קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד: 1. האם יש בהצבת תמונה מוגדלת של עובד ופרטים אישיים בשער הכניסה למפעל, כדי להוות עוולה לפי חוק איסור לשון הרע - זו השאלה הניצבת בליבה של המחלוקת נשוא התביעה דנן. 2. התובע עבד במשך כתשעה חדשים במפעלה של הנתבעת, קבוצת סקופ מערכות בע"מ, עד שפוטר. זמן קצר לאחר שפוטר, התברר לתובע שתמונתו נתלתה בביתן השמירה, בכניסה למפעל. התמונה הודפסה על גבי גיליון גדול (4A) ולצד התמונה הופיעו שמו של התובע, תעודת הזהות של התובע, מספר הטלפון של התובע, כתובתו, מספר הטלפון הנייד, מספר הטלפון בביתו וכן תאריך הפיטורין. 3. לטענת התובע, יש בתליית התמונה כדי פגיעה בשמו הטוב ומכאן התביעה דנן, שסכומה הועמד על סך 300,000 ₪. עיקר טענות התובע: 4. התובע הינו בעל משפחה תושב גדרה ושימש בתפקידים שונים בנתבעת במשך כתשעה חודשים. 5. בעת ששהה התובע בחופשת מחלה, פוטר באמצעות שיחה טלפונית על ידי הגב' עמר העובדת במחלקת החשבונות בנתבעת. הנתבעת לא הסתפקה בפיטורי התובע, אלא בחרה להוקיע אותו על ידי הצבת התמונה בביתן, בצירוף פרטיו האישיים [נספח ד לת/1]. התמונה צורפה לתמונות של מספר עובדים נוספים שפוטרו יחד עם התובע. 6. הביתן נמצא בכניסה לשערי המפעל. מאות עוברים ושבים חולפים על פני התמונה והפרטים האישיים שבידה כגון: עובדים, ספקים, סוכנים ואורחים. רבים מעובדי הנתבעת שחולפים מידי יום ביומו על פני התמונה ונחשפים אליה, הינם תושבי האזור שבו מתגוררים התובע ובני משפחתו ומכירים אותם היטב. 7. בנסיבות אלה, התובע חש השפלה קשה מאוד. רבים מהאנשים המתגוררים באזור מגוריו חזו בתמונתו מתנוססת בכניסה לשטח הנתבעת, כאילו היה "אסיר נמלט". כך, התובע ומשפחתו סבלו קשות מקריאות גנאי שנאמרו על ידי תושבי האזור שבו גר, בעקבות התמונה. 8. הצבת התמונה גרמה לפגיעה קשה מאוד בתובע. התנהלות הנתבעת עולה לכדי לשון הרע כקבוע בחוק לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). כמו כן, הנתבעת פרסמה הודעה כוזבת תוך פרסום עלילת שווא בכוונת זדון, תוך כוונה ברורה לפגוע בתובע, בניגוד לסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). 9. לתובע נגרמה פגיעה ישירה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת. כך, נמנעה מהתובע האפשרות להתקבל למשרה דומה בשל השם הרע שהוצא לו בנתבעת וכן בשל הספק שהוטל ביושרו של התובע. כך, משפחתו של התובע סבלה מקריאות גנאי שנשמעו לעברה. 10. בנסיבות אלה עותר התובע למתן סעד כספי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7(ב) לחוק. בנוסף, הואיל ועולה שבפרסום לשון הרע בו נקטה הנתבעת ישנה כוונה לפגוע בתובע, על הנתבעת לשלם לתובע 50,000 ₪ נוספים ובסך הכל, 100,000 ₪. בנוסף עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצות את התובע עבור הנזקים שנגרמו לו בסך 200,000 ₪. עיקר טענות הנתבעת: 11. התובע הועסק בנתבעת במשך כתשעה חדשים. במהלך עבודתו, התובע נפגע בתאונה ביום 24.10.07. התובע חזר לעבודתו ביום 8.11.07. התובע פוטר מהנתבעת ביום 3.3.08, כשלושה חדשים לאחר ששב לעבודתו. פיטורי התובע נבעו משיקולים לגיטימיים בלבד, עקב חוסר שביעות רצון מתפקודו של התובע בעבודה. 12. לאחר שהתובע פוטר, נתלתה התמונה על הקיר הפנימי של ביתן השומר. הביתן נמצא בשער הכניסה לנתבעת ומשמש את שומר הלילה בלבד. מדובר בנוהל מקובל בנתבעת לפיו, הנתבעת תולה בביתן תמונות ופרטי זיהוי של אנשים שכניסתם לנתבעת הייתה מותרת בעבר, אך אינה מותרת עוד. זאת, על מנת למנוע בלבול של השומרים המופקדים על שערי הכניסה לנתבעת. 13. התמונה איננה גלויה לעיני כל, אלא נראית לשומר הנמצא בביתן בלבד. על כן, התמונה לא פורסמה, כפי שנטען על ידי התובע. היחיד שיכול להבחין בתמונה, הוא השומר. כמו כן, תליית התמונה לא מהווה משום הבעת לשון הרע, לא במפורש ולא במשתמע. יתר על כן, לנתבעת לא הייתה כל כוונה לפגוע בתובע או בשמו הטוב. 14. הנתבעת עתרה לדחיית התביעה לגופה ולחילופין לאור ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. 15. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מצד התובע: מר אלירן גבאי, עובד לשעבר בנתבעת וחברו של התובע. כן העיד התובע. מצד הנתבעת: מר אייל יוניאן, מנהל הכספים בנתבעת, מר משה גבאי, מנהל מחלקת ההובלות בנתבעת (שהיה ממונה על התובע) ומר יוספוף סלאביק, שעובד כשומר בנתבעת. דיון והכרעה: 16. לאחר שעבודתו של התובע במפעל הנתבעת הופסקה, נודע לו שנציגי הנתבעת תלו את תמונתו בצירוף פרטי תעודת הזהות שלו, הטלפון הנייד והטלפון בביתו, תפקידו, כתובתו המלאה ותאריך הלידה בביתן, המוצב בכניסה לשערי הנתבעת. התמונה צולמה באמצעות אחד מידידיו שעובד במפעל ועותק ממנה צורף כנספח ד' לתצהיר התובע [ת/2]. 17. דבר קיומה של התמונה אינו שנוי במחלוקת במשפט, שכן הנתבעת הודתה בכתב ההגנה כי תמונתו של התובע ופרטי הזיהוי שלו נתלו בתוך ביתן השמירה. עוד הודתה הנתבעת שהתמונה הודבקה על דף בגודל 4A [סעיפים 13-14 לכתב ההגנה]. 18. עיון בנספח ד' לת/2 מלמד כי תמונת הראש והפנים של התובע הודבקה או הודפסה באופן בולט וגדול, כשהיא משתרעת על פני כרבע גיליון נייר 4A. לצד התמונה, במבנה של טבלה הוצגו פרטיו האישיים: שם פרטי, שם משפחה, מיקום בנתבעת, תפקיד, סוג עובד, כתובת פרטית כולל מיקוד, טלפונים (לרבות סלולאריים), מספר רכב, תאריך לידה, מספר תעודת הזהות, תחילת עבודה בנתבעת, עבודה בימי שישי וקוד עובד במערכת השכר. תמונתו של התובע לא נתלתה לבד, אלא ביחד עם עוד תמונות של ארבעה עובדים נוספים, שעבודתם הופסקה באותו מועד. 19. לטענת התובע, מאות עובדים, ספקים ואורחים שעוברים בשערי הנתבעת מידי יום חולפים על גבי התמונה. התמונה, בצירוף כל פרטיו האישיים של התובע, מעלה אסוציאציה של פושע נמלט וגרמה לעובדי הנתבעת להעלות השערות בכל הנוגע לנסיבות פיטוריו של התובע. מנגד, אליבא הנתבעת, אין בתמונה כדי להוות לשון הרע וממילא לא מתקיים יסוד הפרסום, שכן התמונה אינה גלויה לכל-האדם היחיד היכול להבחין בתמונות הוא השומר ששוהה בביתן [ס' 18 לכתב ההגנה]. 20. לטענת התובע, לאחר שנתלתה התמונה, בצירוף פרטיו האישיים, נוצרה חרושת שמועות לגבי התובע ומשפחתו [סעיפים 12-13 לת/2]. לגרסתו של התובע, בעקבות תליית התמונה בצירוף פרטיו האישיים, נשמעו קריאות גנאי לעברו ולעבר משפחתו [סעיף 23 לת/2]. התובע הסביר את תחושותיו: "הרגשתי זלזול בכבודי כאדם, הרגשתי מבוכה גדולה, מאחר שרוב תושבי הישוב בו אני גר גדרה עובדים שם והרגשתי כמו מי שאמור לבוא ולהוכיח שאין לי אחות כמו שאומר הביטוי". [פר' עמ' 14 ש' 30-31] 21. חיזוק נוסף לעוצמת הפגיעה בתובע עולה מעדותו של אלירן גבאי, שהעיד על חרושת השמועות שנוצרה לאחר תליית חמשת התמונות של העובדים שפוטרו. לגרסתו, הדעה הרווחת בקרב עובדי המפעל הייתה שקיימת סיבה של ממש לכך שתמונותיהם של חמשת העובדים המפוטרים נתלו בלוח המודעות: "לפי מה ששמעתי היו ארבעה חמישה מקרים כאלו שאמרו שאם תלו את התמונות שלהם בטח גנבו ועשו משהו לא סתם פיטרו את כולם ושמו את התמונות שלהם בלוח המודעות של השומר" [פר' עמ' 8 ש' 25-56] 22. מנגד, הסביר מר יוניאן בתצהירו שבתמונות ישנם פרטים אינפורמטיביים לשימוש השומרים וכי מעולם לא שמע על חרושת שמועות בדבר פיטורי התובע וחבריו [ס' 9 לנ/3]. כראיה לכך שאין בתמונה כדי להוות "לשון הרע", צירף מר יוניאן לתצהירו תמונות של הנהלת המפעל ועובדים אחרים, בעלי הרשאות כאלה ואחרות [נספחים "1" ו-"2" לתצהיר]. 23. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי יש בתמונת הפורטרט של התובע בצירוף הפרטים האישיים כדי להוות "לשון הרע", כהגדרתה בחוק. 24. ראשית, הגדרת החוק בהקשר זה רחבה מאוד. סעיף 1 לחוק קובע מהי "לשון הרע": "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית...". הגדרת סעיף 1(1) לחוק מתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות [ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)]. הדרישה בחוק איננה תוצאתית, כך שהחבות תקום גם מקום בו המעשה לא גרם בפועל לפגיעה בנפגע [אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 156]. במובן זה, אין מניעה שתמונת התובע עם פרטיו האישיים תיחשב כלשון הרע, ככל שהיא עלולה להביא להשפלתו של התובע. 25. שנית, אינני מקבל את הסבריו של מר יוניאן שניסה לגזור גזירה שווה בין תמונות המנהלים ועובדים נוספים, לבין תמונת התובע. תמונת המנהלים אינה מוגדלת באופן קיצוני כמו תמונת התובע. לצידן של תמונות המנהלים והעובדים האחרים בעלי ההרשאות, לא מצוינים הפרטים האישיים המלאים, אלא שמות בלבד. מעל תמונות חברי ההנהלה קיימת כותרת "מוסמכים לפתיחה וסגירה חב' סקופ". התמונות של העובדים האחרים הינן קטנות יחסית, במובן זה שבכל גיליון ישנן כ - 20 תמונות. לטעמי, לא ניתן לעשות השוואה בין תמונות המפוטרים, שהינן גדולות ביותר ולצידן הפרטים האישיים לבין תמונות העובדים האחרים. נהפוך הוא, דווקא שוני זה מלמד על האבחנה בין תמונות "העובדים האחראיים", לבין תמונות העובדים שפוטרו. 26. שלישית, התרשמתי לחיוב מגרסת התובע, בדבר העלבון שחש עקב פרסום תמונתו באופן בה הוצגה. אין מדובר רק ברגש סובייקטיבי, אלא בתחושה שמצאה ביטוי בחרושת שמועות במפעל, כפי שהעיד העד מר אלירן גבאי. בהקשר זה יש להביא בחשבון, כפי שעלה מהעדויות לפניי, שמפעל הנתבעת מעסיק מאות מבני הישוב גדרה. כעולה מעדותו של מר יוניאן, התמונות נתלו לאחר אירוע גניבה [פר' עמ' 20 ש' 32]. מכאן ברור וצפוי כי תיווצר קונוטציה שלילית לתליית חמש תמונות מובלטות של חמשת העובדים שפוטרו. 27. סיכומו של דבר - אני קובע בנסיבות העניין דנן שיש בתליית תמונת התובע עם פרטיו האישיים, כדי להוות לשון הרע, כהגדרתה בחוק. 28. לטענת הנתבעת יסוד הפרסום אינו מתקיים, שכן התמונה נתלתה בביתן של השומרים בלבד ואין עוברים ושבים שנכנסים לתוך הביתן וחולפים על פני התמונה [סעיף 8 לנ/3]. 29. אין בידי לקבל גרסה זו. מהעדויות שנשמעו לפני עולה ש"ביתן השמירה", כפי שכונה על ידי הנתבעת, אינו אלא אחת מתוך שתי הדרכים הראשיות להיכנס אל המפעל. בעוד חברי ההנהלה והעובדים במחלקות המשרדיות והמנהליות נכנסים דרך כניסה נפרדת, החלק האחר של העובדים נכנסים דרך "ביתן השמירה". להערכתו של מר יוניאן, כ - 200 עובדים נכנסים דרך כניסת המשרדים והיתר דרך "ביתן השמירה" [פר' עמ' 19 ש' 5-8]. מקום כניסה זה הינו מרכזי ביותר לכן בתקופה זו, בוצע בביתן רישום נוכחות העובדים [פר' עמ' 27 ש' 27]. 30. גרסה דומה עולה גם מעדותו של מר משה גבאי, מנהל מחלקת ההובלות בנתבעת. לגרסתו, בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא היה כרטיס נוכחות, אלא שהעובדים היו חותמים "בשער אצל השומר" [פר' עמ' 28 ש' 3-6]. גם העד מצד התובע, מר אלירן גבאי, העיד שהעוברים והשבים, שאינם עובדים בנתבעת אך נכנסים בשעריה, יכלו לראות בבירור את התמונה [פר' עמ' 9 ש' 22]. על פי דבריו של אלירן גבאי, המקום בו נתלו התמונות שימש כלוח מודעות של ההנהלה "שם היו מעבירים את כל המסרים של ההנהלה וכל העובדים שנכנסים רואים מה רוצים ומה לא רוצים" [פר' עמ' 9 ש' 12-13]. 31. עדויות אלה, בדבר מרכזיותו של "ביתן השמירה", ששימש כשער כניסה ראשי למפעל, כך שעל קירותיו היה תלוי לוח המודעות, מתיישבות עם מוצג נ/6: תמונות צבעוניות של שער הכניסה. בתמונות ניתן להבחין בבירור כי "ביתן השמירה" אינו אלא שער הכניסה למפעל - מדובר במבנה, דמוי חדר גדול, עם חלונות רחבים ודלת כניסה. בצמוד למבנה מצויים ספסלי המתנה וגגון, עם מעין פינת ישיבה. אין מדובר אפוא ב"בוטקה", [ס' 6 לנ/3] אלא בכניסה הראשית לחצרי המפעל. לא בכדי הציבה הנהלת הנתבעת את ספר הנוכחות במבנה זה. לא בכדי הציבה הנהלת המפעל את לוח המודעות המפעלי על קירותיו של המבנה. 32. הנתבעת הציגה תצהיר של שומר המפעל, מר יוספוף סלאביק [נ/4], על מנת להוכיח את טענותיה השונות. עם כל הכבוד לעד זה, התרשמתי שמדובר בעובד של חברת שמירה, שנסמך על שולחן הנתבעת. כפי שעלה מחקירתו הנגדית של מר יוספוף, הוא הוחתם על תצהיר במשרדי הנתבעת. התרשמתי שהעד הוחתם על תצהיר מן המוכן [פר' עמ' 25 ש' 5-6], כאשר חלק מהמונחים בתצהיר אינם נהירים לו [פר' עמ' 25 ש' 10-11]. בנסיבות אלה אני מייחס משקל מועט ביותר לעדותו. 33. הואיל ושוכנעתי שתמונות התובע נתלו על לוח המודעות שמצוי על קיר מרכזי במבנה הכניסה, אני קובע שמתקיים יסוד הפרסום. אני דוחה לחלוטין את טענת הנתבעת, כאילו רק השומר הוא שצפה בתמונה. לאמיתו של דבר, מאות עובדים ומבקרים צפו בתמונת התובע, מידי יום, שעה שנכנסו ובאו בשערי המפעל. 34. משקבעתי כי תליית התמונה במבנה הכניסה למפעל מהווה פרסום לשון הרע, יש להידרש לטענות ההגנה שהעלתה הנתבעת. בהקשר זה הנתבעת השליכה את עיקר יהבה על הגנת סעיף 15(3) לחוק. לטענת הנתבעת, תליית התמונות נעשתה "...לשם הגנה על עניין אישי כשר". אליבא הנתבעת, היא פעלה בתום לב, במטרה להגן על נכסיה ועובדיה ועל כן היא חוסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. 35. בהקשר זה, הנתבעת הדגישה שתליית התמונות הייתה חיונית לשמירה על שטח הנתבעת, על מנת למנוע כניסה של אנשים בלתי מורשים. לגרסת הנתבעת, בשטח הנתבעת ישנן סחורות בשווי כספי גדול מאוד וקיימת חשיבות לזהות מי אינו מורשה כניסה לחצרי המפעל, בעיקר בשעות הלילה, כשמשרדי הנתבעת סגורים וישנה פעילות רבה במחסן [סעיף 6 לנ/3]. 36. סעיף 15(3) לחוק מקנה הגנה למפרסם לשון הרע בתנאי שהפרסום נועד להגן על אינטרס אישי כשר של המפרסם ובתנאי נוסף, הקבוע בסעיף 16 לחוק, שהפרסום נעשה בתום לב. נטל ההוכחה להתקיימות ההגנה מוטל על הנתבעת. 37. השאלה אם תאגיד זכאי להגנת הוראת סעיף 15(3) לחוק הוכרעה בחיוב בבג"צ 990/92 בן ציון מורדוב נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מז(1) 474, 478-479 (1993). כך, במספר פסקי דין הוכרה תחולת ההגנה לגבי תאגידים, הגם שלשון הסעיף נוקטת בלשון "אינטרס אישי כשר" [לענין חברה בע"מ: ת"א (תל-אביב) 71716/01 רחמים מרדכי נ' חפץ ניר, (ט.פ.) (2004); ת"א (ירושלים) 13441/01 סגל נ' הרלן מעבדות בע"מ (ט.פ.) (2005) ; ולעניין עמותה: ת"א (ירושלים) 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי שיטת המשפט בישראל, (ט.פ.) (1994)]. 38. התנאי השני שאותו יש לבחון הינו תנאי תום הלב בביצוע הפרסום. הוראת סעיף 16(א) לחוק קובעת, שעל מנת למלא אחר תנאי "תום הלב" יש להראות שהפרסום נעשה בנסיבות סעיף 15 ובתנאי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר, באותן הנסיבות: "נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע...[...]...תיבחן סבירות הפרסום, בין היתר, לאור השאלה, האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם" [שנהר, בעמ' 265-266] 39. בענייננו, אני מוכן לצאת מתוך נקודת הנחה שהנתבעת אכן ביקשה להגן על נכסיה ועל שלום עובדיה. אלא, שלאחר שבחנתי את נסיבות ביצוע הפרסום ואת היקפו, אני סבור שהוא אינו עומד בתנאי סעיף 16 לחוק. ראשית, הפרסום בוצע באמצעות תמונה גדולה במיוחד של התובע. על מנת לאפשר לשומר לזהות את התובע ולמנוע את כניסתו למפעל די היה בתמונה קטנה יותר, כפי שנעשה לגבי חברי ההנהלה או המורשים האחרים (אשר לגביהם הודפסו 20 תמונות על גיליון נייר אחד). שנית, הנתבעת הציבה את התמונות על לוח מודעות שמצוי על קיר הביתן, כשמאות עובדים חולפים על פני התמונה מידי יום. הנתבעת יכולה הייתה להציב או למקם את התמונה באזור סמוך לשומר, כגון: דלפק או לוח מודעות צדדי וקטן, הנתון לגישת השומרים בלבד. התובעת לא הגבילה את הפרסום לפורום השומרים, אלא חשפה אותו לכלל המבקרים, באמצעות תליית התמונה על לוח המודעות המפעלי. שלישית, הנתבעת צירפה את כל פרטיו האישיים של התובע לרבות כתובת ביתו, מספר הטלפון הנייד, מספר הטלפון בביתו. אינני רואה במה הוספת פרטים אלה תרמה להבטחת מניעת כניסת התובע אל שטח המפעל. 40. על מנת למלא את צרכיה היה על הנתבעת להציג תמונות בגודל רגיל, באזור מקום הישיבה של השומר. הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת הציבה תמונות על קיר מבנה הכניסה, על גבי לוח המודעות של עובדי המפעל. תמונת התובע התנוססה על גבי גיליון נייר בגודל 4A, כשלצד התמונה פרטים אישיים של התובע. אני קובע שתליית התמונה בצירוף כל פרטיו האישיים של התובע הינה בלתי מידתית ואינה סבירה, בניגוד להוראת סעיף 16(א) לחוק. משכך, הנתבעת איננה יכולה לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק ויש מקום לחייבה לפצות את התובע. 41. לצורך פסיקת הפיצוי לתובע אני מביא בחשבון את נסיבות הפרסום - בסמוך להפסקת עבודתו של התובע בנתבעת. אני לוקח בחשבון את האופי השלילי של תליית התמונה. כמו כן שקלתי את פרק הזמן הארוך בו היתה תלויה התמונה ואת העלבון שחש התובע, שעה ששמע מחבריו על הפרסום. עוד אני מביא בחשבון שהתובע מתגורר ביישוב גדרה, שרבים מתושביו עובדים במפעל הנתבעת. עם זאת, לא שוכנעתי שהנתבעת ביצעה את הפרסום בזדון, תוך כוונה לגורם לנזק לתובע. על כן ובהתחשב בכל אלה, אני מעמיד את גובה הפיצוי על סך 35,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. 42. התובע טען שפרסום התמונה על ידי הנתבעת הינו פרסום הודעה כוזבת וכן, נעשה בזדון, כמשמעו בסעיף 58 לפקודה. לטענת התובע, הוא סבל נזק ממוני לאחר שאיבד שני מקומות עבודה בעקבות הפרשה: בחברת "אייל הובלות" ובחברת "קוקה קולה" [סעיף 27 לת/2]. 43. אחד מיסודותיה של עוולת ה"שקר המפגיע", כקבוע בסעיף 58 לפקודה, הוא קיומו של נזק ממון, כתוצאה מהפרסום הכוזב. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו בהקשר זה. אשר לאי קבלת התובע לעבודה בחברת "קוקה קולה", עדות התובע מבוססת על סברה בלבד. התובע לא זימן לעדות את קצין הביטחון של חברת "קוקה קולה" על מנת להוכיח את הקשר בין אי קבלתו לעבודה לבין מעשי הנתבעת. הדברים דומים גם בהקשר לטענת התובע לגבי אי קבלתו לעבודה בחברת "אייל הובלות". גם כאן התובע לא תמך את טענתו בראיות של ממש ולא הוכיח את הקשר בין אי העסקתו לבין מעשי הנתבעת. משכך, אין בידי לקבל את טענות התובע בכל הנוגע לעילה זו. 44. בסיכומיה טענה ב"כ התובע לפיצוי מכוח פגיעה בפרטיות. מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הטענה לא מצאה את ביטוייה בכתב התביעה ועל כן היא נדחית. 45. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות. 46. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 35,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהיקף הדיונים שהתנהלו בתביעה זו, אני משית על הנתבעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט וכן שכר העד מר אלירן גבאי. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובע בסך 7,500 ₪. לשון הרע / הוצאת דיבה