קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי בגין חשד כשוהה בלתי חוקי: תביעה לפיצוי בגין תקיפה, הפרת חובה חקוקה, רשלנות וכליאת שווא. הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות. רקע ועובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת 1. התובעת ילידת אוקראינה, עלתה ארצה בשנת 1991 ומתגוררת מאז בתל אביב. לתובעת חזות מזרח אירופאית. מיכאל, בעלה של התובעת באותה עת עבד כרופא בבית החולים איכילוב בתל אביב. 2. ביום 18.11.04, בשעה 9.30 או בסמוך לכך התהלכה התובעת באזור רח' בן יהודה פינת גורדון בתל אביב. ואז פנה אליה גבר לבוש אזרחית ודרש ממנה להזדהות באמצעות תעודת זהות. התובעת ביקשה ממנו להזדהות כשוטר והוא הציג לה תעודה כלשהי. התובעת מצידה לא הציגה תעודת זהות. הגבר דרש ממנה להיכנס לרכב סמוך וכשסירבה, הצטרפו לגבר שני גברים נוספים, לבושי חולצות כחולות, אחזו בה, הכניסוה על אף התנגדותה, לרכב. טלפון נייד שהיה ברשותה נלקח ממנה. הרכב ובו כל המעורבים החל בנסיעה. 3. בשלב כלשהו מסרה התובעת לגברים את כתובת מגוריה בבית דירות ברח' סוטין בתל אביב [להלן - "הדירה" ו - "הבניין"]. הכל הגיעו בסופו של דבר לבניין ועלו אל הדירה המצויה בקומה ראשונה. בדרכה למעלה, צלצלה התובעת בפעמון דירתה של שכנתה חרות אלטרמן המכונה "תותי" והמתגוררת בקומת הקרקע וכשפתחה תותי, ביקשה ממנה לעזור לה. כשהגיעו התובעת והגברים אל הדירה, פתחה אותה התובעת במפתח שלה, והם נכנסו פנימה. תותי, שעלתה אחריהם, הקישה על דלת הדירה, אחד הגברים פתח לה את הדלת ואף היא נכנסה פנימה. תותי הבינה שמדובר בשוטרים והתרעמה על התנהלותם כלפי התובעת, שלפי התרשמותה הייתה נסערה. התובעת הציגה לגברים את תעודת הזהות שלה, שוחררה, הטלפון הנייד שלה הושב לה ובכך הסתיים האירוע. שכנה נוספת של התובעת, נורה לרנר [להלן - "נורה"] שמעה רעש, ירדה מדירתה שבקומה השנייה בבניין וראתה את התובעת נסערת אך ללא איזוק. היא המשיכה לרדת במדרגות אחרי השוטרים, בהבינה מיד שמדובר בשוטרי "הגירה" וביקשה לדבריה להבין מדוע עצרו את התובעת שהינה אשת רופא בכיר. השתלשלות זו תכונה - "האירוע". 4. תלונת התובעת על התנהלות השוטרים אצל קצינת תלונות הציבור במנהלת ההגירה, עו"ד לינדה ג'רבי, נדחתה. בכך כמובן אין כדי לחייב את בית המשפט. המחלוקות 5. המחלוקות בעיקרן עובדתיות: האם ידעה התובעת כי הגברים שפנו אליה הינם שוטרים? האם סירבה התובעת לשתף פעולה עימם והתנגדה לדרישותיהם? האם נאזקה התובעת? 6. האם קמו לשוטרים בנסיבות עילות עיכוב ומעצר? במידה והתשובה שלילית, הרי יש יסוד לטענת התובעת על תקיפה, כליאת שווא, הפרת הוראה חוקית ורשלנות. 7. במידה והתשובה חיובית, עדיין יש לברר האם בהפעילם סמכויות עיכוב ומעצר כדין, נקטו השוטרים כלפי התובעת בכוח מופרז ובלתי מוצדק והאם איימו עליה או נהגו בה בגסות העולה כדי עוולה. מסכת הראיות 8. מטעם התובעת העידו היא והשכנה נורה [ת/1 ו - ת/2]. כן הוגש, ללא חקירה, זיכרון דברים משיחה טלפונית שקיימה עו"ד ג'רבי עם תותי [ת/3]. 9. מטעם המדינה העידו עו"ד ג'רבי [נ/1] והשוטרים אופיר חברוני [נ/2 ו - נ/3] וצורי סלים [נ/4 - נ/6]. המדינה הגישה דוחו"ת פעולה, מעצר והודעות שנערכו על ידי השוטרים. כן הוגשה, ללא חקירה, הודעת השוטר מאור ווגרך [להלן - "צורי", "ליאור" ו - "מאור"]. דיון העדויות והגרסאות 10. לגרסת התובעת בתצהירה, פנה אליה גבר זר לבוש אזרחית ודרש ממנה להציג את תעודת הזהות שלה. באותו שלב לדבריה, לא ידעה כי הגבר הוא שוטר. כשלא מצאה את התעודה בתיקה, מסרה לו שהיא זוכרת את מספרה, כי גרה בקרבת מקום ומוכנה להציג את התעודה בביתה. אך הגבר, שכאן היא מכנה אותו כבר "שוטר", דרש ממנה להיכנס לרכב שאינו נושא סימני זיהוי משטרתיים ובו ישבו שני אנשים נוספים. כשביקשה מהגבר להראות לה תעודה שלו, שלף דבר מה מכיסו, נפנף מול פניה וחזר על דרישתו כי תיכנס לרכב. הוא לא אמר לה שהינה מעוכבת או עצורה ולא הסביר לה מדוע עליה להיכנס לרכב. אזי מסרה לשוטר כי לא הבחינה מה הדבר שהוא מציג לה ואינה מוכנה להיכנס לרכב ללא סימני זיהוי ובו אנשים זרים, הודיעה לו כי בעלה עובד בבית החולים איכילוב וביקשה להתקשר אליו מהנייד שלה. אך השוטר נטל ממנה את הנייד. בעת הזו, יצא מהרכב גבר נוסף, שני הגברים אזקו אותה, כופפו את ידיה לאחור ודחפו אותה בכוח אל הדלת האחורית של הרכב, מבלי להוריד את ראשה, כך שראשה נחבט בחוזקה בדלת הרכב ובטנה נחבטה ממושב הרכב. על אף בהלתה וזעקותיה לעזרה, הוכנסה לתוך הרכב תוך שימוש בכוח רב. כשהתלוננה על כאבים עזים בידיה וביקשה לשחררה מאיזוק ולהסביר מדוע נעצרה, התעלמו ממנה השוטרים והחלו בנסיעה. כעבור זמן קצר, אמר לה אחד השוטרים כי היא עצורה משום שלא הציגה תעודת זהות וניסתה להימלט, לעגו לה, קיללו אותה והציעו לה לשתוק שאם לא כן, ימשיכו את האיזוק ואף את מעצרה בתחנת משטרה כמה זמן שירצו. לטענתה, כעבור כחצי שעה של נסיעה ברחובות תל אביב, ועל אף דרישתה להסיעה לביתה, ולאחר שחשה ברע, הביאוה השוטרים לבניין. לאחר שעלו במדרגות, הגיפו עליה את דלת הדירה ומנעו מהשכנה תותי להיכנס. גם לאחר שמסרה לשוטרים את תעודת הזהות שלה, אמרו לה השוטרים כי תיאלץ לנסוע עימם לתחנת המשטרה. הם אף ניתקו שיחה שלה אל בעלה. לזעקותיה ולאחר שתותי הקישה בדלת הדירה מבחוץ, פתחו השוטרים את הדלת לתותי, שצעקה עליהם ודרשה לשחררה מאיזוק. אף השכנה נורה הגיעה ודרשה הסברים מהשוטרים. בשלב זה שחררו השוטרים את התובעת מאיזוק ועזבו את המקום. התובעת הגישה תמונות מיום 18.11.04 לדבריה, של אמות ידיה, ועליהן סימנים אדומים. 11. לגרסת השכנה נורה, ירדה מדירתה אל הקומה הראשונה שבבניין לאחר ששמעה רעשים, ראתה את דלתות הדירות של התובעת ושל תותי פתוחות, את התובעת כשהיא נסערת ובוכה ואת תותי. אשר לשוטרים, היא הבחינה שלבשו חולצות כחולות, לא זכרה אם היו עליהם סימני זיהוי משטרתיים, אך הבינה מחילופי הדברים כי הם שוטרים. התובעת לדבריה בכתה, דיברה באופן לא ברור, הייתה מבוהלת מאוד, אמרה שעצרו אותה והיא מבקשת עזרה. נורה הבחינה בסימנים על ידיה של התובעת וזו מסרה לה כי נאזקה. בשלב מסוים נכנסה התובעת לדירתה של תותי והשוטרים יצאו לחצר. התובעת ביקשה כי יביאו לה את תעודת הזהות שלה שנותרה בידי השוטרים. נורה יצאה לרחוב, ניגשה לרכב שלמיטב זיכרונה לא היה רכב משטרתי, ושאלה את השוטרים כיצד טעו בתובעת החיה בארץ שנים עם רופא בכיר באיכילוב. לדברי נורה התובעת אדם נחמד ושקט ומעולם לא ראתה אותה במצב כה קשה. 12. לגרסת השכנה תותי, כשפתחה את דלת דירתה בבניין, לאחר שהקישו עליה, ראתה את התובעת וידיה אזוקות. התובעת הייתה נסערת וביקשה ממנה לומר לשוטרים כי התובעת מתגוררת בבניין ושתותי מכירה אותה אישית. לשאלת תותי מדוע התובעת אזוקה, השיבו השוטרים כי חשדו בה שהיא עובדת זרה, בהיעדר תעודת זיהוי ושברחה. תותי מסרה שהיא חושבת שהתובעת התנגדה לאיזוק. לאחר שאותרה תעודת הזהות של התובעת בדירתה, לקח אותה שוטר אחד לרכב והשני שחרר את התובעת מאיזוק. לשאלת התובעת היכן תעודת הזהות השיב השוטר שתרד לרכב ותיקח אותה. 13. גרסת השוטרים שונה. לדבריהם, נראתה להם התובעת חשודה כנתינה זרה. צורי שלבש בגדים אזרחיים, ירד מהרכב המשטרתי, הזדהה בפני התובעת כשוטר ממשטרת ההגירה וביקש ממנה להציג תעודה מזהה. התובעת ניסתה להתחמק וסירבה לבקשתו. אזי הודיע לה שהיא מעוכבת וביקש ממנה להתלוות אליו לניידת. כשסירבה, הצטרפו אליו לסיוע מאור וליאור, שלבשו מדי משטרה . כשהתובעת המשיכה בסירובה, הודיעו לה השוטרים כי אם תמשיך בכך, תיעצר. התובעת המשיכה לסרב ואף ניסתה ללכת אחורה, ניסתה לברוח מהמקום ואזי הודיעו לה שהיא עצורה בגין סירוב לעיכוב וחייבת להתלוות אליהם לניידת. משהמשיכה בסירובה ובניסיונות בריחה, אחזו השוטרים בידה בעדינות, היא התנגדה ונופפה בידיה לכל עבר והשתוללה. על כן הוכנסה לניידת בעדינות האפשרית והכל נסעו ישירות לביתה. משהוברר כי התובעת ישראלית שוחררה במקום וללא כל עימות עם השכנות. לגרסת השוטרים, לא נאזקה התובעת בשלב כלשהו של האירוע והאירוע כולו נמשך כ - 10 דקות. ממצאים עובדתיים 14. ניתן לחלק את האירוע ל - 3 חלקים: הראשון, נסיבות מעצרה של התובעת והכנסתה לרכב, השני, הנסיעה ברכב אל דירתה והשלישי, השהייה בבניין ובדירת התובעת. הנטל על התובעת להוכיח את תביעתה מתחילת הדיון ועד סופו. עדות התובעת לגבי החלקים הראשון והשני של האירוע, הינה עדות יחידה של בעל דין. על בית המשפט לרחוש לה אמון מלא ושלם על מנת לבסס עליה בלבד, ללא סיוע, ממצאים [סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971]. 15. אפתח בחלקו הראשון של האירוע. אין חולק כי חזותה של התובעת הינה חזות מזרח אירופאית וכי קיימת הגירה בלתי חוקית ממזרח אירופה לישראל. על כן, בדין התעוררה אצל השוטרים שנסעו ברכב שאלה לגבי חוקיות שהייתה של התובעת בישראל. השוטרים לא עצרו את התובעת מיד, אלא צורי ירד מהניידת, לבוש חולצה שחורה, אזרחית וביקש ממנה להציג לו תעודה מזהה. התובעת הסכימה בחקירתה כי צורי הציג לה תעודת מינוי שלו "מהתחלה ממש..." כשביקש ממנה תעודת זהות [עמ' 7 לתדפיס פרוט' מיום 6.3.11]. התובעת מבחינתה לא הספיקה להתבונן בפרטי התעודה ולא ראתה תמונה [עמ' 10 למעלה] אך צורי הציג לה תעודה. אני מוכנה לקבל כי התובעת נלחצה ומבחינתה הסובייקטיבית לא הצליחה להתרכז ולהעמיק בתעודה, אך היא לא הוכיחה כי צורי הוא שמנע ממנה לעשות כן. התובעת טענה כי הגברים יצאו מרכב לבן לא מזוהה כמשטרתי וכי שני הגברים הנוספים לבשו "בגדים רגילים" והיא לא הבינה שהם שוטרים [בניגוד לפעמים אחרות בהן נעצרה ברחוב על ידי שוטרים בבגדי משטרה, עמ' 1, ש' 19]. אך שכנותיה, שלא ראו בחלקו השלישי של האירוע את רכב השוטרים, הבינו כי מדובר בשוטרים, נורה, על סמך חילופי הדברים ותותי, אף לא העלתה ספק בכך. התובעת עצמה, חיפשה לשיטתה את תעודת הזהות שלה בתיקה וכשלא מצאה, מסרה לגברים את כתובתה. נמצא כי התובעת לא הוכיחה שנפל פגם בהזדהות השוטרים ככאלה. מכל מקום, השוטרים לא יכולים היו להבין מהתנהגות התובעת כי היא מפקפקת בהיותם שוטרים. 16. התובעת לשיטתה, הושפלה כשנדרשה ממנה תעודת זהות ובהיעדרה, מעמידת השוטרים על עיכובה והתלוותה אליהם ברכב על מנת לאתר את התעודה בביתה. התובעת דרשה מהשוטרים לאפשר לה להתקשר לבעלה ואזי נלקח ממנה הנייד שלה. השוטרים בדוחו"ת שמילאו, לא התייחסו לנטילת הנייד ולטענה זו של התובעת ואני מקבלת על כן את גרסתה. מכאן, שנוכח תחושותיה של התובעת, הגיוני כי התמרדה כלפי השוטרים ולא שיתפה עימם פעולה בכניסה אל הרכב. התובעת לא הוכיחה כי נוכח אלה, נקטו כלפיה השוטרים בכוח בלתי סביר כשאכפו עליה ביחד את הכניסה לרכב. התובעת לא הוכיחה כי עקב הפעלת כוח הוסבו מכות לראשה ולבטנה. העובדה שהתובעת עצמה חוותה את ההתרחשות כפוגענית ומשפילה, עדיין אינה מעידה כי זו הייתה גם תמונת המציאות. גרסת השוטרים כי התובעת צעדה לאחור וסירבה לשתף עימם פעולה מתיישבת יותר עם תחושותיה הסובייקטיביות של התובעת ועם התנהלותה מאשר עם המיוחס על ידה לשוטרים. התובעת, שעוכבה על ידי השוטרים, התנגדה לעיכוב, לא הציגה תעודה מזהה, לאחר שהוזהרה על מעצר והמשיכה בהתנהלותה - הודע לה על מעצרה. 17. התובעת העידה כי השוטרים אזקו אותה "מההתחלה" [עמ' 12, ש' 20]. התמונות שצירפה מיום האירוע, מראות סימנים אדומים על אמות הידיים. אף השכנה נורה מסרה כי ראתה על ידיה סימנים. תותי מסרה לעו"ד ג'רבי כי התובעת הייתה אזוקה כשהגיעה לבניין. עדותה של תותי קבילה ובעלת משקל לעניין זה, שכן זיכרון הדברים של עו"ד ג'רבי הוגש ללא התנגדות. מסקנות המהימנות של עו"ד ג'רבי אינן מחייבות כאמור את בית המשפט. לתותי אין אינטרס בתוצאות המשפט, על אף שכנותה עם התובעת. תותי אמנם לא התייצבה לחקירה בבית המשפט, אך בכך אין כדי לפגום כשלעצמו במהימנותה, כאשר גרסתה הובאה באמצעות מסמך קביל אחר. גרסת התובעת אף מתיישבת עם התנהגותה והחשד המתעצם של השוטרים נוכח התנהלות זו, סירובה לשתף פעולה ולהיכנס לרכב. וכעדות צורי [נ/5, עמ' 1, ש' 19]: "הנ"ל המשיכה להתעלם ולברוח לאחר שהודענו לה שבאם תסרב להתלוות אלינו נאלץ להשתמש נגדה בכח בסמכויות נלוות למעצר. הנ"ל המשיכה להתעלם מאתנו וללכת כך שנאלצנו לאחוז בידה בעדינות אך הנ"ל התנגדה והתחילה לנפנף את ידיה לכל עבר ולהשתולל בצעקות. במקום הנ"ל הוכנסה לניידת בעדינות האפשרית ...". מכל אלה ניתן ללמוד כי לשוטרים היה מניע טוב, אפשרות ואמצעים לאזוק את התובעת והתובעת אכן הוכיחה כי אזקו אותה. לגבי מידת ה"עדינות האפשרית", הרי יש להתחשב בסיטואציה ובכוח הסביר ואמצעי הריסון שמוסמכים היו השוטרים להפעיל כפי שיפורט להלן, ועד למצב בו הייתה התובעת כבר מרוסנת. 18. וכאן מתחיל חלקו השני של האירוע. התובעת העצורה והאזוקה, הצליחה להוריד מעצמה את האזיקים במהלך הנסיעה ברכב. ואז לדבריה : "הוא שם לי שוב יותר חזק" [עמ' 13, ש' 24]. מאחר והשוטרים הכחישו כליל את עצם האיזוק, לא הייתה להם גרסה לגבי ההשתחררות של התובעת והאיזוק החזק לאחריה. אני מקבלת כי התובעת שבה ונאזקה. אשר לעוצמת האיזוק ולהיותה הגורם לסימנים על ידיה, באותה מידה יכולים היו להיגרם מהשתחררותה מהאיזוק מלכתחילה. התובעת לא הוכיחה כי נאזקה "יותר חזק" וכי איזוק זה, הוא הגורם לסימנים על ידיה. 19. התובעת לא הוכיחה כי השוטרים איימו עליה במהלך הנסיעה ואף לא כי הנסיעה נמשכה זמן רב ובכוונת מכוון של השוטרים כחלק מהשפלתה [לתחושתה]. בעניין זה, לא רק שעדותה של התובעת אינה מסתייעת בנתונים חיצוניים, אלא היא מוחלשת נוכח החרדתיות של התובעת ותפיסתה הסובייקטיבית שאינה תמיד הולמת את המציאות ואשר הודגמה בהתנהלותה לאורך כל האירוע ואף מצאה ביטוי במהלך עדותה המבולבלת. זאת לדעת, התובעת סבלה בעברה מחרדות ומדיכאון. רישומים על כך קיימים בקופת החולים שלה כ - 7 שנים עובר לכתיבת חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר גורביץ' מטעמה [23.12.07] ומשנים 1996 - 1997. התובעת אף טופלה אז בתרופה נוגדת חרדה XANAGIS. התובעת אובחנה כ"חרדתית ואקספרסיבית עם סימנים וגטטיביים של התקפה חרדה ללא אגורופוביה". כשהוצג לתובעת מצבה זה במהלך חקירתה הנגדית טענה כי חרדות הופיעו רק לאחר האירוע [עמ' 13, ש' 17]. אין בידי לקבל גרסה זו של התובעת. נמצא כי התובעת חרדתית ולכך עשויה להיות השלכה על תפיסתה. התובעת לא הוכיחה פגם כלשהו בנסיעת השוטרים עימה אל דירתה. 20. הגענו אל חלקו השלישי של האירוע. השוטרים עלו עם התובעת אל דירתה כשהיא עצורה למעשה ואזוקה. עם הצגת תעודת הזהות שלה, ירד אחד השוטרים עם התעודה אל הרכב, השני שחרר את התובעת מאיזוק ובכך הסתיים האירוע. לא מצאתי כל פגם בהתנהלות השוטרים. התובעת אף לא הוכיחה כי השוטרים אמרו לה בשלב זה כי תיאלץ להתלוות אליהם על אף זיהויה, לתחנת המשטרה. לא הוצג גם הגיון כלשהו לאמירה זו. התרגשות השכנות מהתנהלות השוטרים כלפי שכנתם המוכרת והידועה להן כאישה רגועה ועדינה ואף כאשת רופא בכיר, אין בה כדי להטיל פגם בהתנהלות השוטרים. 21. נסכם את הממצאים עד כה : התובעת נחשדה כשוהה בלתי חוקית בארץ, לא הציגה תעודה מזהה לשוטרים, מסרה לשוטרים את כתובתה אך הלכה לאחור וסירבה להוראת עיכוב, הוזהרה מפני מעצר ושימוש בכוח והמשיכה בהתנהלותה, הוכנסה בכוח לרכב משטרתי, השתוללה, נאזקה, הסירה את האזיקים, נאזקה שנית, הוסעה ברכב ישירות אל דירתה, זוהתה באמצעות תעודת זהות ושוחררה. המצב המשפטי 22. מדינת ישראל מחייבת את תושביה מעל גיל 16 לשאת עימם תמיד תעודת זהות ולהציגה לדרישת בעל תפקיד [כיום, בחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג - 1982]. התחמקות וסירוב לעשות כן מצמיחים סדרת עבירות ולענייננו, מקימים עילת עיכוב ואף מעצר [ע"א 617/80, למברטו נ' מ"י, פד"י לה [2] 313, 315]. 23. מקור נוסף המייצר עילת עיכוב הוא סעיפים 66 - 67 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה ומעצרים] התשנ"ו - 1996 [להלן - "חוק המעצרים"]. סמכות העיכוב קמה כאשר התגבש יסוד סביר לחשד לביצוע עבירה כמפורט שם וזאת לצורך בירור זהות המעוכב. התנהלות התובעת מקימה יסוד סביר כנדרש כאשר יודגש כי מדובר ביסוד סביר לחשד ואין צורך בראיות ברמת "ראיות לכאורה" ומעלה. 24. הפרעה לשוטר בביצוע עיכוב מקימה אף עילת מעצר לפי סעיף 23 [ב] לחוק המעצרים. נזכיר כי התובעת נחשדה על ידי השוטרים בשהייה שלא כחוק בישראל, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 [להלן - "חוק הכניסה"]. כעולה מסעיף 12 [4] לחוק הכניסה, העונש על עבירה זו הוא שנת מאסר. מכאן, כי על פי הגדרות סעיף 24 [2] לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, זוהי עבירה מסוג עוון שחומרתה עולה על עבירה מסוג "חטא". ככזו, ובהתקיים יתר התנאים, הינה עבירת ברת מעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים. ולפי סעיף זה, קמה עילת מעצר אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד יביא להתחמקות מחקירה או מהליכי משפט. לאור הממצאים העובדתיים, מקים חשדם של השוטרים הן יסוד ראייתי נדרש לעצם ביצוע העבירה והן לקיומה המובנה של עילת מעצר של חשש התחמקות מן הדין. 25. הסמכות לאזוק אדם על מנת לרסנו, הינה סמכות נלווית לסמכות המעצר . בנוסף, סמכות זו קמה כאשר יש לשוטר חשש סביר כי העצור עלול להימלט [סעיפים 9א' ו - 10 לחוק המעצרים]. דומני כי אין צורך להרחיב, כי בהתנהלותה, הביאה על עצמה התובעת את כל שאירע במהלך האירוע לרבות האיזוק. בהתנהלותה, החריפה התובעת את האירוע וגרמה להקצנתו, ולשימוש השוטרים בסמכויות העומדות לרשותם על פי דין. למרבה הצער, נפגעה מכך התובעת, אך כאמור, אין לה להלין אלא על עצמה. 26. התובעת הינה אזרחית ישראלית, מתגוררת בישראל כחוק וכבודה במקומה מונח. היא מקובלת על שכנותיה ובקהילה וידועה כאישה עדינה ונעימה. התובעת השלימה הכשרתה בארץ כרופאה והעידה כי מתחילה לעבוד במקצועה. קודם לכן ובעת האירוע עבדה כקוסמטיקאית וראתה ברכה בעמלה. על כל אלה אין חולק. אלא, שהתובעת, שהעידה כי מודעת היא לפעולות מנהלת ההגירה ואף עוכבה על ידי שוטרים [לגרסתה המוקדמת, כ - 8 פעמים בחודש האירוע, לגרסתה המאוחרת, רק לאחר האירוע], צריכה הייתה להצטייד בתעודת זהות, לא רק בנסיבות העניין, אלא גם כי כך מחייב החוק. וכאשר אירע שנדרשה לשתף פעולה עם שוטרים שעיכבו אותה ברחוב, ללא תעודת זהות, היה עליה לעשות כן ולא לתת דרור לתחושותיה הסובייקטיביות. יוער כי התובעת הלינה על כי לא אפשרו לה להתקשר לבעלה ולקחו ממנה את הנייד שלה. אף בהינתן עובדות כאלו, הרי אין בהן פסול ועל התובעת לצעוד בדרך המלך, ככל אזרח ותושב, להצטייד בתעודת זהות ובמידה שלא, לשתף פעולה עם המשטרה. כזאת, למרבה הצער לא עשתה התובעת. 27. התובעת לא הניחה תשתית עובדתית נדרשת להוכחת עוולה כלשהי כלפיה, לרבות לא חריגה מרמת כוח סביר, התנהגות גסה או איומים. היא ודאי לא הוכיחה עוולות של תקיפה, כליאת שווא, הפרת חובה חקוקה או רשלנות. פועל יוצא מכך הוא כי כשלה בשלב הוכחת החבות. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבות העניין, מצאתי לחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בסכום של 3,480 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. פיצוייםמשרד הפניםשוהה בלתי חוקי