מה זה "כליאת שווא" ? מה גובה הפיצויים על כליאת שווא לפי פקודת הנזיקין ? מהן ההגנות בתביעה אזרחית על כליאת שווא ? ##(1) כליאת שווא פיצוי:## אין בחוק אמות מידה לקביעת פיצוי בגין כליאת שווא. הדין הפלילי קובע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 כי סך הפיצוי ליום מעצר הינו 280 ₪ ליום. מאחר והתביעה לא התבססה על סעיף 80 לחוק העונשין, אשר מכוחו הותקנו התקנות, אלא על כליאת שווא מתוך פקודת הנזיקין, הרי שהעיקרון של השבת הנזק לקדמותו חייב להיות הכלל המנחה בפסיקת הפיצוי. "כליאת אדם תיחשב ככליאה כדין רק אם דין מיוחד מחוץ לפקודת הנזיקין מעניק לכולא סמכות לכלוא את הכלוא בנסיבות העניין. כל כליאה אחרת תיחשב כשלילת חירות שלא כדין". (דיני הנזיקין- תקיפה וכליאת שווא - דוד קרמניצר, בעמ' 51). עוולת כליאת השווא דורשת, בין היתר, הוכחת כוונה כיסוד לאחריות. במידה ואין המדובר בשלילת חירות מכוונת, ניתן להגן על הנזק שנגרם באמצעות עוולת הרשלנות (שם, בעמ' 49). ##(2) כליאת שווא פקודת הנזיקין:## הגדרת כליאת שווא ויסודותיה קבועות בסעיף 26 בפקודת הנזיקין, שזה לשונה: "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". לשם קיומה של עוולת כליאת שווא, צריכים להתקיים כל יסודותיה המצטברים של עוולת כליאת שווא, שהם אלו: ##(א)## האחד, שלילת חירות מוחלטת; ##(ב)## השני, שלילת החירות המוחלטת הייתה שלא כדין; ##(ג)## השלישי, שלילת החירות המוחלטת הייתה למשך זמן כלשהו; ##(ד)## הרביעי, שלילת החירות המוחלטת הייתה באמצעים פיזיים או באמצעות מי שהתייצג בתור בעל סמכות. ##(3) כליאת שווא - הגנות:## הוראת סעיף 27 בפקודת הנזיקין, שכותרתה "הגנה מיוחדת", קובעת שורה של הגנות למי שנתבע בשל עוולת כליאת שווא, אשר חלות בהתקיים הנסיבות המיוחדות המפורטות בה. בין השאר: הגנה למי שפעל לקיום צווי מעצר, צווי מאסר שיפוטיים וכיוצא באלו צווים (ס"ק (1)); הגנה למי שנתון במשמורת כדין לפי הוראות חיקוק (ס"ק (2)); שלילת חירות של לקוי בנפשו, בשכלו או בגופו שהייתה נחוצה להגנה עליו או על אחרים ונעשתה בתום לב (ס"ק (3)); אלמלא המעשה ("הכליאה") היה העושה צפוי לעונש על-פי הדין (ס"ק (4)); פעולה של חיילי צה"ל מכוח פקודה צבאית (ס"ק (5)); שלילת חירות ארעית כחלק מפעולה חינוכית של הורה או מורה (ס"ק (6)). ##(4) להלן פסק דין בנושא תביעת נזיקין בגין כליאת שווא / פיצוי על כליאת שווא:## מהות התובענה התובע, אזרח מולדובה, מבקש להורות על פסיקת פיצויים בגין מעצר שווא בסך של 330,000 ש"ח. התובענה הוגשה בהתאם לסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר עניינה כליאת שווא. עיקרי העובדות הרלבנטיות התובע הינו אזרח מולדובה, אשר הגיע לארץ ככוח עבודה זר בעבור חברה העונה לשם "מנורה עבודות חשמל בע"מ". התובע הצטייד באשרה מסוג ב/1. ביום 4.7.02 נעצר התובע במחסום כיסופים והובא למשמורת בגין שהיה לא חוקית בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). התובע היה נתון במעצר 33 ימים (ר' סעיף 1 לסיכומי התובע) ושוחרר ביום 5.8.02. בפרוטוקול מיום 13.1.10 מסרה הנתבעת כי היא מודה בחבות. - לפיכך, גדר המחלוקת שהציבו הצדדים להכרעה הינו הנזק ושיעורו, והוא ייבחן תוך התייחסות לעובדות. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע התובע טוען כי הסמכות ממנה שאבה הנתבעת את זכותה "לעצור" את התובע אינו מהדין הפלילי ולכן לא ניתן לפעול על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובהתאם לא ניתן לפעול מכוח תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 ( להלן: "תקנות הפיצויים"). התובע מפנה לסעיף 80 (א) ולסעיף 89 לחוק העונשין. לטענתו, לא ניתן להפעיל את דרך הפיצוי אשר נקבעה בדיני העונשין בעניין זה, מכיוון שהתובע אינו עבריין ולא עבר עבירה ברת ענישה כפי שקבוע בסעיף 1 לחוק העונשין. כניסתו של התובע למשמורת בוצעה בהתאם לחוק הכניסה לישראל, פרק הרביעי, כאשר הוא קובע בסעיף 13 ט' כי על אף הוראות סעיף 1 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, לא יחולו הוראותיו של החוק האמור בכל הנוגע להליכים ולסמכויות לפי חוק זה, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק. נוכח האמור התובע אינו "עבריין", "חשוד" או "נאשם", אשר נעצר בהתאם לדיני המעצר והעונשין. אין עסקינן בעבירת חטא, עוון או פשע ובכל הפרק העוסק בהליכי הרחקה ומשמורת בחוק, אין אזכור לעבירת עונשין. אף אם היה רצון מטעם הנתבעת לראות בסעיף 80 נקודת מוצא לעניין פיצוי כספי הרי שזו נפרדת לחלוטין מהמישור הפלילי ועל כן יש לדבוק באמצעי הפיצוי הנזיקיים. במידה ובית המשפט היה רואה בסעיף 80 כמקור מן הדין לפיצוי, הרי שגם תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) איבדו מערכן עד כי לא ניתן להסתמך עליהן. בנוסף, תקנות אלה מפנות לסדרי דין ולחוקים, אשר עברו מן העולם (ר' לדוגמא תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג - 1963; חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968). התובע מפנה לפסיקה המתייחסת לסעיף 80 ואשר קובעת כי השימוש בו אינו מונע הגשת תובענה נזיקית, אשר ניתן להגיש במקביל ואינה מפעילה את כללי ההשתק. יש להעריך את נזקיו הלא ממוניים של התובע על הצד המחמיר ביותר. יש לפסוק פיצוי תרופתי עקב העדר היכולת להשיב את המצב לקדמותו. מן הראוי להשית על הנתבעת פיצוי מוגבר בשל הצורך לבטא את זכויות התובע, אשר נפגעו על-ידי המדינה ורשויותיה. התובע מפנה לפסיקה ולסכומי הפיצוי שנפסקו שם וטוען כי סך 10,000 ₪ ליום, כאשר נכלא לשווא למשך למעלה מחודש ימים, אינה תביעה מופרזת. חירותו של העובד הזר שווה בערכה לחירותו של האזרח ולפיכך אין להבדיל בין הפסיקה המתייחסת לאזרחי המדינה בעניין זה. עיקרי טענות הנתבעת יסודותיה של עוולת "כליאת השווא" אינם מתקיימים במקרה דנן מאחר ומעצרו של התובע הינו בהתאם לחוק הכניסה לישראל. הנתבעת מציינת כי הודאתה בחבות הינה על סמך דיני הרשלנות הכלליים. לצד הפיצוי התרופתי נטען בתביעה זו גם לפגיעה בזכות יסוד חוקתית, אשר תצדיק פיצוי לא ממוני בנוסף לפיצוי הנזיקי-תרופתי, אשר מקורו במישור הדין הציבורי, להבדיל מן הדין הפרטי שבדיני הנזיקין. הנתבעת מפנה למאמר לפיו קשה לקבוע אמת מידה לפיצוי בגין פגיעה בזכות חוקתית. אין בחוק אמות מידה לקביעת פיצוי בגין כליאת שווא. הדין הפלילי קובע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 כי סך הפיצוי ליום מעצר הינו 280 ₪ ליום. מאחר והתביעה לא התבססה על סעיף 80 לחוק העונשין, אשר מכוחו הותקנו התקנות, אלא על כליאת שווא מתוך פקודת הנזיקין, הרי שהעיקרון של השבת הנזק לקדמותו חייב להיות הכלל המנחה בפסיקת הפיצוי. בפסק הדין המנחה בפסיקת פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין נקבע כי העיקרון של השבת המצב לקדמותו "לא נעלם מהזירה" ולא כל שכן כשמקורה של העילה הינה בדין הנזיקי. אין מניעה, על-פי הפסיקה, כי הפיתרון להערכת הנזק הלא ממוני הנובע משלילת זכות היסוד, יהיה לקוח מעקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין, תוך התאמת עקרונות המשפט הציבורי לעקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. ס' 1 לחוק הכניסה לישראל קובע כי המוחזק במשמורת, בניגוד לעציר, יהיה רשאי בכל עת כשיחפוץ, לצאת את תחומי מדינת ישראל. מהותה של ההחזקה במשמורת הינה מניעת שהייתו של אדם בתחומי מדינת ישראל, כאשר אין בידו היתר מתאים. בניגוד לעציר, מפתחות בית העצורים מצויים בידו של המוחזק, אשר ברגע שיודיע כי ברצונו לשוב למולדתו הוא יועלה על טיסה לארצו. ככל שעוסקים בפיצוי על נזק שמקורו בפגיעה ברגשות ובכבוד, הנובע משלילתה של זכות היסוד לחופש ולחירות, הרי שהפריבילגיה הנתונה למוחזקים במשמורת, אשר אינה נתונה לעציר רגיל, "עושה את ההבדל", שכן במידה והמחוזק חש שאינו יכול לשאת את הפגיעה בחופש התנועה על-ידי המעצר, הרי הוא יכול להפסיק את הפגיעה ולהודיע כי הוא שב לארצו בכל רגע נתון. נגד התובע הוצא צו הרחקה מהארץ וצו משמורת בהתאם לחוק הכניסה לישראל. בהתאם לסעיף 10 לתוספת השניה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, הפורום המתאים להעלאת טענותיו נגד צו ההרחקה נגדו היה צריך להיות באמצעות עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, מיד עם מעצרו, באם לטענתו המדובר היה בהחלטה בלתי סבירה של שר הפנים. ככל שביקש התובע לתקוף את צו ההרחקה שהוצא נגדו היה עליו לפנות לבית המשפט המוסמך. לו התובע היה מגיש עתירה מנהלית ובכללה בקשה לצו ביניים, היתה מגיעה לבירור משפטי מהיר. לפיכך, התובע לא פעל להקטנת הנזק. הנתבעת מפנה למספר פסקי דין לפיהם נפסקו 1,000 ₪ ליום מעצר בגין 77 ימים. הנתבעת מפנה לפסיקה נוספת לעניין הפיצוי, אשר לפיה הסכומים היו נמוכים יותר. הנתבעת טוענת לעיקרון הפיצוי המוגבל, היות והיא רשות ציבורית. כמו כן יש להתחשב בשיקולי מדיניות. יש להפחית את שיעור הפיצוי לאור התנהלות התובע. התובענה הוגשה על סף התיישנות, ונגרם בכך נזק ראייתי. התובע יצא מן הארץ ביום 14.8.03, בחלוף שנה מיום שחרורו. לאור האמור לעיל יש לפסוק לתובע פיצוי בהתאם ועל-פי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) ולא יותר מסך של 1,000 ₪ ליום. התובע השיב התובע חוזר על האמור בסיכומיו לעניין סעיף 80 לחוק. בנוסף, בהתאם לפסיקה השימוש בו אינו מונע הגשת תובענה נזיקית, אשר ניתן להפעיל במקביל, ללא כללי ההשתק. ייתכן הבדל פורמלי בין מעצר למשמורת, אולם בפועל המשמורת בוצעה בבית הכלא "מעשיהו" ברמלה. אין הבדל בין מעצר חשוד לבין השמה במשמורת של עובד זר. עובד זר שנעצר לשווא לא יבקש לחזור למולדתו כאשר המעצר בוצע עקב שגגה. צו ההרחקה לא הוצג לתובע ולפיכך אין זה ברור כיצד היה יכול לעתור נגדו וזאת בהנחה שהדברים הוסברו לתובע. התובע מאבחן את הפסיקה, אשר הובאה על-ידי התובעת. דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים בין הצדדים התגלעה פלוגתא בדבר מנגנון הפיצוי שיש להחיל בנסיבות בהן התובע נעצר והושם במשמורת - התובע הגיש תובענתו בגין עילה נזיקית - "כליאת שווא" ואילו מנגד הנתבעת גורסת כי מאחר ומעצרו של התובע בוצע בהתאם לחוק הכניסה לישראל לא מתקיימים יסודות העוולה הספציפית. השיהוי ראשית נבחן את טענת השיהוי, אשר העלתה הנתבעת. בכדי שתעמוד לנתבעת טענת השיהוי, עלייה להוכיח כדבעי כי התובע זנח תביעתו או כי היא שינתה את מצבה לרעה. הנתבעת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח זאת ולא הצביעה במדויק כיצד מצבה השתנה לרעה או מה מהותו של הנזק הראייתי. עיקר מקומה של הטענה לצורך זקיפתה לחובת התובע ולזכות הנתבעת - אם וככל שהיתה מתקבלת - נועדה לשלב החבות, בהינתן הטענה כי בכך נגרם "נזק ראייתי כבד" כנטען, ברם משהנתבעת הודתה בחבות, לא מצאתי לטענה השפעה של ממש בשיעור הנזק. כמו כן, נפסק כי יש לקבל את הטענה בנסיבות חריגות ובמשורה. ונפסק - "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק... ...קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים. (ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (פ"ד נז(5), 433). בעניינינו מדובר בעובד זר. יש להתחשב בנסיבות המקרה ובכך שמדובר בפגיעה בזכויות יסוד בסיסיות ורבות מעלה. דין טענת השיהוי - להידחות. המסגרת הנורמטיבית סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), קובע כדלקמן - "כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". בכדי לענות על יסודות העוולה, יש להוכיחן באופן מצטבר. לעניין יסוד השלילה המוחלטת - הנתבעת טענה כי התובע היה יכול, בכל עת, לצאת את המשמורת, שכן ברגע בו היה מודיע שברצונו לשוב למולדתו היה מועלה על טיסה לארצו. כן ציינה כי התובע יכול היה להגיש עתירה מנהלית. האם מדובר בשלילת חירות מוחלטת במידה ולאדם קיימת האפשרות לצאת לחופשי, בתנאי שיעזוב את הארץ או כאשר הוא יכול לתקוף את ההחלטה על דרך הגשת תובענה? המונח "שלילה מוחלטת" מבטא העדר יכולת או אפשרות לצאת מכבלי המשמורת בדרכים לגיטימיות. סבורני כי מקרה זה בו אדם יכול, באופן סביר, משמע - על-דרך בקשתו, בין אם על-ידי הגשת עתירה מנהלית או בין אם על-ידי בקשתו בלבד, לצאת מכבלי המשמורת ה"שלילה" אינה מוחלטת (ר' גם דיני הנזיקין- תקיפה וכליאת שווא - דוד קרמניצר, בעמ' 51 וגם תא (ת"א) 161018/09 מחמד אישמט נ' מדינת ישראל , ר' בעמ' 4). בנוסף לכך, סעיף 27 (2) לפקודת הנזיקין קובע הגנה במידה ו"התובע היה נתון במשמורת כדין לפי הוראות חיקוק". במקרה דנן, התובע נעצר מכוח הוראות חוק הכניסה לישראל. עסקינן בדין מיוחד, מחוץ לפקודת הנזיקין, ולכן אין מדובר בעוולה של כליאת שווא, אשר הינה עוולה כללית ורחבה והרי מן המפורסמות שדין ספציפי גובר על דין כללי. ר' גם- "כליאת אדם תיחשב ככליאה כדין רק אם דין מיוחד מחוץ לפקודת הנזיקין מעניק לכולא סמכות לכלוא את הכלוא בנסיבות העניין. כל כליאה אחרת תיחשב כשלילת חירות שלא כדין". (דיני הנזיקין- תקיפה וכליאת שווא - דוד קרמניצר, בעמ' 51). עוולת כליאת השווא דורשת, בין היתר, הוכחת כוונה כיסוד לאחריות. במידה ואין המדובר בשלילת חירות מכוונת, ניתן להגן על הנזק שנגרם באמצעות עוולת הרשלנות (שם, בעמ' 49). לאור האמור לעיל, טענתו של התובע לעניין עוולת כליאת שווא - נדחית והפיצוי יקבע בהתאם לדין ולפסיקה הנוהגת ולא מכוח פקודת הנזיקין. הנזק אני מקבל את טענות התובע שאין המדובר בעבריינות "טהורה" גרידא. לתימוכין, חוק הכניסה לישראל מגדיר טרמינולוגית כי מדובר ב"משמורת" ולא במעצר (טענה זו התקבלה גם בפסיקת בית המשפט המחוזי ואוזכרה בעע"מ 223/04 עמנואל דרקואה נ' משרד הפנים - ממונה ביקרות הגבלות , ר' בעמ' 359 בין האותיות ד' ל- ה'). הזכות לחירות ולחופש התנועה הינה זכות יסוד חוקתית המנויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (ר' סעיף 5). זכות זו מבטאת את הערך הנעלה של כבוד האדם ורק בהתקיימו של אינטרס ציבורי מובהק יש הצדקה להגבלת הזכות (ר' דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , ר' עמ' 633). יודגש כי זכות זו נתונה ושוות ערך הן לאזרחים והן לשוהים בלתי חוקיים כאחד (שהרי מקדמת דנא "חכמינו הורו 'חביב אדם שנברא בצלם' [אבות, ג', יד']. ערכי החירות, הכבוד, המוסר והשוויון הינם ערכי יסוד במדינת ישראל, אשר הינה מדינה נאורה, דמוקרטית ושומרת חוק. במידה והמדינה כשלה ונשללה מאדם -באשר הוא - חירותו שלא כדין יש לפצותו. ב"כ התובע עתר לפיצוי של 10,000 ₪ ליום מעצר והפנה לפסיקה לפיה נפסקו פיצויים גבוהים בגין כליאת שווא. ב"כ הנתבעת הפנתה לפסיקה, אשר מתייחסת בעיקרה לעובדים זרים ובהתאם לפסיקה זו הסכומים שנפסקו הינם נמוכים יותר. כן טענה לעיקרון הפיצוי המוגבל. כאשר מדובר בפגיעה בזכות יסוד המנויה בחוקי היסוד, יתכן ויינתן פיצוי מוגבר "aggravated) damages"), אשר יבטא את חומרת הפגיעה. פיצוי זה מתחשב בהתנהגות המזיק ומבטא, יחד עם זאת, הערכה כנה של הנזק, כאשר הוא הוגבר על-ידי התנהגותו הבלתי ראויה של המזיק (ר' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 562, פסקה 74). פיצוי זה ניתן לעיתים כתוספת לפיצוי הרגיל, למען חומרת הפגיעה תקבל את ביטויה הראוי (ר' ע"א 4323/07 מדינת ישראל/שרות בתי הסוהר נ' עמי שירי , ר' בפסקה 13). ונפסק - "יש מקום לפיצויים מוגברים בהקשרים של עוולות חוקתיות, על שום חשיבותן היסודית של זכויות חוקתיות במדרג הנורמטיבי [שם, עמ' 80]". (ר' פסק- דינו של כב' השופט ש. פרידלנדר תאמ (ת"א) 43168/05 צדוק ערן נ' חברת שבח שלוש בע"מ , ר' בעמ' 15, פסקה 70 ואת פרי עטו - שלמה פרידלנדר, פיצויים עונשיים בדיני הנזיקין, תזה לקבלת תואר מוסמך באוניברסיטת בר-אילן, 1999, בעמ' 85-78). נזכיר גם את הפיצוי העונשי, אשר מבטא מימד עונשי - הרתעתי, ומהווה אנומליה למשפט האזרחי. הפיצוי נפוץ פחות במשפט הישראלי (ר' והשווה גם שלמה פרידלנדר, פיצויים עונשיים בדיני הנזיקין, תזה לקבלת תואר מוסמך באוניברסיטת בר-אילן, 1999, בעמ' 85-78). בעניינינו פיצוי כזה גם לא התבקש . לעיתים יכול שינתן פיצוי מוגבל, בשל העובדה כי המזיק הינו רשות ציבורית ותוך התחשבות בשיקולי מדיניות של פעילות הרשות באופן בו לא תהיה פגיעה במהלך התקין של תפקידיה ובאכיפת הדין. מנגנון הפיצוי, בעניינינו, קבוע בתקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982. אובייקטיבית, תקנות אלה אינן מבטאות סכום פיצוי הולם ואף הנתבעת מציעה סכום העולה על הקבוע שם. קונקרטית, אין להקל ראש בנסיבות המקרה דנן - התובע הושם מאחורי סורג ובריח ולכך, וודאי, לוותה תחושה של השפלה, ביזוי וחוסר אונים. התובע הוחזק במשמורת בבית הכלא מעשיהו ברמלה ולא הוכח כי תנאי המשמורת היו טובים יותר או שונים ממעצר רגיל גרידא. הפסיקה הענפה מצביעה על כך כי לבית המשפט שיקול דעת באשר לקביעת הפיצוי (ר' בין היתר רע"א 5932/08 שירי נ' רשות בתי הסוהר ; ת.א (ת"א) 46575/01 רווה עפרה נ' מ"י . עיינתי בפסקי הדין, אשר הפנו אליהם הצדדים וכן בפסיקה נוספת. יש לפסוק, לטעמי, סכום סביר, אשר יבטא את הנזק שנגרם וכן את עוגמת הנפש. הסכום הנתבע במקרה דנן הינו גבוה ואינו מבטא סבירות. בנוסף, אין עסקינן בפיצויים עונשיים. לאור האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נסיבות העניין והפסיקה מצאתי לפצות את התובע על-סך של 1,800 ₪ ליום. הסכום מבטא את השיקולים שהובאו לעיל ואת מתחם הסכומים, אשר נוהגים לפסוק במקרים כגון אלה [ר' רע"א 5932/08 שירי נ' רשות בתי הסוהר ]. בעניינינו, הנתבעת הכירה והודתה בחבותה ולא מצאתי כי יש להחיל בעניינינו את כלל הפיצוי המוגבל וגם לא המוגבר. כן, אין להפחית אשם תורם עקב יכולתו התיאורטית של התובע לפעול להקטנת הנזק. בפנינו עולה גם אינטרס ציבורי רב מעלה של שמירת המינהל התקין והחשיבות בבדיקה מושכלת ומעמיקה של הפרטים לבל יטעו, קל וחומר כאשר מדובר בדיני נפשות. יתרה מכך, יש לראות חשיבות רבה בשמירת זכויותיהם של הזרים, כשווים בפני הדין ואף לפנים משורתו. שכן אין לשכוח את עברו רב התלאות וסבלו של העם היהודי אשר היה זר וגר במדינות הגולה ואת גישת המקורות לגרים בארצנו - "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים." (ויקרא פרק יג', פסוק לד').  [...] "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי" (שמות, פרק כב', פסוקים כ' - כב'). סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,800 ₪ ליום מעצר (ובסה"כ 33 ימים). על סכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 24% (כולל מע"מ). הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום (למעט הוצאות שהם מיום הוצאתם) עד לתשלום בפועל. כליאת שוואפיצויים