קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מנהל מקרקעי ישראל לדמי שימוש: התובע, מינהל מקרקעי ישראל המנהל את המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח ו/או הקק"ל ובכללן את המקרקעין בגוש 4271 חלקה 154 בראש העין (להלן: ה"מקרקעין"), הגיש תביעה זו לדמי שימוש כנגד הנתבעים ברכה יצהרי, עוזיאל יצהרי, שושנה יצהרי אורי יצהרי ואורנה יצהרי שכן לטענתו מסיורים שנערו במקרקעין מיום 14.5.00 ואילך נמצא שהנתבעים פלשו ללא אישור המינהל וללא הסכמתו למגרש מס' 20 בחלקה 154 והקימו שם בית מעץ המיועד למגורים. לאחר מכן הוסכם על מחיקת נתבעים מס' 2-5. כמפורט בכתב התביעה כאשר התגלתה הפלישה נשלח לנתבעים ביום 27.7.00 מכתב הדורש לפנות את המקרקעין ולהרוס ולסלק כל מבנה שהקימו. כן ניתן ביום 30.4.00 פסק דין מרשיע במסגרת ת.פ. 1068/00 כנגד הנתבעים וצו הריסה כנגד המבנים. עוד הוגשה תביעה לבית משפט נכבד זה במסגרת ת.א. 5414/05 לפינוי וסילוק יד ותשלום דמי שימוש שם הסכימו הצדדים שיינתן פסק דין לפינוי, כאשר לענין הסעדים הכספים ינסו הצדדים להגיע להסדר, ומשלא הגיעו מחק בית המשפט את התביעה מחוסר מעש. לאחר מכן הוגשה תביעה זו לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שמיום 1.10.05- 30.9.06 - סך 17,973 ₪ ולתקופה 1.10.06 - 30.9.07- סך 16,086 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה על ידי התובע. לגבי דמי השימוש לשנים 08-09 העריך התובע את דמי השימוש בגובה דמי השימוש הראויים לשנת 06-07. סך כל התביעה הועמד בגובה 66,232.34 ₪. הנתבעים בכתב הגנתם טענו שהנתבעת היא בעלת הזכויות המתגוררת בחלקה הסמוכה למקרקעין נשוא תובענה זו משנות ה- 50 לאחר עליתם מתימן. במקרקעין נשוא התובענה בנה בעלה המנוח מבנה עשוי פח ואסבסט המשמש כמחסן, הכל בידיעת התובע. בשנות ה-80 התובע פעל בשיתוף עם חברת לור"ם ופנה אל תושבי הסביבה בהצעות לפינוי כנגד תשלום כספי או קבלת קרקע חלופית לבניה. הנתבעת ביקשה לרכוש את הזכויות במקרקעין. התובע לא נענה לבקשותיה והיא המשיכה להחזיק במגרש. בשנת 1998 השקיעה הנתבעת בשיפוץ המבנה חיפתה קירותיו בעץ ואת הגג ברעפים. לטענתה קיימות לה זכויות בר רשות ואינה פולשת במקרקעין. כן טענה שיש לקזז את הסכומים שהשקיעה במגרש במשך כל השנים בהתאם לחוות דעת שמאי שם הוערכו שווי המחוברים בסך 145,000 ₪. עוד טענה להבטחה שלטונית שניתנה לה בדרך של הצעת פיצוי בסך 30,000 דולר שהוצעה לה על ידי התובע ולאי שיוויונית בפעולות התובע שכן הגיע להסדר עם בעלי קרקעות אחרים לרכישת המגרש ללא מכרז. בדיון הראשון שהתקיים בפני טען ב"כ הנתבעת שהתובע פועל באפליה שכן הגיע להסדר עם בעלי מגרשים אחרים לרכישת הזכויות ללא כל מכרז. ב"כ התובע שב וטען שלנתבעת כפולשת אין עדיפות לקבל את השטח ללא מכרז. לאור העובדה שלא ניתן היה להגיע להסדר בין הצדדים, הם הגישו תצהיריהם. בדיון שהתקיים ביום 21.10, ולאחר שהוגשו תצהירי עדות הראשית הסכימו הצדדים שהשאלה היחידה שבמחלוקת ביניהם הינה האם המינהל נהג באי שיוויוניות ו/או באפליה כלפי הנתבעת לעומת אחרים כמו אלידומי וכהן עוד קיימת השאלה של תשלום דמי השימוש. משכך הסכימו לסכם טענותיהם בהסתמך על כל החומר המצוי בתיק בית המשפט. דיון משפטי: האם אכן נהג המינהל ביחס של איפה ואיפה בהתנהלותו מול הנתבעת כאשר התיר העברת זכויות ללא מכרז לעומת אחרים?. הנתבעת כך הוכח בפני מהמסמכים מחזיקה במקרקעין שנים רבות עם זאת לא הוכחה כל הסכמת התובע במשך השנים להחזקתה ו/או לא הוצג בפני כל הסכם להסדרת זכויות. המינהל טען שבכל הנוגע לאלידומי וכהן אזי היתה להם הרשאה לשבת במקרקעין וזאת בניגוד לנתבעת שהינה פולשת. כך לאלידומי היתה הרשאה לשבת במקרקעין במשך שנים מאת הרשות המקומית, לאחר הפקעת השטח בשנת 1984 , וזאת לנוכח נסיבות סוציאליות קשות ולצרכי שיקום. (ראה נספח ד' בגילוי המסמכים). בשנת 1990 הבעלות על השטח הוחזרה למינהל בעקבות שינוי תב"ע והמינהל אישר את הסדרת זכויות אלידומי בהתאם להוראות תקנה 25 (1) לתקנות חובת המכרזים. (ראה נספח ד' פרק ג' לסיכום ועדת פשרות מיום 12.2.01 והחלטה מיום 12.3.01 בגילוי המסמכים). כהן כך עולה מאותם מסמכים הינו אסיר משוקם שתפס שטח לפי המלצת העיריה והקים מסעדה במקום. מאחר וישיבתו במקום היתה לפני שנים רבות ובהמלצת העיריה ניתן אף לו פטור מחובת מכרזים. כמפורט בסיכומי הנתבעת כעולה ממסמך ד' למסמכים גילוי המסמכים אלידומי החזיק במגרש בהנחית עירית ראש העין שאפשרה לו להקים בית מגורים וחנות כפתרון שיקומי. מר אלידומי תפס שטח גדול יותר והקים עליו מבנה לשתי חנויות וחניה. התובע הגיש כנגדו תביעת פינוי ובשנת 1980 ניתן פסק דין לפינויו. בשנת 1984 העיריה רשמה הפקעה של השטח. בשנת 1991 החליטה העיריה להחזיר השטח לבעלות התובע. בשנת 1991 החל מר אלידומי לבקש הקצאת השטח בחכירה. בשנת 1999 בוטל פסק הדין בהסכמת הצדדים. בשנת 2001 לאחר שבית המשפט המליץ לסיים הענין בפשרה לאור החזקה ממושכת של אלידומי בקרקע, ועדת הפשרות הסכימה לחתום עימו על הסכם לבנית 12 יחידות דיור וחזית מסחרית וביום 13.8.07 נחתם עימו הסכם. במה שונה מצבו של אלידומי ממצב הנתבעת? אף אלידומי מהמסמכים בכל הנוגע לשטח הנוסף הינו פולש שכן כמפורט לעיל תפס שטח שלא בהסכמת התובע שאף הגיש תביעה לפינויו. טוען התובע לכך שמצבו הכלכלי של אלידומי הביא התובע לחתימה על ההסכם. האם בשל מצבו הכלכלי היה מקום לאפשר לו קבלת שטח ובנית 12 יחידות דיור וחזית מסחרית ללא כל מרכז? איני סבורה כך. לא הוכח בפני כלל ועיקר שמצבו הכלכלי של אלידומי אפשר הטבה כה נרחבת ללא כל מכרז. יתרה על כך, מטופס סיכום עסקאת ההקצאה (ת' 1 - מסמך ג' למסמכי התובע, עולה שכבר ב 2.3.99 אישר התובע להקצות לאלידומי המגרש למטרת 2 יחידות דיור וחזית מסחרית, כאשר הנימוקים שפורטו היו "מכיוון שהשטח מוחזק על ידי המשפחה זמן רב ותהיה בעיה לפנותם". הווה אומר אף לגבי השטח הראשון לא צוין כלל שההחזקה הינה באישור, אלא למעשה מכך שמצוין שתהיה זו בעיה לפנותם אפשר להסיק שה"ה אלידומי לא החזיק בשטח ברשות. אף בסיכום דיון של ועדת הפשרות מיום 12.2.01 (נספח ב') עולה שההמלצה נבעה לאור המלצת בית המשפט ולאור ההחזקה הממושכת, כך ששיקולים אחרים כלל לא נלקחו בחשבון. גם הנתבעת, כך הוברר מחזיקה בשטח תקופה ממושכת, כאשר כפי שצוין לעיל היא שיפצה המבנה. עוד לא ברור כלל כיצד בסופו של יום התאפשר למר אלידומי בניית 12 יחידות דיור, ללא כל מכרז, כאשר ההקצאה בשנת 99 היתה כמפורט לעיל ל - 2 יחידות דיור. באשר לאברהם כהן- כעולה מן המסמכים מר כהן החזיק במגרש משנות ה- 70. הוא בנה על המגרש מבנה של 3 חנויות. בשנת 1980 ניתן פסק דין לפינוי בתביעה שהגיש כנגדו התובע. בשנת 1984 הופקע השטח על ידי העיריה ופסק הדין לא נאכף. בשנת 1991 עם שינוי התב"ע פנה מר כהן וביקש שהמגרש יוקצה לו. העיסקה הובאה לאישור מותנה של התובע תוך המלצה להקצות השטח בתשלום 91%. ב- 1994 בוטלה העסקה כיוון שלא שולמו כספים. בשנת 1995 הוגשה כנגד ה"ה כהן תביעת פינוי חדשה אשר נמחקה מחוסר מעש. ביום 12.2.01 החליטה ועדת הפשרות לאשר הפשרה אף בעניינו לאור החזקה הממושכת וההשקעות במקרקעין. במה שונה עניינו של כהן מהנתבעת? אף הוא החזיק במקרקעין תקופה ארוכה ללא כל זכות שכן אף אותו ביקש התובע לפנות, דהיינו שהה ללא כל רשות ו/או זכות במקרקעין. אף הוא השקיע השקעות במקרקעין, כפי שהצהירה הנתבעת. אם כן מדוע לגביו הסכים התובע בעניינו לוותר על מכרז, כאשר בכל הנוגע לנתבעת הינו מסרב? לא קיבלתי כל הסבר מספק לכך. התובע טוען בסיכומיו לפטור לפי תקנה 25 (2) לתקנות חובת מכרזים בכל הנוגע לה"ה אלידומי וכהן. לטענתו הם נחשבים כמחזיקים בקרקע יחד עם מצבם הסוציאלי. כפי שפירטתי לעיל בעניינו של כהן לא ניתן כל הסבר למצבו הסוציאלי. אף בענין אלידומי איני סבורה שמצב סוציאלי מחייב מתן פטור ממכרז כאשר משמעותו בניה כה נרחבת כמפורט לעיל. אף להיותם מחזיקים כפי שפורט לעיל, אם אכן היו מחזיקים כדין מדוע הוגשו כנגדם תביעות פינוי? נושא ההפקעה על ידי הרשות אינו יכול לחזק טענת התובע שכן כעולה מן המסמכים אומנם בשלב מסוים היתה הפקעה אולם הקרקע חזרה לתובע כפי שפירטתי לעיל. עוד טוען התובע להרשאה של הרשות המקומית- שוב לא מצאתי לכך כל תימוכין בכל הנוגע לכהן. כן הרשאה זו פסקה בשנת 1991 כאשר הרשות החזירה הקרקע לבעלות התובע, כאשר מאז אותה שנה כפי שפירטתי לעיל חידש התובע את טיפולו בפינוי המחזיקים. משפעל התובע ובחר ליתן לה"ה אלידומי וכהן פטור ממכרז, יש ליתן אותה זכות אף לנתבעת, אשר מצבה אינו שונה ממצבם. חובת התובע לפעול בהתאם לעקרון השוויון ולהמנע מאפליה פסולה בין אדם לאדם השווים בתכונותיהם מתוך שיקולים פסולים ובלתי רלוונטים. חובת המינהל לפעול בשוויון הוכרה בפסיקה רבה. כך ראה בג"צ 6698/95 עדאל קאדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, . כעולה מהאמור לעיל לא קיבלתי כל הסבר מספק מהתובע מדוע נהג הוא איפה ואיפה בטיפולו מול ה"ה כהן ואלידומי מול טיפולו בענין הנתבעת אשר נמצאת במקרקעין שנים כה רבות. לענין דמי השימוש הראויים. התובע הציג חוות דעת שמאי לדמי שימוש ראויים. הנתבעת טענה שהשמאי מטעם התובע לא העריך השטח. מאחר וקיימת חוות דעת שמאי אשר לא נסתרה, סבורני שהתובע הרים נטל ההוכחה בכל הנוגע לדמי השימוש. מנגד הגישה הנתבעת חוות דעת שמאי לפיה שווי המחוברים מגיע לסך של 145,000 ₪. בסיכומי תשובתו מפרט התובע שאין כל חובה על התובע לפצות הנתבעת בגין פינויה במקרקעין שכן לא נתן מעולם הסכמתו לבניה. אין מחלוקת וכך אף קבעתי שהנתבעת הינה פולשת למקרקעין. לא הוכח כלל שהתובע נתן הסכמתו לבניה שנערכה על ידי הנתבעת במקום אלא הוא מעונין בהריסת המבנה כפי שפירט בתביעתו. אף שיקולי הצדק אינם מקימים חובת פיצוי הנתבעת על השקעותיה שכן היא נהנתה מפלישתה למקרקעין שנים כה רבות מבלי שנושא החזקתה במקרקעין הוסדר ומבלי שקיבלה אישור מראש מבעלי המקרקעין לשיפוץ שביצעה. לאור כל האמור לעיל על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 66,232.34 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לענין ההוצאות כל צד יישא בהוצאותיו. קרקעותמקרקעיןדמי שימושמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל