בית המשפט ציין כי ביחסים שבין מחזיק עקיף, כגון בעל נכס שהשכיר את הנכס, ובין צד שלישי שתפס את החזקה בנכס, יוכל בעל הנכס לתבוע את סילוקו של הפולש בתביעה פוזסורית בהסתמך על ההגדרה של 'מחזיק' שבסעיף 15 לחוק המקרקעין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מחזיק עקיף להשבת חזקה: כללי מונחת לפניי בקשה "דחופה ביותר" ליתן רשות ערעור על החלטות בית משפט קמא (כב' השופטת אנה שניידר), מיום 28.11.11 ומיום 5.12.11, "שניתנו במסגרת בקשה 'דחופה ובהולה' מטעם המבקש למתן צו להסרת פלישה טרייה ופינוי המשיבים ולמעשה המשיב 2 ממקרקעי המבקש שפלשו אליהם שלא כדין ושלא כדת וזאת באופן מידי". אלה העובדות הדרושות לעניין אביו המנוח של המבקש הינו מבעלי הזכויות הרשומות, במקרקעין הידועים כגוש 30504 חלקה 18, והנמצאים בדרך שכם 81, שכונת שיח ג'ראח, ירושלים (להלן - "המקרקעין"). על המקרקעין נבנתה חנות בשטח של כ-100 מטר (להלן - "החנות"). על פי הנטען, השכיר המבקש למשיב 1 (להלן - "מרואן"), ביום 1.1.09, את החנות, בתנאי שכירות רגילים ועד ליום 31.12.09. מרואן לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם השכירות ומשכך, הוגשה כנגדו, בבית משפט קמא, תובענה לסילוק יד מהחנות וחיובו בדמי שכירות (תא"ק 9272/09) . משלא הוגש כתב הגנה, ניתן, ביום 26.10.09, פסק דין לפינוי מרואן מהחנות (להלן - "פסק הדין"). המבקש הגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ונקט הליכים לפינוי החנות. במהלך הליכי הפינוי, פנה מרואן לבית משפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין. בית משפט קמא קבע בהחלטתו (כב' הרשם בן שלו), מיום 14.9.11, כי הוצאתו לפועל של פסק הדין תעוכב, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ₪ בקופת בית המשפט. משהופקד העירבון, עוכבו הליכי ביצוע פסק הדין, כאמור, ונקבע דיון בבקשת הביטול. בין לבין ועל פי הנטען, הגיע המשיב 2 (להלן - "המשיב") יחד עם גורמים נוספים לחנות, ביום 18.11.11, ובהסכמת מרואן החל להכניס ציוד ומטלטלין לחנות. משנודע הדבר למבקש, זה פנה למשטרת ישראל וביקש את עזרתה לסילוק ידו של המשיב ויתר הגורמים שהגיעו יחד עימו, מהחנות ואולם, נדחה, נוכח בירור שנעשה על ידי גורמי המשטרה עם המשיב, שטען, כי הינו בעל הזכויות בחנות. בנסיבות אלה, פנה המבקש לבית משפט קמא, ביום 20.11.11, בבקשה "דחופה ובהולה ביותר למתן סעד של הסרת פלישה טרייה" (להלן - "הבקשה"), במסגרתה נטען, כי נטישת החנות על ידי מרואן מעידה על היעדר זכויותיו וכן, כי תפיסת החזקה, על ידי המשיב (בסיוע גורמים עברייניים), נעשתה ללא זכות שבדין. משכך, התבקש בית משפט קמא להורות, באופן מידי, על "הסרת הפלישה הטרייה מהחנות" והשבת החזקה בה, לידיו. בית המשפט נתן צו ארעי לפיו, נאסר על המשיב להכניס ציוד מכל סוג שהוא לחנות. כמו כן, נדרש המשיב לפנות "כל ציוד שהוכנס בפועל לנכס". לאחר מתן החלטת הביניים, הוגשה בקשת המשיב לביטול הצו הארעי. לטענת המשיב, רכש את הזכויות בחנות מאביו של מרואן, על פי הסכם מיום 1.11.08 (להלן - "ההסכם"), שרכש אותן, ביום 25.3.04 (בהמשך תוקן מועד הרכישה ליום 25.3.02) מאביו המנוח של המבקש. בהסכם נקבע, כי זכויות החזקה בחנות יועברו למשיב בחלוף שלוש שנים. בנסיבות אלה טען, כי רכש את הזכויות בחנות, כדין, וזכאי היה לקבל את החזקה בה, החל מיום 1.11.11. מכאן הוסיף, כי הכנסת הציוד והמטלטלין לחנות נעשתה מכוח ההסכם וביקש להורות על ביטול הצו הארעי. בין לבין, נמצא, כי המשיב הגיש לבית משפט זה, ביום 23.11.11, תובענה (ת"א 43259-11-11) למתן פסק דין הצהרתי על זכויותיו בחנות. כמו כן, פנה בבקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו, התבקש בית המשפט לאסור על המשך פעולות פינוי החנות ו/או לבצע כל פעולה להעברת הזכויות בחנות. בית המשפט (כב' השופטת בן עמי), קבע, לאחר שקיבל את תגובת המשיב (המבקש כאן), כי בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪, יינתן צו האוסר על ביצוע כל פעולה של העברה או מכירה או השכרה של החנות עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. יחד עם זאת, הוסיף וקבע, כי אין באמור כדי לייתר את ההליכים בבית משפט קמא, לעניין סילוק ידו של המבקש שם (המשיב כאן) מהחנות. ככל הידוע, המשיב טרם הפקיד את העירבון. בדיון בבית משפט קמא, טענו הצדדים (מבלי שנחקרו), לעניין זכויותיהם בחנות. בהחלטת בית המשפט, מיום 28.11.11 (להלן - "ההחלטה"), נקבע, כי מרואן פינה את החנות זמן קצר לפני הגשת הבקשה, תוך שהתיר למשיב ולמי מטעמו להכניס ציוד לחנות. לאחר שבית המשפט בחן את טענות הצדדים, הגיע למסקנה, כי בשלב זה לא ניתן להכריע במחלוקת שביניהם, לעניין הזכויות בחנות, כאשר מצד אחד עומדת טענתו של המשיב, כי רכש את הזכויות כדין ועניינו תלוי ועומד בבית משפט זה, ומנגד, עומדת טענת המבקש, לפיה נתונות לו זכויות החזקה בחנות, נוכח פסק הדין שהוגש לביצוע לסילוק ידו של מרואן, ומשזה לא היה רשאי להעביר את החזקה בנכס לידי המשיב. בית המשפט הוסיף, כי עניין זה יידון בגדר בקשת מרואן לביטול פסק הדין. בנסיבות אלו, סבר בית משפט קמא, כי יש לשמור, בשלב זה, על המצב הקיים, ולפיכך קבע, כי הצו הארעי המצומצם שניתן ייוותר על כנו עד להחלטה אחרת. בית המשפט נתן הוראות לעניין התביעה העיקרית (שהוגשה בת"א 523-12-11). בקשה נוספת של המבקש לביטול ההחלטה, נדחתה (החלטה מיום 5.12.11). בבקשה שלפניי חוזר המבקש על טענותיו, כפי שהובאו בבית משפט קמא, שעיקרן, כי אין להשלים עם תפיסת החזקה בחנות על ידי המשיב ויש להורות על סילוק ידו ללא תנאי. המבקש פירט את מקור זכותו להחזיק בחנות ואת היעדר זכותו הנטענת של המשיב להחזיק בה. לביסוס טענותיו צירף תמליל שיחה שקיים עם אביו של המשיב, ממנו עולה, לכאורה, כי הסכם למכירת הזכויות בחנות בין אביו המנוח לאביו של מרואן, על פיו רכש המשיב את זכויותיו בהסכם, הינו מזויף וכי אין למשיב ולאביו כל זכות בחנות. מכאן נטען, כי טעה בית משפט קמא, למצער בהחלטתו מיום 5.12.11, לאחר שהובאו בפניו מכלול הנתונים הרלוונטיים, משלא הורה על סילוק ידו של המשיב מהחנות. המבקש הדגיש, כי המשיב וגורמים מטעמו השתלטו בכוח על החנות ואין להשלים עם התנהגותם. המבקש סיכם, כי היה על בית משפט קמא להורות על החזרת המצב לקדמותו "...ערב הפלישה, היינו שאם המשיב 1 התפנה, להשאיר את החזקה והשליטה והשימוש בנכס בידיו של המבקש, שזכויותיו של זה הן אלו שאינן שנויות במחלוקת". לנוכח כל האמור, "...התבקשה מעורבותו הדחופה של בית משפט נכבד זה". בדיון לפניי, לאחר שחזר ב"כ המשיב מטענותיו המקדמיות, לעניין המשך ייצוג המשיב, בהליך הערעור, ולעניין המצאת כתב הטענות, טען לגופו של ההליך, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ב"כ המשיב הודה, כי טענות המבקש, לעניין זכויותיו בחנות, מכוח זכויות הרשומות של אביו המנוח במקרקעין, הובאו לידיעתו, עובר לנטילת החזקה בחנות, שעה שגורמי המשטרה ביקשו לפנותו. ואולם, חרף זאת, עמד על זכותו לתפיסת החזקה ואף פנה בעניין זכויותיו בתובענה מתאימה לבית משפט זה. מנגד השיב ב"כ המבקש, כי לאחר שפלש המשיב לחנות וסרב להשיב את החזקה, לידיו, נאלץ להגיש את הבקשה. להשלמת התמונה, יוער, כי ביום 6.12.11 התקיים דיון (לפני כב' הרשם בן שלו), בבקשת מרואן לביטול פסק הדין. מחקירת מרואן עולה, בחלק הנוגע לענייננו, כי ביום 19.11.11 פינה את החנות ומסר את החזקה בה למשיב (עמ' 3, שורות 19-22). ככל הידוע, גם כאן, טרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין. ועוד הערה, המבקש פנה בבקשה למתן סעד זמני בערעור. בית המשפט (כב' השופטת בן-עמי) ביקש את עמדת המשיב ואולם, משזו טרם הוגשה ובשים לב למועד הדיון שנקבע בבקשה העיקרית, לפניי, נקבע כי הדיון בבקשה לסעד זמני בערעור יתקיים במאוחד עם הדיון בבקשה העיקרית. לאחר שעיינתי בבקשה (על נספחיה ובאמצעות מערכת "נט המשפט"), בהליכים שנקטו הצדדים (בגדר הבקשה לביטול פסק הדין והתובענה שהוגשה על ידי המשיב בבית משפט זה), שקלתי את טענותיהם, במהלך הדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה, ליתן למבקש רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. אציין, כי לא מצאתי שזכויות הצדדים ייפגעו אם אעשה כן. דין הערעור להתקבל. המסגרת הנורמטיבית עיון בטענות הצדדים מעלה, כי מיקומה הגיאומטרי של הסוגיה העומדת לדיון, מצויה בגדריו של סעיף 19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - "החוק"), המסדיר את סוגיית החזקה במקרקעין, במסגרת דיון בתביעה פוססורית שנוקט המחזיק כנגד מי, שלטענתו, נטל את ההחזקה במקרקעין, מידיו, שלא על פי התנאים, על פיו. סעיף 19 לחוק, נועד לתת אמצעי בידי בית המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים, כל אימת שחזקה במקרקעין ניטלה מידי מי שמחזיק בה - בין בזכות ובין שלא בזכות - על ידי אחר, והוא - גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות העדיפה על זו שבידי המחזיק וכאשר החזקה נתפסה על ידיו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית. המייחד הליך זה, הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות במקרקעין. יוטעם, כי החזרת המצב לקדמותו, באמצעות התביעה הפוססורית, לא תמנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו במקרקעין, היא התביעה הפטיטורית, ובמובן זה, הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, 307 (2001), להלן - "עניין עוקשי"). עם זאת, נתונה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים, במקרקעין, בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת ולהימנע בכך מהפרדה בין התביעה להשבת המצב לקדמותו שעיקרה בהגנה על החזקה לבין תביעת הזכויות במקרקעין, "... בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות הענין" (ע"א 756/80 שלמה רוזנשטיין נ' הרשקו סולומון, פ"ד לח( 2) 113, 140 (1984)). סעיף 19 לחוק קובע, "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק". תנאי מוקדם לתחולת הוראת סעיף 19 הוא, כי המקרקעין נמצאו בידי המחזיק קודם להוצאתם, שלא כדין, מידיו. השאלה הדורשת ליבון והכרעה, בענייננו, הינה בדבר פרשנות התיבה "המחזיק" והאם תחום התפרשותה רחב דיו כדי לכלול (נוסף על מרואן - שבענייננו, אין חולק כי החזיק בחנות, עובר לנטילת החזקה על ידי המשיב), גם את המבקש. בחינת התכלית העומדת ביסוד הוראת הסעיף מעלה בעליל, כי ההגנה על "המחזיק" רחבה דיה ועומדת לא רק למחזיק למחזיק העיקרי (הישיר) בחנות, אלא גם למבקש, בהיותו מחזיק משני (עקיף). מסקנה זו עולה מן ההגדרה ל"מחזיק" שבסעיף 15 לחוק, שעל פיה "בסימן זה 'מחזיק' - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו". ואכן, המלומד יהושע ויסמן, סבור, כי "...לפי זה, ביחסים שבין מחזיק עקיף, כגון בעל נכס שהשכיר את הנכס, ובין צד שלישי שתפס את החזקה בנכס, יוכל בעל הנכס לתבוע את סילוקו של הפולש בתביעה פוזסורית בהסתמך על ההגדרה של 'מחזיק' שבסעיף 15" (יהושע ויסמן, דיני קניין - החזקה ושימוש (2005), 75). בכל הכבוד, אף אני סבור, נוכח הטעמים העומדים ביסוד ההגנה הרחבה העומדת למחזיק, כי יש ליתן בידי המחזיק העקיף ולענייננו - המבקש, את הזכות להגיש תביעה להשבת החזקה, על פי הקבוע בסעיף 19 לחוק. הטעם לכך, שבתביעה הפוססורית, ההגנה על ההחזקה היא כה מרחיקת לכת, נובעת מהמגמה לשמור על הסדר הציבורי. למגמה זו, המונחת ביסוד ההגנה על ההחזקה בדרך כלל, יש היבט מיוחד, כשהיא פועלת לטובת המחזיק המשני, כנגד מי שטוען לזכות במקרקעין, אשר הוציא את המקרקעין מידי המחזיק העיקרי, במקום להיזקק להליכים משפטיים. הדין מסתייג מעשיית דין עצמית, מכיוון שהדבר טומן בחובו סכנה של הפרת הסדר הציבורי (ראה והשווה: בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי של הכסא הקדוש נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1) 225, 235-237 (1971)). מכאן, כי המדיניות המשפטית הראויה היא להפוך בעלי ריב לבעלי דין (ע"א 243/60 אליעזר פסטרנק נ' מדינת ישראל, פ"ד יד 2284, 2293 (1960)) ולא להניח לאדם לנהוג כשופט, בענייניו הוא. על בית המשפט להגיב תגובה נמרצת בכל מקרה של עשיית דין עצמית (שלא כדין), לשם החזרת החזקה בנכס, כדי "... לחנך את האזרח לשמירת שלום בכל הנוגע לסכסוכי מקרקעין" (ע"א 389/64 שמעון קרוינסקי נ' אליעזר גולדשטיין, פ"ד יט(1) 225, 228-229 (1965)). מן הכלל אל הפרט בענייננו, בחינת טענות הצדדים ומכלול הנתונים העולים מתיק בית משפט קמא, כמו גם מההליכים הנוספים שביניהם, מעלה, כי עובר לתפיסת החזקה, על ידי המשיב, נמצאה החזקה בחנות בידיו של מרואן. כך העיד מרואן בחקירתו, בגדר הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, כך גם טען המבקש בבקשה (סעיף 9) וכך גם נטען, בהליך העיקרי (סעיפים 5-6, לתובענה). גם המשיב איננו חולק על הטענה, כי תפס את החזקה בחנות, לראשונה, ביום 18.11.11 (סעיף 10 לבקשה למתן צו מניעה זמני בגדר התובענה שהגיש בבית משפט זה), כעולה מהבקשה שהגיש, לבית משפט קמא לביטול הצו הארעי (סעיף 6 לבקשה) וכפי שטען בדיון (עמ' 3, שורות 3-4 לפרוטוקול). מכאן, אין חולק, כי נטילת החזקה בחנות על ידי המשיב נעשתה שלא בגדרי סעיף 18(ב) לחוק, במסגרת עשיית דין עצמית (מותרת). בנסיבות אלו, הנני סבור, כי מקום בו נטל המשיב את החזקה מידי מרואן - השוכר, בידיעה, כי המבקש - המשכיר, טוען לזכויות בחנות (מכוח זכויותיו הרשומות של אביו המנוח, במקרקעין) ומשאין חולק, כי אביו של מרואן, אשר לכאורה התחייב, על פי ההסכם, למסור את החזקה בחנות לידי המשיב, איננו מחזיק בה, עובר לנטילתה על ידי המשיב, עומדת למבקש הזכות להשבת החזקה בחנות (בטרם בירור מוקדם של זכויות הצדדים), לידיו, מכוחו של סעיף 19 לחוק, במקום בו מרואן (המחזיק העיקרי), בחר שלא לעמוד על זכותו להשבת החזקה. בכך, נגשים את התכלית העומדת ביסוד מוסד ההגנה על ההחזקה, שעיקרה מתן תמריץ להימנע מעשיית דין עצמית, שלא על פי הקבוע בהוראת סעיף 18(ב) לחוק. לשון אחר, המבקש, אף שלא החזיק, באופן ישיר, בחנות, קודם לתפיסת החזקה בה על ידי המשיב, זכאי לקבלת "צו להסרת פלישה טרייה ופינוי המשיב", מכוחו של סעיף 19 לחוק, בשל היותו הסדר מיוחד, המאפשר את השבת החזקה בחנות, בטרם דיון מלא ובירור בזכויות הצדדים. בהקשר זה יוער, כי לא עומדת למשיב ההגנה לפיה, למרואן זכות עדיפה להחזקה, על פני המבקש, מעין טענת "ius trtii", זאת, מאותם שיקולים וטעמים העומדים ביסוד התביעה לפי סעיף 17 לחוק עניין עוקשי, 307-306, 316). יחד עם זאת, תביעה פוססורית המוגשת כנגד מי שטוען לזכות במקרקעין, אינה מונעת ממנו מלתבוע את הנכס מאת המחזיק בתביעה רגילה - פטיטורית, על יסוד זכותו העדיפה, הנטענת, להחזקה. בהקשר זה, מתעוררת השאלה באיזה שלב רשאי מי שטוען לזכות אמיתית להחזקה, לתבוע את המחזיק בתביעה שכזו, שבה יתבררו הזכויות לגופן. ברי, שהוא רשאי לעשות כן לאחר שנתבררה התביעה הפוססורית כנגדו ולאחר שהנכס הוצא מידו והוחזר לידי המחזיק. אכן נכון, התשתית הרעיונית שביסוד התביעה הפוססורית, שבה אין שומעים ראיות לגופם של דברים אלא מסתפקים בהחזרה מהירה של הסטאטוס-קוו אנטה, מחייבת שלא לסרבל את הדיון בתביעה הפוססורית על ידי איחודה עם התביעה הפטיטורית, שכן המגמה שביסוד התביעה הפוססורית להרתיע את מי שטוען לזכות אמיתית בנכס מליטול את הדין לידיו ומגמה זו תסוכל אם נניח למי שעשה דין לעצמו ליהנות מפרי מעלליו על ידי איחוד שתי התביעות בעוד הנכס ממשיך להימצא בידיו. ראוי, אפוא, לחייב את מי שעשה דין לעצמו להחזיר תחילה את המקרקעין למחזיק במסגרת הליך של תביעה פוססורית, ורק לאחר מכן לאפשר לו להביא לבירור את תביעתו הפטיטורית כנגד המחזיק. אמת, התביעה הפוססורית מעמידה את בית המשפט במצב מיוחד, שכן התובע מבקש מבית המשפט להימנע מלתת דעתו על השאלות לגופן ולשמוע ראיות בעניין בעלי הזכויות בנכס. כל שמתבקש בית המשפט לעשות הוא לברר מי החזיק בנכס בטרם פלש אליו הנתבע ולהורות על החזרת הנכס למחזיק, ערב הפלישה. אכן נכון, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק, נתונה לבית המשפט הסמכות, במקרים המתאימים, לברר את הזכויות לגופן גם בגדר התביעה הפוססורית. אולם, ככלל, ראוי כי בית המשפט יורה על השבת החזקה, בטרם בירור זכויות הצדדים לגופן, במקום בו התובע, שנושל מן הנכס פונה לבית המשפט, סמוך לאחר הפלישה, כבענייננו, ומבקש את הסעד הפוססורי, חלף עשיית דין עצמית. בקביעה זו יש הגיון וצדק. מאידך, תובע שלא אצה לו הדרך והוא משתהה בהגשת תביעתו הפוזסורית, נדמה, כי בכך גילה דעתו שלא נדרשת התערבות בית המשפט, בנסיבות המקרה ומתן סעד מהיר, המקדים את בירור הסכסוך (ויסמן, 65). על כן השתהות בהגשת ההליך עשויה לגרום לבית המשפט שלא להימנע מלדון בטענות הצדדים, לגופו של ענין. (ראה והשווה: בר"מ 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד (ע.ר) נ' אסתר דגמפור, טרם פורסם, , 26.1.2011). בענייננו, משנמצא, כי המשיב נטל את החזקה בחנות, סמוך להגשת הבקשה, ומשסבר בית משפט קמא, כי אין בידו "... להכריע במחלוקת שבין הצדדים לגבי הזכויות בנכס" (עמ' 4, שורות 4-5, להחלטה), היה על בית המשפט להורות על השבת החזקה בחנות, לאלתר, למחזיק, ממנו נטל המשיב את ההחזקה, קרי: מרואן, שוכר החנות ומשזה לא טען לזכות חזקה בחנות, יש להשיב את החזקה למשכיר, הוא המבקש, בהיותו המחזיק המשני (העקיף), הזכאי להחזקה בחנות על פני המשיב, כמי שהחזיק בחנות קודם להשכרתה ומכוח זכויותיו הרשומות של אביו המנוח. משלא נעשה כן, אין מנוס אלא מלקבל את הערעור ולהורות על השבת החזקה, בחנות, למבקש. ודוק, בנסיבות אלה אין מקום להורות למבקש להפקיד ערובה, שכן עם קבלת הבקשה (התביעה הפוססורית), מסתיים ההליך לעניין זה. הגם, שאין בכך כדי לייתר פנייה, של מי מהצדדים, בגדר של תביעה פטיטורית. בהקשר זה, לא היה מקום להורות למבקש להגיש "תביעה עיקרית" (סעיף 10ב להחלטה) שהינה, על פי טיבה, תביעה פוססורית, הזהה (בסעד המבוקש) לאמור בבקשה. יחד עם זאת, משהגיש המשיב את תביעתו הפטיטורית לבית משפט זה, וככל שיזכה, יהיה זכאי, כפועל יוצא מזכייתו, לקבלת החזקה בחנות. בכגון דא למשיב ייגרם, לכל היותר, נזק כספי הניתן לפיצוי (ראה והשווה: רע"א 2397/06 יהודה אברג'ל נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב, טרם פורסם, , 6.8.2006). בשולי הדברים, בבחינת למעלה מהדרוש, נדמה, כי עמדה למבקש דרך נוספת, להשבת החזקה בחנות, לידיו, אשר היה בה כדי להביא לתוצאה זהה לזו הקבועה בסעיף 19 לחוק. אכן נכון, אין חולק כי המשיב תפס את החזקה בחנות מידיו של מרואן, במהלך ביצוע פסק הדין, לסילוק ידו של מרואן מהחנות. בנסיבות אלה, אלמלא עוכב ביצועו של פסק הדין, ניתן היה לפנות את המשיב מהחנות מבלי להידרש להליכים בבית משפט קמא. סעיף 64(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - "חוק ההוצאה לפועל") קובע, כי ניתן לנקוט בהליכי פינוי גם כנגד מי שלא ניתן נגדו פסק דין לסילוק יד, אולם הוברר שהוא מחזיק בנכס בעת שנמסרה הודעת הפינוי לחייב (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, פרלשטיין גינוסר, מהד' שביעית, 2009, כרך ב', 979). לשון אחר, משניתן פסק דין לפינוי נכס מקרקעין, ניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק הדין ובין אם לאו. עובדה זו בלבד, שאדם נמצא מחזיק בנכס, מקום שלא ניתן נגדו פסק פינוי, אינה מונעת כשלעצמה את פינויו מהנכס (בר"ע (ת"א) 8427/95 נאות ת"א נ' בנק הפועלים, טרם פורסם, ). ניתן לשאול, מהי תרופתו של הצד השלישי שנפגע כתוצאה מפסק דין שהורה על פינוי נכס מקרקעין, בנסיבות בהן הוא לא היה צד להליכים, קודם למתן פסק הדין? בעניין זה קובע סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, כי היה צד שלישי מחזיק במקרקעין והוכיח להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל כי הוא זכאי להחזיק באותם מקרקעין, רשאי ראש ההוצאה לפועל להשהות את הפינוי כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית המשפט ולקבל צו עיכוב. בעניין התכלית העומדת בבסיס סעיף 65 נקבע כי יש בהוראה זו "...ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל הבית על ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מדי פעם מול טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי" (ע"א 14/76 מרים זלוטוגורה - הר זהב נ' ישראל רוטנברג, פ"ד ל(3), 722, 727 (1976)). במקרה דנן, פנה המשיב לבית משפט נכבד זה וביקש, בגדר התובענה סעד הצהרתי בדבר זכויותיו בחנות. כמו כן ביקש כי יינתן צו מניעה, אשר יעכב את ביצוע הליכי הפינוי. בית המשפט נעתר חלקית והורה (בכפוף להפקדת העירבון בסך 50,000 ₪ - שטרם הופקד), כי יינתן צו האוסר על המשיבים (המבקש כאן), לבצע כל פעולה של העברת זכויות בחנות ואולם, לא נעתר לבקשת המשיב למנוע את הליכי הפינוי. אכן נכון, ביצוע פסק הדין עוכב בהחלטת בית משפט קמא (כב' הרשם בן שלו) ואולם, נדמה, כי לכאורה, משמרואן פינה את החנות ואיננו עומד על השבת החזקה בה לידיו, לא היתה מניעה (אף שטרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין), לפנות ולבקש את צמצום עיכוב ביצועו (לחיוב הכספי, בלבד) ולאפשר, את המשך נקיטת הליכי פינוי החנות ויש להניח, בהעדר טעם של ממש, כי בית המשפט היה נעתר לבקשה. עם הסרת עיכוב הליכי הפינוי, היה רשאי המבקש להמשיך ולבצע את פסק הדין, גם כנגד המשיב (בהיותו צד שלישי), המחזיק בחנות, במהלך ביצוע פסק הדין וככל שנדרש היה מבצע מסירה חוזרת של הודעת הפינוי, לפי תקנה 97 ב' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ-1979 (בר אופיר, שם). תרופתו של המשיב, כאמור, בפניה לבית המשפט (כפי שעשה), לקבלת צו מניעה. אולם, מבוקשו לא ניתן לו ולפיכך, היה רשאי המבקש להשלים את הליכי הפינוי, כנגד המשיב ובדרך זו, להשיב לידיו את החזקה בחנות (הגם שלא יהיה בכך כדי ללמד על הכרעה עתידית בזכויות הצדדים). הנה כי כן, בכל אחד מהנתיבים שפורטו, ניתן להגיע לתוצאה זהה וראויה, בנסיבות העניין, שעיקרה, השבת החזקה בחנות לידי המבקש. סוף דבר, הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מבוטלת. המשיב יסלק את ידו מהחנות וישיב את החזקה בחנות, לידי המבקש, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, עד ליום 18.12.12 שעה 17:00. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ₪. פלישה למקרקעין