קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת חוב בגין שכר של עורך דין בחברה: מונח בפני ערעורו של עו"ד משה שוב על הכרעתם של מפרקי חברת פנינת הכרך בע"מ, אשר דחו את רוב-רובה של תביעת החוב שהגיש. עניין לנו בחברת מקרקעין, שראשית התאגדותה בשנות ה-60, ואשר עיקר מטרתה היתה פיתוח קרקעות של בעלי המניות - מהלך שהתארך על-פני מספר עשורים. אין חולק כי המערער החזיק, במשך שנים רבות, הן בתפקיד בא-כוחה של החברה, והן בתפקיד מנהלה בפועל, באורח אשר הקנה לו למעשה שליטה מוחלטת בחברה, ושלל במידה רבה את יכולתם של בעלי המניות להתערב בפעולתו. בשלב מסויים, נוכח התארכות ההליכים והצטברות טענות של רבים מבעלי המניות אודות אורח תפקודו של עו"ד שוב, החלו אחדים מבעלי המניות לנסות להדיחו מתפקידו, וזאת בין היתר באמצעות הגשת בקשות לבית המשפט; לאחר שב"סיבוב הראשון", דחה כב' סגן הנשיא לויט את הטענות (אך תוך השמעת מספר הערות בעניין מעמדו ושכרו של עו"ד שוב, אשר יש להן חשיבות לענייננו), הרי ששנים אחדות לאחר מכן, בשנת 2004, התקבלה בקשתם של בעלי המניות להעביר את החברה לפירוק - מהלך שמשמעותו הינה הדחתו דה-פקטו של עו"ד שוב מכהונתו, וזאת בפסק-דין מפורט אשר העביר ביקורת על התנהלותו של האחרון. שורשה של המחלוקת שנתגלעה כעת בין עו"ד שוב למפרקים, נוגעת בעיקרה לדרך הנכונה לחישוב שכרו בגין שנות פועלו. זאת, כאשר אין מחלוקת כי מעולם לא נחתם הסכם שכר-טרחה בכתב בין עו"ד שוב לבין בעלי המניות. לכאורה, אין הצדדים חלוקים על-כך כי בנסיבות שנוצרו מגיע לעו"ד שוב "שכר ראוי", הרי שהתגלעה ביניהם מחלוקת תהומית בדבר אורח חישובו של שכר זה. לגישת עו"ד שוב, מדובר הלכה למעשה בשכר יזמי, שרוב-רובו מתחלק לשני ראשים - אחוז משמעותי מערך ההשבחה, ותוספת משמעותית נוספת בגין הפחתת מיסים. שכר זה, לשיטתו, מגיע לעשרות רבות של מיליוני שקלים - אחוז ניכר (לשיטת המפרקים, כשליש (!)) מערך נכסיה הכללי של החברה. לעומת זאת, טוענים המפרקים כי את השכר יש לחשב על-פי בסיס שנתי, וזאת אך ורק בגין התקופה של שבע השנים האחרונות לכהונתו. זאת, נוכח התיישנות שחלה לשיטתם על שכר-טרחה נתבע בגין שנים מוקדמות יותר. למותר לציין, כי אף בסוגיה זו חלוקים הצדדים, באשר לשיטת עו"ד שוב לא יכולה לחול כל התיישנות, מצב בו מוסכם וברור בין הצדדים (כך לשיטתו), כי שכר-הטרחה יתבע ויקבע אך בסופו של יום - קרי, בסיומו של הליך הפיתוח וההשבחה, עת יחולקו הנכסים בעלי המניות. לצורך הוכחת טענותיו, מנסה עו"ד שוב להסתמך על "המנהג" - קרי, העלאת טענות בגין המקובל ומה שנפסק במקרים דומים. המפרקים מתנגדים נמרצות לדרך טיעון זאת, מטעמים מהותיים ודיוניים כאחת. בין הצדדים נטושה מחלוקת אף בדבר דרך הדיון - הן בתביעת החוב והן בערעור. עו"ד שוב, מצידו, קובל על העובדה כי המפרקים לא הסכימו לשמוע את עדותו ואת העדים מטעמו, שולל את מעמדה המעין-שיפוטי של הכרעתם, וזאת עד כי העלאת דרישה להתייחס להכרעת המפרקים לא כהכרעה מעין-שיפוטית העומדת לבחינתה של ערכאת ערעור, אלא כ"כתב הגנה" (!); כמו כן, טוען עו"ד שוב כי מאחר והוא ועדיו לא נחקרו על תצהיריהם, הרי שחובה לקבלם כאמת עובדתית מוחלטת, על כל המשתמע מכך. המפרקים, לעומת זאת, גורסים כי עו"ד שוב נטל לעצמו חירות שלא כדין להוסיף טענות בשלב הערעור, ויש למחקן; כמו כן, לשיטתם המחלוקת בין הצדדים אינה עובדתית כלל ועיקר, אלא פרשנית. עיינתי בכתבי הטענות ובכרכים עבי-הכרס שצורפו להן, ולאחר שנערך בפני דיון בו לא ביקש איש מהצדדים לערוך חקירות, הגיעה העת למתן החלטה. טיב המחלוקת הסוגיה הראשונה נוגעת לטיבה של המחלוקת בין הצדדים. לשיטת המערער, עניין לנו במחלוקת עובדתית תהומית, אשר נוכח מחדלם הדיוני של המפרקים "הוכרעה" מניה וביה לטובתו. לשיטת המפרקים, לעומת זאת, עניין לנו במחלוקת אודות פרשנותה של מערכת עובדות ידועה.מעיון בעמדות הצדדים, עולה המסקנה כי אף אם ברקע הדברים עשויות אף עשויות להתגלע מחלוקות עובדתיות - בין היתר בשאלה, האם נטל המערער שכר תקופתי לכיסו במהלך התקופה, אם לאו, הרי שבנסיבות המקרה, עולה כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה מחלוקת משפטית-נורמטיבית, הקשורה לעצם מהותה של תביעת חוב ובדיקתה בידי בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון. לעניין זה, עמדת המערער הינה בעייתית, וזאת באשר היא מתכחשת לעצם המעמד המעין-שיפוטי של הכרעת מפרק, מעמד המהווה יסוד לכל הדינים הנוגעים לתביעות חוב בכלל, ולערעור עליהן בפרט. אכן, לכאורה, ניתן לראות טעם מסויים לפגם במצב בו מועברות לכאורה סמכויות של בית משפט לידי מפרק או נאמן, שאינו ערכאה שיפוטית לכל דבר ועניין. אלא, שבנסיבות של תיקי חדלות פרעון, הכיר המחוקק בכך שעניין לנו בהכרח בל-יגונה. טול למשל, תיק חדלות פרעון סבוך מסוגה של פרשת קלאבמרקט (אותה ידעו אף ידעו באי-כוחו של המערער להזכיר בהקשרים אחרים), בה הוגשו אלפים רבים של תביעות חוב הדורשות מלאכה חישובית שאינה תמיד מן הפשוטות. נקל לראות, כי לו הוגשו כל התביעות הללו לבית המשפט המחוזי בתור ערכאה ראשונה, הרי שבירורן והכרעתן היתה אורכת שנים ארוכות. אי לכך, מפקיד הדין את בעל התפקיד על מלאכה זו של עריכת הבירור העובדתי וההכרעה, ומציב את בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור. לעניין זה, יש אף להזכיר את העובדה כי לא אחת - בעיקר בתיקים סבוכים - הרי שהנאמן והמפרק מגלים בקיאות עובדתית בענייני החברה הקורסת ואורח התנהלותה, אשר לעיתים קרובות עולה בהרבה על הידע של בית המשפט, המטפל בו בעת בעשרות או אף מאות של תיקי חדלות פרעון שונים. אכן, אין ספק כי עסקינן בפתרון אשר בו נקט המחוקק בהולכו אחרי דרישות המציאות, ואשר הינו רחוק משלמות. נוכח האמור לעיל, נפסקו ההלכות אשר מתחשבות במעמד מעין-שיפוטי מיוחד זה, הן בכל הנוגע לקביעת חובות בירור עובדות והנמקה מצד בעל התפקיד, והן בהקלות על נושה המבקש לערער על הכרעת בעל התפקיד. כך למשל, נפסק כי יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה של בעל התפקיד רחב במעט יותר מן היכולת והרצון להתערב בממצאי ערכאה דיונית שיפוטית; לנושה עומד ערעור נוסף בזכות לבית המשפט העליון, ועוד כהנה וכהנה. עם זאת, הרי שההלכה הבסיסית, המבצרת את מעמד ההכרעה המעין-שיפוטית, ובוודאי אינה רואה בה "כתב הגנה", על מכונה עומדת. זאת ועוד; עמדת המערער, לו נתקבלה, היתה יוצרת סתירה פנימית בדין. זאת, באשר אם נדרש בית המשפט המחוזי לשמש כערכאה המבררת בעצמה את העובדות, כאשר הכרעת המפרק אינה אלא "מעין כתב הגנה" - לשם מה נדרש עצם ההליך של הפניה למפרק והגשת תביעת החוב אליו? לו היה הדין כדרכו של המערער, הרי שהיה על מגישי תביעות חוב להגישן במישרין לבית המשפט של חדלות פרעון, והלה היה מבקש תגובה מצד בעל התפקיד, אשר תשמש ככתב הגנה לכל דבר ועניין. סיכומם של דברים אלו; חזקה על המחוקק, כי אין הוא משחית מילותיו לריק, ואין הוא יוצר הליך סרק ארוך (במסגרתו ביקש המערער אף להעיד ולזמן עדים אחרים בפני המפרקים), אך בכדי לחזור עליו פעם נוספת בפני בית המשפט המחוזי. יוער עוד; על-פניו נראה כי המערער עצמו מודע לחולשת טענתו העקרונית, ולא בכדי הוא משתמש בה באורח שהוא "טנטטיבי" למדי - קרי, מסקנה המוסקת, או שמא משמשת כ"מידה כנגד מידה" כנגד המפרקים, על כך שסירבו לשמוע את עדותו ואת עדות המומחה מטעמו. בכך, לשיטתו, יצרו המפרקים בעצמם את המצב בו הפכה הכרעתם ל"כתב הגנה" גרידא.אלא, שאף בנקודה זו לא אוכל להסכים עם המערער. אכן, מפרק או נאמן המשמשים בתפקיד מעין-שיפוטי, חובה עליהם לברר את העובדות כדבעי, לרבות ליתן זכות טיעון במידת הצורך לנושה. אכן, בדומה לבית משפט הדן בתביעה, מוקנה לבעל התפקיד שיקול דעת ובוודאי שאין הוא חייב לשמוע מספר גדול של עדים שעדותם נראית לו בלתי רלוונטית. מאידך גיסא, מקום בו קיים ספק, ובעיקר מקום בו מסתמנת מחלוקת עובדתית, ראוי ורצוי כי ישמעו את הנושה ועדיו.אלא מאי? אף במקום בו "חטא" בעל התפקיד ולא עשה כן, הרי שנפקותה של שגיאה או מחדל זה אינו בשלילת המעמד המעין-שיפוטי של הכרעתו והפיכתה ל"כתב הגנה חסר רגליים"; תחת זאת, הרי שבמצב כזה על ערכאת הערעור - בית המשפט של חדלות פרעון - להורות על החזרת תביעת החוב לבעל התפקיד, תוך מתן הנחיות לגבי אורח בדיקתה, כולל במידת הצורך הוראה למפרקים לשמוע את הנושה או עד מטעמו. אעיר, כי אפשרות זו אינה מיוחדת אך למצב של ערעור וביקורת על הכרעה מעין-שיפוטית, אלא אפשרית וננקטת בחיי המעשה אף בערעורים על ערכאות שיפוטיות לכל דבר ועניין. משהגענו לכאן, הרי יש לבחון את המחלוקת לפי אמת המידה הרלוונטית לבחינת הכרעה מעין-שיפוטית. זאת, לפי ההלכה הפסוקה הידועה והמושרשת, כי נטל ההוכחה מוטל כל-כולו על הנושה התובע, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". עוד אעיר, כי בשלב הערעור, הרי שמתווסף לכך הנטל הרגיל המוטל על כל מערער, להוכיח כי הערכאה הראשונה שגתה; נטל, אשר הופך כבד במיוחד מקום בו הוא מנסה לטעון לטעות בהכרעה עובדתית (וזאת אף אם, בכל הנוגע לערעור על הכרעה מעין-שיפוטית, הנטל קל מעט יותר מהרגיל). כפל הכובעים של המערער כב"כ החברה והמנהל היחידי בפועל בנסיבות המקרה, ובטרם נגיע לשאלה העובדתית בעיקרה של קביעת אורח חישוב שכר-הטרחה הראוי, הרי שבנסיבות המקרה קיימת תשתית עובדתית בסיסית, בלתי שנויה במחלוקת ממשית, אשר אינה נוחה למערער כלל ועיקר, והינה מציבה - מראש - מכשול משמעותי בדרכו.עניין לנו במצב דברים מיוחד, בו שימש המערער, במשך עשורים, בכפל-כובעים של בא-כוח החברה ומנהלה היחיד בפועל, מצב בו אין חולק כי אפשר לו בפועל להיות המוציא והמביא היחיד, ובעל שליטה כמעט מוחלטת בפעולות החברה ובדרך בה פעלה כדי להגשים את מטרותיה. זאת, כאשר יכולתם של בעלי המניות להתערב היתה, מראש, מוגבלת ביותר. לא בכדי, הרי משקצה נפשם של חלק גדול מבעלי המניות (ולא מיעוט מבוטל, כפי שמנסה עו"ד שוב לטעון במאוחר) מהתנהלותו הלכאורית, הרי שהדרך הריאלית הכמעט יחידה אשר עמדה בפניהם, היה לנקוט בהליך הקיצוני של בקשת פירוק - בקשה אשר נדחתה אמנם בגלגולה הראשון, בפני כב' סגן הנשיא לויט, אולם לאחר כמה שנים, לאחר הצטברות טענות ונסיבות, כמו גם חלוף הזמן, התקבלה בשנת 2004. זאת, בפסק-דין ארוך ומפורט שלא חסך ביקורת מהתנהלות המערער.לענייננו, ובלא כל צורך לשמש "ערכאת ערעור דה-פקטו" על הכרעתו של סגן הנשיא לויט שניתנה לפני למעלה מעשור, הרי שבלא צורך לקבוע מסמרות בדבר פעולה בניגוד עניינים בפועל (הגם שלשיטתי, יתכן מאד כי גישתו של כב' סגן הנשיא כלפי המערער היתה מקלה מדי), הרי אין ספק ולא יתכן ספק, כי מצב בו גורם שאינו בעל המניות בחברה מקבל לידו "כפל כובעים" כזה, הופך למביא והמוציא היחיד בחברה במשך עשורים, כאשר האפשרות של בעלי המניות להתערב אינה מן הקלות, מצוי כמעט בהכרח הן ב"בעיית נציג", והן בסכנה גוברת והולכת ללקות ולפעול בניגוד עניינים. כפי שהוער לא אחת בפסיקה, הרי "כל כח משחית, וכח בלתי מרוסן משחית באורח הרסני", קל וחומר אם הוא נוגע לשליטה במשאבים כספיים גדולים או בנכסים רבי ערך השייכים לאחרים. מצב דברים שכזה, אף מקום בו לא מוכח ניגוד עניינים או פעולה פסולה בפועל, יוצר ללא ספק בעייתיות, ולמצער הוא מקים על בעל הכח חובה מוגברת של פעולה בשקיפות, ביושר ובאחריות כלפי הפרטים שאת רכושם הוא מנהל. בנסיבות המקרה, דומה כי עצם השילוב בין דרישה שכזו לבין האורח בו תובע המערער אחוז עצום (לשיטת המפרקים, כמעט שליש) מערכה של החברה בתור שכר-טרחה, יוצר בעייתיות רבה, וזאת בלשון המעטה. בעייתיות זו מועצמת שבעתיים נוכח העובדה, כי אין למערער, אף לשיטתו הסכם שכר-טרחה חתום בידי בעלי המניות, אשר מעגן דרישה כה מרחיקת לכת. זאת ועוד; לעניין זה לא מן המותר להזכיר, כי אף כב' סגן הנשיא לויט, על אף שדחה בפועל את הטענה כי הוכחו פעולות בניגוד עניינים, העיר במילים מפורשות על אי-תקינות המצב דנן, והורה הלכה למעשה למערער לתקנו - דבר שלא נעשה עד הקלעות החברה לפירוק והדחתו דה-פקטו של המערער בשנת 2004. אין צורך להכביר מילים, כי היקש לענייננו מן התקנות הקובעות שכר-טרחה לבעלי תפקיד בחדלות פרעון, אינו פועל אף הוא לטובת המערער, וזאת בלשון המעטה. תקנות השכר בנויות, כל-כולן, כדי למנוע מצבים בהם הופך בעל התפקיד ל"שותף" הגורף לכיסו את רוב, או חלק גדול מדי מקופת הפירוק או הקפאת ההליכים. מסיבה זו, יצרו התקנות מדרג של שכר-טרחה הנגזר באחוזים פוחתים והולכים מסך המימוש, החלוקה (או להבדיל, מן המחזור הכספי מקום בו נגזר התשלום משכר-ניהול). זאת, כאשר אף סכום זה יכול ויופחת בידי בית המשפט, מקום בו חישוב אריתמטי מביא לתוצאה גבוהה באורח בלתי סביר. לעניין זה, ולצורך השוואה אעיר; שכר-הטרחה שביקשו נאמני קלאמברקט מבית המשפט, בגין ניהולו המוצלח של אחד מתיקי הקריסה הסבוכים ביותר שטופלו במדינת ישראל, אמנם תבעו סכום דומה לזה שתובע המערער שבפני, אלא ששם דובר על סך מקופה גדולה בהרבה, אשר הכילה כמעט מיליארד ₪, ואי לכך, האחוז שנגרע מן הנושים נוכח שכר הטרחה הגבוה היה קטן פי כמה וכמה מן האחוז שמבקש המערער לגרוע מן הקופה בערעור שבפני. אזכיר, כי חרף האמור לעיל, בחר בית המשפט להשתמש אף בפרשת קלאבמרקט ולהקטין את הסכום, באורח בו זכו הנאמנים - שני בעלי התפקיד גם יחד, אך במחצית לערך ממה שביקשו. אכן, מן הראוי לזכור כי המערער, בניגוד לנאמני קלאבמרקט ובעלי תפקיד אחרים מסוגם, לא ניהל חברה בחדלות פרעון, ולכאורה תקנות השכר של דיני חדלות פרעון אינן חלות עליו; אלא, שבנסיבות המקרה - ונוכח העדרו של הסכם חתום - ראוי אף ראוי להביא דוגמאות אלו לצורך ההשוואה ובחינת הסבירות של התגמול המבוקש (וזאת לזכור - אותן תקנות חלות אף בתיקי חדלות פרעון של חברות העוסקות במקרקעין, העשויים להתמשך על פני שנים רבות, לעיתים אף למעלה מעשור). בעניין זה, הרי רלוונטיות יתרה, לשיטתי, נודעת לרציונל הבסיסי העומד מאחורי התקנות, ואשר תפקידו להגן על הזכאים להנות מקופת החברה (הנושים והנושים הנדחים) מפני הפיכת בעל התפקיד ל"שותף" בסך גבוה מדי. זאת, בין היתר אף נוכח הקושי העומד בפניהם להתערב בפעולת בעל התפקיד ולנווטה, כאשר האחרון מצוי בעמדה עדיפה בהרבה משלהם. רציונל זה חל, במידה רבה, אף בנסיבות המקרה שבפני.אכן, המערער לא פעל בתיק חדלות פרעון, ולכאורה חלה ההלכה כי בעלי מניות של חברה סולבנטית רשאים להתקשר בכל הסכם שכר-טרחה בו חפץ ליבם, כולל הסכם המעניק את מירב רכושם לבעל-תפקיד שהם חפצים ביקרו. אלא מאי? כל זאת טוב ויפה, מקום בו קיים הסכם ברור בכתב, המעגן את אותה "נדיבות יתרה" של בעלי המניות. אלא מאי? לא כזה הוא המקרה שבפני - המערער, וככל הנראה שלא בכדי, אינו יכול להציג הסכם כזה, אלא סומך יהבו על טיעונים מעורפלים ל"הסכמות" (בעל-פה) ו"ברור היה לבעלי המניות". לא אוכל לקבל דרך התנהלות זו. לא זאת בלבד, כי חובתו של מי שהחזיק בכוח כה גדול בחברה, והשתמש בו בכדי לנהל את רכושם של אחרים, חב בחובת אמון מוגברת, שספק אם היא הולמת טיעונים מאוחרים להסכמות כה מרחיקות לכת בעל-פה, אלא שבנסיבות המקרה יש להתחשב בכך כי חלפו ארבעה עשורים; חלק מאלו שההסכמה ה"נדיבה" מיוחסת להם כבר אינם בין החיים, וספק אם זכרונם של הנותרים מאפשר להם להתגונן בפני טענות לאומד-דעת בן ארבעים שנה. לעניין זה, ובלא שאכריע עדיין במחלוקת בעניין ההתיישנות, אעיר כי לא בכדי מטרה עיקרית של דיני ההתיישנות הינה "להגן מפני תביעות חלודות" - וזאת לא בתור ענישה לתובע, אלא גם ובעיקר מתוך תובנה, כי לאחר חלוף שנים ארוכות, יכולתו של הצד השני להתגונן נפגעת באורח מהותי.דברים אלו מקבלים משנה תוקף, מקום בו מדובר בפרק זמן כה ארוך, ובטענות בעייתיות מעצם טיבם להסכמה מרחיקת לכת בעל-פה. עוד אעיר, כי אף אם אי-אז, לפני עשורים יכולה היתה דרך התנהלות כזו מצד בעל-כוח ושליטה לעמוד בעקרונות של "דרך מקובלת", הרי שוודאי וודאי, שלא ניתן לסבול או ליתן יד להתנהלות כזו בימינו. לעניין זה, לא מן המותר להעיר כבר כעת, כי הטיעון העיקרי בו מתגונן המערער מפני טענת ההתיישנות שמעלים המפרקים, הינה כי הוסכם כי הזכאות לשכרו תקום אך בסופם של דברים, בעת שיושלם פיתוח הקרקע; ואי לכך, לא נדרש לתבוע מאומה קודם לכן, ומניה וביה תביעתו לא התיישנה. אלא, שאם כך הרי ממה נפשך - אם כאלו הם פני הדברים, הרי ש"אליה וקוץ בה" - באשר אף ההלכות הנוגעות לבחינת דרך מקובלת, יושר וחובת אמון, דינן להשקל בצוותא-חדא עם תביעת השכר, ובוודאי שאין המערער רשאי לעשות איפה ואיפה - לתבוע שכר, אך לפטור עצמו מן החובות הנלוות למעמדו בעת התביעה, בטענה כי יש "לשמר" בעניין זה את המצב המשפטי ששרר, אם שרר, ארבעים שנים קודם לכן. המסקנה הינה, כי יהא אשר יהא "המנהג המקובל" בשנות השישים, הרי שלא יתכן ולא ייסבל מצב, בו בעל שליטה מוחלטת בחברה השייכת לאחרים, יהפוך עצמו לא לשותף "יזמי" סתם של בעלי המניות, אלא ל"שותף בכיר" הנוטל את החלק הארי של הקופה, וזאת בלא הסכם בכתב ותוך הסתמכות על הסכמות עמומות בעל-פה והבנות כאלו ואחרות מלפני ארבעה עשורים, וזאת בעיקר במצב בו לא ניתן או כמעט ולא ניתן להשיג עדות אפקטיבית של הצד שכנגד. התנהלות כזו, מנוגדת לאמת הסבירות, כפי שהיא מנוגדת לחובת תום הלב המוגברת החלה מניה וביה על גורם השולט בכספי אחרים ומחזיק ב"כפל-כובעים" המקנה לו שליטה כמעט אקסלוסיבית, באורח המונע הלכה למעשה מבעלי הנכס להתערב באורח אפקטיבי. שכר ראוי: התוצאה הינה, כי באורח עקרוני צדקו המפרקים בקובעם, כי את שכרו של המערער יש לקבוע לפי אומדנא של שכר ראוי; זאת, ממש כפי שצדקו אף צדקו בגישתם העקרונית, כי שכר ראוי זה חייב להקבע בדרך אשר תעמיד אותו על סך הגיוני, נמוך בהרבה מן האחוז ה"אסטרונומי" שנתבע מן הערך הכללי. עוד אעיר, כי הגיוני אף הגיוני כי קביעת שכר זו, תתחשב בין היתר-ראשית, בבעיות שנוצרו נוכח תפקוד המבקש, שהובילו להדחתו דה-פקטו בפסק הדין משנת 2004, ולביקורת שנמתחה על עו"ד שוב באותו מעמד.שנית, בעובדה כי הליכי ההשבחה והמימוש נמשכו אף לאחר החלפת המבקש והקלעות החברה לפירוק, ואי לכך הרי שיוצא כי המבקש אינו בשום פנים ואופן האחראי היחיד לתוצאה המוצלחת.כל זאת, כאשר מעצם טיבם של דברים, העובדה כי התנהלותו הבעייתית של המערער, היא שהובילה להכרח לערוך אומדנא, הרי שאין הוא יכול להנות מעוולתו הוא, ויתכן אף יתכן כי ספקות ואי-וודאות שנוצרו בשל האמור לעיל יזקפו לחובתו, ולא לזכותו. שכר ניהול תקופתי: אכן, אין ספק כי דרך החישוב בה נקטו המפרקים - שהיא מקבילה הלכה למעשה לחישוב של שכר-ניהול תקופתי המשולם מדי שנה, הינה סבירה, אם כי בשום פנים ואופן אין עסקינן בדרך היחידה האפשרית. באותה מידה עצמה, הרי שניתן היה לנקוט אף בדרך חישוב המתבססת על אחוזים מערך נכסי החברה, בהתחשב במקובל בשוק הנדל"ן. אלא, שדרך זו אינה ובשום פנים ואופן אינה יכולה להוביל ל"בליעה" של שליש מן הערך בידי המבקש, ועליה להתחשב אף בשכר שנפסק למפרקים עצמם, כמו גם לשכר תקופתי שנטל המבקש מן הקופה, ככל שנתן, במהלך הפירוק. אעיר, כי בשאלה אחרונה זו קיימת מחלוקת עובדתית ברורה בין הצדדים, כאשר המערער טוען "לא נטלתי"; ואילו המפרקים טוענים היפוכו של דבר.בלא כל צורך לקבוע מסמרות בשלב זה אעיר, כי אף בנקודה זו מצוי המערער במצב בעייתי עד מאד, וזאת בלשון המעטה.ראשית, יש רגליים לטענת המפרקים, כי מהניסוחים העמומים והכוללים של דרישות התשלום שהמציא לבעלי המניות במהלך השנים, עולה לכאורה יותר מ"רמז" של תשלום שכר (ולא בכדי נסמכים המפרקים על ניסוחים אלו, וזאת כאשר יתכן אף יתכן, כי עמימות בעניין זה פועלת לרעת המנסח, הוא המערער עצמו).שנית, הרי שאף בחינת הדברים לפי שורת ההגיון תומכת בעמדת המפרקים, יותר משהיא תומכת בעמדת המערער. האם הגיוני הוא כי בעל תפקיד כלשהו, שאינו פועל בנכסיו, מוכן לעבוד "בפרך" (כלשון המערער), לעמול וליטול סיכונים, ו"ללכת במדבר ארבעים שנה" בלא לראות ולו אגורה בשכרו? אין לי אלא להטיל ספק בכך; בעלי תפקיד אינם פועלים מתוך אלטרואיזם לשמו, ודומה (בלשון המעטה) כי אף לא המערער.אכן, קיימים מצבים בהם משולם עיקר השכר לאחר שנים ארוכות, לעיתים אף תוך נטילת סיכון מצד בעל התפקיד. אלא, שהדבר נכון בעיקר לתיקים בהם מנהל בעל התפקיד קופה ריקה או סכומים קטנים, או לחלופין, במידה וקיימים כספים בקופה, נוהגים בעלי תפקיד באורח שגרתי לעתור במקרים כאלו לתשלום עיתי על חשבון שכר הטרחה הסופי. נקל לראות, כי מושכלה זו, מחזקת אף היא את עמדת המפרקים, ועומדתת לרועץ למערער. זאת, אף לצד הקושי הכללי שנוצר בדרכו נוכח השילוב בין נטל ההוכחה, חובת האמון המוגברת שהטיל עליו תפקידו, והאורח בו לא טרח (ואף לא במאוחר, חרף הערת סגן הנשיא לויט) לעגן את שכר-טרחתו בהסכם בכתב מול בעלי המניות.יוצא, כי המערער נקלע אף בסוגיה זו לבעיה, וזאת בדרך המעוררת חשש ל"אי דיוק והשמטה" בטיעוניו במקרה הטוב, ולנסיון לגבות כפל שכר-טרחה במקרה הרע. אעיר, כי מושכלה זו אינה משתנה בהרבה, תהא דרך חישוב השכר כאשר תהא - אם יחושב השכר כשכר-ניהול שנתי, הרי שיתכן והמערער "שכח" לציין כי כבר שילם לעצמו שכר בגין חלק מאותן שנים; ואם בשכר-טרחה המחושב באחוז מתוצאה עסקינן, הרי שיש לקזז מניה וביה תשלומים ששולמו קודם לכן "על החשבון". זאת, אלא אם נקבע אחרת בחוזה מפורש - חוזה אשר בענייננו לא הועלה על-כתב, וזאת באורח הנראה כמחדל בעייתי עד מאד מצד המערער. התיישנות: לעומת זאת, הרי שיש ממש בטענות המערער בכל הנוגע לדרך בה הפעילו המפרקים את דיני ההתיישנות בכדי לשלם לו שכר אך בגין שבע השנים האחרונות. לעניין זה, אין צורך להכביר מילים כי אם וככל שהשכר היה מחושב באחוזים מהצלחה, הרי וודאי שלא היה מקום להתחשב בהתיישנות, באשר מרוץ ההתיישנות היה מתחיל את פעולתו אך ורק מרגע קום הזכאות בסוף התהליך, ובוודאי שלא מתחילתו לפני ארבעה עשורים. לכאורה, ניתן היה לגרוס התיישנות בגין שכר-טרחה שנתי שלא נתבע, אולם ספק גדול אם הדבר ראוי בנסיבות המקרה. לעניין זה, יש לזכור - אין עסקינן בנסיבות המקרה בחישוב שכר-טרחה לפי חוזה, אלא באומדנא של שכר ראוי, קרי - מה שראוי ומגיע למערער בגין כל התקופה. זאת, כאשר המפרקים הם שדוחים את עמדת המערער, שניסתה להתבסס על שכר-טרחה סופי המחושב באחוזים. אי לכך, הרי שעניין לנו במה שמגיע לפי אומדנא, כאשר על המפרקים לשקול לעניין זה את מלוא תקופת כהונתו ותפקודו של עו"ד שוב. אכן, כפי שהערתי, זכותם וחובתם של המפרקים להתחשב בסכומים שנמשכו על-ידי עו"ד שוב בעבר, דבר שניתן היה לעשותו לאחר שהיתה נקבעת בידי המפרקים קביעה עובדתית מנומקת בכדל הנוגע לסכומים שנטל עו"ד שוב במהלך השנים וכמה נטל. אלא מאי? הדרך הנכונה, לשיטתי, להתחשב ולשקלל את הסכומים שניטלו אינה דווקא בגיוס דיני ההתיישנות, אלא בקיזוז פשוט של הסכומים דנן ממה שמגיע לעו"ד שוב בחשבון הסופי, עבור מכלול פעולתו; וכשם שבמצב כזה, בו נערכת אומדנא סופית, אין עו"ד שוב יכול לטעון כי מה שנטל לפני למעלה משבע שנים "התיישן", כך אין המפרקים יכולים לנקוט באותו אמצעי, אשר בנסיבות המקרה נראה בלתי הולם ובלתי צודק. דרך קביעת מדד שכר הטרחה: משהגענו לכאן, והובהרו העקרונות והכללים הראויים בכל הנוגע לדיון בתביעת החוב, הרי שמכאן ואילך יש להזדקק להכרעותיהם העובדתיות של המפרקים בכובעם המעין-שיפוטי (ולא כ"כתב הגנה", כטענת המערער). זאת, כאשר לא בנקל תטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו.אלא מאי? דווקא בנקודה זו, קמה מול המפרקים טענה עקרונית אחת שמעלה המערער, שיש בה מידה רבה של צדק, והיא עומדת להם לרועץ ומקשה מאד על בית המשפט ליתן "חותמת כשרות" להכרעתם הנוכחית. זאת, דווקא משום שהם צודקים בטענתם העקרונית כי מדובר בהכרעה ויצירה של תשתית עובדתית המסורה להם מתוקף סמכותם.במה אמורים דברים? שורה של נקודות הדרושות להכרעה, ובראשן השאלה העקרונית, האם יש לפסוק את שכרו של המערער כמעין "ריטיינר" (או ליתר דיוק, באורח המקביל לשכר ניהול עיתי סביר), או שמא באחוז (מוגבל וסביר אף הוא) מן התוצאה הסופית, הינה שאלה המערבת בתוכה הכרעות של משפט ועובדה כאחד. בעניין זה, הרי שאני מתקשה לקבל את עמדתם כי לא נדרשו לשמוע את המערער ואת המומחה מטעמו, וזאת הן בכל הנוגע ל"מה שמקובל וסביר" ככלל, והן בכל הנוגע לשורה ארוכה של שאלות ועובדות נלוות, הנוגעות לסכומים אשר ראוי או לא ראוי להתחשב בהם או לקזזם מן המגיע למערער. אכן; חובת המערער להציב גרסה סדורה בכתבי הטענות בעינה עומדת; אלא שבנסיבות המקרה, ונוכח השילוב בין היקף הפער הכספי עם המימד העובדתי הניכר של המחלוקת, היה אף היה מקום לשמוע את המערער וליתן לו את יומו בפני המפרקים - ממש כפי שראוי היה לו היה המערער ניצב וטוען טענותיו בפני בית משפט שלום. להסרת ספק אעיר: אין פירוש הדברים כי על המפרקים חלה חובה ליתן למערער לעשות כל שליבו חפץ, ובמיוחד שלא לכפות עליהם עדים בלתי רלוונטיים. אלא, שבמקרה כזה היה על המפרקים לעגן את הסירוב בכתב, בתוספת נימוק המבהיר מדוע עד פלוני אינו רלוונטי, ובוודאי שלא לעגן את הדברים בהנמקה עקרונית הפוטרת אותם משמיעת המערער ועדים כלשהם. כך או אחרת, דומה כי היה על המפרקים לשמוע את המערער ואת המומחה מטעמו - חובה אשר אינה מאבדת מתוקפה, אף אם היו מחליטים לאחר מעשה לדחות את טענותיהם. סוף דבר: התוצאה הינה, כי חרף כל הצער שבדבר, וחרף הביקורת הקשה והמוצדקת על התנהלות המערער, הרי שהכרעת המפרקים בנוסחה זה אינה יכולה לעמוד, ודין תביעת החוב לשוב אליהם להכרעה מחודשת, וזאת לאחר שמיעת המערער והמומחה מטעמו, ובהתאם לעקרונות נשוא החלטתי זו. נוכח האמור לעיל, יהא על המפרקים להכריע מחדש בכל הנוגע לדרך החישוב הראויה, וזאת מתוך הבנה כי מניה וביה, הרי שהעדרו של הסכם שכר-טרחה כתוב סותם את הגולל, במידה רבה, על היכולת לגבות אחוז גבוה מדי מכלל נכסי החברה. בעניין זה, הרי שתקנות שכר-הטרחה אינן חלות במישרין על המקרה, אולם יכולות אף יכולות לשמש מקור להשוואה והיקש מסויים; זאת, לצד ממצאים עובדתיים שיהא על המפרקים לקבוע בכל הנוגע למקובל והראוי בתחום בו עסק המערער. אי לכך, הרי שדין הערעור להתקבל בחלקו בלבד. בנסיבות המקרה, הרי שבשלב זה לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. תביעת חובחובעורך דין