קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת עורך דין נגד לקוח לתשלום שכר טרחה: תביעת עורכת דין כנגד לקוחה לתשלום שכ"ט בסך של 93,035 ₪, לפי הסכם שכה"ט שבין הצדדים. הלקוחה (הנתבעת) הודיעה לתובעת על הפסקת הייצוג, טרם סיום הטיפול בתיק, ושכרה שירותיו של עו"ד אחר. רקע עובדתי התובעת הינה עורכת דין מזה כ- 29 שנים, בעיקר בתחום המעמד האישי. הנתבעת שכרה את שירותיה של התובעת, לייצוגה בהליכי הגירושין מבעלה. הנתבעת חתמה על ייפוי כוח ועל הסכם שכ"ט מיום 22/2/06 (ההסכם). לפי ההסכם, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט בסך של 25,000$ + מע"מ ובנוסף, 300$ בגין כל ישיבה בבית המשפט. שכה"ט איננו כולל אגרות והוצאות. התובעת הגישה בשם הנתבעת, לבית המשפט לענייני משפחה, תביעה למזונות, תביעה למשמורת ותביעת רכוש. במסגרת תביעות אלה הגישה בקשות לצו עיקול, בקשות למתן פסק דין, בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ ובקשה לצו הרחקה. הכל כמפורט בתצהיר התובעת על נספחיו (נספחים ג1-ג14). ביום 14/6/06 התקיים דיון בעניין צו ההרחקה, הוא הדיון היחיד שהתקיים בזמן טיפול התובעת בתיק ובטרם הופסק הייצוג. בדיון זה הופיעה התובעת וניתן כנגד הבעל צו הרחקה למשך 3 חודשים. באותו דיון נמסר לתובעת כתב תביעה לפירוק שיתוף שהגיש בעלה של הנתבעת, ונקבע כי כתב ההגנה יוגש בתוך 30 ימים. ביום 9/7/06, התייצבה הנתבעת במשרד התובעת, ביקשה לעיין בטיוטת כתב ההגנה ובהמשך, בהעדרה של התובעת מהמשרד, מסרה לעו"ד שיפמן, שכיר במשרדה של התובעת שעבד עמה על התיק, מכתב פיטורין שנערך בכתב-יד, בזו הלשון: "הנני ארז מרגלית מבקשת להודיע בזאת על פטור של עו"ד צילה טמיר מטיפול בתיקי .. המתנהל במשרדך" (ת/1, להלן: מכתב הפיטורין). ביום 18/7/06 מסרה הנתבעת לתובעת מכתב נוסף שבו ביקשה "לשחרר" את תיק הגירושין שהתנהל במשרד. התובעת הודיעה לנתבעת בחוזר, במכתב מיום 24/7/06, כי היא מבקשת לקבל את שכר הטרחה המגיע לה לפי ההסכם. זאת, לאחר שהנתבעת סירבה להצעתה לתשלום סכום מוסכם לסיום העניין. עוד כתבה התובעת כי היא זכאית לעכב את תיקה של הנתבעת להבטחת תשלום שכר הטרחה (נספחים ד-ה לתצהיר התובעת). הצדדים לא הגיעו לכל הסדר בעניין שכר הטרחה או לכל הסדר אחר. הנתבעת שכרה שירותיהם של עורכי דין אחרים. תחילה שכרה שירותיו של עו"ד ברק רון ולאחר מכן, את שירותיו של עו"ד ציון סמוכה, שסיים את התיק בהסכם גירושין. מכאן התביעה לתשלום שכר הטרחה. לטענת התובעת, ההסכם בוטל ע"י הנתבעת שלא כדין ובחוסר תום לב, על מנת שלא לשלם לתובעת את שכר טרחתה ולפיכך, היא זכאית למלוא שכר הטרחה הקבוע בהסכם, בסך של 108,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהוא שכר הטרחה המוסכם במלואו בצירוף שכה"ט בעבור דיון אחד שאליו התייצבה התובעת. בסך הכל, עד ליום הגשת התביעה, שילמה הנתבעת לתובעת סכום כולל של 14,996 ₪ + מע"מ (17,470 ש"ח כולל מע"מ). שני תשלומים בוצעו בפברואר 2006 ועוד אחד בוצע ביוני 2006. לאחר ניכוי הסכום ששולם, נותר לתשלום סך של 93,035 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לחלופין, תובעת התובעת שכ"ט ראוי. לטענת הנתבעת, סכום שכה"ט המוסכם אמור היה להשתלם לתובעת אם וכאשר היתה התובעת מייצגת את הנתבעת לכל אורך התיק עד לסיומו ואילו הייתה התובעת מעניקה לה את היחס, המיומנות, המהימנות והשירותים המשפטיים שהתחייבה לתת. את ההסכם ביטלה כדין, משום שהתובעת הפרה את התחייבויותיה כלפי הנתבעת ולא העניקה לה את היחס והשירות להם התחייבה. לטענתה, זכתה לייצוג רשלני וליחס מזלזל מצד התובעת. התובעת נעדרה פעמים רבות, לא ניתן היה להשיגה בנקל. את רוב הפגישות קיימה הנתבעת עם עוה"ד הזוטר במשרד, חסר הסמכות והידע. לטענתה, נאלצה לסיים את ההתקשרות עם התובעת משום שחששה לגורלה, לגורל ילדיה ולביתה לאור חוסר הטיפול שלו זכתה מצד התובעת וההיעדרויות הרבות. העובדה שהתובעת ייעצה לה למכור את הבית ולחלוק את הרכוש עם בעלה כבר בראשית הטיפול מהווה התרשלות וחוסר תום לב והאמון שרחשה כלפי התובעת נפגע עקב כך. הראיות מטעם התובעת הוגש תצהירה שלה ותצהירו של עו"ד שיפמן. כמו כן, הוגשה חוו"ד מומחה ערוכה בידי עו"ד יוסי מנדלסון לעניין שכר הטרחה הראוי. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה שלה וכן חוו"ד מומחה של עו"ד אורי צפת לעניין שכר הטרחה הראוי. מלכתחילה הגישה הנתבעת גם תצהיר של חברתה, גב' לאה כהן, שנכחה בפגישה בה נחתם ההסכם ותצהיר של קרובת משפחה, גב' דוידי, שהתלוותה אליה לפגישה אחרת במשרדה של התובעת, שבה לפי הטענה, הציע לה התובעת לפרק את השיתוף בדירת המגורים ולמכור את הבית. אולם עדות אלה לא התייצבו לדיון ההוכחות, הנתבעת ויתרה על העדתם ותצהיריהם כאילו לא הוגשו. בנוסף, ב"כ הנתבעת הודיע כי הוא שוקל לזמן לעדות את עו"ד באשי שייצג את הבעל בכל הקשור לנושא פירוק השיתוף בדירת המגורים, אך בסופו של דבר, לא עשה כן. המומחים והמצהירים הנ"ל. הצדדים סיכמו בכתב. ההסכם זהו נוסחו של הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים: "....מהות הענין: תמ"ש בימ"ש למשפחה - ת' מזונות + ת' משמורת, ת' רכוש שמירת זכות, ביד"ר - תגובת שלום בית. שכר-הטרחה המוסכם: 25,000$ (עשרים וחמישה אלף דולר ארה"ב) בצירוף מע"מ. שכה"ט אינו כולל: הוצאות. והוא צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם לאחרונה. ויתוסף אליו שכ"ט שיפסק ע"י ביהמ"ש. שכר הטרחה אינו כולל טפול בהוצאה לפועל ואינו כולל ערעורים לביהמ"ש העליון או לביה"ד הרבני הגדול או לערכאה אחרת. עבור כל ישיבה נוספת החל מהישיבה 1: 300$ כל ישיבה בצירוף מע"מ. שכה"ט צמוד למדד המחירים לצרכן שיפורסם לאחרונה. התחייבות: אני הח"מ מתחייב לשלם את שכה"ט הנ"ל אפילו במקרה של פשרה. אופן התשלום: השאלה שבמחלוקת השאלה היא האם הייתה הנתבעת זכאית להפסיק את ייצוג התובעת בטרם הסתיים הטיפול בעניינה ולהעביר את הטיפול לעו"ד אחרים; והאם במקרה זה זכאית התובעת לשכרה לפי הסכם שכר הטרחה או לשכר ראוי או שמא, כטענת הנתבעת, אין התובעת זכאית לכל תשלום נוסף מעבר לסכום ששולם על ידה. דיון והכרעה דין התביעה להתקבל חלקית. אני סבורה, כי הנתבעת בחרה להפסיק את ההתקשרות עם התובעת לאחר שאיבדה את האמון בה או ביכולת שלה לייצג את האינטרסים שלה כראוי. מדובר בתחושה סובייקטיבית של הנתבעת, שקשה למצוא לה הצדקה אובייקטיבית של ממש ובוודאי שלא הוכחה רשלנות מקצועית מצד התובעת. ההחלטה על הפסקת ההתקשרות לא נעשתה, כטענת התובעת, בחוסר תום לב או מתוך רצון להימנע מתשלום שכר הטרחה לתובעת, אלא מתוך אובדן האמון, ששוכנעתי שחל אצל הנתבעת. בנסיבות אלה, התובעת זכאית לתשלום שכר ראוי, אותו אני מעמידה של שיעור של 80% מהשכר המוסכם. אציין כי לתוצאה הייתי מגיעה גם אילו סברתי שיש לפסוק לתובעת פיצויי ציפייה. זאת, לאחר ניכוי ההוצאות שנחסכו מהתובעת. הכל כמפורט להלן. המסגרת הנורמטיבית בע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (להלן: פס"ד ביניש-עדיאל) נקבע, כי "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו." מפסק דין זה עולה, כי לקוח ששכר שירותי עו"ד רשאי להפסיק מתן שירותים אלו בטרם הגיע נשוא הייצוג לידי מיצוי, כאשר יהא עליו לשאת בתשלום שכר ראוי עבור השירות שניתן לו על ידי עורך הדין. הלכה זו סויגה, כידוע, בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (כב' הש' דנציגר, מיום 20/3/08) (להלן: "פס"ד קורפו"), שם נקבע תוך התייחסות להלכת ביניש-עדיאל, כדלקמן: "17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. ... 18. .. ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני... דומה כי ענייננו דומה לסיטואציה המתוארת לעיל יותר מאשר לסיטואציה שנדונה בהלכת ביניש-עדיאל. [..] 20. ..דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה". [ההדגשות לי - י.ב]. השאלה הראשונה היא, אפוא, כעולה מההלכות הנ"ל, אם ביטלה הנתבעת את ההתקשרות עם התובעת מסיבה הוגנת. אעמוד תחילה על האירועים עד לפיטורי התובעת. לאורם נבחן את הסיבה לביטול ההתקשרות ואת שאלת זכאותה של התובעת לשכר הטרחה. האירועים שקדמו להפסקת הייצוג והסיבה להפסקתו ע"י הנתבעת כאמור, התובעת הגישה בשם הנתבעת תביעה למזונות, תביעה למשמורת ותביעת רכוש. במסגרת תביעות אלה הוגשו בקשות לצו עיקול, בקשות למתן פסק דין, בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ ובקשה לצו הרחקה. הכל כמפורט בתצהיר התובעת על נספחיו. יש לציין, כי כתבי הטענות נתמכים בתצהיר הנתבעת וכולם נחתמו בפני התובעת, במספר מועדים שונים. ביום 14/6/06, בעת שהתקיים דיון בעניין צו ההרחקה, נמסר לתובעת כתב תביעה לפירוק שיתוף שהגיש בעלה ונקבע כי כתב ההגנה יוגש בתוך 30 ימים, דהיינו עד 14/7/06. התובעת והנתבעת נפגשו לצורך הכנת כתב ההגנה בתביעה לפירוק השיתוף. התובעת העלתה את העובדות על הכתב, בכתב ידה (ס' 12 לתצהיר הנתבעת ונספח ו' לתצהיר). בהמשך הגיעה הנתבעת למשרד התובעת ואז, לדבריה, נדהמה לגלות כי כתב ההגנה עדין לא מוכן. התובעת לא היתה במשרד אלא רק עו"ד שיפמן. הנתבעת ביקשה לעיין בכתב ההגנה ועו"ד שיפמן הוציא העתק שבו חסרו פרטים, שנועדו להשלמה. היא אמרה לעו"ד שיפמן שמסרה את הפרטים לתובעת. עו"ד שיפמן לא ידע מכך "וניתן לראות בוודאות כי כתב ההגנה לא היה מוכן בזמן, בוודאי שלא להגשה בבית המשפט הנכבד, ניתן ללמוד זאת אף מסימני השאלה הרבים המצוינים בגופו" (ס' 13). "היות וגיליתי את מחדליה של התובעת אשר כללו, בין השאר, אי עמידה בלוח זמנים, אי דיוקים בעובדות כתב ההגנה ביקשתי שתחדל מלייצגני והגשתי מכתב פיטורין לעו"ד שיפמן היות והתובעת לא נכחה במשרד" (סע' 15 לתצהיר הנתבעת). הסיבה הקרובה והמיידית למכתב הפיטורין היא, אפוא, לפי תצהיר הנתבעת, נושא כתב ההגנה לתביעת פירוק השיתוף שהגיש הבעל. אלא שבסיכומיה (ר' ס' 23) לא נזכרת סיבה זו כסיבה לפיטורי התובעת (כתב ההגנה נזכר להדגמת חוסר הבקיאות של עו"ד שיפמן). בצדק זנחה הנתבעת טענה זו. מדובר בטיוטה של כתב הגנה. אין חולק שהתובעת והנתבעת נפגשו לצורך הכנת כתב ההגנה, וכי בידי התובעת היו עוד כ- 7 ימים להגשתו של כתב ההגנה. בוודאי שלא ניתן ללמוד מהתנהלות זו על טיפול רשלני או מזלזל של התובעת בעניינה של הנתבעת. לפי סיכומי הנתבעת (ס' 23), כמו גם תצהירה, העניין המרכזי שהוביל להתערערות האמון של הנתבעת בתובעת, הוא ניסיונה של התובעת, כך מנקודת המבט של הנתבעת, לשכנע את הנתבעת למכור את הבית המשותף בו היא מתגוררת עם שלושת ילדיה. לטענת הנתבעת, בפגישה שהתקיימה אצל התובעת במהלך חודש מאי 2006 בנוכחות קרובת משפחה של הנתבעת, גב' דוידי, "נוצרו הרושם והתחושה כי התובעת מעוניינת במכירת ביתי וברווח של שכר טרחה באחוזים גבוהים ממכירת הבית. הערתי את תשומת ליבה של התובעת כי לא היה אפילו דיון ראשון בתביעת הפירוק וכי אינני מוכנה להיזרק לרחוב. מאחר והחילותי לחשוש מהתובעת לאור ההתרחשות הנ"ל ולאחר שהתובעת התבטאה לגבי האחוזים הגבוהים שהציע לה ב"כ של הבעל, עו"ד באשי, למכירת הבית, ביקשתי למחוק את ס' 7 מיפוי הכוח שמסרתי לתובעת ואז התובעת השיבה שהיא אינה מוכנה למחוק את הסעיף ושזה מאוד פוגע בה" (ס' 20 לתצהיר הנתבעת). מדובר בטענה קשה, שלפיה התובעת הייתה מעוניינת בפירוק השיתוף משום שהובטחו לה אחוזים גבוהים של שכר טרחה מעוה"ד של הצד שכנגד. התובעת מכחישה טענה זו מכל וכל. הנתבעת לא הביאה שמץ של ראיה לטענה זו, אף שלטענתה הייתה נוכחת בפגישה קרובת המשפחה שלה, גב' דוידי. כזכור, תחילה הוגש תצהירה של גב' דוידי (נספח יג' לתצהיר הנתבעת), אך זו לא התייצבה לחקירה והנתבעת ויתרה על עדותה. המשמעות ברורה. יש להניח כי אילו הובאה לעדות הייתה עדותה של גב' דוידי פועלת כנגד הנתבעת (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736). הטענה האמורה אמנם לא חזרה באותה צורה בסיכומי הנתבעת, אך עדיין נטענה בצורה לא-הוגנת כלפי התובעת. בסיכומים נטען, כי התובעת הציעה "פתרון קל לעורך הדין" (פירוק השיתוף ומכירת הבית) (ס' 23). עוד נטען בסיכומים כי ההצעה לפרק שיתוף במכירת הבית בהליכי הכינוס הייתה פעולה "בחוסר תום לב" הצעה "חסרת בסיס של ממש" או כי הוצעה ע"י התובעת "בטרם למדה את הסוגיה המשפטית לעומק ובטרם הבשילו התנאים לכך, היות והתיק היה 'בחיתוליו' בשלב ממש מוקדם" (ס' 13 לסיכומים). מוטב היה שטענות אלה לא יישמעו כלל, בוודאי בתום שמיעת הראיות, משלא נמצאה להן כל אחיזה בתשתית הראייתית והנתבעת ויתרה על העדים מטעמה. כאמור, בטענות אלה אין כל ממש. בסופו של יום, הוצע הבית למכירה ועורכי הדין של הצדדים, עו"ד סמוכה ועו"ד באשי, מונו ככונסי נכסים. הנתבעת קנתה את חלקו של בעלה בהליך הכינוס (ראו מוצג נ/2). מדובר בעניין שגרתי ומקובל, גם בשלבים ראשונים בניהולו של תיק לאחר שהוגשו התביעות, אם הצדדים מעוניינים להסדיר יחסיהם בהסכם פשרה. אין זאת אלא שהנתבעת לא הייתה בשלה למהלך זה כאשר הועלה העניין ע"י התובעת. כך ניתן היה להתרשם מן הראיות. גם בסיכומי הנתבעת צוין כי "הנתבעת נבהלה ונוסף למצב הנסער שבו הייתה נתונה חשה כי היא גם עומדת לאבד את ביתה, באותו רגע היו דברים אלה נימוק מכריע לאובדן האמון של הנתבעת בתובעת. העובדה כי לאחר שנה וחודשיים נחתם הסכם בו סוכם על כינוס נכסים אינו אומר דבר לגבי האירוע המסעיר שארע כפי שנזכר לעיל" (ס' 23 - ההדגשה במקור). אני מקבלת את הטענה, שאחזה בנתבעת בהלה, וכי היא הרגישה שהיא עומדת לאבד את ביתה. ברם, אין לתחושת הנתבעת כל קשר לטיפול לא-נכון או רשלני של התובעת או כל טענה אחרת שהועלתה כנגדה. מדובר בתחושה סובייקטיבית גרידא של הנתבעת. לנוכח התשתית הראייתית, מצופה היה שרק טענה זו תיטען בסיכומים, ולא יובאו שאר הטענות, שיש בהן כדי להכפיש את התובעת לשווא. התובעת לא פעלה בניגוד לרצון הנתבעת ולא פעלה לפירוק השיתוף בניגוד לרצונה של הנתבעת. ההיפך הוא הנכון. תחילה, לאחר הגשת התביעות, התובעת באה בדברים עם עו"ד באשי, ב"כ הבעל, וביקשה שידחה את מועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף, שהתכוון להגיש, צעד צפוי שיכול היה אף להביא להחלטה מהירה של בית המשפט בדבר פירוק השיתוף (ר' מכתב עו"ד באשי ת/4 מיום 10/4/06 וח"נ של התובעת עמ' 8-9 לפרוטוקול). משהתברר כי הנתבעת איננה מעוניינת בהסדר בהסכמה, לא היו מגעים למו"מ. בפתח הדיון הדיון מיום 14/6/06, שנערך בפני כב' הש' ויצמן בבקשה לצו הרחקה, מציין ב"כ הבעל, עו"ד באשי, כי מדובר בתיק פשוט אך ב"כ התובעת איננה משתפת פעולה, לא נתנה תשובות ואח"כ אמרה שאין טעם להיפגש. התובעת שייצגה את הנתבעת, מביעה עמדה מפורשת כי לא יסכימו לפירוק השיתוף (ר' הפרוטוקול, ת/3). הנימוק הראשון שמזכירה הנתבעת בסיכומיה לפיטורי התובעת הוא נושא הארכת התוקף של צו ההרחקה. במה דברים אמורים? - כנגד בעלה של הנתבעת הוצא צו הרחקה מיום 3/3/06 למשך שלושה חודשים ותוקפו עמד לפוג ביום 3/6/06, שחל ביום שבת. לטענת הנתבעת, כבר בחודש מאי פנתה לתובעת שתטפל בהארכת תוקף הצו. כיוון שלא קיבלה כל הודעה מהתובעת בעניין זה, קבעה להיפגש עם התובעת ביום 31/5/06 בשעה 14:30 על מנת לוודא שהצו הוארך. התובעת לא היתה במשרד והגיעה רק לקראת השעה 16:30. אז כתבה בקשה דחופה ביותר למתן החלטה (נספח יא לתצהיר הנתבעת) ונתנה אותה בידי עו"ד שיפמן, שנסע יחד עם הנתבעת לביהמ"ש. כשהגיעו לביהמ"ש, השעה הייתה 17:00. כב' הש' ויצמן האריך את הצו שניתן ביום 3/3/06 עד ליום 4/6/06 וקבע בהחלטתו כי בשל השעה אין מזכירות, אין קלדנית והתיק אינו מונח בפניו. הוא אינו יודע אם ניתנה החלטה בבקשה ו"לפיכך, וככל שהחלטה זו אינה סותרת החלטה אחרת שניתנה על ידי הריני מורה על הארכת צו המניעה עד ליום 4/6/06 שאז יועבר אלי התיק בצורה מסודרת ע"י מזכירות בית המשפט". כפי שעולה מהראיות (נספח ג11 לתצהיר התובעת) הבקשה למתן צו הוגשה לבית המשפט כבר ביום 23/5/06, ולא הוגשה לראשונה ביום 31/5/06 כפי שטענה הנתבעת (ס' 16 לתצהיר), אלא שלא ניתנה החלטה עד ליום 31/5/06 בנסיבות שתוארו. אכן, ניתן היה ואף מצופה מעו"ד שמגיש בקשה, בוודאי בקשה מסוג זה, לעקוב אחר קבלת החלטה. יחד עם זאת, בסופו של דבר, נהגה התובעת באחריות, שלחה עו"ד ממשרדה והשיגה את התוצאה המיוחלת. ברי כי לא נגרם נזק וברי כי אין בכך רשלנות מצד התובעת. עוד יש לציין כי הנתבעת לא פיטרה את התובעת בסמוך לאחר אירוע זה, אלא למעלה מחודש לאחר מכן. התובעת אף הופיעה מטעמה בדיון מיום 14/6/06 באותו עניין של צו ההרחקה. נימוק נוסף לפיטורי התובעת שהוצג בסיכומי הנתבעת הוא הטענה שהתובעת נעדרה רבות ממשרדה בנסיעות לחו"ל וכיוון שהתמודדה בפריימריז בליכוד, ושכאשר הייתה במשרד נתנה לנתבעת את התחושה שאין לה זמן לטפל בה. הטענה נטענה בסתמיות ובכלליות, ללא כל פרטים, ולא הוצג ולו מקרה אחד של היעדרות התובעת שגרמה לנזק. הטענה אף איננה עולה בקנה אחד עם הראיות, מהן עולה כי התובעת והנתבעת קיימו מספר לא-מועט של פגישות. תצהירי הנתבעת שצורפו לכתבי הטענות נחתמו בפני התובעת. בדיון היחיד שהיה בתיק, הופיעה התובעת. עוד טענה הנתבעת לזלזול בכתבי הטענות שהוכנו בעבורה - הנתבעת מביאה כדוגמה מסמכים שהועברו לביהמ"ש שמצויינים בהם פרטים לא נכונים. בכתב התביעה לסעד הצהרתי נכללו שתי שורות שאינן תואמות את המערכת הזוגית של הנתבעת. במסמך אחר, בטופס הרצאת פרטים בתביעה למזונות, נרשם מס' כחוט השני בתצהיר ובסיכומים נטענה הטענה כי מירב הטיפול נעשה ע"י עו"ד שיפמן, שהיה אז עו"ד צעיר ולא-מנוסה, בעל ותק של שנה, ולא ע"י התובעת בעצמה. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. מקובל שעורך דין בכיר במשרד נעזר בעו"ד צעיר או זוטר. אין ספק שהתובעת היא שעמדה "בחזית". הופיעה לדיון, באה בדברים כפי הצורך עם ב"כ הצד שכנגד, נפגשה עם הנתבעת כדי לקבל פרטים לצורך הכנת כתבי הטענות, חתמה על כתבי הטענות והחתימה את הנתבעת על התצהירים. עו"ד שיפמן העיד, ועדותו לא נסתרה, כי התובעת הייתה המעסיקה שלו ולא עשה דבר בלי הנחייתה (עמ' 4 ש' 31-32, עמ' 15 ש' 5-6, עמ' 16 ש' 9-11). עולה מכל האמור כי הטענות לרשלנות מצד התובעת לא הוכחו כלל, לא הונחה להן תשתית ראייתית, והן נדחות. אין כל בסיס לטענה שהתובעת ביקשה להגיע לפשרה בסוגיית פירוק השיתוף בבית המגורים מתוך מניעים של שכ"ט והתובעת לא פעלה בניגוד לרצון הנתבעת. חלק מטענות הנתבעת נזנחו (למשל בעניין כתב ההגנה לתביעת פירוק השיתוף), חלק אחר מתייחס לאירועים שבתחילת הדרך (למשל בעניין הטעויות בכתבי הטענות). הטענה להיעדרויות לא הוכחה ואירועי הארכת תוקפו של צו ההרחקה נמחלו ומכל מקום כאמור, לא מצאתי רשלנות בעניין. בהקשר זה אציין עוד כי הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד בגין רשלנות מקצועית, וגם במכתב הפיטורין של התובעת לא ציינה דבר מעבר להודעתה על פיטוריה של התובעת. גם בזמן אמת לא טענה הנתבעת דבר כלפי התובעת. למשל, לא ביקשה שהתובעת תהא מעורבת יותר בניהול התיק או זמינה לה יותר וכיוצ"ב. יחד עם זאת, ניכר כי הנתבעת אמנם איבדה את האמון בתובעת. ניתן להתרשם מן האירועים המתוארים ומן הראיות כי הנתבעת התנהלה בצורה לוחצת וחשדנית (ר' עדותו של עו"ד שיפמן בעמ' 15 ש' 26-27, עמ' 16 ש' 4-6 וכן, למשל, בח"נ של הנתבעת, התייצבותה במשרד לבדוק אם הוגש כתב ההגנה בתביעה לפירוק השיתוף, בעמ' 24 ש' 30-31). הנתבעת העידה על עצמה שהייתה במצב נפשי קשה (ס' 17 לתצהיר התובעת וכן בח"נ). דומה, כי אובדן האמון נעוץ בעיקרו בהבדלי השקפה באשר לאופן הטיפול בתיק וייתכן שגם בשל כך שהציפיות של הצדדים לא היו מתואמות. בעוד התובעת רואה לנגד עיניה סיום בהסכם פשרה לקידום האינטרסים של הנתבעת או שחתרה לכך, הנתבעת, לעת הזו, לא הייתה בשלה לפשרה או הסכמה כלשהי, ראתה בכך מהלך שיביא לכך ש"תיזרק מן הבית" ולא ראתה לנכון להגיע להסכמות כ"שאפילו לא היה דיון ראשון" (עמ' 19 ש' 26 ואילך, עמ' 20 ש' 31). על רקע תחושתה הסובייקטיבית של הנתבעת, כי התובעת לא מקדישה לה מספיק זמן (מבלי שהוכח שהדבר נכון אובייקטיבית או מהווה הפרת החוזה), הביא הדבר לאובדן האמון של הנתבעת בתובעת. אדגיש שוב, כי כאמור לעיל, התובעת לא פעלה לקידום פירוק השיתוף בהסכמה, בניגוד לרצונה של הנתבעת. אובדן האמון הוא סיבה טובה לביטול ההסכם, כשמדובר בהסכם למתן שירותים של עו"ד (ר' הציטוט לעיל מס' 17 לפסק הדין בעניין קורפו). בוודאי כך בתחום המעמד האישי. בנסיבות אלה, לפי פסקי הדין בעניין ביניש-עדיאל וקורפו, זכאית התובעת לשכר ראוי. אני דוחה את טענת הנתבעת בס' 4 לתצהירה, לפיה הבינה ששכר הטרחה לפי ההסכם מכוון למצב שבו התובעת משלימה את כל הטיפול בתיק בלבד, כי כך הסבירה לה התובעת את ההסכם, היא לא קראה אותו והסכימה לחתום עליו לאור ההסברים. הנתבעת טוענת כי חברתה גב' לאה כהן, הייתה נוכחת בפגישה וגם היא כך הבינה, אך לא מצאה לנכון להעיד מטעמה את הגב' כהן. מאי-הבאתה של גב' כהן לעדות יש להסיק כי אילו הובאה, הייתה מחזקת דווקא את גרסת התובעת. מעבר לכך, אדם מוחזק כמי שקרא את המסמכים עליהם הוא חותם. יש לציין כי מהתכתובת בין הצדדים לאחר מכתב הפיטורין עולה כי התובעת ביקשה להסדיר עם הנתבעת את עניין שכר הטרחה, וברור היה כי בהעדר הסדר, עומדת התובעת על תשלום מלוא שכר הטרחה. כך שהנתבעת הייתה מודעת לסיכון שתידרש לשלם את שכר הטרחה גם אם תשכור שירותיו של עו"ד אחר. מכאן, השאלה בה עלי להכריע היא מהו שכר הטרחה הראוי בנסיבות. השכר הראוי התובעת הגישה חוו"ד של עו"ד מנדלסון מטעמה, לפיה השכר הראוי הוא 900 ₪ לשעה, תוך שהוא מציין כי אין זה השכר הגבוה ביותר הנגבה בתחום. חוות הדעת איננה מעריכה את שעות העבודה אלא רק מציינת כי ניתן לראות שהושקעו עשרות שעות עבודה בהכנת כתבי הטענות וסביר שהושקעו עוד שעות עבודה רבות לבר-משפטיות בהסברים ושיחות עם הנתבעת במשך 5 חודשים שבהם הייתה לקוחה של התובעת, שהם חמישה חודשים ראשונים בתקופה סוערת ביותר (עמ' 4 ש' 5 ואילך). המומחה מטעם הנתבעת, עו"ד צפת, סבור כי הערכה לפי שעות אינה רלבנטית לנוכח ההסכם שאינו בנוי על שכ"ט לפי שעה ואי-רישום השעות. הנתבעת גם לא הייתה מסכימה לשלם 900 ₪ לשעה אילו דובר על מחיר לפי שעה. עו"ד צפת מציין כי הפסקת הייצוג אמנם הייתה לאחר הגשת כל התביעות, אך עדיין בשלב ההתחלתי. לא התקיימו כלל ישיבות הוכחות, שהן העבודה העיקרית ואף מו"מ, שגוזל שעות רבות, לא נערך ע"י התובעת. להערכתו ותוך שהוא מציין את הכעס של הנתבעת על התנהלות התובעת, השכר הראוי הוא 5000$ + מע"מ ועו"ד 300$ + מע"מ עבור הדיון. אכן, הערכת שכר הטרחה לפי מכפלה של מחיר לשעות עבודה במספר שעות עבודה איננה רלבנטית או ישימה לעניין. אין ראיות ביחס לשעות העבודה. לא נערך רישום של שעות עבודה, שכן שכר הטרחה לפי ההסכם הוא שכר טרחה גלובלי. על כן, אין בחוות דעתו של עו"ד מנדלסון כדי להועיל. אינני מקבלת גם את חוות דעתו של עו"ד צפת. עו"ד צפת התעלם מפס"ד קורפו (עמ' 10 ש' 19) ואת חוות דעתו ביסס, כפי שכתב בחווה"ד, גם על טיב הטיפול, לגביו מצא מקום לחוות דעתו (הגם שאין זה עניין לחוו"ד מומחה), תוך התבססות על טענות הנתבעת שלא הוכחו כאמור ועל הטענה שנדחתה, כאילו פעלה התובעת נגד רצונה של הנתבעת (ס' 13 לחוות הדעת וח"נ בעמ' 90 ש' 8). הערכתו של עו"ד צפת בעניין השכר הראוי איננה סבירה בשים לב למכלול הנסיבות, ובין היתר לכך שהתובעת הגישה את כל התביעות הדרושות וטיפלה בעניינה של הנתבעת במשך חמישה חודשים ראשונים, שהם אינטנסיביים ביותר, ובכך שאיננה נותנת משקל מתאים להסכמה בין הצדדים, שהיא הסכמה על שכר גלובלי, עבור טיפול בתיק עד לסיום הטיפול בו כאשר תינתן הנחה של 20% במקרה של פשרה טרם הדיון הראשון בתיק. ניתן דגש רב על אי-קיום הוכחות, דגש שאין לו בסיס בהסכמת הצדדים. גם מעדויותיהם של עורכי הדין עולה כי קביעת שכ"ט גלובלי מקובלת, ואילו הייתה מגיעה התובעת להסכם פשרה הייתה זכאית לשכר הטרחה גם מבלי שהתקיימו הוכחות (עמ' 18 ש' 16 ואילך לח"נ של עו"ד צפת). לא ניתן פירוט מספיק ומשכנע כיצד הגיע עו"ד צפת להערכתו כי השכר הראוי לתובעת הוא 5000$, ואיך היא מתיישבת למשל, עם העובדה שהנתבעת שילמה לעו"ד סמוכה שהגיע לפשרה בדיון אחד, שכ"ט בסך של 7500$. לפי עדותה של הנתבעת, לאחר פיטורי התובעת שכרה את שירותיו של עו"ד רון, אשר ייצג את הנתבעת בדיון מיום 14/9/06 ובהמשך, התפטר מייצוגה בתיק. כעולה ממכתבו לנתבעת, עו"ד רון התפטר לאחר שהמו"מ עם ב"כ הצד השני, שעמד בפני סיום, הופסק משום שהנתבעת נקטה כנגד בעלה בהליכי הוצל"פ וסירבה לבטל אותם (ר' המסמכים נ/3 וכן ת/10 וכן ח"נ של הנתבעת בעמ' 23 ש' 17-21). יש לציין כי בח"נ העלתה הנתבעת כנגד עו"ד רון טענות דומות לאלה שהעלתה כנגד התובעת וטענה כי הוא עו"ד צעיר בעוד שהיא הגיעה למשרדו של עו"ד כהן (עמ' 23 ש' 19) וכי עו"ד רון "בהבזק מסיים תיק, כמו צילה טמיר, עו"ד עם עו"ד עושים קומבינות.." (שם בש' 22-25). לאחר מכן, שכרה הנתבעת את שירותיו של עו"ד ציון סמוכה. עו"ד סמוכה התייצב לדיון מיום 29/5/07 שבו הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לרבות בדבר מינוי כונסים לפירוק השיתוף (נ/2). לא הוברר מהו שכר הטרחה ששילמה הנתבעת לעו"ד רון. לעו"ד סמוכה שילמה הנתבעת, לפי עדותה, כאמור, סך של 7500$ (עמ' 21 ש'). אני סבורה כי יש להעריך את השכר הראוי לאורו של הסכם שכר הטרחה, העבודה שבוצעה וכלל נסיבות העניין, באחוזים מתוך שכר הטרחה הכולל המוסכם. במכלול הנסיבות, משהתובעת ייצגה את הנתבעת במשך חמישה חודשים ראשונים של הסכסוך המשפחתי; הגישה את כל התביעות ומספר בקשות, כמפורט בתצהירה שלא נסתר בעניין זה (14 כתבי טענות), ואלה יצרו את הפלטפורמה העיקרית לניהול התיק; משהתובעת נפגשה עם הנתבעת לקבל פרטים להכנת כתב ההגנה לתביעת פירוק השיתוף, שלא הוגש בשל כך שפוטרה טרם המועד להגשתו; כאשר התייצבה לדיון בצו ההרחקה וביקשה לנהל מו"מ להגיע להסכמות לסיום התיק בפשרה וחדלה מכך לפי בקשת הנתבעת, שלא הייתה בשלה בשלב זה להגיע להסכמות; ובשים לב להסכם בין הצדדים ולכך שבסופו של דבר, הסתיים הטיפול בפשרה שהושגה בדיון אחד אליו התייצב עו"ד סמוכה - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת שכר ראוי בשיעור של 80% משכר הטרחה המוסכם, שהם 20,000$ + מע"מ. זאת בנוסף לשכ"ט של 300$ + מע"מ בגין הדיון שהתקיים, שלגביו לא התעוררה מחלוקת. לאותה תוצאה נגיע גם בפסיקת פיצויי ציפייה לפי פסק דין קורפו. שכן במקרה זה יש לנכות מן השכר המוסכם את ההוצאות שנחסכו מהתובעת בייצור ההכנסה לפי ההסכם, אותם אני מעמידה, על דרך האומדנא, על שיעור של 20% משכר הטרחה. בנסיבות האמורות לא מצאתי שיש רלבנטיות לטענה שהיה על התובעת לקבוע בהסכם את שיעור שכר הטרחה במקרה שהנתבעת מפסיקה את הייצוג ואין בכך כדי לשנות מהתוצאה. טוענת הנתבעת, כי התובעת ניצלה את זכות העיכבון שלא כדין, משום שלא הגישה תביעת שכר טרחה אלא בחלוף כשנה מאז שביקשה הנתבעת לשחרר את התיק בעוד שלפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, יש להגיש תביעת שכר טרחה בחלוף שלושה חודשים מעם הדרישה לקבלת התיק. לפי הטענה, בכך גרמה התובעת לנתבעת נזקים. טענה זו לא הוכחה (ס' 25 לתצהיר). לא הוכח נזק כלשהו. הנתבעת גם לא הצביעה על מסמך כלשהו שהיה דרוש לה ולא קיבלה אותו מהנתבעת למרות בקשתה (ר' החלטה מיום 13/12/07 בבש"א 4275/07 והחלטה בדיון מיום 25/9/08). הטענה כי בשל כך יש לדחות את התביעה נטענה רק בסיכומים והיא לא ברורה. לא הונחה לכך כל תשתית משפטית. אף שיש למתוח ביקורת על כך שזכות העיכבון לא מומשה לפי כל הוראות הדין, אין בכך כדי לגרוע מזכאות התובעת לשכר הטרחה. יחד עם זאת, יש להורות על השבת התיק לנתבעת. סיכום סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 72,008 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה 20/3/2007 עד למועד התשלום המלא בפועל. זאת, לפי התחשיב הבא: הנתבעת חייבת בתשלום 20,000$, שהם 80% משכר הטרחה המוסכם. יש לנכות מהסך של 20,000$ + מע"מ את הסכום ששילמה הנתבעת לתובעת טרם הגשת התביעה, בסך של 3200 $ + מע"מ (ר' הסיכומים וכן ת/2), ולהוסיף 300$ + מע"מ בגין הישיבה. סך הכל, עומדת היתרה לתשלום על סך של 17,100$, שהם בשקלים נכון למועד הגשת התביעה, 72,008 ש"ח (השער ליום 20/3/2007 הוא 4.2110) + מע"מ. אני סבורה שיש להביא בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות את אי קיום הוראות החוק בעניין מימוש זכות העיכבון ע"י התובעת. מאידך, יש להביא בחשבון את הטענות שטענה הנתבעת כנגד התובעת ובמיוחד הטענה, שנדחתה בהעדר שמץ של תשתית ראייתית, כי התובעת פעלה כביכול ניגוד לרצון מרשתה וזאת "כיוון שהובטחו לה אחוזים גבוהים" ע"י ב"כ בעלה, עו"ד באשי. בשים לב לכלל נסיבות העניין, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר אגרה בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪. עוד אני מורה לתובעת להשיב לנתבעת את התיק בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהלקוחותעורך דין