קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת סוחר רכב נגד הבנק: המחלוקת ועיקרי טענות הצדדים 1. התובע הוא סוחר רכב, שותף בעסק בשם "ארביב סוכנויות" למכירת כלי רכב משומשים. ביום 15.4.07 מכר התובע לגב' (הצד השלישי; להלן: הקונה) רכב ניסן אלמרה, מודל 2004, תמורת 60,800 ₪. העסקה בין התובע לבין הקונה נקשרה לאחר שהקונה בדקה את הרכב במוסך-בדיקה: סייקו טסט 2003 בע"מ וקיבלה דו"ח בדיקה ולפיו יש ברכב ליקויים בעלי משמעות נמוכה. הקונה שילמה לתובע כמחצית ממחיר הרכב, ואת המחצית השנייה (30,000 ₪) היא התכוונה לשלם באמצעות הלוואה שביקשה מהנתבע, בנק ירושלים בע"מ (להלן: הבנק). ביום העסקה: 15.4.07 הוציא הבנק כתב התחייבות כלפי התובע, ובו נאמר כי עם רישום זכויות הבעלות ברכב על שם הלווה (הקונה), כשהן חופשיות מכל משכון, שיעבוד, עיקול או זכות של צד שלישי, למעט שיעבוד לטובת הבנק - יעביר הבנק 30,000 ₪ לתובע (להלן: מסמך ההתחייבות). במסמך ההתחייבות נכלל סייג: כי במועד העברת התשלום לא תהא מניעה חוקית או אחרת להעברתו. משהמציאה הקונה את מסמך ההתחייבות למי מנציגי התובע (איש המכירות שלו, מר שמעון ג'רבי, או אחיו), הועברה הבעלות ברכב על שם הקונה, על מנת לאפשר רישום שיעבוד עליו, לטובת הבנק, וביצוע ההלוואה לקונה, אשר סכומה נועד להעברה אל התובע, על פי מסמך ההתחייבות. הרכב אף נמסר לחזקת הקונה. כעבור יומיים ביצעה הקונה בדיקה נוספת של הרכב, במכון רישוי עמק חפר, וקיבלה חוות דעת כי יש בו פגיעות-שילדה, שהם בגדר ליקויים בעלי משמעות גבוהה. על כן פעלה הקונה לביטול העסקה: היא ביטלה את בקשת ההלוואה מהבנק, וההלוואה אמנם לא בוצעה. הקונה ביקשה אף להחזיר את הרכב לעסק של התובע ולקבל בחזרה את הסכום ששילמה על חשבון העסקה, אך נציגי התובע לא הסכימו לכך. התובע העיד כי הסיבה לכך היתה, שבקשה זו באה לאחר שהבעלות ברכב כבר הועברה על שם הקונה (התובע אמר בעדותו כי לו היתה הקונה מבקשת לבטל את העסקה לפני העברת הבעלות אליה, בטענה כי בדיקה נוספת שערכה העלתה שהרכב "לא בסדר", הוא היה מסכים לביטול העסקה). הרכב נותר בחזקת הקונה. משביטלה הקונה את בקשת ההלוואה, לא העביר הבנק לתובע את הסכום, על פי מסמך ההתחייבות (ב"כ הבנק מסר כי השיעבוד שנרשם על הרכב לטובת הבנק הוסר, משלא בוצעה ההלוואה). 2. התובע פתח כנגד הבנק הליך הוצאה לפועל, לביצוע מסמך ההתחייבות. ניתנה לבנק רשות להתגונן, והוא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הקונה. התובע טוען כי התנאי היחיד להעברת הסכום אליו, על פי מסמך ההתחייבות, הוא העברת הבעלות ברכב על שם הקונה, כשהיא נקייה ממשכון, עיקול או שיעבוד (למעט השיעבוד שלטובת הבנק עצמו). התובע קיים תנאי זה והעביר את הבעלות על שם הקונה, כשהיא נקייה מזכויות אחרות כאמור. על כן קמה חובתו של הבנק, בהתאם למסמך ההתחייבות, להעביר אליו את הסכום של 30,000 ₪. עוד טוען התובע כי הוא הסתמך על מסמך ההתחייבות של הבנק, ובהסתמכו עליו העביר את הבעלות ברכב לקונה ובכך שינה את מצבו לרעה. העברת הבעלות ברכב על שם הקונה נדרשה על מנת שהבנק יוכל לרשום את השיעבוד לטובתו, ורק לאחר מכן יכול היה התובע לקבל את הסכום, על פי מסמך ההתחייבות. התובע העיד כי הבנק דורש לקבל את טופס העברת הבעלות ברכב, טרם העברת הסכום על פי מסמך ההתחייבות. הדבר עולה אף מהרישא של סעיף 9 לתצהירו של מנהל סניף הבנק, מר שוורצבלט, ומדבריו בעדותו (בעמ' 16 לפר'). התובע טוען כי נטילת הלוואה מבנק, על ידי קונה הרכב, והוצאת מכתב התחייבות של הבנק כי יעביר אליו את סכום ההלוואה, היא שכיחה ומקובלת בעסקו, וכי מעולם קודם לכן הוא לא נתקל בהפרה, על ידי הבנק המלווה, של התחייבות מסוג זה. הבנק טוען כי משביטלה הקונה את בקשת ההלוואה, נוצרה "מניעה חוקית או אחרת" להעברת הסכום אל התובע. בכך התקיים הסייג שבמסמך ההתחייבות, והבנק פטור מהתחייבותו זו. עוד טוען הבנק כי התובע נהג בניגוד למקובל, בכך שהעביר את הבעלות על שם הקונה טרם קבלת מלוא התמורה עבור הרכב; אך כאמור - ללא העברת הבעלות לא ניתן היה לרשום את השיעבוד על הרכב לטובת הבנק, וללא רישום השיעבוד לא היה הבנק מעביר אל התובע את הסכום על פי מסמך ההתחייבות. על כן אין ניתן לקבל טענה זו של הבנק. על כל פנים, לטענת הבנק, התובע התרשל בכך שמסר לקונה את החזקה ברכב טרם קבלת מלוא סכום התמורה עבורו. הקונה (הצד השלישי) טוענת כי התובע רימה אותה לגבי מצבו של הרכב, ועל כן היתה זכאית לבטל את העסקה. עוד טוענת היא כי משלא נטלה את ההלוואה מהבנק, הרי אינה חייבת לבנק דבר, ועל כן בכל מקרה יש לדחות את ההודעה לצד השלישי. טענה אחרונה זו ניתן להסיר כבר בשלב זה, כיוון שההודעה לצד שלישי לא הוגשה על בסיס חוב-הלוואה של הקונה כלפי הבנק, אלא על בסיס בקשת-ההלוואה שלה, לצורך השלמת הסכום שנדרש לה לרכישת הרכב. הבנק מצידו הוציא לתובע את מסמך ההתחייבות, תוך הסתמכות על בקשת-ההלוואה של הקונה. טענתו של הבנק כלפי הקונה היא, כי ככל שהבנק יחוייב לשלם לתובע את הסכום על פי מסמך ההתחייבות, הרי זה נזק שנגרם לו על ידי הקונה, כתוצאה מכך שחזרה בה מבקשת-ההלוואה, לאחר שהבנק הוציא את מסמך ההתחייבות ולאחר שהתובע העביר את הבעלות ברכב על שם הקונה. זה הוא הבסיס להודעה לצד שלישי, ולא ההלוואה אשר לא ניטלה על ידי הקונה. הבנק מסתמך גם על התחייבותה של הקונה, בסעיף 75 להסכם פתיחת החשבון, שנעשה רק לשם נטילת ההלוואה דנן, לשפות את הבנק בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהליכים משפטיים שיינקטו כנגדו בקשר עם השירותים הבנקאיים שנתן ללקוחה (סעיף 18 לסיכומי ב"כ הבנק). העדויות 3. הן התובע והן מנהל סניף הבנק, מר שוורצבלט, העידו כי מתן הלוואה לקונה רכב, לצורך רכישתו, הוא שכיח. מר שוורצבלט העיד כי הפנייה בבקשה להלוואה כזאת יכולה לבוא הן מסוחר הרכב, הן מהקונה-הלווה והן ביוזמת הבנק. אין מחלוקת כי במקרה זה הופנתה הקונה אל הבנק על ידי סוכנות התובע, אשר אף סייעה בהמצאה לבנק של המסמכים שנדרשו על ידו לצורך בדיקת הבקשה להלוואה. מר שוורצבלט העיד כי לגבי הרכב, המסמכים שהבנק דורש הם רישיון הרכב ודו"ח של מכון בדיקה לגבי מצבו. דו"ח הבדיקה של מכון סייקו טסט - שעל פיו החליטה הקונה לרכוש את הרכב - הועבר אל הבנק, ואף הבנק הסתמך עליו, כשהחליט לאשר את בקשת ההלוואה. מר שוורצבלט העיד כי הבנק קיבל את הבדיקה על ידי מכון סייקו טסט כמהימנה. הוא אישר כי אלמלא ביצעה הקונה את הבדיקה הנוספת - שבה, על פי הנטען, התגלתה פגיעה בשילדת הרכב - היה הבנק מעביר את הסכום לתובע, על פי מסמך ההתחייבות, בהסתמך על הבדיקה של מכון סייקו טסט. מר שוורצבלט העיד כי בעת המצאת המסמכים לבנק, ובהם דו"ח הבדיקה של סייקו טסט, לא העלתה הקונה טענה כי התובע הוא ששלח אותה לבדוק את הרכב במכון סייקו טסט, וכי מכון זה פועל מטעמו של התובע ובשיתוף פעולה עמו. לדבריו, הקונה העלתה טענה זו רק בשלב שבו ביקשה לבטל את העסקה על סמך הבדיקה הנוספת, וזאת לאחר שהבעלות ברכב כבר הועברה על שמה. מר שוורצבלט העיד כי ההלוואה מתחילה "לרוץ" עם העברת בעלות "נקייה" ברכב על שם הקונה, דבר שמאפשר לבנק לרשום את השיעבוד לטובתו. הוא העיד כי לאחר העברת הבעלות כאמור, אין הבנק זקוק לאישורו של הלקוח-הלווה על מנת לבצע את ההלוואה ולהעביר את סכומה אל סוחר הרכב, על פי מסמך ההתחייבות, אלא הוא מודיע ללקוח על ביצוע ההלוואה. מר שוורצבלט העיד כי כאשר התקשר אל הקונה על מנת להודיע לה על ביצוע ההלוואה, היא השיבה כי במקביל, היא מנסה להשיג אותו על מנת למנוע את העברת סכום ההלוואה אל התובע. לא נערכה כל תרשומת בדבר הודעה זו של הקונה לבנק, ועל כן אין תיעוד של הבנק לגבי מועדה ותוכנה של אותה הודעה. במכתב של ב"כ הקונה אל הבנק, מיום 19.4.07, ארבעה ימים לאחר עסקת הרכישה של הרכב (נספח ה' לתצהירו של מר שוורצבלט) נאמר כי אין זה עניינו של הבנק מדוע מורה לו הקונה שלא להעביר כספים לתובע, והבנק חייב לבצע את ההוראה כלשונה. מר שוורצבלט טען כי בשיחת הטלפון שלו עם הקונה, היא מסרה לו שפנתה למכון בדיקה אחר, והסתבר שהרכב עבר תאונה קשה, ועל כן היא מבקשת לבטל את העסקה ולהחזיר את הרכב לתובע, כיוון שהתובע הטעה אותה לגבי מצבו של הרכב. לשיטתו של מר שוורצבלט, מדובר במצג שווא שמהווה "מניעה חוקית" לביצוע עסקת ההלוואה ולהעברת סכומה לתובע, היינו - מתקיים הסייג שבמסמך ההתחייבות. כפי שצויין, השיחה עם הקונה לא תועדה כלל. בהעדר תיעוד אודות שיחה זו ומועדה, אין ניתן לדעת מה היה הפרש הזמן בינה לבין מכתבו של ב"כ הקונה אל הבנק. מר שוורצבלט העריך כי אפשר שמכתב זה נשלח באותו יום שבו התקיימה שיחת הטלפון. ב"כ התובע עימת את מר שוורצבלט עם כך שמהאמור במכתב של ב"כ של הקונה עולה כי הקונה לא מסרה לו מה הסיבה שבגינה היא מורה לבנק שלא להעביר את סכום ההלוואה לתובע, אך מר שוורצבלט עמד על טענתו כי הקונה מסרה לו, בשיחת הטלפון, אודות מצג השווא הנטען, על ידי התובע. מר שוורצבלט אישר כי מסמך ההתחייבות הוצא על ידי הבנק לתובע "כדי שארביב, על סמך ההתחייבות הזו של הבנק, יעביר את הבעלות לכרמלה, ימסור לה את המכונית, לצורך רישום השיעבוד לטובת הבנק" (בעמ' 18 לפר'). עם זאת, טען מר שוורצבלט כי היה על התובע להמתין במסירת החזקה הפיזית ברכב לקונה, עד שיקבל את העברת הסכום מהבנק. בתשובה לשאלה של ב"כ הקונה בעניין הוראה בכתב על ידה לבצע את העברת הכסף לתובע, הפנה מר שוורצבלט לסעיף 10 של בקשת ההלוואה, שצורפה לתצהירו. בסעיף זה מצוייה הוראה בלתי חוזרת של הלקוח-הלווה לבנק לבצע את ההלוואה, אם תאושר. מר שוורצבלט העיד כי הקונה לא היתה לקוחה של הבנק, וכי פתחה חשבון רק לצורך ביצוע ההלוואה שביקשה. ב"כ הקונה עימת את מר שוורצבלט עם כך שבסעיף האמור של בקשת ההלוואה לא מולאו פרטים לגבי האדם או הגוף, שאליו צריך הבנק להעביר את סכום ההלוואה, ועל כן יכלה הקונה לבקש להעבירו לגורם אחר מאשר התובע. מר שוורצבלט שלל אפשרות כזאת: "מדובר בהלוואה ספציפית, להעברה לאותה סוכנות שמוכרת את הרכב. זו עסקה ספציפית. זה לא שיש לה חשבון שוטף אצלנו, שהיא יכולה להורות להעביר כספים באופן אחר" (בעמ' 21 לפר'). לשאלה מדוע - על אף ההוראה הבלתי חוזרת והייעוד הספציפי של סכום ההלוואה - לא העביר הבנק את הסכום לתובע, חזר מר שוורצבלט על הסברו כי טענת הקונה בדבר מצג השווא לגבי הרכב, שהתגלה בבדיקה הנוספת, מהווה "מניעה חוקית" להעברת הסכום לתובע ובאה בגדר החריג שבמסמך ההתחייבות. בדומה לתובע, העיד אף מר שוורצבלט כי מבין העסקות השכיחות של הלוואה לצורך רכישת רכב, זו פעם ראשונה שאירע שהקונה ביטל את בקשת ההלוואה לאחר שהבעלות ברכב כבר הועברה אליו. 4. הקונה העידה כי מר ג'רבי, איש המכירות של התובע, הוא שכן ומכר שלה, וכי סמכה עליו בעיניים עצומות. לדבריה, מר ג'רבי המליץ לפניה לבצע את בדיקת הרכב במכון סייקו טסט ואף לקח אותה לשם. הקונה העידה כי התובע המליץ לפניה להחליף את בלמי הרכב (על פי דו"ח הבדיקה של מכון סייקו טסט, הם נמצאו בלתי תקינים). הקונה פנתה למוסך על מנת להחליף את הבלמים, ושם נאמר לה שיש פגיעה קשה ברכב והומלץ לבצע בדיקה נוספת במכון עמק חפר. הקונה אישרה כי פנייתה למכון עמק חפר נעשתה בשל מה שנאמר לה במוסך, כי יש פגיעה קשה בשילדת הרכב. ב"כ התובע עימת את הקונה עם כך שדברים אלה אינם מתיישבים עם האמור בסעיף 12 לתצהירה, ולפיו היא פנתה למכון עמק חפר כיוון שחששה פן התובע עשה קנוניה עם מכון סייקו טסט. הקונה השיבה כי הגירסה שמסרה בעדותה היא הנכונה, היינו: היא פנתה למכון עמק חפר בגין הדברים שנאמרו לה במוסך שבו ביקשה להחליף את הבלמים. היא הסבירה כי החשד לקנוניה בין התובע לבין מכון סייקו טסט התעורר אצלה רק לאחר הדברים שנאמרו במוסך ולאחר הבדיקה במכון עמק חפר. הקונה העידה כי באה בטענות אל מר ג'רבי, והוא הרגיע אותה והבטיחה להחליף את הרכב בטוב ממנו ואף לפצותה. לגירסה זו אין זכר בכתב הגנתה של הקונה ואף לא בתצהירה. היא הסבירה זאת בכך ש"לא חשבה על כך" וכי קיוותה שהסוכנות של התובע תחליף לה את הרכב. הקונה העידה כי יומיים-שלושה לאחר הבדיקה במכון עמק חפר, היא פנתה אל הבנק בדרישה שלא לבצע את ההלוואה. לדבריה, היא מסרה למר שוורצבלט את דו"ח הבדיקה של מכון עמק חפר. הקונה לא זכרה אם היתה שיחת טלפון בינה לבין מר שוורצבלט, שבה הוא הודיע לה על אישור ההלוואה. לדבריה, ההלוואה אושרה לפני בדיקת הרכב במכון עמק חפר. עוד העידה הקונה כי תחילה ביקשה מהבנק להמתין עם העברת הכסף לתובע, עד שתמציא לו את דו"ח הבדיקה של מכון עמק חפר, וכך אמנם עשתה. ב"כ הבנק ניסה לברר עם הקונה מה היתה בדיוק ההוראה שנתנה לבנק: האם להמתין עם העברת הכסף לתובע, או - לא לבצע העברה זו. הקונה השיבה: "אמרתי שהלכנו לבדיקה, ויש לי מסמכים של בדיקה שנייה, ושאני באה אליו ומביאה לו את המסמכים. הראיתי לו אותם. ש. זאת אומרת שמבחינתך הבנק יכול היה לבצע את ההלוואה כי לא אמרת לו לא? ת. לא יודעת. אם אני חתומה, יכול להיות שהוא כן היה יכול לבצע. לא מבינה. ש. אמרת שגילית שהרכב פגום. האם למרות זאת, מבחינתך זה היה בסדר שהבנק ישלם את הכספים לארביב? ת. לא יודעת לענות על השאלה" (בעמ' 27 - 28 לפר'). הקונה העידה כי שבה ופנתה אל איש המכירות ג'רבי, והלה חזר והבטיח לה לחפש עבורה רכב אחר ובדרך זו לפתור את הבעיה. לשאלה האם לא עשתה דבר, כשהבטחה זו לא קויימה, השיבה הקונה: "מה אני צריכה לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכסף שלי אצלו, הרכב אצלי" (בעמ' 28 לפר'). דיון 5. לב המחלוקת: האם חב הבנק כלפי התובע על פי מסמך ההתחייבות, או שבנסיבות העניין התקיים הסייג שבמסמך ההתחייבות שפוטר את הבנק מהתחייבות זו. אם יימצא שהבנק חב כלפי התובע, האם יש לקבל את ההודעה לצד שלישי כנגד הקונה. 6. בפתח הדיון אסיר מעל לפרק טענה שהעלו ב"כ הבנק וב"כ הקונה: כי יש לדחות את התביעה, כיוון שעדותו של התובע היא עדות שמיעה. התובע לא פגש בקונה ולא חתם על זיכרון הדברים לרכישת הרכב, ואף לא היה מי שקיבל את מסמך ההתחייבות. גם כשהקונה ביקשה לבטל את העסקה, היא פנתה אל מר ג'רבי, ולא אל התובע עצמו, והתובע לא שוחח עמה ישירות. כל הטיפול בעסקה עם הקונה נעשה על ידי איש המכירות מטעם התובע, מר ג'רבי, ולא על ידי התובע עצמו, וכל שהעיד התובע בעניין העסקה הוא עדות שמיעה. כיוון שעדות שמיעה אינה קבילה, יש, לשיטתם, לדחות את התביעה. אני דוחה טענה זו. יישומו של הכלל כנגד קבילותה של עדות שמיעה הוא כשיש מחלוקת על העובדות, ואזי אין עדות שמיעה קבילה כראייה לאמיתות של תוכן עובדתי, שהעד אינו יכול להעיד עליו ממקור ראשון. אולם בענייננו, העובדות הרלבנטיות לצורך הכרעה אינן שנויות כלל במחלוקת. אין מחלוקת בדבר עסקת הרכישה של רכב, ומסמך ההתחייבות של הבנק שנלווה אליה. כלל נוסף הוא: שלוחו של אדם כמותו. אין מחלוקת כי מר ג'רבי פעל בעניין העסקה, וקבלת מסמך ההתחייבות, כשלוחו של התובע, בעל העסק. התביעה נסמכת, בין היתר, על הסכם רכישת הרכב (זיכרון הדברים). חתימת שלוחו של התובע עליו היא כחתימת התובע. הוא הדין במסמך ההתחייבות של הבנק. אין מחלוקת כי נטילת הלוואה על ידי קונה הרכב, ומסמך התחייבות של הבנק כלפי המוכר, לאחר שההלוואה אושרה על ידו, הם דרך שכיחה ומקובלת בהקשר של העסקה המדוברת. את מסמך ההתחייבות ערך הבנק כלפי "ארביב", שהוא שם העסק של התובע (ואף שמו שלו). אף הסירוב לבטל את העסקה ולקבל את הרכב בחזרה, לאחר שהבעלות בו כבר הועברה לקונה, משקף את עמדתו של התובע, בעל העסק. על כן אין רבותא בכך שהפעולות "הפיזיות" שקשורות בעסקה: חתימה על זיכרון הדברים מטעם התובע; קבלת מסמך ההתחייבות מהבנק; אי הסכמה לקבל את הרכב בחזרה לאחר העברת הבעלות בו; נעשו על ידי שלוחו של התובע. דין כל הפעולות הללו של השלוח, כאילו נעשו על ידי התובע עצמו. כיוון שכל העובדות שנוגעות לפעולות הללו אינן שנויות במחלוקת, אין בעדותו של התובע עליהן משום עדות שמיעה שאינה קבילה. 7. אני מסכימה עם ב"כ התובע כי מסמך ההתחייבות הוא, במהותו, מעין "מכתב אשראי" בנקאי, אף אם לא הוכתר באופן "רשמי" בשם זה. תוכנו הוא התחייבות חד משמעית להעביר לספק (התובע) את הסכום שנקוב בו, אם יתמלאו התנאים שננקבו במסמך. זו בתמצית מהותו של "מכתב אשראי" בנקאי. התנאי היחיד לגיבוש ההתחייבות שבמסמך ההתחייבות דנן הוא העברה של הבעלות ברכב לקונה, כשהיא נקייה מכל משכון, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי, באופן שהשיעבוד היחיד על הרכב יהיה זה שהבנק ירשום לטובתו, להבטחת החזר ההלוואה שייתן לקונה לשם רכישת הרכב. אין מחלוקת כי תחילה על הספק לקיים את התנאי של העברת הבעלות "הנקייה", דבר שיאפשר רישום השיעבוד לטובת הבנק, ורק לאחר מכן קמה חובתו של הבנק להעביר אל הספק את הסכום שננקב במסמך ההתחייבות. שלבי העסקה ומשמעותם אף הם אינם במחלוקת: ההלוואה התבקשה לצורך רכישת הרכב המסויים שבו מדובר, והיא מיועדת למטרה ספציפית זו בלבד (עדותו של מר שוורצבלט, בעמ' 21 לפר'). הבנק בודק את הלווה (הקונה) על פי נוהליו (באמצעות תלושי שכר וכד') ומחליט אם לאשר את ההלוואה שהתבקשה. עוד בודק הבנק, בהתאם לנוהליו, את הממכר, הלא הוא הרכב הספציפי שבו מדובר. לשם כך הוא מקבל, בין היתר, את רישיון הרכב ואף דו"ח בדיקה של מכון בדיקה מורשה, על מנת שיוכל לעמוד על נתוניו של הרכב ועל מצבו, בהשוואה לסכום ההלוואה המתבקשת. כך, מר שוורצבלט אישר (בעמ' 15 לפר') כי הבנק דואג לכך שבמקרה של אי פירעון ההלוואה, יהיה בערך הרכב, אשר ימומש באמצעות השיעבוד שנרשם לטובת הבנק, כדי לכסות את ההלוואה. מר שוורצבלט העיד כי לעניין זה מסתפק הבנק בדו"ח בדיקת הרכב על ידי מכון בדיקה מורשה. אין מחלוקת כי מכון סייקו טסט הוא מכון כזה. מר שוורצבלט העיד כי הבנק אמנם הסתמך על דו"ח הבדיקה של מכון סייקו טסט ואף ציין כי בדיקה זו היתה מהימנה בעיני הבנק (בעמ' 22 לפר'). רק לאחר שהבנק בדק כל אלה והחליט לאשר את ההלוואה לקונה, מוציא הוא, כלפי הספק-המוכר, את מסמך ההתחייבות. מסמך זה נועד להבטיח את הספק, על מנת שיסכים לשנות את מצבו לרעה ולהעביר את הבעלות ברכב לקונה, טרם שקיבל את מלוא סכום התמורה עבור הרכב. על כן צודק ב"כ התובע בטיעונו כי מסמך ההתחייבות הונפק על ידי הבנק לתובע "על מנת שינותק הקשר בין רצון או יכולת הקונה לשלם ובין התשלום בפועל, ומשהונפק מסמך הבנק לתובע, שוב אין התובע תלוי ברצון הקונה לשלם את הסכום שבמסמך, או ביכולתו לעשות כן" (בסעיף 7 של סיכומיו). אין מחלוקת כי התובע מצידו קיים את התנאי לכניסתו של מסמך ההתחייבות לתוקף: הוא העביר אל הקונה בעלות "נקייה" ברכב. בכך, על פני הדברים, הופעל מסמך ההתחייבות, היינו - קמה חובתו של הבנק לשלם לתובע על פיו. 8. המחלוקת היא, למעשה בשאלה: האם התקיים במקרה דנן הסייג שבמסמך ההתחייבות, היינו - כי נוצרה מניעה חוקית או אחרת לקיום התחייבותו של הבנק. בסייג האמור שני סוגים של "מניעה": האחד - "חוקית", והשני - "אחרת". אשר למניעה ה"חוקית", מקובלת עלי עמדת ב"כ התובע, כי מניעה זו יש לפרש כמניעה שבדין או שמכוח הדין. הבנק לא טען כי נוצרה מניעה שבדין, היינו - מניעה מכוח הוראת דין כלשהי, לבצע את התחייבותו כלפי התובע, ואין מחלוקת כי מניעה כזאת אינה קיימת. מניעה מכוח הדין היא: צו של בית משפט (בעיקר צו מניעה) או קיומו של עיקול, הליך כינוס או פשיטת רגל, וכד'. אין מחלוקת כי עיקול או שיעבוד אינם קיימים, שהרי התובע העביר לקונה בעלות "נקייה". אין אף כל טענה כי בעלותה של הקונה ברכב נמצאה מוגבלת על ידי הליך של כינוס או פשיטת רגל, באופן שהיה עלול לפגוע בזכותו של הבנק להיפרע באמצעות מימוש השיעבוד שלזכותו, במקרה של אי פירעון סכום ההלוואה על ידי הקונה. מניעה חוקית אחרת היא צו של בית משפט. בעניין זה צודק ב"כ התובע בטענתו, כי על מנת להציב מניעה כזאת לביצוע התחייבותו של הבנק כלפי התובע, היה על הקונה להתכבד ולנקוט הליך משפטי לשם השגת צו מניעה (זמני) של בית משפט, אשר יורה לבנק להימנע מהעברת הסכום לתובע, עד להכרעה בטענת הקונה כי התובע הטעה או רימה אותה לגבי מצבו של הרכב. מסמך ההתחייבות הוא ההתקשרות שבין הבנק לבין התובע. במסגרת התקשרות זו, התנאי היחיד שהציב הבנק היה: העברת בעלות "נקייה" ברכב, ותנאי זה התובע קיים. מסמך ההתחייבות אינו מתיימר להיכנס ליחסים שבין התובע לבין הקונה. אין בו כל התנייה כי על הספק להניח את דעתו של הבנק כי הוא לא הטעה את הקונה, או התנייה דומה. את הבדיקה לגבי ערך הרכב מושא העסקה עורך הבנק באמצעות דו"ח הבדיקה של מכון מורשה. מר שוורצבלט העיד כי דו"ח הבדיקה של מכון סייקו טסט, שעל סמכו נקשרה העסקה בין הקונה לבין התובע, היה מהימן בעיני הבנק והניח את דעתו; וזאת - כתנאי מוקדם להנפקת מסמך ההתחייבות. משבחר הבנק ליטול על עצמו את ההתחייבות, על סמך דו"ח בדיקה זה, אזי אינו רשאי לנהוג אחרת, לאחר שהתובע מצידו קיים את חלקו בהתקשרות עם הבנק ושינה את מצבו לרעה. על כן, במישור היחסים שבין הבנק לבין התובע - כפי שבא לידי ביטוי במסמך ההתחייבות - לא היה לבנק בסיס, על פי תנאי ההתקשרות, לסרב לקיים את התחייבותו כלפי התובע. ב"כ הבנק מקשה בסיכומיו: האם היה על הבנק לעצום עיניו לגבי המידע על הליקוי שנתגלה ברכב, לטענת הקונה, לאחר שהעסקה הושלמה והבעלות "הנקייה" ברכב הועברה אליה. התשובה על כך היא כי אם הבנק רוצה להתנות - ביחסים שבינו לבין הספק (התובע) - כי העברת הכסף לא תבוצע, אם בדיקה נוספת של הרכב תחשוף ליקוי שלא נתגלה בבדיקה של המכון המורשה הקודם, אזי ראשית, עליו לכלול תנאי מפורש כזה במסמך ההתחייבות; ושנית, עליו להסדיר באופן ברור נוהל לגבי עריכת בדיקה נוספת כזאת, לרבות לוח זמנים רלבנטי והנשיאה בעלות הבדיקה הנוספת. אפשרות אחרת: הבנק יכול להתנות כי בדיקת הרכב תתבצע במכון בדיקה מתוך רשימה סגורה של מכוני בדיקה, אשר הבנק סומך על בדיקתם. במקרה כזה ידע מוכר הרכב מראש כי על מנת שהבנק ינפיק לו מסמך התחייבות, יש לבצע בדיקה של הרכב במכון בדיקה מתוך אותה רשימה. אולם הבנק לא העמיד כל תנאי, לבד מהיות מכון הבדיקה מכון מורשה. תנאי זה התקיים לגבי מכון סייקו טסט, ועל סמך דו"ח הבדיקה שלו הונפק מסמך ההתחייבות. משהסתמך המוכר על מסמך ההתחייבות ושינה את מצבו לרעה, "הופעל" מסמך ההתחייבות, והבנק אינו חופשי עוד לבטל את התחייבותו בשל "גילוי מאוחר" אשר זכרו לא בא במסמך ההתחייבות. הצד להתקשרות, אשר קיים כבר את התחייבותו (התובע), אינו יכול להיות תלוי בהתפתחות מאוחרת, שאין לצפותה, ואשר לא נכללה בתנאי ההתקשרות. הצד השני להתקשרות (הבנק) אינו רשאי להתנער מחבותו על בסיס תנאי-שבדיעבד, אשר נולד כתוצאה מהתפתחות מאוחרת כזאת, "חיצונית" להתקשרות שבינו לבין המוכר. אין לקבל את טענתו של מר שוורצבלט כי טענתה של הקונה, על סמך דו"ח הבדיקה של מכון עמק חפר, הקימה "מניעה חוקית" לביצוע התחייבותו של הבנק כלפי התובע. הטעם לכך הוא כאמור שטענה זו מצוייה במישור היחסים שבין הקונה לבין התובע - אשר מסמך ההתחייבות אינו "חודר" אליו - ועל כן אינה מצוייה במישור היחסים שבין הבנק לבין התובע. ההיבט העובדתי ממחיש את ההצדקה העניינית למסקנה משפטית זו: הן מכון הבדיקה סייקו טסט והן מכון הבדיקה עמק חפר הם מכוני בדיקה מורשים. מכון סייקו טסט הומלץ על ידי מר ג'רבי כמכון בדיקה שהעסק של התובע סומך עליו. מכון הבדיקה עמק חפר הומלץ על ידי המוסך, שאליו פנתה הקונה לצורך החלפת בלמי הרכב, כמכון בדיקה שאותו מוסך סומך עליו. לא הוצגה כל ראייה כי איזה משני המכונים בכיר או עדיף על משנהו, ואף אין בכך כדי לשנות, משלא העמיד הבנק כל תנאי בעניין זהות מכון הבדיקה. לא למותר להזכיר כי בעדותה בביהמ"ש חזרה בה הקונה למעשה מגירסת הקנוניה, בין התובע לבין מכון סייקו טסט, אשר הועלתה בתצהירה. על כן, טענת ההטעייה או המרמה, שהעלתה הקונה, היא לאמיתו של דבר כלפי מכון סייקו טסט, ולא כלפי התובע. הדבר ממחיש את חוסר הרצינות של הבנק, כאשר החליט "לאמץ" את טענת מצג השווא של הקונה כלפי התובע, ועל סמך זאת - להתנער מהתחייבותו על פי מסמך ההתחייבות. על מנת שיתקיים הסייג של "מניעה חוקית", אשר במסמך ההתחייבות, יש צורך בהרבה יותר מכך. לו היתה הקונה פונה לבית משפט בבקשה לצו מניעה זמני לגבי העברת הכסף מהבנק לתובע, אזי היה התובע משיב באותו הליך (וניתן להניח שאף הבנק היה מצורף, כמשיב "פורמלי"). הקונה והתובע היו אז מציגים את טענותיהם לפני בית המשפט, ולו היה בית המשפט משתכנע, כי לכאורה הציג התובע לפני הקונה מצג שווא, אשר יש בו כדי להצדיק ביטול העסקה - אזי אפשר שהיה מוציא צו מניעה זמני שלא להעביר בינתיים את יתרת הסכום של מחיר הרכב מהבנק לתובע; אם כי בנסיבות של המקרה דנן, אפשרות זו מוטלת בספק רב. לו הוצא צו מניעה זמני על ידי בית משפט - הוא היה בא בגדר הסייג של "מניעה חוקית" אשר במסמך ההתחייבות. אולם החלטתו החד צדדית של הבנק - שנעשתה בדיעבד, לאחר שהתובע קיים כבר את חלקו בהתקשרות - להעדיף את דו"ח הבדיקה של מכון עמק חפר על פני זה של מכון סייקו טסט, אינה באה בגדר הסייג האמור. אציין בהקשר זה את פסק הדין ב- ר"ע 646/84 שוראב אינדסטרי אנד טריידינג קומפני נ. סבה - "אונקס" ואח' (פ"ד ל"ח (4), 693) שם נפסק כי רק מרמה חמורה מצד המוכר, שלא מילא כלל את התחייבויותיו על פי הסכם המכר (היינו, כישלון תמורה), מצדיקה צו שאוסר על הבנק לשלם למוכר בהתאם להתחייבותו על פי מכתב האשראי שנלווה לעסקה. בניגוד לכך, במקרה דנן קיים המוכר את התחייבותו כלפי הקונה. הסכם המכר נערך לאחר בדיקת הרכב במכון מורשה, שעל בדיקתו הסתמך אף הבנק; המוכר העביר אל הקונה בעלות "נקייה" ברכב ומסרו לחזקתה; לא הוכחה תרמית מצד המוכר. הנסיבות שבהן ביקשה הקונה, במקרה דנן, לבטל את העסקה אינן מתקרבות כלל לאלה שהיו בעניין שוראב, ובמקרים דומים בפסיקה; שלא לדבר על כך שבאותם מקרים פנה הקונה אל ביהמ"ש בבקשה לסעד בעניין ביטול העסקה מחמת תרמית, דבר שהקונה במקרה שלנו לא עשתה. ברור איפוא כי לבנק לא היתה כל "מניעה חוקית", ואף לא הצדקה עניינית, להפר את התחייבותו כלפי התובע על פי מסמך ההתחייבות. 9. הסוג השני של "מניעה", אשר בסייג שבמסמך ההתחייבות, הוא: "מניעה אחרת". אני מסכימה עם ב"כ התובע כי אין ליתן לדיבור "אחרת" את הפרשנות הנרחבת וחסרת הגבולות, אשר ב"כ הבנק מבקש לתת לו; שאם לא כן יאבד "מכתב האשראי" את כל תוכנו ו"לא יהא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו" (כפי שהתבטא ב"כ התובע בשאלה שהציג למר שוורצבלט, בעמ' 18 לפר'). לעניין זה יש לפרש את מסמך ההתחייבות כנגד מנסחו, במיוחד כשמדובר בחוזה אחיד של גוף רב כוח כמו בנק. על כן, מניעה "אחרת" צריכה להתפרש בצמצום רב, באופן שתחול, אם בכלל, רק בנסיבות חריגות במיוחד. במקרה שלנו אין מתקיימות נסיבות כאלה. 10. המורם מהמקובץ: לא התקיים הסייג של "מניעה חוקית או אחרת" שבמסמך ההתחייבות. על כן היה על הבנק לקיים את התחייבותו כלפי התובע, ולא היתה הצדקה להפרתו אותה. הקונה קיבלה את הרכב, והיא מחזיקה בו מאז רכישתו, ואילו התובע לא קיבל מחצית תמורתו, שהיתה צריכה להשתלם על ידי הבנק, בהתאם למסמך ההתחייבות, כיוון שהבנק הפר התחייבות זו ללא הצדקה. לפיכך דין התביעה להתקבל. 11. "רשלנות תורמת": הבנק אינו כופר בכך שהיה על התובע להעביר את הבעלות ברכב לקונה, כתנאי מוקדם להנפקת מסמך ההתחייבות, אך הוא טוען למעין "רשלנות תורמת" מצד התובע, בכך שמסר את החזקה ברכב לקונה טרם שקיבל את מלוא התמורה עבורו. אין ממש בטענה זו: משהועברה הבעלות ברכב על שם הקונה, אין התובע יכול עוד לעשות בו דבר ללא הסכמת הקונה. במצב דברים כזה, לו היה התובע ממשיך להחזיק, פיזית, ברכב, היה זה מונח אצלו כאבן שאין לה הופכין ואולי אף היה נגרם לתובע נזק מסויים, בהיות הרכב תופס מקום, לריק, במגרש המכוניות שלו. על כן אין מקום ל"טרונייה" של הבנק על התובע בעניין זה, והבנק אינו יכול להיוושע מטענה זו. 12. אני מקבלת איפוא את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכומה: 31,548 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 9.3.08, ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובע את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד על פי החלטתה של כב' הרשמת כהן מיום 2.3.08. ההודעה לצד שלישי 13. ב"כ הצד השלישי (הקונה) טוען שיש לדחות את התביעה העיקרית, כיוון שמסמך ההתחייבות כפוף לסעיף 9 של זיכרון הדברים לרכישת הרכב. בסעיף זה נאמר כי אם אחד הצדדים יבקש לבטל את העסקה, יהא עליו לפצות את הצד השני. ב"כ הקונה טוען כי הקונה ביקשה אמנם לבטל את העסקה, וכי נציג התובע, מר ג'רבי, הוליכה בכחש ולא החזיר לה את הכסף ששילמה, אלא הבטיח לספק לה רכב אחר. לשיטתו, בנסיבות אלה יש להתעלם ממסמך ההתחייבות ולדחות את התביעה העיקרית. דא עקא, גירסתה של הקונה בדבר אותה הבטחה של מר ג'רבי היא גירסה עובדתית כבושה, אשר זכרה לא בא, ולו ברמז, לא בכתב הגנתה של הקונה ואף לא בתצהירה. ב"כ הקונה, ביחד עם ב"כ של הצדדים האחרים, הודיע בפתח דיון ההוכחות על התנגדותו, בין היתר, להרחבת חזית. למותר לומר כי גירסתה הכבושה של הקונה בעניין הבטחתו של מר ג'רבי מהווה הרחבת חזית, הן עובדתית והן משפטית, שאין לקבלה. ב"כ הקונה טוען כי מסמך ההתחייבות כפוף לזכותה של הקונה לבטל את העסקה, בהתאם לסעיף 9 לזיכרון הדברים. אני דוחה טענה זו, כיוון שהיא מצוייה רק במישור היחסים שבין הקונה לבין התובע, בעוד שמסמך ההתחייבות - שמבטא את ההתקשרות בין הבנק לבין התובע - לא הוכפף לאפשרות של ביטול העסקה על ידי הקונה. לו היתה הקונה מבטלת את העסקה טרם העברת הבעלות ברכב אליה, אזי לא היה מונפק מסמך ההתחייבות, והתביעה דנן לא היתה באה לעולם. ב"כ הקונה טוען כי להעברת הבעלות ברכב אין חשיבות לענייננו, אך טענה זו מופרכת על פניה, כיוון שהעברת הבעלות ברכב היא התנאי המוקדם, ו"הנקודה הקריטית", לעניין הנפקת מסמך ההתחייבות, שעליו נסבה התביעה העיקרית. ב"כ הקונה טוען עוד כי היא פעלה בכנות וביושר לביטול העסקה, לנוכח גילוי הפגיעה בשילדה, על פי דו"ח הבדיקה של מכון עמק חפר, אך כפי שבואר לעיל - טענה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה את הפרת התחייבותו של הבנק על פי מסמך ההתחייבות, ועל כן אין בה כדי להביא לדחיית התביעה העיקרית. 14. הבנק טוען שיש לחייב את הצד השלישי (הקונה) לשלם לו כל סכום שיחוייב לשלם לתובע. הקונה ביקשה מהבנק את ההלוואה למטרה הספציפית של רכישת הרכב מהתובע, ועל סמך בקשתה וההסכמים שערכה עם הבנק, הנפיק הבנק לתובע את מסמך ההתחייבות. הקונה היא שדרשה מהבנק שלא לפעול על פי מסמך ההתחייבות, ועל כן, אם תתקבל תביעתו של התובע כנגד הבנק, על הקונה להשיב לבנק את הסכומים שיחוייב לשלם לתובע. הבנק מסתמך אף על סעיף 75 להסכם פתיחת החשבון, שבינו לבין הקונה, שבו התחייבה הקונה לפצות ולשפות את הבנק בגין נזקים, הוצאות ותשלומים שייגרמו לבנק במקרה של נקיטת הליכים כנגדו בקשר עם השירותים הבנקאיים שנתן לקונה. לחלופין, מבסס הבנק את ההודעה לצד השלישי על עילות תביעה של רשלנות ושל עשיית עושר ולא במשפט. ב"כ הבנק טוען כי הקונה התרשלה והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי הבנק, בדרישתה ממנו שלא לקיים את התחייבותו על פי מסמך ההתחייבות. החלופה האחרת - עשיית עושר ולא במשפט: אם לא תחוייב הקונה להשיב לבנק את אשר יחוייב הבנק לשלם לתובע, התוצאה תהא כי הבנק שילם, במקום הקונה, מחצית מהתמורה עבור הרכב שרכשה וקיבלה לרשותה, ובכך תעשה הקונה עושר ולא במשפט על חשבון הבנק. 15. מנגד טוען ב"כ הקונה כי הבנק אימץ, בפועל, את התנהלותה של הקונה, בכך שנעתר לדרישתה שלא להעביר את הכסף לתובע, על פי מסמך ההתחייבות, לאחר שהקונה ביצעה את הבדיקה הנוספת של הרכב. ב"כ הקונה טוען כי הבנק לא יעץ לקונה אחרת, כשדרשה שלא להעביר את הכסף לתובע, אלא פעל על פי דרישתה זו, מבלי להעמידה על כך שהנפיק לתובע את מסמך ההתחייבות, וכי הקונה עלולה להינזק, אם כתוצאה מדרישתה לא יעמוד הבנק בהתחייבותו כלפי התובע. כנגד הסתמכותו של הבנק על התחייבות-השיפוי של הקונה כלפיו, במסגרת ההסכם לפתיחת חשבון, טוען ב"כ הקונה כי הסכם זה בטל ומבוטל. אין מחלוקת כי ההתקשרות בין הקונה לבין הבנק, לרבות הסכם פתיחת החשבון, נעשתה רק לצורך מתן ההלוואה לרכישת הרכב שבו מדובר (עדותו של מר שוורצבלט, בעמ' 20 לפר'). מר שוורצבלט אישר בעדותו כי הקונה אינה חייבת כסף לבנק, כיוון שההלוואה לא בוצעה. ב"כ הקונה טוען כי משביטלה הקונה את בקשת ההלוואה, תמו בכך קשריה עם הבנק, ולא נפתח החשבון שנועד למתן ההלוואה. על כן אין הבנק יכול להסתמך על התחייבות-השיפוי שבהסכם פתיחת החשבון. ב"כ הקונה טוען כי העילה הנזיקית של רשלנות אינה ברורה, וכי המזור היחיד בהודעה לצד השלישי מצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך הוא טוען כי טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות מטעם הבנק. נכון שבכתבי הטענות מטעם הבנק לא הועלתה במפורש העילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך הדבר עולה מהאמור בסעיף 15.1 להודעה לצד שלישי. כמו כן, התשתית העובדתית הדרושה לטענה זו הונחה במלואה, ועל כן ניתן לקבלה גם אם פורטה במפורש בשלב הסיכומים. 16. אני מסכימה עם ב"כ הקונה כי יש לפחות ספק ניכר אם העילה החוזית של הבנק, בהסתמך על הסכם פתיחת החשבון, יכולה לעמוד. הטעם לכך הוא כי הבנק הסכים לביטול ההתקשרות בינו לבין הקונה, בכך שנעתר, ללא עוררין, לביטול בקשתה להלוואה, אשר משמעותו היא ביטול גם של הסכם פתיחת החשבון, שנערך רק לצורך נטילת אותה הלוואה. הבנק הסכים לכך לאחר שכבר הנפיק לתובע את מסמך ההתחייבות. כשהחליט הבנק לאשר את בקשת ההלוואה של הקונה, לצורך רכישת הרכב; ולאחר שהתובע העביר את הבעלות ברכב לקונה, והבנק הנפיק לו את מסמך ההתחייבות - יצר הבנק שתי התקשרויות: האחת - בינו לבין הקונה, והשנייה - בינו לבין התובע. ההתקשרות בין הבנק לבין התובע (מסמך ההתחייבות) נכנסה לתוקף, כשהתובע העביר לקונה את הבעלות "הנקייה" ברכב. בשלב זה קמה חבותו של הבנק כלפי התובע, כחבות אוטונומית שאינה תלוייה עוד בקונה. הכיסוי הכספי להתחייבותו של הבנק כלפי התובע היה צריך לבוא מפירעון ההלוואה, שהקונה ביקשה מהבנק לצורך רכישת הרכב. הקונה ביטלה את עסקת ההלוואה, לאחר שהעסקה בין הבנק לבין התובע כבר נקשרה באופן מחייב. הבנק הסכים לביטול העסקה בינו לבין הקונה, תוך התעלמות מהעסקה שבינו לבין התובע, ומבלי להעמיד את הקונה על כך שבינתיים התגבשה כבר התחייבותו של הבנק כלפי התובע, אשר ניתנה בהסתמך על עסקת ההלוואה עם הקונה. בכך הכניס הבנק את עצמו - על פי בחירתו-שלו להסכים לביטול עסקת ההלוואה - למצב שבו הוא מחוייב כלפי התובע, מבלי ששמר לעצמו את הכיסוי הכספי להתחייבות זו, באמצעות ההלוואה שתיפרע על ידי הקונה. בכך תרם הבנק תרומה ניכרת לנזק שנגרם לו מאכיפת התחייבותו כלפי התובע. על כל פנים, יש טעם בטענתו של ב"כ הקונה, כי משהסכים הבנק לביטול העסקה עמה, בטל גם הסכם פתיחת החשבון, שנערך רק לצורך עסקה זו, והבנק אינו יכול להסתמך על סעיף השיפוי שבו. ככל שמדובר ברשלנות, הרי רשלנותו של הבנק בהשתלשלות הדברים וודאי אינה פחותה מזו של הקונה. בעדותה ניסתה אמנם הקונה להפחית ככל האפשר ממידת האשם שניתן לייחס לה. היא השיבה ב"לא זוכרת" על מספר שאלות לגבי העיתוי שבו הודיעה לבנק על ביטול רכישת הרכב ודרשה ממנו שלא להעביר את הכסף אל התובע, ואף ניסתה למעט ממידת הנחרצות שבה דרשה שלא להעביר את הכסף (ראו בסעיף 4 לעיל). אני מסכימה עם ב"כ הבנק כי דברים אלה אינם עושים רושם אמין, במיוחד לנוכח מידת הנחרצות שעולה ממכתבו של ב"כ הקונה אל הבנק, אשר צויין לעיל. אולם גם אם לא אקבל באופן מלא את האופן שבו הציגה הקונה את עצמה, בעדותה, כמי שאינה יודעת ואינה מבינה, עדיין מוטלת על הבנק האחריות לעמוד בהתחייבויותיו. הבנק קיבל, באופן מיידי וללא עוררין, את הודעתה של הקונה בדבר ביטול עסקת ההלוואה, ואף את דרישתה שלא להעביר לתובע את הסכום על פי מסמך ההתחייבות, למרות שהיה מודע לכך שהתחייבותו כלפי התובע כבר התגבשה. בכך התעלם הבנק לחלוטין מהתחייבותו על פי מסמך ההתחייבות, מבלי שהעמיד כלל את הקונה ואת בא-כוחה על הנזק שעלול להיגרם, הן לבנק והן לקונה, כתוצאה מהפרת התחייבותו של הבנק כלפי התובע. ב"כ הקונה צודק בטרונייתו כלפי הבנק בעניין זה. נראה כי העילה של עשיית עושר ולא במשפט היא אמנם העילה "החזקה" ביותר שבהודעה לצד השלישי. משמצאתי כי יש לקבל את התביעה העיקרית, אין להלום כי הבנק ישלם עבור הקונה מחצית ממחיר הרכב שרכשה. זו לא היתה כוונת הצדדים מלכתחילה, ואם זו תהא התוצאה - אזי אמנם תימצא הקונה עושה עושר ולא במשפט על חשבון הבנק, מבלי שיש לכך הצדקה עניינית או משפטית. על כן אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי, במובן זה שעל הקונה, ולא על הבנק, לשלם עבור הרכב שרכשה. 17. על פי האמור, אני מחייבת את הצד השלישי, הקונה, לשלם לבנק, עם התשלום על ידו לתובע, את סכום התביעה: 31,548 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 12 רישא לעיל. 18. לנוכח התנהלותם של הבנק ושל הקונה, יישא כל אחד מהם בהוצאותיו. קיבלתי אמנם את ההודעה לצד שלישי וחייבתי את הקונה להשיב לבנק את הסכום שעליו לשלם לתובע על פי מסמך ההתחייבות; אך לנוכח התנהלותו של הבנק כלפי התובע, ומידת התרשלותו במישור היחסים שבינו לבין הקונה, יישא הבנק לבדו בכל ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לזכות התובע בסעיף 12 לעיל. בנקסוחר רכברכב