קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין בגין נזק ראייתי: מבוא התובע יליד 1959, עבד ביום 5.10.02 במסיק זיתים בואדי ינון באזור נפת שכם, ביחד עם עוד 4 אנשים. לטענתו לקראת השעה 10:00 הגיעו למקום כ-20 מתנחלים חמושים אשר תקפו אותו ואת האחרים שהיו במקום. כתוצאה מאותה תקיפה איבד התובע את ראייתו בעין ימין, נגרם לו שבר ברגל ימין והוא נפצע בגבה הימנית. התובע טופל ב-3 בתי חולים, עבר מספר ניתוחים והיה מאושפז בסה"כ 14 יום. התובע הגיש תלונה בגין הארוע ביום 11.12.02 ליחידת משטרת ישראל -DCO גריזים. אין מחלוקת כי התלונה לא הועברה לטיפול ליחידה חוקרת והארוע לא נחקר כלל ע"י מי מנציגי הנתבעת, (ר' סעיף 17 לסיכומי הנתבעת). חשוב להבהיר כבר עתה כי התביעה שנפתחה כתביעת נזקי גוף, הינה למעשה תביעה כספית בעילת הפרת חובה חקוקה ורשלנות, המופנית נגד מדינת ישראל לא כמי שאחראית באופן ישיר לנזקי התובע כגון בשל תקיפת התובע ע"י שלוחיה או עובדיה של הנתבעת וגם לא נטען כי המשטרה מכח היותה הגורם האמון על בטחונו של האזרח היתה צריכה לצפות את ארוע התקיפה מראש ולפעול על מנת למנוע אותו. הטענה היחידה נגד המשטרה היא כי מחדלי חקירת הארוע- שלא נחקר כלל, גרמו לתובע נזק ראייתי שגובהו כגובה הנזק שהתובע יכול היה לקבל מהתוקפים. הנתבעת טענה בראש ובראשונה להעדר עילה והעדר יריבות שכן לטענתה אין לחייב את רשויות החקירה ליצור או להשיג ראיה לטובת תובע פוטנציאלי בתביעה אזרחית נגד צד שלישי, במיוחד שבמהלך שמיעת העדויות הסתבר כי התובע ידע כבר במהלך הארוע את זהות מנהיג התוקפים ולמרות זאת הוא לא פעל באופן כל שהוא על מנת להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד אותו תוקף. טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי אין קשר סיבתי בין אי חקירת הארוע לבין אי קבלת הפיצוי מהעבריינים שתקפו את התובע לטענתו. באשר לשאלת גובה הנכות שנגרמה לתובע, המחלוקת מצומצמת ביותר. פרופ' צינמן שמונה בהסכמה כמומחה מטעם בית משפט קבע כי השבר ברגל שמאל התחבר בעמדה אנטומית כשלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%. באשר לפגיעה בעין כל צד הסתמך על חוות דעת מטעמו (ללא חקירת המומחה), המומחה מטעם התובע דר' סלים בשארה העריך את הנכות הרפואית הצמיתה בשיעור של 37% בגין עיוורון בעין ימין, עקירת העין והפציעה החודרת ומומחה הנתבעת פרופ' גיורא טרייסטר העריך הנכות בשיעור של 35%. במהלך שלוש ישיבות העידו עדי שני הצדדים. מטעם התובע, בנוסף לתובע בעצמו העידו אשתו גב' אמל בני ג'אבר, מר עאקף ואסף בני ג'אבר, מר עאטף תאופיק בני ג'אבר, מר זהאי ודיע בני מניה וגב' עלוה קולן נציגת המוקד להגנת הפרט. מטעם הנתבעת העיד רפ"ק גיל דשא עוזר קצין החקירות והמודיעין במטה מרחב שומרון של משטרת ישראל. זמן רב ניסו הצדדים לסיים את המחלוקות מחוץ לכותלי בית משפט ומשכשל הניסיון הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. אקדמת מילין והשאלות שבמחלוקת התובע טוען כי בשל טפול רשלני בתלונתו, נגרם לו נזק ראייתי, תוקפיו לא אותרו והורשעו ונמנעה ממנו האפשרות לקבל מהם פיצוי בגין נזקיו. הנני סבור כי במקרים המתאימים, עומדת לנפגע עבירה, עילת תביעה נגד המשטרה, אם חקירה רשלנית גרמה לו נזק שמשמעו פגיעה ביכולתו לתבוע ולקבל פיצוי בגין הנזק מתוקפיו. אך אסור לשכוח כי הנתבעת אינה המזיק או שולחתו של המזיק וכי על התובע להוכיח לא רק את קיומה של חקירה רשלנית אלא בנוסף לבסס את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין אותה רשלנות. על התובע להוכיח באמצעות ראיות 4 שלבים נוספים מעבר להוכחת התרשלות בחקירה, כאשר כל שלב הינו הכרחי (לשם המעבר לשלב הבא) אך אינו מספיק לקביעת חבות. בשלב ראשון על התובע להוכיח כי חקירה סבירה היתה מביאה לאיתור חשוד שלטענתו תקף אותו ולמציאת ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום נגד אותו חשוד ברמת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי. בשלב שני על התובע להוכיח כי אותו חשוד היה מועמד לדין והיה מורשע בדין. בשלב שלישי על התובע להוכיח כי הוא היה מגיש נגד אותו מורשע תביעה אזרחית וזוכה בתביעה לרבות בשאלת גובה הנזק, (או לחלופין כי בהליך הפלילי היו נפסקים לזכותו פיצוים בגובה הפיצוי הנתבע). בשלב רביעי על התובע להוכיח כי היה מצליח לגבות מהמזיק את שהיה נפסק לזכותו. אין מחלוקת כי במקרה זה לא נחקרה כלל תלונתו של התובע, כך שניתן לקבוע כי הופרה חובת הזהירות המוטלת על המשטרה כלפי התובע, אלא שעדיין על התובע להראות כי קיים קשר סיבתי כאמור לעיל. במקרה של חבות יש לבחון הנזקים הנתבעים, לגבי הנכות הרפואית המחלוקת מצומצמת מאוד, יש לבחון מהי הנכות התפקודית, מהו שכר הבסיס המוכח לצורך חישוב הפסדי שכר לעבר ופגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד ומהו הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאב וסבל, עזרת צד ג' וההוצאות שהוציא התובע בגין הפגיעה. דיון אחריות הנתבעת/משטרת ישראל באופן מושגי מהותה של חובת הזהירות המושגית הוגדרה ע"י כב' הנשיא ברק כבר בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1), 113 "אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק" ובמקרה שלנו המזיק לכאורה הינה המשטרה כגוף לאכיפת חוק שלא חקרה כלל את ארוע הפגיעה בו. חשוב לזכור כי מטרת החקירה המשטרתית ותוכנה עומדים למבחן בתיק זה ובאשר למדיניות הראויה אפנה לע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וויס תק-על 2004(2), 1918, מקרה בו היתה משפחת וייס קרבן להתנכלויות חוזרות ונשנות מצד שכניהם כשהמשטרה התעלמה מתלונתם ובית המשפט העליון, כב' הש' דורנר קבעה באותו מקרה כי: "...יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה...אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. חובת הזהירות מהווה איפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי... המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אומנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה...לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול, תוך שיכבד את מתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי. חובת הזהירות המוטלת על המשטרה בטיפול בתלונות אינו שונה איפוא מהותית מחובת הזהירות המוטלת עליה בפעילויותיה האחרות. אף כאן מתחייב איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום בו ישנה סטייה ניכרת ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה". במקרה בו הואשמה המשטרה בהפרת חובת זהירות ישירה נקבע באשר להיקף ההתערבות בשיקול דעתה ע"י כב' הש' ס' ג'ובראן ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, תק-על 2009(3), 1200 , 1208 (2009): "החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. ...איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור...". אמור מעתה על המשטרה מוטלות חבת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע שהגיש תלונה בטענה כי הוא הותקף. חובות הזהירות חייבו את המשטרה לבדוק את התלונה ולפעול למציאת האחראים לארוע. אשוב ואבהיר כי התעלמות מהתלונה כפי שארע בפועל, משמעה הפרת חובות הזהירות ע"י המשטרה, בנסיבות אלו מתייתר הצורך בניתוח עדויות נציג המשטרה רפ"ק גיל דשא, שלא היה מעורב בנושא בזמן אמת ועדותו במבט לאחור, הינה עדות תאורטית. עדות גב' קולן קולן נציגת המוקד להגנת הפרט, שהחלה לעבוד במוקד רק ביולי 2003 ואשר לא היתה מעורבת ישירות בקשר עם התובע, אף היא עדות שאינה תורמת לביאור העובדתי, ניתן להסתמך על המסמכים שצורפו לתצהירה אך לא מעבר לכך. לוח הזמנים הרלבנטי לתביעה. הארוע ארע ביום 5.10.02. התלונה הוגשה ביום 11.12.02, התובע שלח את האישור על הגשת תלונתו ביום 18.12.02 למוקד להגנת הפרט. ביום 10.8.83 פנה המוקד להגנת הפרט למשטרה לברר מה עלה בגורל התלונה, (נספח א' לת/1). ביום 16.9.03 הודיע קצין אח"ק שומרון למוקד להגנת הפרט, כי לא אותר תיק פלילי בנושא התלונה, והמוקד להגנת הפרט התבקש להפנות התובע להגשת תלונה, (נספח ב' לת/1). התובע בעדותו טען כי המוקד להגנת הפרט מעולם לא אמר לו כי הוא מתבקש לשוב ולהתלונן: "ש. אמרו לך מתישהו מהמוקד שהמשטרה ביקשה שהמוקד יבקש ממך לבוא שוב בגלל שלא מצאו תמונה שלך? ת. לא אמרו לי כזה דבר. ש. אתה בטוח? ת. לחלוטין. הקישור הפלסטיני אמר לי שנקבעה לי פגישה עם המשטרה הישראלית. (עמ' 28 לפרוטוקול). נסיבות הארוע וקשר סיבתי אקדים ואבהיר כי לאחר שמיעת העדויות, התברר כי יש לבחון את עדויות התביעה בזהירות בשל העובדה כי העדים הגיעו לדיון ברכב אחד, כשבמהלך הנסיעה הם שוחחו ביניהם וגם התובע דאג להזכיר להם את נסיבות המקרה או כדברי עד התביעה מר זאהי ודיע בני מניה: "ש. איך הגעתם לכאן היום? ת. הוא התקשר אליי ואמר לי שיש להם משפט ב - 2/4. באנו מהגדה ברכב ישראלי. ש. נסעתם כולכם ביחד? ת. כולנו באנו ברכב הזה אך כל אחד שילם את חלקו.... ש. דיברתם ביניכם. כל אחד סיפר לשני מה קרה לו? ת. כן. ש. בעצם אתה שמעת מה קרה לכל אחד מהעדים האחרים? ת. אני מכיר את הסיפור. אני מהכפר ואני לא בא מבחוץ. ש. האם אתה שמעת מהעדים האחרים כל אחד את הסיפור שלו בדרך לכאן? ת. מי שהיה איתנו זה התובע והוא נזכר במה שקרה. ש. ואמר לכם? ת. כן", (עמ' 8-9 לפרוטוקול). זהות הפוגעים מעדויות התביעה מסתבר כי התובע ועדיו ידעו את זהותו של ראש התוקפים, ר' סעיף 6 לתצהירו ת/5 ועדותו של התובע: "ש. זה מקום שנמצא ליד ינון וגר שם אדם בשם אברי רן והוא מישהו שמכירים אותו טוב אצלכם? ת. יכול להיות שהוא הולך לינון או גר בינון אך אצלנו הוא לא מוכר. ש. אתה מכיר את השם? ת. מכיר והייתי מכיר אישית כי הייתי הולך לינון כי יש לי חבר שם. ש. אתה אומר בתצהיר שלך שאחד מהתוקפים אתה מכיר את השם שלו. ת. אברי היה איתם. ש. אברי רן? ת. כן. ש. הוא היה עם התוקפים? ת. כן", ש. אתה אומר שהיה אדם אחד מבוגר והוא היה אחראי עליהם וזה אברי רן? ת. כן הוא היה מדבר איתם וזה הוא. ש. הוא אמר להם להרביץ כמו שכתבת? ת. כן. ש. אברי לא גר באיתמר אתה יודע את זה? ת. אנחנו מכירים אותו מינון. האנשים שגרים בינון מכירים ורואים את אברי בינון. איפה הוא גר אני לא יודע. כאשר המוכתר של ינון צריך משהו הוא מדבר עם אברי רן. בהתחלה זה היה ככה אך אחר כך שנוצרו משרדי הקשר זה בוטל. ש. מתי זה היה? ת. לפני שנת 2002 היו מדברים עם אברי רן. אני כ - 20 שנה עובד בישראל. היינו יושבים עם המתנחלים שותים ביחד אוכלים ביחד. היו באים לבעלי הצאן והאדמות ויושבים איתם וזה היה לפני האירועים". (עמ' 24 לפרוטוקול). בסעיפים 36-37 לתצהירו ת/5 טוען התובע כי הוא גם יודע את מקום מגוריו של אותו אברי רן ובסעיף 39 לתצהיר הוא מוסיף: "זכור לי כי החוקר חרב התפלא נוכח הפרטים הרבים שאני מסרתי לו לגבי התוקפים ובמיוחד כאשר נתתי לו שם של מישהו שהיה שותף לתקיפה והחוקר רשם את הכל". בנוסף ר' עדותו של עד התביעה מר תאופיק: "ש. התובע אומר שאת אחד מהם הוא יודע איך קוראים לו. הוא היה מנהיג? ת. האחראי עליהם קוראים לו עברי ואיני יודע את שם משפחתו.... ש. איך אתה יודע שזה שמו? ת. שמעתי. ש. שאנשים קראו לו? ת. לעיתים אנחנו בעקרבה מגיעים לתמר ושומעים אנשים צועקים לעברי", (עמ' 17-18 לפרוטוקול). העד הנוסף מר עאקף וואסף בני ג'אבר, התפתל מעל דוכן העדים באשר להכרותו של התוקף מר אברי רן, אך גם הוא אישר כי אותו אדם המוכר ממפגשים קודמים כונה בשם "אברי", (עמ' 44-45 לפרוטוקול). אדגיש כי מיקום הפגיעות בחלקו הקדמי של גוף התובע מחזק את היכולת של התובע לראות ולזהות את תוקפו, במיוחד כשיש לו עם התובע-כטענת התובע- היכרות מוקדמת. התובע במסגרת כתב הטענות והראיות שהציג, לא טען כי ניסה לאתר את כתובתו של אברי רן ונכשל. בעילות התביעה, טבועה ההנחה כי התובע לא ידע את זהות הפוגעים בו וללא עזרת המשיבה נמנעה ממנו האפשרות לפעול נגדם בהליך אזרחי, משהסתבר כי הנחה זו אינה נכונה, נשמט הבסיס לתביעה. התובע בהתנהגותו ניתק כל קשר סיבתי בין אי חקירת הארוע לבין הנזק הראייתי שלכאורה נגרם לו. התובע ידע את זהות התוקף, הוא בחר שלא להגיש נגדו תביעה, ואדגיש כי התובע היה צריך להבין בשלב מסוים כי תלונתו אינה מטופלת, הוא לא עשה דבר בענין. קביעה זו חלה הן לגבי עילת הרשלנות והן לגבי עילת הפרת חובה חקוקה. חשוב לזכור כי לאורך כל הדרך זכה התובע ליעוץ מקצועי מהמוקד להגנת הפרט, שהינחה אותו להגיש תלונה, דאג להיות בקשר עם הרשויות על למנת לוודא כיצד מתפתחת החקירה ולמעשה סייע בהגשת התביעה לבית המשפט ועל רקע זה יש לתת משקל לאותה התנהגות. התובע נפגע בארוע משנת 2002, בשנת 2003 הובהר למוקד להגנת הפרט שפעל גם מטעם התובע כי התלונה אבדה ולא נפתחה חקירה כלל. התובע ידע כי עילת תביעתו נגד המזיק הישיר והעיקרי עלולה להתיישן בחלוף 7 שנים, למרות זאת אץ התובע להגיש תביעתו בשנת 2004 נגד המדינה כמי שלא סייעה לו בשיפור המצב הראייתי ובכך זנח במופגן את מסלול התביעה האזרחי נגד המזיק העיקרי והשמיט את הבסיס לתביעתו הנוכחית. אזכיר כי בלב דיני הנזיקין עומד העיקרון של השבת המצב לקדמותו, התובע בהתנהגותו הראה כי אין לו ענין לפעול נגד המזיק העיקרי, גם ללא ההליך הפלילי ומכאן שאין מה להשיב ככל שמדובר בהתנהגות הנתבעת. לאור גרסת התובע מיד לאחר האירוע, ניתן לקבוע כי הוא ידע את זהות המזיק, היו לו 4 עדי ראיה שתומכים בטענותיו, הוא יכול היה להגיש תביעה אזרחית גם ללא אותה הרשעה בפלילים-אם היתה בכלל- בעקבות החקירה שלא נעשתה. בהתנהגותו הראה התובע כי אין לו ענין בתביעת המזיק העיקרי, וחשוב להדגיש כי חזית המחלוקת במסגרת תביעה זו, אינה התנהגות מדינת ישראל בקשר לחקירת עבריינים באופן כללי. על הפרק תלונה ספיציפית שהוזנחה ברשלנות של הנתבעת ונזקי גוף שנגרמו לכאורה לתובע הספיציפי. לא היתה כל מניעה כי התובע יפעל ישירות לקבלת הפיצוי מהמזיק העיקרי, משלא עשה כן בנסיבותיו של תיק זה אין לו אלא להלין על עצמו, שכן לאור התנהגות התובע, ניתן לקבוע כי אין כל קשר סיבתי בין אי חקירת האירוע בידי המשטרה לבין אי קבלת הפיצוי מהתוקפים, שתקפו את התובע לטענתו. לכך אוסיף כי התובע נכשל בהוכחת כל אחד מהרכיבים שפורטו בסעיף 16 לעיל. התובע הביא לעדות את מר עאטף תאופיק בני ג'אבר, שלטענתו הותקף אף הוא באותו יום, בעת שעבד בחלקה אחרת. על הבעיתייות בתלונת התובע, על כל המשתמע מכך באשר להגשת כתב אישום והסיכוי להרשעת התוקפים בפלילים, ניתן היה ללמוד מעדות עד התביעה מר תאופיק שראה את התוקפים לטענתו. התובע טען כי בראש התוקפים עמד יהודי בשם אברי, אשר דמותו ידועה (ר' נ/4), אלא משהוצגה תמונתו בפני עד התביעה מר תאופיק שטען כי ראה את התוקפים, הסתבר כי לטענתו אברי לא היה במקום: "ש. אני מציג לך תמונה. ת. לא ראיתי אותו.... ש. כאשר היה האירוע האם ראית את האדם שאת תמונתו אני מציג לך? ת. לא. ש. אתה בטוח? ת. כן", (עמ' 18 לפרוטוקול). סתירה מהותית שמטילה ספק באשר לסיכוי הרשעת אותו חשוד לכאורה. מעדויותיהם של התובע ומר תאופיק עלו תמיהות, הם תארו כ-15-20 יהודיים דתיים, לובשי שחור עם ציציות ופאות כשהם נוסעים בשבת בשני ג'יפים (עמ' 17,24), תמיהות שמטילות צל כבד באשר לסיכוי ההרשעה או למצער העמדה לדין של מתנחלים יהודים חובשי כיפה ובעלי פאות וציציות המתוארים כמי שנוסעים בשבת, כ-10 אנשים בכל ג'יפ. עוד אבהיר כי פרט למנהיג התוקפים שזוהה ע"י התובע, לא הוכח כי הפרטים שמסר התובע איפשרו חקירה משטרתית כלל וכלל. את יתר התוקפים תאר התובע בתיאור כללי ביותר, תיאור של תוקפים רבים (15-20 במספר), שיכולים היו להגיע על פי עדי התביעה מישובים שונים. את האפשרות למצוא מימצאים בזירת הארוע, סיכל התובע בהשתהותו בהגשת התלונה, למשך למעלה מחודשיים (התלונה בגין ארוע מיום 5.10.02 הוגשה ביום 11.12.02). התובע כאמור לא הראה בהתנהגותו כי יש לו ענין בהליך האזרחי, או כי יכול היה לזכות בתביעת נזיקין, הן באשר לאחריות והן באשר לגובה הנזק הנתבע (2,653,910 ש"ח) כפי שיפורט להלן. לאור האמור לעיל דין התביעה להדחות. שיעור הנזק למעלה מן הצורך אנתח הראיות שהוצגו במשפט בקשר לנזק. התובע יליד 1.9.59, הארוע ארע ביום 5.10.02, כשהתובע היה בן כ-43 שנים. מקצועו עובר לארוע היה רצף, אך הוא התפרנס גם ממסיקת עצי הזית שלו, מקום בו ארע הארוע. שכר הבסיס התובע בתשובות לשאלון נ/2 השיב כי עבד כרצף בפתח תקווה, בין השנים 1996-2000, "אחרי שנת 2000 לא קיבלתי אישורי כניסה לישראל ועברתי לעבוד בעבודות מזדמנות אצל מעבידים שונים בכפר עקרבא ובשכם ובכפרים סמוכים", (תשובה 16ב' לנ/2). הוא שב ואישר בתשובה 17 כי משנת 2000 עקב אי קבלת אישורי כניסה לשם עבודה בישראל, ירדה רמת הכנסתו. גם לפי ריכוז נתוני שירות התעסוקה (נספח ב' לתצהיר התובע ת/5) ניתן לראות כי העבודה האחרונה שביצע התובע בשטח ישראל היתה בחודש 9/00 והעבודות שביצע לא היה על בסיס של קבע אלא במספר ימים משתנה בכל חודש. התובע לא הציג ראיה כל שהיא לגבי השתכרותו מחודש 9/00 ועד למועד הארוע 10/02, שנתיים שמהן היה ניתן ללמוד על יכולת השתכרותו ועל הפסדי השכר. בניגוד לנתונים אלו, טען התובע בסעיף 15 לתצהירו כי שכרו כרצף עובר לאירוע היה 7,500 ש"ח לחודש, ראיות כל שהן להוכחת טענה זו הוא לא הביא. התובע בנסיבות אלו לא הוכיח מהו שכר הבסיס ומהו הפסד ההשתכרות שנגרם לו בעבר ומהו הנזק לעתיד, גם אם היה מבקש התובע לחשב את שכרו לעתיד לפי שכר מינימום מסוים, שכר זה אינו בידיעתו השיפוטית של בית משפט והיה עליו להציג נתונים בשלב הבאת הראיות. שיעור הנכות הרפואית פרופ' צינמן שמונה בהסכמה כמומחה מטעם בית משפט קבע כי השבר ברגל שמאל התחבר בעמדה אנטומית כשלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%. באשר לפגיעה בעין כל צד הסתמך על חוות דעת מטעמו (ללא חקירת המומחה), המומחה מטעם התובע דר' סלים בשארה העריך את הנכות הרפואית הצמיתה בשיעור של 37% בגין עיוורון בעין ימין, עקירת העין והפציעה החודרת. מומחה הנתבעת פרופ' גיורא טרייסטר העריך הנכות בשיעור של 35%. הנני סבור כי יש להעמיד את הנכות הרפואית בגין הפגיעה בראיה בשיעור של 36% וביחד עם הנכות האורטופדית בשיעור של 5%, הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 39.2%. כאב וסבל בהתחשב בטיבה של הפגיעה, הנכות הרפואית, הניתוחים ו-14 ימי האשפוז הנני סבור כי לו היה זכאי התובע לפיצוי יש להעמידו על 150,000 ש"ח. אין לכלול במרכיבי הפיצוי, "פיצוי חוקתי" כטענת התובע בסיכומיו או פיצוי בגין פגיעה נפשית שלא הוכחה כלל. נכות תפקודית בתקופה שלפני הפגיעה עבד התובע כרצף, גם בתחום מדינת ישראל. מעדויות התובע אשתו הסתבר כי בנוסף עבד התובע במסיק זיתים- במהלך עבודה זו נפגע. התובע טען בתצהיר התשובות לשאלון (שאלה 31 לנ/2) כי נפגעה יכולתו לנהוג בשל הארוע וכי הוא לא נוהג גם במועד מתן התשובות. בניגוד להצהרת התובע מעדות אשתו הסתבר כי התובע נוהג ברכבו, (עמ' 13). בהתחשב בפגיעות שנפגע התובע, בחוות דעת הרופאים ובעדותו, אין לתובע נכות תפקודית בתחום האורטופדי ויש לדעתי להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית-דהיינו בשיעור של 36% לצמיתות, ר' לענין זה פסק דינו של כב' הש' י' עמית, ע"א 9721/07 איסכור שרותי גילוון נ' חנניה גוזלן, . עזרת צד ג' אשת התובע, גב' אמל סעדה אותו במהלך הטיפול והשיקום לאחר הארוע. בסעיף 6 לתצהירה ת/3, היא מתארת כי עזרה לו "עזרה צמודה בכל אשר ביקש, בעיקר הבאתי לו אוכל ושתייה, עזרתי לו ללכת להתרחץ, עזרתי לו להתקלח, עזרתי לו ללכת לשירותים, עזרתי לו להתלבש, עזרתי לו לקום ממיטתו...". לטענתה זו עזרה צמודה זו נמשכה שנתיים ולאחר מכן ההיקף היה מצומצם יותר והתבטא בעיקר בליווי לטפולים רפואים. עדותה של האשה בנושא זה אמינה עליי והיא מתיישבת עם סוג הפגיעות שנפגע התובע, בנסיבות אלו הנני מעריך את גובה הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בשיעור של 70,000 ש"ח. לא הוכח צורך בעזרת צד ג' לעתיד, ר' תשובת התובע לשאלון, תשובה 20ג' לנ/2. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות התובע מעמיד בסיכומיו את הפיצוי בגין ראשי נזק אלו, על 300,000 ש"ח. התובע לא הציג ראיות כל שהן לתמיכה בטענותיו, ברשותו קבלה אחת בסכום של 200 ש"ח שאף היא לא נושאת את שמו. בחקירתו הנגדית הוא הבהיר כי: "ש. איזה טיפולים רפואיים ותרופות אתה מקבל במסגרת הביטוח הזה? ת. את הניתוחים עשתה לי הרשות הפלסטינית וזה עד תאריך מסוים. לאחר שסיימתי את הניתוחים שלי הרשות מטפלת בי על חשבונה. מיד לאחר סיום הניתוחים והטיפול הכל על חשבוני", (עמ' 30). לתובע על פי עדותו יש ביטוח רפואי של הרשות הפלסטינית, התובע לא ידע להגיד מהו הטפול העתידי אותו יצטרך לממן מכיסו ומה הטיפול המכוסה ע"י שרותי הבריאות הפלסטיניים, (ר' עדותו בעמ' 30 וחקירתו החוזרת בעמ' 31). בהעדר ראיות לא זכאי התובע לפיצוי בגין מרכיב זה. ניכויים התובע בתשובה 18 לשאלון נ/2 טען כי לא קיבל עזרה כלכלית מאף אדם והוא הוסיף בתשובה 37 כי היו הבטחות לסייע לו, אלא שהוא "לא קיבל כלום בפועל". בחקירתו הנגדית הסתבר כי התובע לא דייק בפרטים שנמסרו בתצהיר התשובות. "ש. האם קיבלתם בעקבות האירוע סיוע אחר ממישהו כמו כסף או אוכל? ת. היו נותנים לי 700 ₪ במשך שנתיים עד שהחלמתי. 700 ₪ לכל חודש". (עדות התובע כמתואר בעמ' 30). לו היה נפסק פיצוי לתובע, היה מקום לנכות סכומים אלו. סיכום לאור האמור לעיל הנני מורה על דחיית התביעה. בנסיבותיו של תיק זה, לרבות המחדל של אי פתיחה בחקירה, כל צד ישא בהוצאותיו. נזק ראייתינזיקין