. מכל הטעמים הנ''ל צד ג' מבקש לדחות את ההודעה נגדו. ד י ו ן: טענות סף: אי ביטול הסכם ההלוואה ושיהוי: 14. טענת הנתבע ולפיה התובע אינו זכאי לדרוש החזר כספי ההלוואה משלא בוטל הסכם ההלוואה, דינה להידחות. בס"ק 9 (א) לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1971, נקבע כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה...". דא עקא, הוראה זו חלה ביחס לבעלי דין אשר התקשרו ביניהם בהסכם שהופר וכאשר תביעת הנפגע מההפרה מוגשת בעילה חוזית. אולם, הוראה זו אינה רלוונטית במסגרת תביעה נזיקית, כבמקרה דנן. ודוק, אין חולק כי התובע והנתבע לא התקשרו ביניהם בהסכם כלשהו ולפיכך דיני החוזים אינם רלוונטיים לעניינם. 15. אף דוקטרינת ההשתק השיפוטי לא תסייע לנתבע. בהלכה הפסוקה נקבע כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין), ולטעון טענה הפוכה" (שם, ע"א 513/89 INTERLEGO נ. EXIN-LINES, פ"ד מח(4) 133). בפסק הדין שניתן ב-רע"א 4224 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח' , חזר בית המשפט ואישר כי תנאי לתחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי הוא בקבלת הטענה אשר הועלתה בהליך הקודם (שם, סע' 10 לפסק הדין). במקרה דנן טענת התובע במסגרת התביעה הקודמת, לפיה, אילנה חתמה על הסכם המכר ומסמכי שעבוד הדירה, לא התקבלה. זאת ועוד, לא מצאתי בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת התייחסות ברורה לטענת התובע בהליך זה, לפיה, חתימתה של אילנה על השיקים זוייפה, ובכלל, לעניין פירעון השיקים באמצעות חשבון עו"ד רון. בנסיבות העניין, אין לקבל טענת ההשתק השיפוטי אשר העלה הנתבע. 16. באשר לטענת השיהוי, יוטעם תחילה כי הפסיקה אינה אוהדת טענה זו שכן קבלתה מחייב דחיית התביעה על אף הגשתה במסגרת תקופת ההתיישנות וזאת ללא דיון והכרעה לגוף העניין. ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, עמד בית המשפט על כך, באומרו: "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעלי דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי של פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאי לקבלתם הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 ד'-ז'). יודגש כי השתהות בהגשת התביעה לא מהווה, כשלעצמה, שיהוי במובן המשפטי של המונח. בכדי שטענת שיהוי תתקבל יש להוכיח כי בנסיבות העניין התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או כי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה (ר' ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, 810). נטל הוכחת טענת השיהוי מוטל על הנתבע המעלה את הטענה (ר' ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1). מן הכלל אל הפרט. 17. במקרה דנן התנהלות התובע אינה מעידה כי הוא זנח את זכות התביעה נגד הנתבע. כאמור, התביעה הקודמת התנהלה במשך כ-5 שנים עד למתן פסק הדין בשנת 2006. רק בעקבות קבלת טענת הזיוף אשר העלתה אילנה במסגרת התביעה הקודמת, היה צורך בהגשת תביעה דנן. ודוק, גם לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת המשיכו התובע ובני הזוג מזרחי להתדיין ביניהם בתביעת הפירוק וזאת עד למתן פסק דין 2.7.08, לאחר הגשת תביעה דנן. 18. טענת הנתבע, לפיה, השיהוי הנטען בהגשת התביעה ובפנייה אליו באמצעות מכתב הדרישה, גרם לו נזק ראייתי ושינוי מצבו לרעה, לא הוכחה כדבעי ומכל מקום הטענה אינה משכנעת בעיניי. במועד הגשת תביעה דנן עו"ד רון היה בין החיים ובדיון המקדמי שהתקיים בתביעה ביום 26.2.09 הודיע בא כוחו כי מרשו חולה במחלה קשה. בהתאם להודעה שהוגשה לבית המשפט ביום 10.3.10, עורך דין רון נפטר בסוף חודש פברואר 2010, כשנה תמימה לאחר שהודע על מחלתו הקשה. בפרק הזמן הנ''ל לא ביקש הנתבע, משיקוליו, להעיד את עו"ד רון בחקירה מוקדמת, ולפיכך, הוא לא יכול להיבנות מהטענה כי נמנעה ממנו חקירתו. 19. חמור מכך, הנתבע נמנע להגיש ראיות ולהזמין עדים הרלוונטיים ביותר למחלוקת נשוא התביעה, ושתי דוגמאות לכך: א. בסעיף 1 לתצהיר עדותו הראשית של עד הנתבע, מר שמואל שטאובר (להלן: "עד הנתבע"), מוצג נ/8, נאמר כי החשבון בו נפרעו השיקים נפתח ביום 30.5.96. על אף זאת הנתבע הגיש תנאי ניהול חשבון משנת 2003 וזאת בטענה כי בשל חלוף הזמן לא אותרו תנאי ניהול החשבון המקוריים. הנתבע לא פירט את הנסיונות אשר עשה על מנת לאתר את תנאי ניהול החשבון הרלוונטיים, וחשוב מכך, בחקירתו הנגדית הודה עד הנתבע כי תנאי ניהול חשבון נשמרים אצל הנתבע ללא הגבלת זמן (שם, עמ' 50 שורה 14 לפרוטוקול הדיון). לפיכך, משנשאל עד הנתבע מדוע לא אותרו תנאי ניהול החשבון המקוריים, הוא מסר תשובה בלתי משכנעת באומרו: "אין לי תשובה לענות לך מי שמתעסק בניירת מספיק שהפקידה תתייק דוגמאת החתימה במקום אחר, וזהו אתה מחפש לחינם" (שם, עמ' 50 שורה 17 לפרוטוקול הדיון). ב. מעיון בטופס הפקדת השיקים בחשבון עולה כי ההפקדה בוצעה על ידי פקידת הנתבע בשם א. בלזברג. והנה, על אף חשיבות עדותה של הנ''ל, הנתבע נמנע מהזמנתה למתן עדות במשפט. משנשאל עד הנתבע למחדל זה הוא מסר תשובה בלתי משכנעת, באומרו: "... למה היא צריכה לבוא? אני מנהל הסניף, חוץ מזה היא פנסיונרית" (שם, עמ' 47 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). משלא ביקש הנתבע לחקור את עורך דין רון בעדות מוקדמת ולא טרח להגיש מלוא ראיותיו ולהזמין עדים רלוונטיים להגנתו, הוא לא ישמע בטענה כאילו התביעה הוגשה בשיהוי והדבר גרם לשינוי מצבו לרעה. על מנת כי בית המשפט יקבל את טענת השיהוי, עליו להשתכנע כי בעל דין המעלה אותה טענה פעל באמת ובתמים להוכחת הגנתו במשפט באמצעות הכלים הנתונים לרשותו ועל אף זאת הדבר נבצר ממנו בשל השיהוי בהגשת התביעה. לא כך הם פני הדברים במקרה דנן, ולפיכך אני דוחה את טענת השיהוי. הגבלת סחרות השיקים - הדין המהותי ויישומו למקרה דנן: 20. בס"ק 7 (א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) נקבע כדלקמן: "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר". המונח ''שטר סחיר" מקפל בתוכו שתי משמעויות: "שטר עביר" ו-"שטר טהיר". העבירות היא התכונה אשר לפיה מועברת הבעלות בזכות המצויה בשטר. הטהירות היא התכונה אשר לפיה הנעבר עשוי, בהתקיים תנאים מסוימים, לרכוש זכות טובה מהזכות שהיתה למעביר (ר' ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498, 504) (להלן: "פס"ד ציטיאט"). בפסק דין ציטיאט נפסק לעניין שרטוט השיק במילים "למוטב בלבד", כדלקמן: "שיק המשורטט 'למוטב בלבד' - לשיטתי - אינו עביר. ממילא, הוא אינו טהיר. גביית השיק חייבת להיעשות באמצעות בנק בשל השרטוט, אולם הבנק אינו זוכה לבעלות מלאה בשטר ולזכאות שטרית עצמאית. הבנק הוא שלוח. הרשאתו היא לגביית הסכום הנקב בשטר והפקדתו בחשבון המוטב בשיק. הבנק הוא 'אוחז' בהיותו נסב על השטר. הנפרע - המוטב חתם על השטר גופו חתימת היסב ומסר את השיק לבנק (סעיף 31(1) לפקודת השטרות (נוסח חדש) ).... כוונת המושך בציינו את המילים 'למוטב בלבד' ברורה. הוא מבקש כי הנפרע - והנפרע בלבד - יבוא וידרוש ממנו את פירעון השיק. השיק נושא הדיון נופל בגדרו של סעיף 7(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) ... ודוק: 'לא סחיר' (שבסע' 7(א) סיפא לפקודת השטרות - ר.ח.) מובנו כאן - 'לא סחיר - פורמלית', הווה אומר, 'לא עביר'. העבירות עשויה להינטל משטר במפורש ... או על דרך פרשנות ... אין חשיבות רבה לחלופה המדויקת שבה נופל הציון 'למוטב בלבד', אם כי העדפתי היא כי אלו 'מילים ... הורות על כוונה שהשטר לא יהיה 'עביר'. העיקר לענייננו כי הוא בא להגביל את עבירות השטר" (שם, עמ' 505-506) (ההדגשות הוספו - ר.ח.). לעניין חובת הבנק הגובה ביחס לשיק המשורטט "למוטב בלבד", הוסיף בית המשפט וקבע: "בנק גובה חייב לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא כי אכן חשבונו של המוטב (הנפרע) הוא אשר יזוכה. הפרת חובה זו על ידי הבנק הגובה עלולה לחייב אותו בפיצויים. בפרשת עתיד בע"מ 177, קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי: 'המילים 'לחשבון הנפרע' הן גופן מילות הגבה, לאמור, הן מגבילות את הבנק הפורע במה שיש לעשות בכסף שגבה. עליו לדאוג לכך שחשבונו של הנפרע, שלו בלבד, ולא של אחר, יזוכה בסכום השיק'" (שם, עמ' 507-508). 21. בסעיף 81 לפקודת השטרות נקבע לעניין שרטוט שיק במונח ''לא סחיר'', כדלקמן: "מי שנטל שיק משורטט שכתוב עליו 'לא סחיר', אין לו ואין בכוחו ליתן זכות קניין בשיק טובה מן הזכות שהיתה לאדם שממנו נטלו". בספרו של שלום לרנר "דיני שטרות - מהדורה שנייה", התייחס המחבר למשמעות הדברים, באומרו: "כתיבת מילים אלה (לא סחיר - ר.ח.) על שיק נוטלת את טהירותו ומותירה את עבירותו. לעומתו, סעיף 7(א) קובע, כי 'שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר'. כשרות השטר בין הצדדים המקוריים בלבד מלמדת שהסעיף עוסק במסמך שאינו עביר כלל. הדוגמה הטיפוסית למסמך שניטלה עבירותו, היא שטר שנכתב עליו 'שלמו לראובן בלבד'" (שם, עמ' 178). תאמר איפוא מעתה כי שיק משורטט עליו מוטבעות המילים "למוטב בלבד - לא סחיר" ואף נרשם עליהם "שלמו ל..." תחת "שלמו לפקודת", הוא שיק שאינו עביר וכן טהירותו ניטלה ממנו. מן הכלל אל הפרט. 22. אין חולק כי במקרה דנן השיקים שורטטו במילים ''למוטב בלבד - לא סחיר'' ואף נרשם בהם ''שלמו ל...'' במקום ''שלמו לפקודת...''. בנסיבות העניין, עסקינן איפוא בשיקים שאינם עבירים וכן טהירותם ניטלה מהם. באמצעות שרטוט השיקים גילה התובע את כוונתו המפורשת, לפיה, הבנק הגובה מורשה לפעול לגביית השיקים והפקדת תמורתם באמצעות חשבון הנפרע, בני הזוג מזרחי, זאת ותו לא. בפועל, הנתבע גבה את השיקים באמצעות חשבון צד ג', עורך דין רון, שאינו נמנה על מי מהנפרעים בשיקים ובכך, על פניו, הוא הפר את ההרשאה שניתנה לו לגביית השיקים. על מנת להגיע לתוצאה אליה הגעתי לעיל, אין נפקא מינא באם חתימותיה של אילנה על השיקים זוייפו, אם לאו, שכן, חובת הנתבע לגבות את השיקים באמצעות חשבון הנפרע, חלה בכל מקרה וללא קשר לאוטנטיות של חתימת הנפרע. 23. במקרה דנן יש להתייחס בחומרה מיוחדת להתנהלות הנתבע אשר גבה את השיקים שלא באמצעות חשבון הנפרע, וזאת כמובהר להלן. בפס''ד ציטיאט התייחס בית המשפט למשמעות הנוגדת של המונח ''למוטב בלבד'' המורה לנו כי השיק אינו עביר, לעומת המונח ''לפקודת'' אשר מורה על סחירות השיק - עבירות וטהירות - ופירושה כי הבנק חייב לשלם את תמורתו לפי פקודת הנפרע, לרבות מי שיורה לו הנפרע (שם, עמ' 510-511). בית המשפט קבע שכאשר שני ביטויים אלה מופיעים יחדיו על השטר, יש להעדיף את המשמעות העולה מהביטוי "למוטב בלבד" על פני המשמעות העולה מהביטוי "לפקודת". במקרה דנן לנתבע לא היתה ''דילמה'' איך עליו לגבות את השיקים, וזאת מהטעם הפשוט כי הם שורטטו גם באמצעות הביטוי ''למוטב בלבד - לא סחיר'' וגם באמצעות הביטוי ''שלמו ל...'' במקום "שלמו לפקודת". 24. טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה בהעדר הוכחה כי אילנה לא קיבלה תמורת השיקים, שכן כל שהגיש התובע בנדון הוא פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, הליך שהנתבע לא היה צד בו ולפיכך עסקינן בעדות סברה במשפט זה. האומנם? ראינו כי הגבלת סחרות השיקים מחייבת את הנתבע לפעול לגבייתם באמצעות חשבון הנפרע, בני הזוג מזרחי. בפועל הנתבע הפר חובה זו וגבה את השיקים באמצעות חשבון עו"ד רון שאינו נמנה על מי מהנפרעים. בהתנהלותו הנ"ל חרג הנתבע מהנורמה המתחייבת, ולפיכך, ככל ויש בפיו טענת הגנה, לפיה, על אף הפרת חובתו שבדין, אין לקבל את התביעה נגדו, הרי חובת ההוכחה מוטלת עליו ולא על התובע. קביעה זו נכונה ביחס לטענת הנתבע כי הוא פעל, כביכול, על פי ההרשאה אשר נתנה אילנה לעורך דין רון, כי השיקים נגבו במסגרת חשבון פיקדונות בו שימש עורך דין רון כנאמן או כי תמורת השיקים הועברה לאילנה. אבחן אפוא להלן באם הנתבע הוכיח במשפט את טענות ההגנה לעיל. 25. הנתבע לא הביא כל ראיה או עדות לכך כי גביית השיקים באמצעות חשבון עו"ד רון נעשתה על פי הרשאה אשר נתנה אילנה. יודגש לעניין כי הפקדת השיקים בחשבון עו"ד רון בנאמנות עבור אילנה מחייבת הסכמתה של האחרונה, ולעניין זה אין נפקא מינא מהי מהות חשבון הבנק בו הופקדו השיקים. הנתבע לא הגיש כל ראיה כי גביית השיקים בחשבון עו"ד רון היתה על פי הרשאה של אילנה, ומשנשאל עד הנתבע לעניין זה הוא השיב בחקירתו בבית המשפט, כדלקמן: "ש. ראית במקרה יפוי כוח שנתנו האדונים מזרחי או מי מהם לעו"ד עלי רון להפקיד את שני השיקים שהם קיבלו מבנק דיסקונט למשכנתאות בחשבון עליו אנו מדברים? ת. הרי אני לא ראיתי את הדבר הזה, זה חשבון נאמנות ובו עוה"ד הפקיד ... כשבית המשפט חוזר על השאלה אני משיב שלא ראיתי יפוי כוח" (שם, עמ' 48 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור לעיל, מתחייבת המסקנה כי גביית השיקים בחשבון לא היתה על פי דעתה או הרשאתה של אילנה. 26. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית טען עד הנתבע באומרו: "ההמחאות הופקדו על י"ד עו"ד רון בחשבון בפיקדונות בנאמנות עבור בני הזוג מזרחי לשם גביית הכספים נשוא ההמחאות". כאמור, על אף כי הראייה אמורה להיות ברשותו, הנתבע נמנע להגיש תנאי ניהול החשבון למועדים הרלוונטיים כדי להתחקות באמצעותם אחר מהות החשבון. כמו כן, הנתבע לא סיפק כל הוכחה כי השיקים הופקדו על ידי עו"ד רון בנאמנות, זאת למעט טופס ההפקדה בו נרשם ליד מס' החשבון "פקדונות נאמנות" (נספח ב' לתצהיר עד הנתבע). אין במוצג זה ראייה מספקת להוכחת טענת הנתבע בנדון, מה גם ובחקירתו הודה עד הנתבע כי במסגרת תפקידו כמנהל סניף הבנק הנתבע הוא אינו מטפל בחשבונות פקדונות (שם, עמ' 43 שורה 7 לפרוטוקול הדיון), ועל כן דבריו לעניין זה אינם מידיעה אישית. 27. לעניין העברת תמורת השיקים לאילנה, הנתבע לא הגיש כל ראיה ולא הזמין כל עדות להוכחת טענתו. תחת זאת הוא הגיש דף חשבון, נספח ד' לתצהיר עד הנתבע, ממנו עולה כי השיקים הופקדו בחשבון ביום 10.3.00. באותו דף לא מופיעה משיכת סכום דומה אלא משיכת שיק מיום 14.3.00 על סך של 520,000 ₪ ואין כל רבותא כי קיים קשר כלשהו בין שני סכומים אלה. כמו כן, אין בדף החשבון כל אימות לטענה, ליתר דיוק השערה, כי תמורת השיקים, כולם או מקצתם, הועברה לאילנה. בחקירתו הנגדית העיד עד הנתבע לעניין זה באומרו: "ש. האם אתה רואה יציאה של 360,800 ש"ח? ת. למה אתה מחפש משיכה, הוא הרי נאמן, למה אתה לא מחפש סכום אחר של 520 אלף ש"ח? יכול להיות שהפקידו עוד כספים בחשבון ואז יצא שיק של 520 אלף ש"ח. ש. תאשר לי שאין יציאה בסכום עגול של 360,800 ש"ח. ת. אתה בדקת את זה פעם אחת? ש. אני בדקתי ולא מצאתי... ש. אני מקבל את התשובה שלך שלא מצאת" (שם, עמ' 45-46 החל משורה 12 לפרוטוקול הדיון). חשוב מכך, בהמשך חקירתו הודה עד הנתבע כי אינו יודע באם תמורת השיקים הועברה ליחזקאל, אם לאו (שם, עמ' 51 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבע, ליתר דיוק השערה אשר העלה, לפיה, תמורת השיקים הועברה, כולה או בחלקה, לידי אילנה. אשמו התורם של התובע: 28. בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין נקבע כדלקמן: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". ב-ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ נפסק לעניין האשם התורם כדלקמן: "שאלת האשם התורם בוחנת האם הניזוק תרם בהתנהלותו לנזק שנגרם לו מידי המזיק. שאלה זו מניחה כי מעשי המזיק והניזוק כאחד נחשבים גורמים שהביאו לנזק, וכן, כי בהתנהגות השניים יש 'אשם' בעיני הדין. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני היקף החובה לפצות את הניזוק (אנגלרד, בעמ' 236). היקף האשם התורם אינו קבוע מראש, אלא נתחם ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו. ההתנהגות הנדרשת לצורך האשם התורם היא התרשלות, הנבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני, המעוגן בהתנהגות האדם הסביר. בעוד התרשלות 'יוצרת אחריות' של המזיק נבחנת על פי חובת המתרשל כלפי הזולת, 'האשם העצמי' בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו. מידת האשם התורם נקבעת על פי מבחן מידת האשמה המוסרית בהתנהגותם של המזיק והניזוק, ומידת התרומה של כל אחד מהם לנזק במישור העובדתי (סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין; ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות , נצרת), פ"ד לא(1) 299, 305 (1976); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 350-351 (1989); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 20-21 (2003); ויסמן, בעמ' 62-67)] (ההדגשות במקור - ר.ח.). 29. במקרה דנן התובע בחר, משיקוליו, להעיד מטעמו אך ורק את מר סמי טיבי, מנהל מחלקת בקרה (להלן: "עד התובע"). בחקירתו הודה העד כי הוא לא טיפל באופן אישי בהעמדת ההלוואה לקונה ולא בדק בזמן אמת את התיק של הקונה (שם, עמ' 22 שורות 14 ו-28 ועמ' 34 שורה 9 לפרוטוקול הדיון). כן הודה עד התובע כי עו"ד עטרה לבנון מטעם התובע היא זו שאישרה שיעבוד הדירה כביטחון להחזר ההלוואה (שם, עמ' 23 שורה 1 לפרוטוקול הדיון), ועל אף זאת היא לא הוזמנה למתן עדות במשפט. זאת ועוד, בחקירתו בבית המשפט לא ידע עד התובע להשיב לשאלות עליהן נשאל באשר לתהליך העמדת ההלוואה והבטחונות ולא הציג אישורים רלוונטיים לעניין זה. כך לדוגמא, לעד התובע לא היה אישור שעבודים קודמים על הדירה (שם, עמ' 27 שורה 29 לפרוטוקול הדיון), אישור זכויות של החברה המשכנת (שם, עמ' 28 שורה 9 לפרוטוקול הדיון), ובכלל, העד לא טרח להביא עימו את תיק ההלוואה (שם, עמ' 30-31 שורות 5 ו-3 לפרוטוקול הדיון). על מנת לפרוס תמונה מלאה באשר לתהליך העמדת ההלוואה ובדיקת הבטחונות, ובראש ובראשונה השיעבוד על הדירה, היה על התובע להזמין את עו"ד עטרה לבנון כעדה מטעמו במשפט וכן להגיש את מלוא תיק ההלוואה, ולא רק מסמכים בודדים מתוכו, כפי שהיה בפועל. התנהלות התובע לעניין זה תיזקף לחובתו בקביעת מידת האשם התורם המוטלת עליו. 30. בפני התובע היו מספר נורות אזהרה טרם העמדת ההלוואה ולו טרח לבדוק אותן לעומק, קיים סיכוי כי נזקו היה נמנע. אפרט להלן: א. בסעיף 4(ב) להסכם המכירה התחייב הקונה לשלם למוכרים מתוך תמורת הדירה סך השווה ערך ל-88,000 $ באמצעות כספי ההלוואה וזאת לא יאוחר מיום 16.1.00. כמו כן, בסעיף 3(ב) להסכם המכירה התחייבו המוכרים, בני הזוג מזרחי, להעביר ולרשום את הזכויות בדירה על שם הקונה וזאת לא יאוחר מיום 20.1.00 (מועד שבו מלוא תמורת הדירה היתה אמורה להיות מסולקת). בסעיף 8 להסכם המכירה נקבע כי הפרת התחייבויות אלה מהווה הפרה יסודית של ההסכם. והנה, הסכם ההלוואה נחתם ביום 2.3.00, כחודש וחצי ממועד קיום אותן התחייבויות, משמע, במועד העמדת ההלוואה הסכם המכירה כבר היה, כביכול, בהפרה יסודית על ידי שני הצדדים משנשאל עד הנתבע לעניין זה הוא השיב כי מתפקידה של עו"ד לבנון מטעם התובע לפנות לב"כ המוכרים על מנת לקבל את הבהרותיו (שם, עמ' 24-25 החל משורה 21, עמ' 26-27 החל משורה 20 לפרוטוקול הדיון). כאמור, התובע לא טרח להזמין את עו"ד לבנון למתן עדות במשפט ועל כן אין לדעת מה הבדיקות שנעשו, אם בכלל, והדבר ייזקף לחובתו של התובע. ב. בחקירתו בבית המשפט העיד עד הנתבע לעניין בדיקת המצב המשפטי של הדירה טרם קבלתה כביטחון לפרעון ההלוואה, באומרו: "ש. אלו המסמכים מבקש בנק דיסקונט כדי לאשר הלוואה? ת. חוזה רכישה, אישורי זכויות, אישורי הכנסות ודפי חשבון בנק, וצילומי תעודות זהות. ש. אלו סוגי אישורי זכויות הוא מבקש? ת. אם הוא רשום בטאבו אז נסח טאבו ואם יש חברה משכנת אז אישור חברה משכנת. ש. מה אתם מחפשים באישורי זכויות אלה? ת. צריך לדעת שיש התאמה בין המוכרים בחוזה לבין בעלי הנכס כפי שרשומים באישורי הזכויות ובמידה ויש שעבודים או עיקולים נוספים נתייחס אליהם בהתניות שלנו לביצוע ההלוואה" (שם, עמ' 23 שורה 7 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, הוסיף עד הנתבע ואמר בחקירתו הנגדית: "ש. איך הבנק בודק אם יש עיקולים או כונס נכסים על הנכס? ת. יש לנו אישור זכויות ולפי זה בודקים. ש. את אישור הזכויות אתם מקבלים מהחברה המשכנת? ת. או מהמינהל, או מהטאבו או מהחברה המשכנת. ש. נכון שבנק דיסקונט כאשר יש כונס נכסים לא נותן הלוואה או שהוא מעביר את הכסף ישירות לכונס הנכסים? ת. כן." (שם, עמ' 28 שורה 16 לפרוטוקול הדיון). לתצהיר עד הנתבע צורף כנספח י"ח אישור זכויות ביחס הדירה מאת החברה המשכנת וממנו עולה כי נרשמה התחייבות לשעבוד הזכויות בדירה לטובת הנתבע, עיקול לטובת הבנק הבינלאומי הראשון (אם כי לעניין זה צודק התובע כי העיקול אינו רלוונטי מאחר והוא נרשם ביום 17.12.00, לאחר העמדת ההלוואה), וכן מונתה עו"ד ליאן קהת ככונסת נכסים במסגרת תיק הוצל"פ. לו טרח התובע להציב התניות להעמדת ההלוואה בהתחשב בשעבוד שרבץ על הדירה, התנה את העמדתה בהסרת כינוס הנכסים או העברת כספי ההלוואה לכונס הנכסים, ייתכן גם ייתכן כי נזקו היה נמנע. 31. בהתחשב במכלול הנסיבות כמתואר לעיל, כמו גם לאור העובדה כי הגבלת הסחרות של השיקים הופיעה בהם מפורשות וכל שהיה על הנתבע לעשות הוא לקיים את חובתו שבדין ולגבות אותם באמצעות חשבון הנפרעים, מצאתי להטיל על התובע אשם תורם לנזק שנגרם לו בשיעור של 35%. גובה הנזק: 32. ב-ע"א 4089/05 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ התייחס בית המשפט לעניין הקשר הסיבתי שבין המעשה או המחדל המהווה את עוולת הרשלנות לבין הנזק שנגרם בעקבותיו, באומרו: "לבסוף, נדרש קשר סיבתי בין המעשה או המחדל הרשלני לבין הנזק שנגרם (סעיף 64 לפקודת הנזיקין). במסגרת זו נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי: האם היתה ההתרשלות בבחינת גורם שבלעדיו אין שהביא לנזק, או האם הנזק היה מתרחש גם אלמלא הופרה החובה וגם אם היו נוקטים אמצעי זהירות מתאימים... כן נבחן קיומו של קשר סיבתי משפטי. על פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, טוטל אחריות מקום שאשמו של המזיק הוא הסיבה, או אחת הסיבות, לקרות הנזק, ואולם לא יראו באשמו של אדם גורם לנזק אם אשמו של אחר היה הגורם המכריע להתרחשותו. הסיבה המכרעת לנזק נאמדת בעזרת מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר...". 33. התובע מבקש לחייב את הנתבע במלוא חוב ההלוואה שלא נפרע, כולל ריביות והפרשים מהפרשים שונים. בכך מבקש התובע למשעה להפוך את הנתבע כצד להסכם ההלוואה ולהכפיף אותו למלוא התחייבויות הקונה על פי ההסכם. אין מקום לקבל דרישה זו. הנתבע אינו צד להסכם ההלוואה ומעולם לא קיבל על עצמו את התחייבויות הקונה באותו הסכם. כמו כן, אין קשר סיבתי עובדתי בין הריביות וההפרשים אשר צברה קרן ההלוואה על פי הסכם ההלוואה לבין רשלנות הנתבע והפרת התחייבותו לגביית השיקים בחשבון הנפרעים. אותם הפרשים נצברו מאחר והקונה בחר שלא לפרוע את ההלוואה ונזק זה ממילא היה מתרחש ללא קשר לרשלנות הנתבע. למעלה מהצורך, בפסק הדין אשר הגיש התובע שניתן על ידי כבוד השופטת רביד בת.א. (שלום-ת"א) 46133/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , הגיע בית המשפט בנסיבות דומות לאותה מסקנה אליה הגעתי לעיל. 34. מאחר ותמורת השיקים היתה אמורה להגיע לשני המוכרים - בני הוג מזרחי - ומאחר ואין מחלוקת כי יחזקאל קיבל את חלקו בתמורה הנ''ל (אם לא מעבר לכך) ולפיכך התובע מימש את זכויותיו על מחצית הדירה, הרי חישוב הנזק שיפסק לתובע יהיה מתוך מחצית קרן השיקים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פרעונם ועד להיום, 350,253 ₪, בניכוי אשם תורם בשיעור של 35%, ובסה''כ 227,664 ש''ח. ההודעה לצד ג': 35. טענת הנתבע בסיכומיו כאילו צד ג' נטל את תמורת השיקים לכיסו הינה מקוממת וחסרת יסוד. טענה זו מטילה צל כבד ביושרו של אדם אשר הלך לבית עולמו ואינו יכול להגיב על הדברים. כמו כן, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם "תעודת היושר" שנתן לא אחר מאשר עד הנתבע בחקירתו בבית המשפט, באומרו: "... משום שעורך דין רון הוא נוטריון וזה חשבון הנאמנות של הפקדונות שלו ואנו מאמינים שהוא פעל לפי החוק והיה לו יפוי כוח לפעול כפי שצריך" (שם, עמ' 48 שורה 23 לפרוטוקול הדיון). ובהמשך, "... מדובר בעו"ד ונוטריון של מדינת ישראל שנון וישר והוא עשה מה שצריך לעשות" (שם, עמ' 51 שורה 2 לפרוטוקול הדיון). ראוי אפוא היה כי הנתבע יישמר בלשונו ולא יטיח האשמות שווא חסרות כל בסיס נגד עו"ד רון. 36. מצאתי לקבל את התביעה נגד הנתבע בשל הפרת חובתו שבדין לגבות את השיקים באמצעות חשבון הנפרעים, בני הזוג מזרחי. בהתאם להלכה כמצוטט לעיל, חובה זו מוטלת על הבנק הגובה כלפי הבנק המושך ואינה רלוונטית ליחסים שבין הנתבע לבין עו"ד רון. כמו כן, חובת הנתבע לגבות את השיקים באמצעות חשבון הנפרע אינה מושפעת מהטענה כאילו חתימתה של אילנה על השיקים זוייפה. מכל מקום, בהעדר עדות או ראיה לא ניתן לקבל טענת הנתבע כאילו עו"ד רון הציג בפניו מצג שווא ולפיו אילנה חתמה על השיקים כאשר אין הדבר כך. באשר לטענה כאילו עו"ד רון לא וידא כי תמורת השיקים תגיע לידי אילנה, הטענה לא נתמכה בכל ראיה ולא הובררה מערכת היחסים שבינו לבין אילנה על מנת להגיע למסקנה מושכלת בעניין זה. מכל מקום, לאור דברי עד הנתבע כמצוטט בסעיף 35 לעיל, אין לקבוע כי נפל פגם כלשהו בהתנהלותו של עו"ד רון. 37. בנסיבות העניין, יש לדחות את ההודעה נגד צד ג'. סיכום: 38. לאור מכלול הנימוקים כמפורט לעיל, אני מורה כדלקמן: א. התביעה נגד הנתבע מתקבלת באופן חלקי ולפיכך אני מחייבו לשלם לתובע סך של 227,664 ש"ח. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 22,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ''ט עורך דין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כל הסכומים כאמור לעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום. ב. ההודעה נגד צד ג' נדחית בזאת. הנתבע/מודיע ישלם לצד ג' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 16,000 ₪ וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנקשיקים