קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה: לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה ולחלופין מחמת היות הפרסום בבחינת פרסום מותר בהתאם לס' 13 לחוק איסור לשון הרע ומחמת היעדר עילה. 1. התביעה שלפני הוגשה על ידי ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט, (להלן "המשיב") והיא נולדה בעקבות ראיון שנערך עם פרקליט המדינה, מר משה לדור (להלן "המבקש") - במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" מיום 11/2/11. בריאיון, התייחס פרקליט המדינה, בין היתר, לעדותו המוקדמת של העד מר טלנסקי, "פרשת ההלוואה" ממר אלמליח ו"פרשת הולילנד" במסגרתה נחקר המשיב. המשיב הגיש תביעתו כנגד המבקש בעילות של הוצאת לשון הרע, הפרת חובה חקוקה ועוולה חוקתית. 2. תמצית טענות המבקש לטענת המבקש, מדובר בריאיון שנתן במלאת 3 שנים לתפקידו ובו התייחס לסוגיות שונות המצויות במוקד עבודת הפרקליטות ובמרכז תשומת הלב והעניין הציבוריים. הראיון לא עסק במשיב אלא בחלקו הקטן. לעמדתו- לא הביע כל דיעה ולא ניסה להשפיע על ההליך הפלילי המתנהל בגין כתב האישום שהוגש כשנה ומחצה קודם לכן. יתר על כן, לשיטתו דווקא המשיב הוא המנסה להלך אימים ולהשפיע, בחזקת "הפוסל- במומו פוסל." באשר לפרסומים ולטענה כי יש בהם משום הוצאת לשון הרע, טוען המבקש כי הפרסום נושא התביעה הינו פרסום מותר כקבוע בס' 13(5), 13(7) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע. 3. לטענת המבקש, הראיון הוא חלק ממילוי תפקידו ובזיקה אליו: זכות הציבור לדעת כוללת גם מידע באשר לעבודת הפרקליטות והעמדות הננקטות על ידי התביעה הכללית, זאת בעיקר בעידן בו מתפרסמים דיווחים מגמתיים וחד צדדיים שהפרקליטות אינה משיבה להם. 4. עוד טען כי הדברים שפורסמו הינם דיווח נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של דיון משפטי. כך, בכל הנוגע לדברים שמסר ביחס לגביית עדותו של מר טלנסקי בעדות מוקדמת, הליך לגביו ניתנו שתי החלטות שיפוטיות (נספח א' לבקשה) וכך גם בקשר להלוואת מר אלמליח. 5. בכל הנוגע לפרשת הולילנד, טוען המבקש כי עיקר התייחסותו ניתנה בקשר עם הפרשה כולה, היקפה וחומרתה, ללא ציון שמות. אמירתו בקשר עם המשיב שנאמרה במענה לשאלה מפורשת סוייגה באופן ברור. כל האמירות אינן אלא חזרה על דברים שנאמרו במסגרת ישיבות פומביות בבית המשפט ולכן הינן מותרות. 6. באשר לאיסור הסוביודיצה, כאמור בס' 71 לחוק בתי המשפט טוען המבקש כי התייחס לשני עניינים: האחד - ההתייחסות להחלטה לגבות ממר טלנסקי עדות מוקדמת, והשני - התייחסותו להלוואה לכאורה שקיבל התובע ממר אלמליח. באשר לעניין הראשון, זה אושר כאמור ע"י 2 ערכאות שיפוטיו. לעניין ההלוואה- זו תוארה בעובדות כתב האישום, אך אינה במחלוקת ואינה מהווה חלק מהאישומים כנגד המשיב. לפיכך אין בפרסום לגבי שני הנושאים - כדי להשפיע על תוצאות המשפט. זאת ועוד, כבר נפסק ואף מצא ביטויו בתיקון תשס"ב לחוק, כי יש לפרש את האיסור בצמצום וכי יהא תקף רק מקום שההשפעה על ההליך הפלילי אינה ערטילאית, אלא ברמה של "קרוב לוודאי". 7. המבקש אף טוען כי הוראות ס' 13 מקנות חסינות לא רק מפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אלא אף מפני תביעה לפי הדין הכללי. שאם לא כן, מתן אפשרות לתבוע לפי הדין הכללי תרוקן מתוכן את החסינות הנ"ל. אשר על כן יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר עילה. 8. תמצית טענות המשיב לטענת המשיב מדובר בריאיון רחב היקף בו התייחס המבקש לנושאים התלויים ועומדים במשפטו ובכך הפר את ההוראה הקבועה בס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. וכי הדברים מהווים הוצאת לשון הרע. לשיטת המשיב, המבקש מעוניין להרחיב את החריגים הקבועים בס' 13 לחוק ולהעניק לדבריו חסינות כוללת לדברים באופן שכל התבטאות של פרקליט מדינה לא תוכל לשמש עילה לתביעת לשון הרע. 9. ככל הנוגע לס' 13(5) לחוק השיב כי הסעיף אינו מקנה חסינות כוללת לכל אימרה הנאמרת על ידי הגורמים המצוינים בו, אלא אם נאמרו "תוך כדי דיון", או בהחלטה באותו דיון. זאת, על מנת לאפשר שיח חופשי במשפט. לשיטתו, אין לראות ריאיון עיתונאי כ "דיון משפטי". 10. באשר לחלופת ס' 13(7) לחוק - נטען ע"י המשיב כי הראיון לא היווה דיווח "נכון והוגן" אודות ההליכים המשפטיים. בריאיון, טען המבקש כי הלוואת מר אלמליח הינה "סיפור שערורייתי בצורה בלתי רגילה" וכי התובע קיבל הלוואה בסכום ש"היה אפשר לקנות דירה בקרית היובל", כן אמר כי "לא מכיר הלוואות כאלה" וכי "עד היום הלוואה זו לא הוחזרה". הואיל והמשיב לא הואשם בגין אותה הלוואה, אין לראות בהתייחסות המבקש אליה בראיון כדיווח על הליכים משפטיים. 11. בכל הנוגע לחלופה 13(9) לחוק - טוען המשיב כי המבקש לא היה "חייב" לערוך ריאיון עיתונאי במוסף הארץ ולא היה "רשאי" עפ"י דין או של הוראה מוסמכת לעשות כן. 12. עוד טען המשיב כי טענות המבקש לעניין הסוביודיצה לא נתמכו בתצהיר השולל את כוונתו להשפיע על ההליך המשפטי. היפוכם של דבר- המבקש אמור היה לצפות את השפעת דבריו על ההליך, ולכך התכוון. 13. תשובת המבקש בתמצית, בתשובתו הבהיר המבקש כי באשר לס' 13(5) לחוק, מתייחס הוא לחלופה של פרסום על ידי בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית - וכי החסינות מוקנית לנושא משרה מעין שיפוטית מקום בו הוא מתבטא במסגרת מילוי תפקידו ולא רק "תוך כדי דיון". באשר לחלופה 13(7) נטען כי די שרוח הדברים תבוטא ואין הכרח שתהיה חזרה מילולית ע"מ להכנס בגדרן של התיבות "דיווח נכון והוגן". באשר לס' 13(9) נטען כי פרקליט המדינה רשאי היה להתראיין. 14. דיון דין הבקשה בשלב זה - להידחות. בית המשפט רשאי לסלק תובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בפסיקה נקבע כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". (ר' ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478). 15. ככלל, מעדיף בית המשפט ליתן לבעל דין את יומו וליתן הכרעה עניינית (ר' ע"א 335/78שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156), די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי בידו עילה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה , פ"ד נא(2) 312) - ובכל מקרה בית המשפט אינו מורה על מחיקת תביעה מחמת חוסר עילה כאשר ניתן להצילה על ידי תיקון (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן , פ"ד מא(1) 577). 16. ס' 13 לחוק איסור לשון הרע מונה בתוכו שורת "הגנות מוחלטות" (ר' א' שנהר, "לשון הרע", תשנ"ז-1997, בעמ' 191). פרסומים החוסים בכנפי הסעיף מוגנים מפני תביעה ובהתקיים מי מהם, תידחה התביעה על הסף. 17. "נטל הוכחת ההגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק מוטל על הנתבע או הנאשם. אולם, כאשר מגלה התובע בכתב התביעה או האישום, שפרסום נעשה בנסיבות המקנות הגנה מוחלטת, יוכל הנתבע או הנאשם לבקש את מחיקת ההליך או את ביטולו, מבלי להביא ראיות כלשהן. מהותה של ההוכחה הנדרשת נגזרת מטיב ההגנה הנטענת. כאשר הנתבע או הנאשם מבקש להתגונן בטענה שפרסם דברים בנסיבות הקבועות בסעיפים 13(1)-13(6) או 13(9) עליו להוכיח, כי הדברים אכן נאמרו על ידו באותן נסיבות". (שנהר, שם,עמ' 213, 214) 18. ואילו הן החלופות הרלבנטיות לענינינו בס' בס' 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 : "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (5)   פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ; (7)   דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; (9)   פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;" 19. ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 , 2466 (2009) נקבע: "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997))...ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2) 341 (2003)). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). 8. ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי". ר' גם ע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ(1), 210 , 215-216 (1986): "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים שחובה לפרסמם (על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין". 20. הבקשה, שלא נתמכה בתצהיר, התייחסה לרישא לס' 13(5) לחוק. גם אם ייקבע כי פרקליט המדינה הינו בעל סמכות "מעין שיפוטית", אין עילת התביעה מתכונת להליך שיפוטי וההחלטה להגיש כתב אישום, אלא הריאיון שנתן לעיתון. הטענה כי החסינות הנ"ל מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות במסגרת תפקידו, או בעלת זיקה ממשית לתפקידו - טעונה בירור משפטי ועובדתי כאחד ולא מצאתי להכריע בה בשלב כה מוקדם של ההליך. 21. כך גם לגבי השאלה האם הדיווח היה "נכון והוגן", כנדרש בס' 13(7). לא ניתן לקבוע האמור ללא חקירה ודרישה והשוואת העובדות לדיווח, ולא ניתן לקבוע בשלב זה, באופן חד משמעי, לכאן או לכאן. 22. הנני דוחה אף את הטענה כי יש לסלק התביעה על הסף מכוח הגנת ס' 13(9). השאלה האם רשאי או חייב היה המבקש להעניק הראיון - גם היא שאלה שבעובדה יש לברר. 23. במקרה דנן, התביעה, הבקשה לדחייתה, התגובה לה והתשובה לתגובה, מושתתות על טענות עובדתיות לצד סוגיות משפטיות, אשר הן עצמן מצריכות הבאת ראיות והכרעה עובדתית. לפיכך, בנסיבות אלו אין מקום, בשלב זה, להורות על קיומה של הגנה מוחלטת מכוח חוק איסור לשון הרע. על פי הראיות שיוגשו ובתום הדיון, יוכל בית המשפט לקבוע את ממצאיו העובדתיים ועל פיהם לגבש מסקנותיו המשפטיות, הצדדים יוכלו לטעון במסגרת סיכומיהם - בין היתר בעניין זה- ובית המשפט ייתן הכרעתו במסגרת פסק הדין. 24. באשר לשאלה האם עוולת מסגרת יכולה לחול מקום בו חוק איסור לשון הרע אינו מקים חבות, עונה המלומד שנהר, שם, בעמ' 173-174: "השאלה הקשה היא האם יתכן שלתובע תקום עילה באחת משתי עוולות המסגרת בגין מקרה שאינו מקים חבות בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע. מבחינה עקרונית, אין בשמיטת עילה על פי עוולה פרטיקולארית כדי לשלול אפשרות התביעה על פי אחת מעוולות המסגרת. מעיקרון זה ניתן להסיק כי מעשה שאינו מקים עילה על פי חוק איסור לשון הרע עשוי להקים לנפגע עילה ברשלנות או בהפרת חובה חקוקה, ומאותו עיקרון ניתן אף להסיק, כי מעשה שעליו חלה אחת מין ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, עשוי להקים לנפגע עילה בעוולות המסגרת, שהרי עליהן לא חלות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. למסקנות אלה ניתן למצוא תימוכין בהוראות סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי חוק איסור לשון הרע "אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר". עם זאת, נראה כי בתחימת גבולותיהן של עוולות המסגרת יתחשב בית המשפט בהוראות חוק איסור לשון הרע. דומה, כי בעניין זה יש להבחין בין מעשה שבו לא מתקיימות יסודות העוולה על פי חוק איסור לשון הרע לבין מקרה שבו יסודות העוולה מתקיימים במעשה, אך למפרסם עומדת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע. מעשה שאינו מקים את יסודות העוולה שבחוק, עשוי להקים לנפגע ממנו עילה בעוולת מסגרת. כך, למשל, פגיעה בשם הטוב במחדל, שאינה מקימה ככל הנראה עילה על פי החוק, עשויה להיכנס לגדרה של עוולת הרשלנות עקב מחדל. גם הטחת עלבונות באדם מבלי שהדברים יגיעו לאדם אחר לא תקים חבות בעוולת לשון הרע, אולם אנו סבורים, שמעשה כזה יכול בנסיבות המתאימות, להקים לנפגע עילה בעוולת הרשלנות. לעומת זאת, כאשר לא קמה חבות על פי חוק איסור לשון הרע משום שעל הפרסום הפוגע חלה אחת מההגנות שבחוק איסור לשון הרע, לא ייטה בית המשפט לאפשר את עקיפת ההוראות הללו באמצעות הכרה בתביעה המסתמכת על עוולת מסגרת. יש לזכור כי היקף השתרעותן של עוולות המסגרת נקבע על פי המדיניות השיפוטית, ובעיצוב מדיניות זו ניתן משקל נכבד לתכלית החקיקה הישראלית כולה, כפי שהיא עולה, בין היתר, מהוראות חוק איסור לשון הרע". [ההדגשות שלי. ר.נ.]. הואיל ולא קבעתי כי עומדת למבקש הגנה מוחלטת מכוח הסעיפים שצוטטו, אין מקום גם לשלילת עילת התביעה הנוספת, דהיינו- על פי ס' 71 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות תידון בסופו של ההליך. כתבי הגנה יוגשו תוך 30 יום מהיום. פרקליטות המדינהפרקליטיםלשון הרע / הוצאת דיבה