קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד לשכת התעסוקה: 1. התובע הגיש תביעה על סך 770,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") וכן על בסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. 2. התובע מיוצג על ידי עו"ד על פי חוק הסיוע המשפטי ופטור מתשלום אגרת בית משפט. התביעה הוגשה בסכום שבו הוגשה, כיון שעל פי טענת ב"כ התובע, 770,000 ₪ הוא הסכום המקסימלי לקבלת פטור מהאגרה (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 11.11.09 שורה 20). כיוון שהתביעה היא לפיצוי סטטוטורי, אישר ב"כ התובע כי סכום התביעה לא יכול לעלות על 100,000 ₪. (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 11.11.09 שורות 18 - 19). 3. רקע עובדתי: התובע הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא כנגד אביו המנוח וכנגד הורי רעייתו. בכתב התביעה נכתב, כי ביום 23.10.07 התובע הופתע לגלות בתיק בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא את מכתבה של הגב' גאולה חביליו, מנהלת אגף פניות ציבור בשירות התעסוקה הישראלי (להלן: "שירות התעסוקה") מיום 17.5.07. מכתב אשר נכתב על ידה לאחיו מר אבישי בן יעקב. (להלן: "המכתב"). התובע טען, כי עולה מהמכתב, כי לבקשת אחיו וללא הסכמתו, מסרה הגב' חביליו לאחיו מידע חסוי, מוצנע, פרטי ואף שגוי מיסודו בכל הנוגע לתובע. המכתב הוצג כנספח לכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה. התובע טען, כי המידע אשר נכתב במכתב, הוא שגוי ומוטעה. 4. תמצית טענות התובע בכתב התביעה: א) התובע טען, כי יש בכתיבת המכתב ומסירת המידע ללא הסכמתו כדי לפגוע בפרטיותו על פי חוק הגנת הפרטיות. ב) התובע טען, כי במכתב הוצאה דיבתו רעה בניגוד לחוק איסור לשון הרע. ג) התובע טען, כי יש במכתב משום פגיעה בכבודו כאדם, בפרטיותו, בשמו הטוב והמכתב שם אותו ללעג וקלס לעיני הבריות. 5. תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה: א) הנתבעת טענה, כי דין התביעה להידחות שכן המכתב נכתב כמענה לפניית אחיו של התובע והוא נכתב בתום לב ובמענה ענייני לטענות שהעלה האח במכתבו, בין היתר, כנגד שירות התעסוקה, והמכתב משקף במדויק ורק על קצה המזלג את השתלשלות העניינים בעניינו של התובע. המכתב נהנה מהגנת פרסום מוגן כמשמעותו בסעיף 13 (9) ו/או 13 (11) לחוק איסור לשון הרע ולפיכך, הוא חסין הן מתביעה לפי חוק איסור לשון הרע והן מתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות לאור סעיף 18 (1) לחוק הגנת הפרטיות. לחלופין, קיימת הגנת תום הלב מכח סעיפים 15 (2) ו/או 15 (3) ו/או 15 (7) לחוק איסור לשון הרע וסעיף 18 (2) (ב) ו/או 18 (2) (ג) ו/או 18 (2) (ו) לחוק הגנת הפרטיות. קיימת הגנת אמת בפרסום שכן הדברים שנכתבו הם אמת והיה עניין ציבורי בפרסומם - הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 18 (3) לחוק הגנת הפרטיות. 6. אציין, כי בסיכומיו, העלה ב"כ התובע עילת תביעה חדשה - עילת הרשלנות (סעיף 57 לסיכומיו). ב"כ הנתבעת ביקשה לדחות טענה זו, המהווה הרחבת חזית אסורה. (ראה לעניין זה גם: ע"א 6799/02 משולם יולזרי נ' בנק המאוחד סעיף 6 לפסה"ד). אכן, מדובר בהרחבת חזית ברורה ולפיכך, אין מקום להתייחס כלל לטענה זו בפסק הדין, לגופו של עניין. 7. לאחר עיון בטענות הצדדים וסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: 8. הניתוח העובדתי: א) בחודש אפריל 2007 פנה אחיו של התובע לשירות התעסוקה במכתב. (נספח א' לתצהירה של הגב' חביליו). במכתב הוא כתב, כי אחיו רשום כדורש עבודה משנת 1999 כמעט ברציפות וכי למיטב ידיעתו, דורש הבטחת הכנסה מחויב לקבל כל עבודה התואמת את מצב בריאותו. במכתב כתב, כי אחיו ידוע כאדם בריא ומסוגל לעבוד בכל עבודה, ועל כן נבצר מבינתו, כיצד במשך שמונה שנים לא נמצאה עבודה לאחיו. במכתב נכתב, כי כתוצאה מכך שאחיו (התובע) מקבל קצבת הבטחת הכנסה, אזי הוא מקבל סיוע משפטי אוטומטי חינם, צעד אשר מאפשר לו "להשתמש בסיוע המשפטי כמנוף להטריד אנשים וגופים שונים ותביעות שונות". במכתב נכתב, כי במשך השנים הללו פתח אחיו לא פחות מ- 75 תיקים בסיוע משפטי, ובין היתר הגיש תביעה נגד לשכת התעסוקה בפתח תקווה ועובדות לשכת התעסוקה על סך 2,000,000 ₪ תביעה שהתבררה עדיין במועד כתיבת מכתבו. נכתב, כי "לא סביר שבמשך 8 שנים לא תימצא עבודה לאדם בריא אלא אם שירות התעסוקה משתף פעולה עם האיש או נמנע מלהתמודד איתו". ב) כאשר קיבלה הגב' חביליו - מנהלת האגף לפניות הציבור בשירות התעסוקה את המכתב, היא היפנתה את הנושא לבדיקת מחוז דן של שירות התעסוקה אליו מתייחסת לשכת פתח תקווה בה טופל התובע. היא קיבלה התייחסות לטענות בצירוף תדפיס המפרט את ההתרחשויות והפעולות שנעשו בעניינו של התובע. הגב' חביליו ציינה בתצהירה, כי מהתדפיס עולה תמונה עגומה של אדם אשר במשך שנים משטה במערכת. מופנה מספר רב של פעמים לעבודות ופעם אחר פעם בתירוצים מתירוצים שונים הוא מתחמק מהשמה לעבודה ושב ומבקש להיתמך בכספי המדינה. על בסיס הנתונים שהובאו בפניה היא השיבה, את שהשיבה, לאחיו של התובע במכתב נשוא התביעה. ג) במכתב נכתב כדלקמן: "1. מר יובל בן יעקב רשום במח' הבטחת הכנסה. בלשכת התעסוקה בפתח תקוה, מ- 2.6.02. 2. במהלך שנות התייצבותו בלשכת התעסוקה הופנה לעשרות מקומות עבודה. בחלקם עבד יום אחד או מספר שעות ועזב, לחלק מהם לא הגיע כלל לראיונות ובחלק מהם לא התאים לדרישות המעסיק. בין היתר הופנה מר בן יעקב לעבודות בלתי מקצועיות רבות, וכן ליעוץ תעסוקתי במרכז ליעוץ ומידע תעסוקתי ב- 21.6.06, לשם כלל לא הגיע. 3. מאחר וסירב לצאת למקומות העבודה שהוצעו לו, נרשמו לו השללות (סירובים), בהתאם לחוק. 4. נתוני המחשב מלמדים על נסיונות רבים של פקיד לשכת התעסוקה לשבץ את בן יעקב בעבודה ואף להפנותו ליעוץ תעסוקתי, אולם לצערנו, מר בן יעקב לא שיתף פעולה ולא נקלט באף לא אחד ממקומות העבודה אליהם הופנה. 5. לשכת התעסוקה בפתח תקוה תמשיך ותסייע למר בן יעקב בתהליך חיפוש העבודה בכל עת שיתייצב ויביע רצונו לעבוד...". ד) הגב' חביליו בתצהירה מציינת, כי המכתב הוא מענה לטענות שנטענו בפועל נגד שירות התעסוקה, שכן אחיו של התובע טען, כי לא יתכן שמאפשרים לתובע לקבל שנים כה רבות קצבת ביטוח לאומי במקום לדאוג שהוא ימצא עבודה. מהתדפיס אשר הוצא ממחשב שירות התעסוקה עלה, כי במהלך השנים הופנה התובע לעשרות מקומות עבודה בחלקם לא טרח להגיע לראיון, בחלקם הגיע לראיון אך הכשיל לטענתה את קבלתו לעבודה, ובחלק מהמקרים הוא התקבל לעבודה והפסיק לעבוד לאחר זמן קצר בלבד מסיבות שונות. בתצהירה הביאה מספר דוגמאות: כך למשל בחודש יוני 2006 הוא לא טרח להגיע לראיון אצל המעסיק עמישב שירותים בע"מ וכך גם לראיונות אצל המעסיקים שופינג קור בע"מ וקלין קאר בע"מ אליהם הופנה ביוני 2005. אצל המעסיק סלטי פיקניק 2000 בע"מ אליו הופנה בחודש מאי 2005 הוא עבד שעה וחצי. בעבודה אצל כח סיוון שירותים לרכב בע"מ, אליה הופנה בחודש אפריל 2005 הוא עבד מספר שעות ולפי דיווח המעסיק, הוא הסתכסך עם העובדים. אצל המעסיק דנאור מעדן בע"מ, אליו הופנה בחודש פברואר 2004, טען, כי "לא מסתדר לו" לעבוד כיון שהוא חשב שהמעסיק ידאג לו להסעות. אצל המעסיק אחים חביב סיטונאות מזון בע"מ, אליו הופנה בחודש ינואר 2004 הוא עבד יום אחד בלבד ופוטר. אצל המעסיק תקשורנט בע"מ, אליו הופנה בחודש יוני 2003, הוא לא התייצב במועד שבו היה אמור להתחיל לעבוד בטענה כי "כואב לו הגב". כך שמדובר במדגם חלקי וקטן מתוך התמונה המצטיירת מהתדפיס בעניינו של הנתבע. ה) התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו טען, כי האמור במכתב נשוא התביעה אינו נכון. בסעיף 2 למכתב נכתב, כי בחלק ממקומות העבודה הוא עבד יום אחד או מספר שעות ולחלק לא הגיע כלל לראיונות ובחלק הוא לא התאים לדרישות המעסיק אך לטענתו, מדובר בניסוח מטעה, כיוון שמשתמע מהסעיף כאילו לא היו מקומות עבודה שלהם הוא כן התאים ו/או שבהם הוא עבד יותר מכמה ימים. התובע טען, כי הוא לא עזב אף מקום עבודה אלא אם הדבר נבע מכך, שבוצעו עבירות על החוק על ידי המעביד, להן הוא לא רצה להיות שותף. עוד טען, כי גם האמור בסעיף 2 למכתב, ממנו עולה, כי הוא לכאורה לא הגיע למקומות עבודה בלתי מקצועיים רבים ו/או לא הגיע לייעוץ תעסוקתי, אינו נכון, שכן הוא כן הגיע למקומות עבודה בלתי מקצועיים וגם הגיע לייעוץ תעסוקתי במועדים שנקבעו לו. התובע טען, כי האמור בסעיף 3 למכתב אינו נכון, וכי הוא לא סירב לצאת למקומות עבודה שהוצעו לו וכי כל הערעורים שהוא הגיש על הסירובים שנרשמו לו התקבלו בועדה לערערים של שירות התעסוקה. התובע טען, כי האמור בסעיף 4 למכתב אינו נכון כיוון שהוא שיתף פעולה עם לשכת התעסוקה כל השנים וגם נקלט במספר מקומות עבודה לא קטן, אלא מעבידים רבים מבקשים מעובדיהם להפר את החוק והוא לא מוכן לעשות זאת רק לשם קבלת שכר עבודה. כך למשל, הוא עבד בחברת פרופלוס בפתח תקוה בין הימים 6 - 20 בחודש ספטמבר 2004 ועבודתו הופסקה עקב עמידה על זכויותיו, ובעקבות ויכוח שלו למשרד התמ"ס נפתחו הליכים נגד המעסיקים. כמו כן הוא עבד אצל האחים שרזי בע"מ במשך ארבעה וחצי חודשים. הוא סיים את עבודתו שם נוכח אי תשלום שכר עבודה. הוא נקט נגדם בהליך משפטי בבית הדין לעבודה וקיבל בפשרה סך 2,300 ₪. לטענתו, כאשר עבד ארבעה ימים בתחנת קמח "רוט" הוא נדרש לעבוד בניגוד לתקנה 168 לתקנות התעבורה ולאור זאת הודיע לו המעסיק על הפסקת עבודתו. התובע טען, כי מחודש פברואר 2007 הוא לא הופנה לכל מקום עבודה וכן הסביר בסעיף 8 לתצהירו, מדוע עבד במקומות מסוימים יום אחד או יומיים. ו) בחקירתו הנגדית אישר, כי מחודש יוני 2002 הוא מתייצב לסירוגין כדורש עבודה בלשכת העבודה, וגם קודם לכן. כמו כן לא שלל את העובדה ששירות התעסוקה היפנה אותו ללמעלה ממאה מקומות עבודה. (עמ' 8 שורה 28 לפרוטוקול). כמו כן אישר, כי למרות שהופנה ללמעלה ממאה מקומות עבודה ונמצא "לא מתאים למעסיק" ב- 56 מקומות, הוא התחיל לעבוד בפועל בפחות מעשרה מקומות עבודה במהלך השנים (עמ' 9 שורות 12 - 13 לפרוטוקול) והתקופה הארוכה ביותר שהוא עבד במקום עבודה שאליו הופנה על ידי שירות התעסוקה, היתה 5.5 חודשים אצל האחים שירזי ולאחר מכן מדובר בתקופה של מספר ימים במקום עבודה אחר. ז) ב"כ התובע בחקירתו הנגדית לגב' חביליו ביקש להראות שהתובע עבד בעיריית פתח תקווה חמישה חודשים ובמקום אחר כשלושה וחצי חודשים על מנת לנסות ולהוכיח שאין זה נכון לטעון, שהתובע רק עבד במהלך השנים תקופות קצרות ביותר של יום או מספר שעות אצל המעסיקים. אלא שעם כל הכבוד, העובדה שהוא עבד בעיריית פתח תקוה במשך מספר חודשים, לכשעצמה, לא יכולה להוביל למסקנה ולפיה, מה שנכתב במכתב של הגב' חביליו הוא משולל יסוד. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש להראות שהתובע עבד בעיריית פ"ת במשך כ-8 חודשים, וכי עבד במספר מקומות נוספים במשך מספר חודשים (סעיף 15 לסיכומיו). אלא, ששירות התעסוקה הוא לא זה שהיפנה את התובע לעבודה בעיריית פ"ת, כפי שמצויין במפורש גם בסיכומי ב"כ התובע, והתובע אישר בחקירתו הנגדית, כי כאשר עבד בעיריית פתח תקווה הוא עדיין המשיך להיות רשום בלשכת התעסוקה. וכלשונו: "ת. זה לא כל כך נכון, כי היום האחרון לעבודה היה ב- 6/4/2002. מאז שהייתי בפגיעה בעבודה בערך 50 יום. התחלתי לעבוד שם בספטמבר 2001. ש. למרות זאת בנובמבר, דצמבר 2001 ופברואר 2002 התייצבת בלשכת התעסוקה. ת. כן. היות ושבוע העבודה לא היה מלא, דיווחתי למוסד לביטוח לאומי על אבטלה ועל הימים שעבדתי ועל הימים שלא עבדתי. ש. נתת להם להמשי ך להפנות אותך למקומות עבודה. ת. הופעתי כדורש עבודה. הייתי מפרנס יחידי ורציתי עוד מקור הכנסה" (עמ' 8 שורות 10 - 16 לפרוטוקול). עוד אציין, כי הטענה שהועלתה ע"י ב"כ כוח התובע בסעיף 15 לסיכומיו לפיה התובע עבד חודשים רבים גם במקומות עבודה נוספים, סותרת במפורש את עדותו של התובע ולפיה משך עבודתו במקום אליו הופנה ע"י שירות התעסוקה, לא עלה על חמישה וחצי חודשים במקום עבודה אחד. (עמ' 9 שורות 14 - 17 לפרוטוקול). ח) כאשר מעיינים בתדפיס, נספח ב' לתצהירה של הגב' חביליו, מתקבלת תמונה ברורה של אדם אשר באופן שיטתי מתייצב בלשכת התעסוקה. במהלך השנים הוא נשלח למקומות רבים ושונים, ולמעט ימים או שעות, (למעט חריגים ספורים ביותר), הוא לא מחזיק מעמד באותן עבודות. בין אם נקבל את גרסתו של התובע, ולפיה דווקא כל מעסיקיו, ביקשו ממנו לעבור על החוק או לחלופין, דווקא כל מעסיקיו הם אלו אשר עברו על החוק בעצמם, ובין אם נידרש רק לעיון בתדפיס עצמו, מתבהרת תמונה ברורה ועגומה, ולפיה התובע, עם כל הכבוד, לא עושה מאמץ ממשי על מנת להשתלב במקומות עבודה אליהם הוא מופנה. כך למשל, כשאדם עובד שעה וחצי במקום עבודה או מספר שעות ומסתכסך עם העובדים או למשל אם נעיין בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית שלו שם נכתב בין היתר כדלקמן: "דרך חברת כ"א "שוהם" עבדתי בכפר הבפטיסטים "חברת בלאדי" בצומת ירקונים. בעבודה זו עבדתי יומיים כי המעסיק התנער מהסיכום שהיה לי עם חברת כ"א לגבי הכנסתי. דרך חברת סיעוד "אורפז" עבדתי בבית אבות "בית גלבוע" יום אחד וזאת בשל חוסר התאמה לתפקיד. ב"אליעז הובלות בע"מ" עבדתי כשבועים בקרוב במחצית הראשונה של חודש 11/2009. עבודתי הופסקה ביוזמתי שכן נדרשתי לנהוג על רכב כבד בניגוד לתקנה 168 לתקנות התעבורה שלא בשעות מותרות. ב"אסי סטרטרים" יומיים בחודש 10/2009 כמחליף מקום/תגבור לכוח העבודה ועבודתי הופסקה שכן לא נדרשתי יותר לעבוד. בדריירקטליין" חברה להפצת דברי דואר עבדתי כיומיים וטרם שולם שכרי. העבודה הופסקה נוכח סירוב המעביד לשלם שכר עבודה בגובה הקבוע בחוק". אזי, מתקבלת תמונה ולפיה בכל פעם מוצא התובע סיבה, מדוע לא להמשיך במקום עבודתו. ט) יתכן שהתובע מאמין באמת, כי מעסיקיו באופן שיטתי הם מפירי חוק, אך בין כך ובין כך, כאשר מוצגת תמונת מצב ולפיה כאשר הוא מופנה למקום עבודה ומתחיל לעבוד באותו מקום עבודה, הוא מוצא תמיד את הסיבה, מדוע לא להמשיך באותה עבודה, ואף במקום העבודה בעיריית פתח תקווה (אליו לא הופנה דרך שירות התעסוקה) שבא כוחו ביקש להביאו כסמל לקליטתו של תובע במקום עבודה במשך מספר חודשים, ומבקש ללמוד מכך על יציבותו וקליטתו בעבודה, ניתן לראות כי סיום העבודה הסתיים בתביעה משפטית אשר טרח התובע להגיש נגד עיריית פתח תקווה ונגד נתבעת נוספת - תביעה שנדחתה. (נ/1). התובע מבקש גם שנסיק מעבודתו אצל "האחים שירזי בע"מ", כי הוא יכול להיות יציב בעבודה, אך בל נשכח כי גם העבודה עימם הסתיימה בסכסוך ועל פי טענתו שלו, הוא מצא לנכון להגיש נגדם תלונה למשרד התמ"ס. יתכן ותלונותיו צודקות, אינני יודעת מה הן, ומה עמדת הנילונים לאותן תלונות. אך כאשר מבקשים לקבל תמונה ורושם כללי, מתקבל רק רושם אחד ולפיו, אין בפנינו אדם אשר בכל מאודו מבקש להרוויח את לחמו באמצעות שכר עבודה. י) נכון הוא, שחלק נכבד מהעררים אשר הגיש התובע על סירובים שניתנו על ידי לשכת התעסוקה התקבלו (חלקם לא התקבלו - כעולה מעדותה של הגב' חביליו - עמ' 15 שורות 1- 6 לפרוטוקול), אך אין בכך כדי לקעקע את נכונות האמור במכתבה של הגב' חביליו נשוא התביעה. חלק גדול מהמעסיקים אליו הופנה התובע כתבו, כי הוא לא מתאים לדרישות המעסיק חלקם לא רצו להעסיקו בשל עברו הפלילי (כעולה מהתדפיס), חלק קטן לא רצה להעסיק אותו בשל גילו אך אין בכך כדי לבטל את הרושם ולפיו במקומות שהוא כן התייצב לעבודה, והמעסיק כן היה מעוניין מלכתחילה להעסיקו, הוא מצא תמיד סיבה, מדוע אין מקום שהוא ימשיך לעבוד שם. כדי לשלול קצבה על פי החוק, לא די ברושם שמקבל פקיד לשכת התעסוקה / פקיד הביטוח הלאומי ולפיו דורש העבודה מתחמק מקבלת עבודה שמוצעת לו ולפיכך, לא ממהרים לשלול קצבה וכפי שהסבירה גם הגב' חביליו, כאשר מגישים ערר ולאחר מכן עובדים מספר חודשים, יש נטיה לקבל את הערר. לפיכך, גם אם לא מצאו לנכון, הגורמים הרלוונטיים לשלול את זכאותו לקיצבה, אין בכך כדי לסתור את העובדה שהאמור במכתבה של הגב' חביליו הוא אמת. כך למשל, הוא אכן הופנה לעשרות מקומות עבודה. הוא אכן בחלקם עבד יום אחד או מספר שעות ועזב. הוא אכן לא הגיע לחלק מהראיונות. והוא אכן לא התאים לדרישות המעסיק בחלק מהמקומות. כמו כן הוא אכן הופנה לעבודות בלתי מקצועיות רבות וכן לייעוץ תעסוקתי ביום 12.1.06 לשם לא הגיע (התובע כן הגיע במועדים אחרים בהם זומן לייעוץ אך לאותו מועד ספציפי הוא לא התייצב). לא נכתב כי לא היו מקומות שבהם הוא עבד יותר מיום אחד אלא נכתב "בחלקם עבד יום אחד או במספר שעות". ומעדותו של התובע עצמו עולה, כי במהלך שנים רבות, הוא לכל היותר עבד ברציפות מזה מספר חודשים ולא מעבר לכך, וגם בפרק הזמן הממושך ביותר שבו עבד שמונה חודשים במשך השנים 2001 - 2002 (בעיריית פתח תקוה - מקום אליו לא הופנה דרך שירות התעסוקה) הוא אישר, כי הוא המשיך להתייצב בלשכת התעסוקה והופנה למקומות עבודה מסוימים. י"א) לסיכום: מהאמור לעיל עולה, כי מכתבה של הגב' חביליו, נשוא התביעה, כולל מידע נכון ואמיתי לגבי התובע. 9. הניתוח המשפטי: באשר לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981: א) ב"כ התובע טוען, כי במקרה דנן, המכתב פגע בפרטיות התובע כמשמעותו בסעיפים 1 ו-2 (7), (8), (9) לחוק הגנת הפרטיות. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2 (7), (8) ו- (9) לחוק קובע: "(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". ב) התובע טען, כי נתוני העסקתו הם חסויים ומהווים מידע הנוגע לענייניו הפרטיים, וכי קיים הסכם משתמע בין כל אזרח ואזרח ובין רשות מרשויות המדינה על כך שהמידע הוא חסוי וניתן יהיה לגלותו רק בתנאים הקבועים בחוק. התובע מפנה גם לסעיף 23 ב' לחוק הגנת הפרטיות הקובע: "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה". ג) ב"כ הנתבעת טענה, כי עסקינן ב"פרסום מותר" כמשמעותו בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע, כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לטענתה, המכתב נכתב ע"י הגב' חביליו במסגרת תפקידה הציבורי כמנהלת האגף לפניות הציבור בשירות התעסוקה ומתוקף תפקידה, ועל כן מדובר ב"פרסום מותר" כמשמעותו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. ד) אין מחלוקת על כך, שפרסום, אשר נכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הוא "פרסום מותר" שלא ניתן לתבוע על בסיסו. עניין זה הוכרע בבית המשפט העליון ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל ובדנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר, ; ע"א 6356/99 חוטר ישי נ' ארבל פ"ד נו (5) 254; וכן בפסקי הדין הנוספים שצוינו בסיכומי ב"כ הנתבעת. אלא, שבמקרה דנן, אינני משוכנעת בכך שניתן להחיל את סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. מדובר בתשובה למכתב שהיפנה אחיו של התובעת לשירות התעסוקה, מכתב התשובה אכן נכתב ע"י הגב' חביליו במסגרת עבודתה ותפקידה ולפיכך התביעה האישית נגדה סולקה לאור הוראות סעיף 7 א' ו- 7 ג' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אך אין לקבל את הטענה שהיתה עליה חובה לכתוב את המכתב, כפי שנכתב בפועל, ולדווח את מה שדווח באותו מכתב. אין הדבר דומה לדברים שנכתבים / נאמרים במסגרת ביקורת פנימית עפ"י סעיף 10 (ב) לחוק הביקורת הפנימית התשנ"ב - 1992 (ראה למשל פסק דיני מיום 10.4.11 שנתתי בת"א 33321-01/11 (תיק מאוחד) שבתאי נ' ביצר ואח') , או דברים שנכתבים / נאמרים במסגרת ביקורת מבקר המדינה (ראה למשל החלטתי בבקשה לסילוק על הסף מיום 24.2.09 בש"א 182516/08 ת"א 48432/08 מיכה לינדנשטראוס ואח' נ' פיינבלום ), או בחוות דעת מקצועית שצריכה לתת מפקחת על מורה במסגרת תפקידה ועיסוקה כחלק מדרישת התפקיד. אם נקבל את טענת ב"כ הנתבעת ולפיה, כל מכתב שיכתוב מנהל אגף פניות ציבור הנתבעת לכל אחד יוגן מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, נוביל לכך, שכל אזרח יוכל לפנות לאגף פניות ציבור ברשות ציבורית, יבקש מידע או אינפורמציה שלא נוגעת אליו ישירות. מענה יינתן במפורט כי "קיימת חובה" להשיב על המכתב, וכך נאיין לחלוטין את הוראות חוק הגנת הפרטיות, לרבות סעיף 23 ב' לחוק הגנת הפרטיות. אין הוראת חוק המחייבת לכתוב במענה למכתב שהופנה לאגף פניות הציבור, את כל המידע הנדרש (שלא כמו למשל עדות הנדרשת לצרכי ביקורת פנימית או ביקורת של מבקר המדינה, כפי שצוין לעיל) ולפיכך, אינני סבורה שבעניננו חל סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. (ראה לענייננו גם את פסק דינה של כב' השופטת ת. אברהמי מיום 20.3.11 ת.א. 16440/08, 32036/08 (שלום - ת"א) גרמן נ' פארן, שם נותחה, בין היתר, הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע בסעיפים 23 - 30 לפסק הדין). לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום לדחות את התביעה מכוח הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. ד) במקרה דנן, אין מקום לקבל את התביעה לאחר שבוחנים לגופו של עניין את תוכנו של המכתב (ולא דוחים את התביעה כטענת סף). בענייננו,קיימת הגנת סעיף 18 (2) (ב) (ג) (ד) וכן 18 (3) לחוק הגנת הפרטיות. הסעיפים הנ"ל מקנים הגנה כאשר: "18 (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה; (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע; (ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים; (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב". ה) אחיו של התובע במכתבו מטיח טענות בשירות התעסוקה וטוען, בפועל, כי שירות התעסוקה, ככל הנראה משתף פעולה עם אחיו, או למיצער - נמנע מלפעול נגדו כראוי, כיוון שזו המסקנה היחידה שניתן להסיק מהעובדה שאחיו, הבריא לכאורה, לא עובד במשך כשמונה שנים ומקבל קצבה. הנתבעת במכתבה משיבה לטענות באופן כללי. היא לא מצרפת תדפיס ממנו ניתן לראות את ההפניות הרבות אליהם הופנה התובע באמצעות לשכת התעסוקה ואת ההשתלשלות המדויקת של העניינים, אלא הדברים נכתבו בכלליות וכוללים את מסקנות הבדיקה שנעשתה לאחר קבלת המכתב. במכתב משיבה הגב' חביליו תשובה עניינית ממנה משתמע, כי למרות שאחיו של התובע סבור, כי הנתבעת "משתפת פעולה" עם התובע בהתחמקויותיו מהשתלבות בשוק העבודה, או למיצער "מרימה את ידיה" מלהתעמת, עם מי שעושה שימוש לרעה בכלים שהעמיד לרשותו החוק, משיקוליה, אזי - כן נעשו מאמצים לשלבו בשוק העבודה, ורק בשל התנהלותו, הוא נותר במשך שנים רבות בסטטוס של מקבל קיצבה. ו) התשובה אשר השיבה הגב' חביליו נועדה להגן על עניין אישי כשר (של שירות התעסוקה) ובנסיבות העולות לכדי הוראות סעיף 18 (2) ו- (3) אשר צוינו לעיל, ולפיכך דין התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות - להידחות. ז) באשר לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע: (ז.1) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". במקרה דנן, קיים אלמנט ה"פרסום" הקבוע בסעיף 2 לחוק, שכן אחיו של התובע עשה שימוש במכתב במסגרת הליכים משפטיים המנוהלים בבית משפט לענייני משפחה בכפר-סבא, ולפיכך, יש לבדוק - אם עומדות לנתבעת הגנות סעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע. (ז.2) באשר להגנת אמת בפרסום עפ"י סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: כפי שפירטתי לעיל, בשלב הניתוח העובדתי, משקף המכתב נשוא התביעה את האמת העגומה. בפסיקה נקבע, כי די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות מבלי לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. ראה לעניין זה: ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות פ"ד מט (2) 843, 857. הפרסום הוא אמת וגם יש בו משום "עניין ציבורי" כמשמעותו בסעיף 14 לחוק. ב"כ התובע בסיכומיו ציין, כי "עניין ציבורי" אין משמעו בפרסום שמעניין את הציבור ויש בו אולי כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים" (כפי שנקבע בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל נ' עיתון "הארץ", פ"ד כג (2) 87, 91) אלא מדובר בפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו. (ב"כ התובע התייחס אמנם לסעיף 13 (8) לחוק הגנת הפרטיות אך הדברים יפים גם לעניין חוק איסור לשון הרע). התנאי של "עניין ציבורי", מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום". במסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת (ר' ע"פ 2078/87, 2075 אהליאב בע"מ נ' תעשיות איירמק (1975) בע"מ, פ"מ תש"ן (2) 235, 243; ע"פ (ת"א) 989/79 בורוכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג (2) 521, 524). השאלה באיזו מידה קיים אינטרס ציבורי בפרסום, מוכרעת על-פי "מבחן התועלת", שקובע, כי: " 'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ראה לעניין זה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 ; ז' סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 196 (1982)). במקרה דנן, המכתב הוא מענה ענייני שהופנה, למי שפנה לשירות התעסוקה על מנת לברר, הכיצד יתכן, שאחיו הבריא מקבל קצבאות במשך שנים כיוון שאינו משתלב בשוק העבודה. אין מדובר בסקרנות גרידא או בפליאה לצורך הפליאה, אלא מדובר בתופעה חמורה ולפיה, אדם מקבל קצבה מהמדינה, כיוון שאינו מועסק, ובתגובת שרשרת, הוא זכאי לסיוע משפטי, עפ"י חוק הסיוע המשפטי ולפטור מתשלום אגרות בימ"ש. אזרח "רגיל" חושב פעמיים ויותר בטרם ייזום הליך משפטי. הליך משפטי כרוך לרוב בתשלום אגרות בימ"ש, שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות. על כן, נוצרת או אמורה להיווצר מסננת טבעית, המנפה חלק מהליכי סרק, שהיו יכולים להתנהל בערכאות השונות, לו היה פטור גורף מתשלום אגרות והוצאות. לעומת זאת, קיימת תופעה ולפיה, דווקא מי שלכאורה, מצבו הכלכלי לא שפיר והוא עונה לקריטריונים המקימים לו זכאות לסיוע משפטי, מרבה בנקיטת הליכים משפטיים, אשר חלקם הנכבד מתברר בסופו של יום כהליכי סרק. אין מדובר בתביעות חוזיות, בהם מבקש תובע לממש זכותו על פי הסכם או להתגונן מתביעה חוזית או תביעת פינוי. אין מדובר גם בתביעה נזיקית כאשר הזכאי לסיוע משפטי תובע נזקים שאירעו לו בגין תאונה כלשהי, אלא עסקינן ב"מבול" תביעות לשון הרע, אשר מגיש אותו זכאי לסיוע משפטי נגד שכניו, אחיו, מורים של ילדיו ונגד כל דכפין (הערתי היא הערה כללית ולא אציין מספרי תיקים ספציפיים בהם נתקלתי בתופעות אלו - למרות שיש ברשותי דוגמאות ספציפיות ורבות, לצערי, למקרים שכאלו). כך גם לגבי תביעות עפ"י חוק הגנת הפרטיות, כאשר בעצם קבלת הסיוע המשפטי מצבו של התובע אינו משתווה למצבו של אדם שלא זקוק לסיוע משפטי (שזו אמורה להיות כוונת החוק ומטרתו) אלא, נוצר לאותו תובע יתרון ברור ומובהק על פני הגופים / האנשים הנתבעים על ידו. הנתבע צריך לשכור עורך דין בתשלום, להוציא הוצאות, וברוב רובם של המקרים אינו יכול להבטיח תשלום הוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א; וכאשר התביעה נדחית ונפסקים לטובתו הוצאות, הוא אינו יכול לגבות את חובו, שכן פעמים רבות מדובר בתובע שהוא חייב מוגבל באמצעים ו/או מצוי באיחוד תיקים בלשכת ההוצל"פ. אמנם, מדובר במנגנון הפועל עפ"י הוראות כל דין אך אין להתעלם מהעובדה שמצב זה מוביל לכך, שתופעה של "תובעים סדרתיים", ו"עותרים סדרתיים" נפוצה דווקא בקרב מי שאינו מסתכן בהוצאת כספים לצורך ההליך המשפטי ואינו חושש מפסיקת הוצאות שתהיה בסופו של יום. אחיו של התובע הסב במכתבו את תשומת לב הנתבעת לכך שבמהלך אותם שנים, בהם מקבל אחיו קצבאות, הוא פתח לא פחות מ- 75 תיקים בסיוע המשפטי. (ואכן - כמה אנשים פרטיים "מן השורה" יכולים להרשות לעצמם להגיש עשרות תובענות לבתי משפט?). מבחינת אחיו של התובע, אין מדובר בקוריוז או בפרט רכילותי אלא מדובר בתופעה המחייבת אותו ו/או את בני המשפחה האחרים להתגונן בהליכים משפטיים, וכאזרח מן השורה, הוא מביע פליאה בשימוש שניתן לעשות במשאבי המדינה ללא סיכון ראוי (לטעמו). אינני טוענת כמובן, שאין להעניק סיוע משפטי לזכאים, אך העובדה שבפועל נעשה, לא אחת, שימוש לא ראוי במשאבי המדינה בנושא סיוע משפטי צריכה לעורר מחשבה בקרב הנוגעים בדבר. (ראה למשל החלטה שנתתי ביום 6.2.11 בת"א 14748/04 סמואל נ' אוריאלי - שם ביטלתי פטור מתשלום אגרה). לענייננו: התשובה במכתב נשוא התביעה לאחיו של התובע נכנסת לגדר סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, על כל רכיביו, ולפיכך, דין התביעה עפ"י חוק איסור לשון הרע - להידחות. ז.3) באשר להגנת סעיף 15 (2), 15 (3), 15 (7) לחוק איסור לשון הרע: קיימת הגנה גם מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הפרסום הוא אמת. היקף הפרסום מבחינת הנתבעת - לאחיו של התובע כמענה למכתבו הוא בהיקף הסביר ולא חורג מהסביר וגם מטעם זה דין התביעה להידחות. 10. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. ב) התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. דמי אבטלהלשון הרע / הוצאת דיבה