תביעת שיבוב נגד ענבל חברה לביטוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיבוב נגד ענבל חברה לביטוח: מבוא התובע הגיש ביום 21.12.05 כנגד הנתבעת מס' 2, (להלן: "ענבל") כתב תביעה בסדר דין מקוצר. מהות התביעה הוגדרה כתביעה בעילה חוזית והתובע נסמך על ההסכם בינו לבין המבטחות השונות, שאליו, לטענתו, הצטרפה ענבל והיא פועלת על פיו. לטענת התובע ביום 21.8.1996 נפגע מר ע' ע' ז"ל (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים ובעקבות התאונה ועד לפטירתו שולמה לו קצבת נכות כללית בסכום של 116,591 ₪. התביעה הוגשה על סכום של 93,273 ₪ המהווה 80% מסכום זה וזאת בהתאם להסכם וכן ריבית מקסימלית בתוספת 20% ובסה"כ סכום של 127,615 ₪. לחילופין נכתב בכתב התביעה כי ככל שבית המשפט יקבל את טענת ענבל כי ההסכם בין התובע לבין חברות הביטוח אינו חל ביחסים בינו לבינה הוא זכאי להשבה של 100% מהתגמולים ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הסכום המגיע לתובע לפי חלופה זו הוא 152,101 ₪. ענבל הגישה בקשה למחיקת הכותרת ואחר שזו התקבלה הגישה כתב הגנה. בכתב ההגנה, שהוגש ביום 3.10.06, טענה ענבל, בין היתר, כי היא אינה ולא הייתה מבטחת הרכב אלא חברה ממשלתית ומנהלת הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה ומסופחת לחשב הכללי במשרד האוצר. הרכב, שעקב השימוש בו נפגע הנפגע הוא רכב משטרתי בבעלות מדינת ישראל, (להלן: "המדינה"), שהיא מבטחת עצמית לפי סעיפים 6 ו- 6א' לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970. ענבל טענה כי הנתבעת הנכונה היא המדינה ועל התובע לתקן את כתב התביעה. עוד טענה ענבל לכך שאין קשר סיבתי בין התאונה לבין התשלומים ששולמו לנפגע וזאת בהתחשב בכך שהנפגע סבל ממכלול בעיות נפשיות וגופניות לפני התאונה ובין היתר נהג לעשות שימוש בסמים וסבל מפיגור שכלי. ענבל עמדה על כך שההסכם בין התובע לבין המבטחות אינו חל ביחסים בינה לבין התובע ולכן טענה כי התובע היה חייב לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט. מאז הגשת כתבי הטענות ניהלו הצדדים משא ומתן ממושך והגישו מעת לעת בקשות לעכב את המשך הדיונים עד שהמגעים ביניהם לא צלחו. בנוסף ביקשו להמתין לפסק דין שניתן בהליך אחר אשר בו נדונה השאלה האם ההסכם חל ביחסים בין התובע לבין ענבל. בהמשך הגישו הצדדים מסמכים שונים. לפי הצעתם הוגשו טיעונים מפורטים לשם קבלת הצעת בית המשפט ולאחר שזו ניתנה ונדחתה הודיע התובע ביום 4.11.10 כי הוא מבקש לצרף את מדינת ישראל כנתבעת נוספת. בקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה התקבלה תוך שנשמרה זכותה של המדינה לטעון טענת התיישנות שהעלתה עוד לפני התיקון. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 12.4.11 ובעקבותיו כתב הגנה מתוקן מטעם שתי הנתבעות, שמיוצגות על ידי אותו משרד עורכי דין. בדיון שהתקיים לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים הסכימו הצדדים להגיש סיכומים שישלימו את הטיעונים שכבר נטענו ויסתמכו על המסמכים שהוגשו בתיק ללא שתקוים ישיבת הוכחות וכי לאחר מכן יתן בית המשפט פסק דין. השאלות המתעוררות בהליך זה הן: מי הוא בעל הדין הנכון בתובענה - ענבל או המדינה - והאם קמה יריבות בין התובע לבין ענבל. בכל הנוגע לתביעה כנגד המדינה האם התביעה התיישנה. האם ההסכם בין התובע לבין המבטחות השונות חל על ענבל או המדינה. האם יש קשר סיבתי בין תשלום קצבת הנכות הכללית ששולם לנפגע לבין התאונה נשוא התביעה וכיצד יש להוכיח את הקשר הסיבתי בהינתן ההכרעה בשאלת תחולתו של ההסכם על מערכת היחסים בין הצדדים. האם מתקיים השתק שיפוטי המונע מענבל או מהמדינה לטעון כנגד הקשר הסיבתי בין הקצבה ששולמה לבין התאונה לאחר שניכו מתביעת הנפגע כלפיהן את הסכומים ששילם לו התובע וככל שקם השתק שיפוטי האם הוא מצומצם לסכום שאותו ניכו המדינה וענבל בפועל או שהוא חל גם על הסכום שהיה ניתן לניכוי ולא נוכה. היריבות וההתיישנות כאמור התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד ענבל אך זו טענה עוד בכתב ההגנה כי הרכב הנדון הוא רכב משטרתי והמדינה היא מבטח עצמי של הרכב. תפקידה של ענבל לגבי רכב זה הוא הניהול של התביעות עבור המדינה אך היא אינה בגדר 'מבטחת' או חברה לביטוח ולכן עילת התביעה בכל הנוגע לרכב זה היא כנגד המדינה ולא כנגד ענבל. לטענה זו יש חשיבות מעבר לפן הפורמאלי נוכח העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה לאחר שכתב התביעה תוקן בשלב מאוחר והמדינה הוספה כנתבעת. התובע טוען כי ענבל הציגה את עצמה ביחסים כלפיו כמי שהיא ה'פרטנר' הראוי לדרישה ולתשלום כספי. הוא מפנה למכתבים שנשלחו על ידי נציגיו לענבל ולתשובות שנתקבלו מענבל שבהן לא נטענה כל טענה להיעדר יריבות. הוא למד מכך כי ענבל הציגה את עצמה כלפיו כמי שהיא בעל הדין הראוי; הנותן ארכות להתיישנות ואינו כופר בכך שהוא הכתובת הראויה. התובע, כך הטענה, הסתמך על מצגים אלה שבהם ביקשה ענבל להמתין עד לסיום קביעת הנכות ובשל כך המתין עד למתן פסק הדין בתביעת הנפגע והגיש את התביעה. התובע מוסיף וטוען כי עמדתו אינה נוגעת להלכות הכלליות שנקבעו לעניין מעמדה של ענבל אלא להתנהלותה במקרה הספציפי הנדון - שבו נוצרת היריבות הישירה מול ענבל מכוח דיני ההשתק, מצג השווא ותום הלב. בין היתר מפנה התובע לכך שענבל הסכימה להארכת תקופת ההתיישנות, ניהלה מולו משא ומתן ממושך ובסופו של דבר היא גם זו שפנתה אליו לאחר שתביעת הנפגע סולקה בכדי שיעביר לה דרישת תשלום. לפיכך, כך טענת התובע יש להחיל על המקרה כללים של תום לב, והגינות שמונעים העלאת טענות מסוג זה. באשר לטענת ההתיישנות של התביעה כנגד המדינה מעלה התובע טענות נוספות ובהן כי יש לראות את הנתבעות כמי שהודו בזכות התובע או מקצתה וזאת בעצם הכרתן בזכות התובע; במגעים הישירים שנוהלו מולו ובניכוי הגמלאות. הוא מפנה בין היתר למכתבה של 'ענבל חברה לביטוח' מיום 11.5.2005 ובו נכתב: 'נודה על קבלת דרישה מעודכנת לנפגע שבנדון'. מנוסח זה, כך טענת התובע, ברור כי הכוונה היא לעדכון תוספת הריבית לדרישה שהוגשה תוך שברור לשיטתו של התובע כי יש בכך משום הודאה במקצת הזכות המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות. עמדת התובע היא כי גם אם תתקבל עמדת הנתבעות הרי שהודאתה של ענבל במקצת הזכות נעשתה בשליחותה של המדינה ולכן נעצר מירוץ ההתיישנות כלפי המדינה. הנתבעות מפנות לכך כי ענבל טענה באופן ברור בכתב ההגנה כי אינה מבטחת; הרכב בבעלות מדינת ישראל וכי המדינה היא הנתבעת הנכונה. עוד טענה ענבל בכתב ההגנה כי דין התביעה נגדה להידחות או להימחק בחמת היעדר יריבות או עילה. ענבל אף מפנה לכך שלא ניתן ללמוד בדברים שנכתבו במסגרת חילופי המכתבים על כך שהיא בעלת הדין הנכונה אלא אך ורק את שהיה ידוע: היא פועלת כזרוע של המדינה כמנהלת הקרן הפנימית לביטוח משרדי הממשלה. המדינה טוענת כי התביעה כנגדה התיישנה וכי מאחר וטענת היעדר היריבות כלפי ענבל נטענה עוד בכתב ההגנה הרי שאין לתובע אלא להלין על עצמו. בכל הנוגע ליריבות, מקובלת עלי עמדת הנתבעות כי ככלל הצד הנכון לתובענה הוא המדינה ולא ענבל וכי ענבל איננה בעלת הדיון הראויה לתביעה אלא רק קרן פנימית ממשלתית המנהלת עבור המדינה את התביעות וזאת מכוח מעמדה של המדינה כמבטחת עצמית. למרות זאת, מצאתי כי בנסיבות מקרה זה מושתקת ענבל מלהתכחש למצגים שיצרה עובר להגשת התביעה ובמהלך בירור התביעה ולפיהם למרות כי פורמאלית היא אינה המבטחת - ראתה את עצמה כמי שעומדת מול התובע, מנהלת את ההליך מולו כבעל דין לכל דבר ועניין וכן נושאת ונותנת על סילוק התביעה. בכל אותם מצגים לא יצרה ענבל הבחנה בין מעמדה כחברה לביטוח או כמבטחת (כפי שהדברים מופיעים ב'לוגו' שלה) לבין מעמדה כמנהלת הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה. מחילופי המכתבים במהלך השנים נלמד כי ענבל לא שלחה את המכתבים כמי שמנהלת את התביעות עבור המדינה אלא הציגה את עצמה כמבטחת לכל דבר - ענבל חברה לביטוח בע"מ - והתייחסה לעצמה כמי שהיא ה'כתובת' להתדיינות מול התובע: ביום 18.12.02 נשלחה דרישה מאת התובע ל'ענבל חברה לביטוח'. למכתב זה ניתנה תשובה מ'ענבל חברה לביטוח' ולפיה קיבלה את הדרישה אך הרכב אינו שייך למצבת כלי הרכב שבחברתה (מכתב מיום 15.1.03). התובע ציין את מספר הרכב הנכון ופנה שוב ביום 27.1.03 וביום 28.5.03 במכתבי דרישה. ביום 16.7.03 נשלח על ידי התובע מכתב למחלקת התביעות של ענבל ובו הועלה על הכתב אישור האחרונה ל'אי טענת התיישנות עד לתאריך 30.11.03'. לאחר שלא נתקבלה עמדת ענבל לדרישה פנה שוב התובע לענבל וביקש ארכה לטענת אי התיישנות עד 30.1.04 וכך הוסכם טלפונית. בהמשך הוארכה התקופה עד 30.12.05 (מספר מכתבים). יתירה מכך, לא זו בלבד שענבל נתנה ארכות הנוגעות להתיישנות היא פנתה במכתב אל התובע ביום 11.5.2005 וביקשה לקבל 'דרישה מעודכנת לנפגע שבנדון'. באותו שלב ענבל כבר הייתה מודעת למספר הרכב הנכון, לזהותו של הנפגע ולמעשה לכך שהתביעה שהגיש הנפגע סולקה על ידה. המכתב נשלח על ידי עורכת הדין דפנה סנדר ונכתב בנייר מכתבים של 'ענבל חברה לביטוח בע"מ' ללא כל הסתייגות או אמירה כי הפנייה היא בשם המדינה. התנהלות זו נלמדת גם מתרשומת השיחה שערכה המטפלת בתיק מטעם התובע וצורפה להודעת התובע ולפיה בשיחה מיום 20.11.05 'דפנה (הכוונה לעורכת הדין דפנה סנדר- ראש תחום נזקי גוף בענבל חברה לביטוח בע"מ - כפי שחתמה על המכתב מיום 11.5.05) מוסרת שיש פסק דין בתיק והיא ביקשה שתישלח לה דרישה מעודכנת. באשר להתיישנות אומרת שנהיה בקשר עם תום המועד הנוכחי'. אף במהלך ניהול ההליכים ולאחר הגשת כתב ההגנה נהגה ענבל כמי שהוא בעל הדין היריב לתובע: היא ניהלה עמו משא ומתן; ביקשה ארכות מתאימות כדי לגבש עמדה (ר' למשך הבקשה מיום 13.1.08 שהוגשה בשם ענבל; הבקשה מיום 14.2.08 שהוגשה בשם ענבל; הבקשה מיום 3.11.08 המתארת את המגעים בין ענבל לבין התובע לאחר שניתן פסק דין בהליך משפטי מקביל שהתנהל). גם בכל הנוגע לתביעת הנפגע - זו הוגשה כנגד שתי נתבעות: ענבל חברה לביטוח בע"מ ומשטרת ישראל. ענבל העלתה אמנם בכתב ההגנה את הטענה כי בעל הדין הנכון היא המדינה וחזרה על כך בסיכומיה אך כל כתבי בי דין שהוגשו היו בשמה ומטעמה ביחד עם משטרת ישראל מבלי שנערכת הבחנה בין שתי הנתבעות או מתבקש דבר כלשהו. פסק הדין שניתן באותו הליך חייב את שתי הנתבעות - ענבל והמשטרה, ששתיהן כאחד ביקשו את ניכוי הסכומים שהתובע שילם לנפגע. לפיכך, אף שפורמאלית יש ממש בטענת ענבל כי מדובר בגופים נפרדים וכי החבות מוטלת על המדינה הרי שמבחינה מעשית התנהלותה של ענבל הייתה כזו שיצרה מצג ולפיו היא הצד העומד מול התובע; התובע שהסתמך על המצג שינה מצבו לרעה ולכן אין להתיר לענבל להתכחש למצב שיצרה. כפי שתארתי לעיל העלאת הטענה בכתב ההגנה לפיה בעל הדין הנכון הוא המדינה לא ניתקה את המצגים שיצרה ענבל לפיה היא בעלת הדין היריבה מול התובע ובעודה בעלת דין בהליך זה המשיכה בניהול משא ומתן רציף עם התובע משל היא זו שאמורה להגיע עמו להסדר. משא ומתן זה נעשה על ידי 'ענבל חברה לביטוח בע"מ', שבשמה הוגשו כתבי הטענות. מכאן שניתן לראות בענבל כמי שיצרה מצג שלמרות טענתה להיעדר יריבות היא מוצאת לנכון להתנהל מול התובע במהלך ההליך המשפטי ולראות את התובע כפי שנסמך על המצג ושינה מצבו לרעה (השווה בשינויים המחוייבים לע"א 666/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם במאגרים, , 19.7.2011)). אך מובן הוא כי עמידתה של ענבל על טענת היריבות בהליך זה היא בעלת משמעות מאחר והתביעה כנגד המדינה התיישנה שכן התביעה המקורית, שהוגשה מכוח הסכמתה של ענבל להארכת תקופת ההתיישנות, הוגשה כנגד ענבל ועילת התביעה כנגד המדינה התיישנה. טענות התובע בדבר חוסר תום הלב הקיצוני הנלמד מהתנהגותן של הנתבעות סביב טענת היריבות וההתיישנות אינן נראות קלוטות מן האויר. בעוד שענבל מנהלת עם התובע משא ומתן במסגרת הליך משפטי משך שנים; מבקשת ממנו לאחר סיום תביעת הנפגע כי ישלח לה את דרישתו ואף מחוייבת בפסק דין לשלם לנפגע ולא מוחה על חיוב זה, מגישה בקשות דחייה בהליך המתנהל כדי לנהל משא ומתן -- היא שבה להעלות את טענת העדר היריבות, שנשכחה מאז נטענה בכתב ההגנה, ומייד לאחר מכן כאשר כתב התביעה מתוקן מעלה המדינה טענת התיישנות. התנהלות זו אינה עומדת בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על כל גוף ועל אחת כמה וכמה עם החובה המוטלת על המדינה כבעל דין. חובה זו מחייבת את המדינה 'אולי יותר מכל בעל דין אחר, להגינות כלפי הזולת, כלפי כולי עלמא ובוודאי כלפי המתקשר עמה בהסכם. אין היא ככל 'שחקן' במגרש המשפט הפרטי; גם בעודה בחצרי המשפט הפרטי חלות עליה חובות הגוף הציבורי; היא מצויה תדיר בשני העולמות ועליהם לדור בהרמוניה זה עם זה. חובות אלה מצטרפות לחובת תום הלב, מכאן פינה ויתד גם לעניין תקנת הציבור' (ר' רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל משרד האוצר (פורסם במאגרים, , 4.3.2010) חוות דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין (הדברים כלולים בדעת המיעוט אך משקפים את ההלכה הרווחת לגבי חובת תום הלב המוגברת החלה על המדינה כבעל דין)). הפרת חובת תום הלב מביאה גם היא לאותה מסקנה - ענבל חבה כלפי התובע בחבות ישירה. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות הרי שהתובע טען כי יש לראות במכתב מיום 11.5.05 כמהווה הודאה מטעם המדינה, באמצעות ענבל, במקצת הזכות. באותו מכתב נמסר לתובע על סילוק תביעת הנפגע על ידי ענבל והמדינה והתובע נתבקש להמציא דרישה מעודכנת וזאת ללא כל הסתייגות או טענה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי 'הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודעה, ומעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות כהודאה לעניין זה'. התובע סבור כאמור כי יש לראות במכתב שנכתב על ידי ענבל, ככל שנניח כי נעשה בשם המדינה, ובו ביקשה ענבל מהתובע להעביר דרישה עדכנית כהודאה במקצת הזכות. הודאה זו שנעשתה על ידי ענבל כשלוח של המדינה, מחייבת את המדינה כשולחת, ומכאן שאין לקבל את טענת ההתיישנות. ענבל חולקת על כך. קיום הודאה בזכות מחייב הודאה בקיום העובדות הדרושות כדי לבסס את הזכות ונדרש ש'הודאת הנתבע תכיר"בקיום זכות התובע", כלומר בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות' (ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק על שם לוי אשכול, (פורסם במאגרים, , 1.4.96); רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, , 18.8.05); ע"א 2125/00 INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKI נ' רשות השידור, (פורסם במאגרים, , 10.11.05)). אף כי נקבע כי הדברים תלויי נסיבות (ר' ע"א 2016,2172/07 שמעון לוי נ' ששון לוי, פורסם במאגרים, 9.11.09 (פסקה 30)) ובמקרה זה מצדיקות הנסיבות המיוחדות שלא לדחות את התביעה בשל התיישנות ולתת פרשנות רחבה יותר למונח 'הודאה בזכות' הרי שלא מצאתי כי ניתן לראות במכתב המבקש משלוח דרישה עדכנית כיוצר הודאה בזכות התובע כנדרש לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אינני מתעלם מכך שבמקרה זה לא מתקיימים הרציונאלים המצדיקים את דחיית התביעה בשל התיישנותה. טעמים אלה כוללים את הקושי שיש בשמירה של ראיות ומסמכים פרק זמן ארוך; שיהוי בהגשתה של תביעה יכול והוא מצביע על נכונות לוותר על הזכות המהותית והטעם הנוסף הוא הרצון להקנות לנתבע וודאות בדבר זכויותיו וחובותיו והגנה על אינטרס ההסתמכות שלו. לכך מתווספים גם האינטרס הציבורי שזמנו של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה (ר' ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא (1) 589 (1987), ע"א 7401/00 , פ"ד נז (1) 289, 300-301 (2003); ז' יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל עמ' 6 ואילך (1991). זאת ועודף כפי שתארתי לעיל במקרה זה המדובר בגופים זהים למעשה גם אם לא באופן פורמאלי ולא הוכח כי יש הפרדה בין החומר המשפטי ששמרה ענבל בנוגע לתביעה כ'ענבל' לבין החומר שנשמר על ידה כמנהלת הקרן הממשלתית; היצוג המשפטי של שתיהן נעשה על ידי אותו משרד עורכי דין והטענות שנטענו הועלו בכתב טענות משותף. קשה לראות את אינטרס ההסתמכות של המדינה כנפגע במקרה זה מחלוף הזמן. עם זאת, לא מצאתי כי די בכך כדי להביא לדחייתה של טענת ההתיישנות מקום בו לא מתקיימים התנאים לראות בהתנהגות המדינה באמצעות ענבל כהודאה במקצת הזכות. לסיכום, מצאתי כי יש לראות את ענבל כחבה כלפי התובע מכוח המצגים שיצרה כלפיו ולדחות את טענת היעדר היריבות של ענבל וכי יש לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה. תחולת ההסכם על היחסים בין התובע לבין ענבל או המדינה ושאלת קיומו של קשר סיבתי במסגרת הטענות שהעלה התובע בכל הנוגע למצגים שנוצרו כלפיו הוא טוען כי לפי מצגים אלה הכירה ענבל גם בתחולתו של ההסכם. התובע טוען כי חל על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעות ההסכם בינו לבין המבטחות השונות וכפועל יוצא מכך הוא אינו חייב להסתמך על חוות דעת רפואית ויכול ללמוד על קיומו של קשר סיבתי מתוך התיעוד הרפואי. הנתבעות חולקות על כך והן נסמכות על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת.א. (ירושלים) 2237/04 שם קבע עמיתי, כב' השופט ר' וינוגרד, כי ענבל אינה צד להסכם. לשיטתן של ענבל והמדינה המדובר בפסק דין חלוט שמחייב במערכת היחסים בין הצדדים גם לצורך הליך זה. הנתבעות מוסיפות כי לא צמח כל הסכם מכוח התנהגות ואין להתעלם ממכלול מערכת היחסים שבין התובע לנתבעות כפי שהועלו בהליכים האחרים. עמדת הנתבעות היא כי בהיעדר הסכם הרי שתביעת התובע היא מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995, (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), וככזו עליו לתמוך אותה בחוות דעת רפואית. הנתבעות שוללות גם את הטענה לקשר סיבתי בין תשלום הקצבאות לבין התאונה. הן סבורות שכך פני הדברים גם אם נסתמך על הדו"חות של הועדות הרפואיות של התובע בהיעדר חוות דעת. עיון בפרוטוקולים של הועדות מלמד כי מרבית הנכות יוחסה לפיגור השכלי המולד ולכן גם אלמלא שאריות התסמונת הפוסט טראומטית לאחר התאונה היה הנפגע סובל מנכות של 50%. מקובלת עלי עמדתן של הנתבעות כי קביעתו של כב' השופט וינוגרד בשאלה זו מהווה השתק פלוגתא בשאלת תחולתו של ההסכם במערכת היחסים בין הצדדים וקביעה זו חלה גם על ההליך שבפני. כתוצאה מכך אין המדובר בתביעה לפי ההסכם אלא בתביעת שיבוב שהתובע זכאי לתבוע אותה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מכאן שהתובע אינו יכול להסתמך על קביעותיו שלו מכוח ההסכם אלא עליו להוכיח את תביעתו על בסיס חוות דעת רפואית ובהעדרה יש לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין תשלום הסכומים השונים לנפגע לבין התאונה. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם הייתי מוצא כי ההסכם חל הרי שהתוצאה בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי אינה משתנה. כפי שנקבע זכותו של התובע להסתמך על חוות הדעת והקביעות מטעמו מתקיימת רק כאשר אין נלמדת מתוכן סיבה אחרת לקביעת הנכות. מקום בו קביעת הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה לבין התאונה מוטלת בספק נוכח קיומו של עבר רפואי, קביעת נכויות שאינן קשורות לתאונה או סיבות אחרות, יהיה מקום לבחון את מעמדה העדיף של קביעת הועדה הרפואית של התובע' (ת.א. (י"ם) 4691/05 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם במאגרים, , 3.8.08); ת.א. (י"ם) 8590/05 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח (פורסם במאגרים, , 29.10.06) וכן את אישורם של הדברים על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י"ם) 11104/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח (פורסם במאגרים, , 6.2.08). המסמכים שצורפו בעניין זה מלמדים כי קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו של הנפגע ותשלום קצבת הנכות הכללית אינה ברורה מאליה עיון בפרוטוקול של חוות הדעת הרפואית ששימשה בסיס לקביעת אי הכושר מעלה כי לנפגע ניתנה נכות של 50% עבור 'פיגור שכלי קל מלידה ושאריותיה של תסמונת POST CONCUSSION לאחר ת.ד. מכיל את % הנכות הנאורלוגית. בחינת הדברים מעלה כי אין הפרדה בעת שנקבעה דרגת הנכות ובעקבותיה אי הכושר מהו החלק הנובע מהפיגור השכלי ומהו זה הנגזר מהתאונה אף כי ניתן ללמוד כי שני הגורמים הביאו לתשלום קצבת נכות כללית ולפיכך ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי חלקי בין התאונה לבין התשלום אך התובע כשל בהוכחות שיעורו של קשר זה. ההשתק השיפוטי הטענה האחרונה אותה יש לבחון היא האם יש להטיל על הנתבעות חיוב מכוחו של השתק שיפוטי למרות שהתובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי המלא שבין תשלום הקצבאות לבין התאונה. לטענת התובע הנתבעות העלו בתביעת הנפגע את הטענה כי יש לנכות את תגמולי המל"ל מהפיצוי והטענה התקבלה על ידי בית המשפט. הוא מצרף את כתב ההגנה; את חוות הדעת שערך שי ספיר עבור הנתבעות ואת פסק הדין. לטענת התובע ניכו הנתבעות מהפיצוי ששולם לנפגע סכום של 83,673 ₪ נכון ליום 31.3.01 בצרוף שערוך למועד מתן פסק הדין (31.3.05). הסכום המתקבל נכון לאותו מועד עומד על 107,170 ₪. עוד טוען התובע כי הסכום שנוכה הוא חסר ואלמלא היו הנתבעות מתרשלות הן היו מצליחות לשכנע את בית המשפט לנכות סכום גבוה יותר. הנתבעות טוענות כי התובע לא העלה את הטענה בכתב טענותיו אלא העלה אותן לראשונה בסיכומים ומכל מקום הטענה לא עומדת לטוען מקום בו לא מתקיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הגמלה המשתלמת. השתק שיפוטי מתקיים כאשר 'בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה...' (ר' ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin Lines , פ"ד מח(4), 133 , 193-194 (1994)). התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הוגדרו על ידי בית המשפט העליון ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 632 (2005): "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה  בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר... זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק." עם זאת, כפי שנקבע אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם: "בפסיקתנו נקבע, בעקבות פסיקה אמריקאית, כי אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם... כלומר, תנאי הוא שבעל הדין כלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני...לפיכך, אם בית המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל הדין, אין מניעה, לאור הכלל האמור, שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר." (שם, 633). באשר לתנאי ההצלחה בהליך הקודם נשמעו הסתייגויות. בעניין בית ששון סבר כב' השופט גרוניס כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה וכב' השופט רובינשטיין היה בדעה כי אין לדרוש קיומה של הצלחה בעת העלאת הטענה הראשונה. עם זאת, הדעה הרווחת היא שתנאי לתחולת ההשתק השיפוטי הוא שטענת בעל הדין בהליך הקודם (שלא הוא מתכחש בהליך הנוכחי) התקבלה (ר' ע"א (י"ם) 11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (ניתן ביום 22.11.07)). בחינת טענות הנתבעות בהליך מול הנפגע מעלה כי אכן קם במקרה זה השתק שיפוטי. בכתב ההגנה שהגישו משטרת ישראל וענבל בתביעת הנפגע הן טענו כי: "יש להפחית מכל סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, לאחר ניכוי הסכומים בגין יכולתו של התובע להקטין את נזקיו, כל סכום ו/או טובת הנאה שהתובע קיבל ו/או יקבל ו/או זכאי היה לקבל ו/או יהיה זכאי לקבל בשקידה סבירה מכל מקור שהוא, לרבות מהמוסד לביטוח לאומי..." (סעיף 24 (ב') לכתב ההגנה). הנתבעות אף צרפו חוות דעת אקטוארית שבה נערך חישוב קצבת הנכות שמבוקש לנכותה. חוות דעת זו הסתכמה בסכום של 338,635 ₪ (חוות הדעת מתייחסת להיוון הסכום העתידי אף שבשל פטירת הנפגע היה הניכוי בגובה מה ששולם בפועל). בהמשך לכך הגישו ענבל והמשטרה תחשיב נזק מטעמן ובו שבו וטענו כי 'מהסכום האמור יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, ככל שאלה נוגעים לאירוע התאונה...'. כן הן טענו גם בסיכומים שהגישו לבית המשפט בתביעת הנפגע (סעיף 34). בית המשפט שדן בתביעת הנפגע כתב בפסק דינו: "מהסכומים האמורים יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי שקיבל ע' בגדר של "נכות כללית" ואין טענה לב"כ התובעים בדבר אי קשר כביכול בין התאונה לבין אותם תשלומים כפי העולה מסעיף 28 לסיכומי טענותיו. כמובן שאין לנכות את כל אותם תשלומים שהם בגדר היוון לעתיד, כפי המפורט בחוות דעתו של האקטואר ספיר (המקובלת על ב"כ התובעים כפי האמור לעיל בסיכומיו) אלא רק את שיעור התשלומים לעבר לרבות שיערוכם. סכום זה מתבטא בסך של 83,673 ₪ נכון למועד 31.3.01 וסכום זה ישוערך למועד פסק הדין וינוכה מהפיצוי המגיע לתובעים. לא מצאתי התייחסות בהשלמת סיכומי הנתבעות לניכוי תגמולי הביטוח הלאומי ששולמו ממועד השערוך הנ"ל ועד למועד פטירת ע', וממילא גם לא התבקשתי להוסיף ראיות לענייןזה ועל כן איני מתייחס לתגמולים בתקופה קצרה זו." (פסק הדין מיום 31.3.05) לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות כי ניתן ללמוד על השתק שיפוטי רק מקום בו מוכח הקשר הסיבתי. במקרה זה כפי שנקבע לעיל לא הוכח קשר סיבתי מלא באופן נאות משום שלא צורפה חוות דעת רפואית ואולם הנתבעות עצמן טענו בהליך מול הנפגע לקיומו של קשר סיבתי כזה וטענתן התקבלה. עמדת הנתבעות בהליך האחר לפיה קיים קשר סיבתי בין תשלום קצבאות המוסד לבין התאונה היא שיוצרת את ההשתק השיפוטי למרות שלא הוכח קיומו של קשר כזה בהליך זה. העמדה לפיה רק אם יוכח הקשר תעמוד האפשרות לטענת השתק שיפוטי מרוקנת את הטענה לקיום השתק שיפוטי מתוכן שכן אין צורך להיזקק לה מקום בו מוכח הקשר הסיבתי. באשר לסכום הניכוי -לטענת התובע אין להתחשב בכך שכן הניכוי בסכום הקטן הוא ניכוי חסר שנעשה מטעם לא ענייני ובשל רשלנות ומחדלים של הנתבעות בניהול תביעת הנפגע. הוא מלין על כך שהחישוב שהוגש לבית המשפט שם כמופיע בחוות הדעת האקטוארית לא כלל ריבית אלא הצמדה בלבד ולכן נעשה ניכוי חלקי בלבד. הנתבעות טוענות כי ככל שמתקבלת טענת ההשתק השיפוטי הרי שיש לזכות את התובע במה שהן נהנו ממנו - סכום הניכוי בפועל ובנוסף נוכח התנהלות התובע אין לזכותו בריבית אלא בהצמדה בלבד. כמתואר לעיל, הנתבעות ניכו מתביעת הנפגע סכום של 83,673 ₪ (נכון ליום 31.3.01) וזאת בשל טענתן כי סכום זה הוא קצבאות נכות כללית שמשולמות על ידי התובע לנפגע ויש קשר סיבתי בינן לבין התאונה. משכך, קם השתק שיפוטי כלפי הנתבעות השולל מהן את הזכות לטעון כי אין מוטלת עליהן חובת ההשבה של סכום זה גם אם לכאורה התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי. עם זאת, מקובלת עלי עמדת הנתבעות כי הן אינן חבות בהשבה לתובע של סכום העולה על הסכום שניכו שעליו חל ההשתק ואין לדעתי מקום לטענה כי יש להתחשבן עמן על סכומים שאולי היו יכולות לנכות אם היו טוענות טענות אחרות ונוספות. דומה כי הבסיס העיוני לטענת ההשתק הוא 'טובת ההנאה' שצמחה לנתבעות כתוצאה מאותה טענה וזו אינה זו התאורטית אלא זו שנעשתה בפועל. באשר לשערוך הסכום - הרי שסכום זה הוצמד עד למועד פסק הדין בתביעת הנפגע. לפיכך יש לחייב את הנתבעות בהשבת סכום של 83,673 ₪. לסכום זה יש להוסיף הצמדה מיום 31.3.01 ועד ליום 31.3.05 ולאחר מכן להוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל. בשולי הדברם אתייחס בקצרה לטענת הנתבעות כי טענת ההשתק השיפוטי הועלתה לראשונה בסיכומים. עיון בתיק מעלה כי התובע הגיש מטעמו את המסמכים הנוגעים לתביעת הנפגע במצורף להודעתו מיום 5.3.09 וזאת ללא כל הסתייגות מטעם הנתבעות מכאן שאין מדובר בטענה שנולדה רק בסיכומים אלא ככזו שהראיות לגביה הוגשו ללא התנגדות בשלב מוקדם יותר. סיכום אני מחייב את הנתבעת מס' 2, ענבל, לשלם לתובע סכום של 83,673 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.3.01 ועד ליום 31.3.05 ולאחר מכן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.3.05 ועד ליום התשלום בפועל. עוד ישולם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, המדינה, נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות במערכת היחסים שבין התובע לבין המדינה. פוליסהתביעת שיבובחברת ביטוח