קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיבוב נגד שוכר דירה בגין שריפה:   שוכר דירה (הנתבע) גרם ברשלנותו לשריפה בדירה ששכר, אשר הסבה נזקים לדירה ולתכולתה. החברה המבטחת את הדירה (התובעת) שילמה לבעל הדירה (המשכיר המבוטח) תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה, כך שהוא פוצה בגין הנזקים שנגרמו. בתביעה הנדונה מבקשת המבטחת (התובעת) לתבוע את השוכר (הנתבע), מכוח זכות תחלוף אשר לטענתה, קמה לה לאחר ששילמה למבוטח (המשכיר) את תגמולי הביטוח.   השאלה הטעונה הכרעה היא, אם בהנחה שכל הנטען בכתב התביעה נכון, אכן קמה לתובעת (מבטחת הדירה המושכרת) זכות תחלוף נגד הנתבע (השוכר). אם התשובה לכך שלילית, אזי דינה של התביעה להימחק על הסף בהיעדר עילת תביעה.   ההודעה לצד שלישי הוגשה על-ידי השוכר (הנתבע) נגד חברת הביטוח המבטחת את הבניין שבו מצויה הדירה. לטענת הצד השלישי, יש למחוק את ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדה, בשל היעדר יריבות בינה לבין הנתבע, מאחר שלטענתה, פוליסת הביטוח לבניין אינה מכסה נזקים שנגרמו לתכולת הדירות.   א.        העובדות הצריכות לעניין והרקע הדיוני לדיון בשאלות הנדונות   2.        שתי השאלות הטעונות הכרעה, עניינן בשאלה אם ישנה עילת תביעה. כך בעניין התביעה העיקרית, שאותה הגישה התובעת (להלן גם - המבטחת) נגד הנתבע (להלן גם - השוכר). כך גם בעניין ההודעה לצד שלישי שהגיש הנתבע (השוכר) נגד החברה המבטחת את הבניין (הצד השלישי).   בחינת השאלה אם יש למחוק תביעה מהטעם ש"אין הכתב מראה עילת תביעה" (תקנה 100(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), נעשית על יסוד ההנחה, שאפילו יוכיח התובע את כל עובדות כתב התביעה, לא יהיה זכאי לסעד שאותו הוא תובע. כך גם לא יוכל התובע לזכות בסעד הנתבע, אפילו תינתן לו אפשרות לתקן את כתב התביעה (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), בעמ' 172-170 (להלן - גורן)). לפיכך, לצורך הדיון בשאלה אם כתב התביעה מראה עילת תביעה, יש לצאת מתוך הנחה שאין מחלוקת ביחס לעובדות הנטענות בו, וכי אלו לכאורה, הוכחו. כך גם ביחס לבחינת השאלה אם ההודעה לצד שלישי מראה עילת תביעה.   3.        הנתבע שכר דירה בירושלים (יוער שעל-פי חוזה השכירות, שכר רק חדר אחד מתוך שלושה). במהלך תקופת השכירות, ביום 7.12.2007, פרצה שריפה בדירה, שנגרמה מהתחממות שמיכה חשמלית שהנתבע השאיר בעודה מופעלת, ומהתלקחותה. כתוצאה מכך נגרם נזק לדירה ולתכולתה.   התובעת, שביטחה את הדירה בין השאר גם מפני נזקי שריפה, במסגרת פוליסת ביטוח הנקראת "הבית שלי" (פוליסה לביטוח דירה ותכולה, שתכונה להלן - הפוליסה), שילמה למשכיר-המבוטח (להלן - המשכיר, המבוטח או בעל הדירה, לפי העניין) את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, ובכך הוא פוצה בגין נזקי השריפה. בתביעה הנדונה, עותרת התובעת לחייב את השוכר לשלם לה את סכום התגמולים ששילמה למשכיר, מכוח זכות התחלוף שלטענתה, קמה לה כלפי המזיק הרשלן, עם תשלום תגמולי הביטוח.   בהודעה לצד שלישי טען השוכר (הנתבע), שנזקי אירוע השריפה, ככל שהם מתייחסים לנזקים שנגרמו לדירה להבדיל מנזקי תכולתה, מכוסים גם באמצעות פוליסת ביטוח "עד הגג", שעל-פיה מבטחת הצד השלישי את הבניין כולו, לרבות את כל הדירות שבו (להלן - פוליסת הבניין). התשלום עבור פוליסה זו נגבה מתשלומי הדיירים לוועד הבית, שאותם אין מחלוקת, ששילם במלואם.   4.        בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 18.9.2011 העליתי את השאלה אם אמנם בנסיבות הנדונות, יכולה התובעת לתבוע את השוכר-המזיק בתביעת תחלוף, והאם אין הפוליסה מכסה את הנזקים שנגרמו בדירה, אפילו לא נגרמו על-ידי המשכיר, שהוא המבוטח, אלא על-ידי שוכר הדירה.   מאחר ששאלה זו עניינה בשאלה אם כתב התביעה מראה עילת תביעה, יכולה שאלה זו לעלות גם על-ידי בית המשפט, ביוזמתו (ראו: גורן, בעמ' 171).   בא-כוחה של התובעת ביקש שהות לבדוק בשנית את עמדת התובעת, אם היא עומדת על התביעה. לפיכך נקבע בהסכמת הצדדים, שהתובעת תודיע את עמדתה, ואם תודיע שהיא עומדת על התביעה, כי אז תגיש הנמקה לעמדתה, וייקבעו מועדים לקבלת תגובות הצדדים.   עמדת התובעת ונימוקיה הוגשו ביום 22.9.2011 ותגובת הצד השלישי הוגשה ביום 30.11.2011. בהחלטה מיום 4.12.2011 נקבע שהתובעת רשאית להשיב לתגובת הצד השלישי ותשובתה אמנם הוגשה ביום 8.12.2011. כן נקבע, שהנתבע, שטרם הגיב, רשאי אף הוא להשיב לתשובה זו.   ביום 12.12.2011 הגיש הנתבע ארכה להגשת תגובתו, מהנימוק שתגובת הצד השלישי לא הומצאה לו. בהחלטה מאותו יום (12.12.2011) ניתנה לנתבע ארכה להגשת תגובתו, וזו אכן הוגשה ביום 28.12.2011. הגם שלכאורה, היה מקום לאפשר לתובעת ולצד השלישי להשיב לתגובת הנתבע, לא ראיתי צורך לעשות כן מהטעמים אלו: בתגובת הנתבע לטענות התובעת, אימץ הוא את האמור בתגובת הצד השלישי, שעליה כאמור, התובעת כבר השיבה. באשר לתגובתו לטענות הצד השלישי, לאור המסקנה שאליה הגעתי, לא ראיתי צורך בתשובת הצד השלישי.   ב.        טענות הצדדים   (1) טענות הצדדים בעניין התביעה העיקרית: זכות תחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח   5.        טענות התובעת נסמכות בעיקרן על הוראת סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שבו נקבעה זכות התחלוף, וכן על ההוראה המקבילה בפוליסה שלשונה זהה להוראת סעיף 62. על-פי הוראה זו, אם הייתה למבוטח זכות פיצוי או שיפוי כלפי צד שלישי, עוברת זכות זו למבטח, מששילם למוטב את תגמולי הביטוח. לטענת התובעת, החריגים הקבועים ביחס לזכות התחלוף בסעיף קטן (ד), אינם מתקיימים ביחס לנתבע-השוכר, בהיותם מתייחסים רק למצב שבו מקרה הביטוח נגרם על-ידי בן משפחה או שהתקיים יחס של מעביד ועובד בין מי שגרם למקרה הביטוח לבין המבוטח. בעניין זה ביקשה להסתמך על פסק-דינו של כבוד השופט ש' שטיין בת"א (שלום, בית-שמש) 1172/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלטמן אסתר ואח' (2008) (להלן - אלטמן) ועל פסק-דינה של כבוד השופטת ש' דותן בע"א (מחוזי, ת"א) 2372/03 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2005) (להלן - סהר נ' הפניקס).   כך גם ביקשה התובעת לסמוך על פסק הדין בע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, פ"ד נו(2) 550 (2002) (להלן - נרות ירושלים), שאליו נידרש בהרחבה בהמשך הדברים.   לטענת התובעת, מתוכנו של הסכם השכירות שנכרת בין המשכיר לבין השוכר (הנתבע) עולה, שהמשכיר-המבוטח לא התכוון לכלול את השוכר בתור מוטב או בתור מבוטח על-פי הפוליסה. לפיכך לטענתה, השוכר אינו יכול לבוא בכלל החריגים שנקבעו בסעיף 62(ד), אשר לטענתה, רק ביחס אליהם לא קמה לתובעת זכות התחלוף. בעניין זה טענה, כי ניתן ללמוד על כך גם מההוראה בהסכם השכירות, שלפיה התחייב השוכר להשתמש במושכר באופן זהיר, וכי יהיה אחראי לכל נזק שייגרם למושכר לציודו ולאביזריו. השוכר גם לא השתתף בתשלומי דמי הביטוח ששילם המשכיר וממילא שאין לומר שגם השוכר היה מבוטח.   6.        הצד השלישי חלקה על טענותיה של התובעת. באשר להוראת סעיף 62(ד) בחוק חוזה הביטוח, המחריגה את עיקרון התחלוף ביחס לנסיבות המנויות בו (קרבה משפחתית ויחסי עובד-מעביד), טוענת הצד השלישי, שעמדת המלומדים שנדרשו לעניין היא, שההחרגה שנקבעה בהוראה זו אינה מוגבלת רק לשני יחסי הקרבה המפורטים בה. בעניין זה, הפנתה אל ספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009) (להלן - אליאס), וכן אל ספרו של שחר וֶלֶר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, 2007) (להלן - ולר). בעניין זה הוסיפה, כי גם הגיונם של הדברים צריך להוביל למסקנה שפוליסת הביטוח הונפקה לכיסוי מקרי ביטוח המתרחשים בדירה, ללא קשר לזהות המתגורר בה, וזאת כל עוד הוגשמה מטרת הוצאת הפוליסה, שהיא כיסוי נזקים הנגרמים בעת מגורים בדירה.   באשר לחוזה השכירות שנכרת בין המשכיר לשוכר (הנתבע), לטענת הצד השלישי, דווקא לאור פסק הדין בעניין נרות ירושלים הנזכר, יש להגיע למסקנה שהפוליסה מכסה את אירוע השריפה הנדון ושלא קמה לתובעת זכות תחלוף לתביעת השוכר. באותו מקרה נדון מצב שבו בחוזה השכירות נקבעה הוראה מפורשת ששללה את זכות התחלוף, ולכן בית המשפט קבע שהצדדים ויתרו על זכות התחלוף. במקרה הנדון, אין כל הוראה בעניין, ומכאן לטענתה, יש ללמוד שכוונת הצדדים הייתה שלמבטחת לא קמה זכות תחלוף וכי אינה יכולה לתבוע מכוחה את השוכר.   7.        בעניין התביעה העיקרית, הצטרף הנתבע לטענות הצד השלישי, שלפיהן יש למחוק את התביעה מחמת היעדר עילה. בעניין זה ביקש הנתבע להדגיש במיוחד את הטענות שלפיהן היגיון הדברים מלמד, כי לא ייתכן שהפוליסה מכסה רק אירועי ביטוח שמתרחשים בשעה שהמבוטח (המשכיר) מתגורר בדירה. הפוליסה נועדה לכסות אירועי ביטוח שונים שמתרחשים בדירה, ללא קשר לזהות המתגורר. כך במיוחד במקום שבו המבוטח (המשכיר) והנתבע (השוכר) מגשימים את אותה מטרה שלשמה הוצאה הפוליסה, שהיא מגורים בדירה. כל זאת בשים לב לכך שבהסכם השכירות אין התייחסות לזכות התחלוף, ועל-כן המסקנה היא שאין לתובעת זכות תחלוף. בנוסף לכך, אילו המשכיר היה מעוניין שהשוכר יבטח את הדירה על חשבונו, היה מציין זאת במפורש בהסכם השכירות.   (2)       טענות הצדדים בעניין ההודעה לצד השלישי: כיסוי ביטוחי בפוליסת הבניין   8.        טענת הצד השלישי היא שגם ההודעה לצד שלישי אינה מראה עילת תביעה וכי אין יריבות בינה לבין הנתבע. לטענתה, פוליסת הבניין לא הוצאה לנתבע והיא אף מחריגה באופן מפורש נזקים שנגרמו לתכולת הדירות.   9.        על טענות אלו השיב הנתבע, כי פוליסת הבניין מכסה את כל הדירות, כפי שצוין במפורש בפוליסה בתיאור הכיסוי הביטוחי. הפוליסה גם מכסה את הנתבע, מאחר ששילם עבורה באמצעות תשלומי ועד הבית, שאותם שילם במלואם. אמנם כטענת הצד השלישי, פוליסת הבניין אינה מכסה את נזקי תכולת הדירות, אך היא מכסה נזקים, ובהם נזקי אש, שנגרמו לדירה עצמה, וכי אלו הנזקים שנגרמו ושתוקנו (נזקים לקירות, לדלתות ולמשקופים).   ג.         דיון בעילת התביעה העיקרית: זכות תחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח   (1)       עיקרון התחלוף וחריגיו   10.       סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח, הקובע את עיקרון התחלוף, קובע כך:   "(א)     הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם. (ב)       המבטח אינו רשאי השתמש בזכות שעברה אליו לפי סעיף זה באופן שיפגע בזכותו של המבוטח לגבות מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי מעל לתגמולים שקיבל מהמבטח. (ג)        קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח; עשה פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעבר למבטח, עליו לפצותו בשל כך. (ד)       הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".   על-פי הוראה זו, הקובעת את עיקרון התחלוף, אם המבוטח זכאי לתבוע פיצוי או שיפוי מצד שלישי כדי להיטיב את הנזקים שנגרמו לו בשל מקרה הביטוח, וזאת שלא מכוח חוזה ביטוח, אזי יכול המבטח להיכנס בעניין זה בנעליו של המבוטח. במקרה זה, הזכות לתביעת הפיצוי או השיפוי עוברת אל המבטח, בשיעור תגמולי הביטוח ששילם בפועל למבוטח (ס"ק (א)). יחד עם זאת, זכות תחלוף זו מוגבלת בכך שהמבטח אינו רשאי לפעול לפיה, אם הדבר יפגע בזכות המבוטח לגבות מהצד השלישי פיצוי או שיפוי בסכום העולה על התגמולים שקיבל מהמבטח (ס"ק (ב)). כך גם קובע הסעיף האמור, כי אם המבוטח קיבל פיצוי או שיפוי שהגיע לו לפי עיקרון התחלוף, אזי עליו להעבירו למבטח, ואם התפשר או עשה כל פעולה אחרת שפוגעת בזכות שעברה למבטח, יהיה על המבוטח לפצות את המבטח (ס"ק (ג)).   עיקרון התחלוף נועד להביא לכך שהמזיק האמיתי יהיה מי שיפצה בגין הנזק שנגרם, תוך מניעת מצב של כפל פיצוי במצב שבו הניזוק מבוטח (פסק-דינו של כבוד השופט מ' בייסקי, ע"א 5/87 דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי, פ"ד מב(2) 177 (1988), בעמ' 191. ראו גם ולר, כרך ב' עמ' 253-252).   יחד עם זאת, לעיקרון התחלוף נקבעה החרגה בס"ק (ד), שלפיה ההוראות הקובעות את זכות התחלוף שקמה למבטח, לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם "שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".   11.       השאלה היא אפוא, אם שני סוגי הקשרים שמוזכרים בסעיף 62(ד) בחוק חוזה הביטוח - קרבת משפחה או יחסי עובד ומעביד - מהווים רשימה סגורה של מצבים או קשרים, שרק בהתקיימם תישלל זכות התחלוף, או שמא אלו דוגמאות בלבד לסוגי קשר אחרים, שגם בהתקיימם תישלל זכות התחלוף מהמבטח. שאלה זו, למיטב ידיעתי, טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון.   גישת המלומדים, שאותה גם הזכירה כבוד השופטת נאור בעניין נרות ירושלים (שניתן בשנת 2002), תוך הפנייה אל ספרו אל א' ידין (אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים, תשמ"ד, בעריכת ג' טדסקי, בעמ' 157. להלן - ידין), היא אפוא, כי "הרשימה שבסעיף 62(ד) איננה רשימה סגורה. יש לראות בשני סוגי הקשר האמורים בה - קירבת משפחה או יחסי עובד מעביד - דוגמאות לרעיון כללי יותר, והם אינם חוסמים את הדרך להחלת ההוראה על קשרים מסוג זה" (בפסקה 17). הגם שבהמשך הדברים הדגישה כבוד השופטת נאור, כי עניין זה טרם הוכרע בפסיקה (שם, פסקה 42), נמנעה אף היא מלהכריע בשאלה זו.             גישת המלומדים היא אפוא, שההחרגה הקבועה בסעיף 62(ד) מתייחסת למצבים שבהם הנזק נעשה באופן לא מכוון, להבדיל מנזק שנעשה בזדון, כמו למשל, גניבה, וכי נעשה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו שיפוי או פיצוי. לדידם, העובדה שהסעיף מזכיר רק "קרבת משפחה" ו"יחס של מעביד ועובד", איננה ממצה את כל מערכות היחסים שבין המובטח לבין המזיק, השוללים מהמבטח את זכות התחלוף.   כך למשל נאמר בספרו של אליאס (כרך ב', עמ' 1128-1127): "הגישה המקובלת לגבי היקף פרישתה של הוראת סעיף 62(ד) לחוק גורסת, כי הכלל הקבוע בה אינו מוגבל ליחסי הקרבה המפורטים בסעיף, וכי הוא עשוי לחול גם כאשר בין המבוטח לבין הצד השלישי לא מתקיימים קשרי משפחה או עבודה, אלא יחסים מסוג אחר, כגון שהצד השלישי הוא אורח או לקוח של המבוטח". אלא אם כן, המבוטח קיבל פיצוי מהצד השלישי, למרות היותו קרובו או עובד שלו, שאז ינוכו הפיצויים חרף הוראת סעיף 62(ד). כך גם הצד השלישי לא ייהנה מהחסינות הקבועה בסעיף זה, אפילו היה קרוב משפחה או עובד, אם גרם למקרה הביטוח במתכוון. זו כאמור, גם עמדתו של ידין בספרו (עמ' 157).   אליאס מוסיף (שם, עמ' 1132-1131), כי "זכות התחלוף של המבטח עשויה לסגת גם כאשר הצד השלישי הוא 'מוטב סמוי', דהינו האדם שלטובתו נעשה הביטוח. כך לדוגמה, במקרה שנדון באנגליה קבע בית המשפט כי מתוך בחינת היחסים החוזיים בין המבוטח (בעלים) לבין הצד השלישי (חוכר) עולה כי הביטוח נעשה גם לטובת הצד השלישי, ולפיכך אין המבטח רשאי להיפרע מהצד השלישי בגין נזקי שריפה שנגרמו לנכס המבוטח כתוצאה מרשלנותו של האחרון" (בעניין זה הפנה אל פסק הדין בעניין Rolands Ltd v Berni Ltd [1985] 3 All ER 473, שנדון גם בעניין נרות ירושלים).   כאמור שם, ולעניין זה עוד נשוב בהמשך הדברים, "המכנה המשותף לכל המקרים הנופלים אל מחוץ לגדר התחלוף ... נעוץ בצורך לשמור על הגיונה של עסקת הביטוח ועל מטרתה, דהיינו החזרת המבוטח או המוטב למצב שבו היו לפני קרות מקרה הביטוח".   זו גם עמדתו של ולר בספרו. לגישתו (שם, כרך שני, בעמ' 292): "הניסוח של סעיף 62(ד) משמיע תחולה מצומצמת של ההוראה לשני המקרים הנזכרים בה. אולם, פירוש צר - המחיל את הוראת הסעיף רק על שתי הדוגמאות הנזכרות בה במפורש - אינו מתיישב עם הרעיון העומד ביסוד הסעיף, שהוא שלילת זכות החלוף במקרים שבהם אין חשש שהמבוטח יזכה לפיצוי כפל, משום שלא יממש את עילת התביעה נגד המזיק. לפיכך, יש לראות במקרים הנזכרים בסעיף 62(ד) דוגמאות בלבד למצבים שבהם אין למבטחת זכות תחלוף".   12.       בשונה מעמדות המלומדים כאמור, טוענת התובעת שהוראת סעיף 62(ד), המחריגה את עיקרון התחלוף רק ביחס לבן משפחה וליחסי עובד ומעביד, היא רשימה סגורה. התובעת ביקשה להסתמך על פסק-דינו של בית משפט השלום בבית-שמש בעניין אלטמן, ועל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעניין סהר נ' הפניקס (שהוזכרו לעיל, במסגרת פירוט טענותיה של התובעת).   בעניין אלטמן, בכל הכבוד, איני סבורה שניתן להסכים עם נימוקי פרשנותו של השופט שטיין, אשר בכל מקרה, בהיותה פסיקה של שופט בית-משפט שלום, גם אינה מחייבת ואף אינה מנחה. באותו עניין נדונו נסיבות דומות לענייננו, שבהן שוכר דירה גרם לנזקי אש בדירה ששכר. מבטחת הדירה שילמה למשכיר המבוטח תגמולי ביטוח ותבעה את השוכר בתביעת תחלוף, בדומה לענייננו. השופט שטיין שנדרש לפסק הדין בעניין נרות ירושלים, הביא את דבריו של המלומד ולר בספרו, ולאחריהם הוסיף כי "הפסיקה טרם הכריעה בשאלה זו והותירה אותה בצריך עיון. לדעתי, לאחר עיון בלשון הסעיף, הרי שמדובר ברשימה סגורה" (פסקה 11). סתם ולא פירש מעבר לכך.   כאמור, אני סבורה, כדעת המלומדים שהוזכרו, ש"עיון בלשון הסעיף", מוביל דווקא למסקנה שאין מדובר ברשימה סגורה. לשון הסעיף, כפי שנאמר, מנמקת את שתי הדוגמאות המובאות בה (קרבת משפחה ויחסי עובד ומעביד), בכך שאלו דוגמאות למקרים שבהם הנזק נגרם שלא במתכוון ו"מבוטח סביר לא היה תובע ... פיצוי או שיפוי". מצב שבו תובע סביר לא היה תובע את המזיק נכון גם ביחס למערכות יחסים רבות אחרות, כפי שעמדו על כך כל אותם מלומדים שהבאנו מדבריהם, אשר נדרשו לעניין בהרחבה ואף נימקו את עמדתם, בשונה מהשופט שטיין, שהסתפק ב"עיון בלשון הסעיף". כך למשל הדבר נכון במקום שבו הנזק נגרם על-ידי חבר קרוב, על-ידי שָׁכֵן או כל כיוצא באלו מקורבים לניזוק שאינם בני משפחתו. בעניין זה כבר נאמר כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י).   כך גם העניין שנדון בסהר נ' הפניקס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אינו יכול ללמד שגישת הפסיקה שונה מזו של המלומדים. באותו עניין עמד בית המשפט (כבוד השופטת ש' דותן) רק על ההצדקה לכך שחברת ביטוח לא תוכל לתבוע את הניזוק, אם הוא בן משפחה של המבוטח וזאת "כדי למנוע פגיעה בתא המשפחתי". אולם שם דובר בתביעת תחלוף נגד חברת הביטוח שביטחה את בן המשפחה, ולפיכך, ביחס לתנאי שלפיו "מבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", נאמר שם, כי "אין צורך בתחכום פרשני מיוחד כדי להסיק שהגדרה זו אינה חלה על חברת הביטוח המבטחת את בן המשפחה". זאת מאחר ש"אין לקרוא בהוראות חוק חוזה הביטוח כוונה להעניק יתרון לחברת הביטוח אשר התמזל מזלה ומבוטחה הוא בן משפחתו של הניזוק". כל אלו אינם רלוונטיים לענייננו, ובוודאי שאין בקביעת בית המשפט שם, כדי לקבוע אם רשימת הנסיבות שבהן לא יחול עיקרון התחלוף הקבוע בסעיף 62(ד) היא רשימה סגורה, אם לאו.   (2)       שאלת תחולת זכות התחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח - רקע כללי   13.       בענייננו מערכת היחסים שבין המבוטח לבין המזיק, שלטענת המבטחת, עומדת לה זכות התחלוף כלפיו, היא מערכת יחסים שבה המבוטח הוא המשכיר, והמזיק הוא השוכר. השאלה היא אם במערכת יחסים זו, מתקיים החריג שקבוע בסעיף 62(ד), השולל את זכות התחלוף, אם לאו.   מערכת יחסים דומה התקיימה גם במקרה שנדון בעניין נרות ירושלים, שממנו ביקשו הצדדים ללמוד. גם שם דובר במקום שבו שוכר של נכס גרם ברשלנותו לנזקי אש למושכר ולתכולתו, וגם שם חברת הביטוח של המשכיר פיצתה את המשכיר וביקשה לתבוע את השוכר בתביעת תחלוף. תביעת חברת הביטוח נדחתה על הסף, וכך גם הערעור שהגישה חברת הביטוח נדחה, לאחר שנקבע כי בנסיבות המקרה שנדון שם, לא עמדה למבטחת זכות התחלוף. אולם כפי שנראה עתה, חרף הדמיון בין המקרה שנדון שם לבין ענייננו, רב השונה על הזהה.   ההבדלים העיקריים הרלוונטיים לנו בין המקרה שנדון בעניין נרות ירושלים, לבין המקרה הנדון, נעוצים בעיקר בסוגו של המושכר, ובשל כך, גם בתוכנם של הסכם השכירות ושל פוליסות הביטוח שנערכו בין הצדדים שעניינם נדון שם. המושכר היה מבנה תעשייתי גדול, שהושכר לעסקים רבים. כפי שנאמר שם, על-פי הנהוג והמקובל ביחס לביטוח מבנים מסוג זה, הסכמי השכירות כוללים הסדרים בעניין פוליסות הביטוח של המבנה ושל המושכרים שבו. בהסכמים אלו נהוג לקבוע שהמשכיר מבטח את המבנה כולו ואת מערכותיו המרכזיות, ואילו כל אחד מהשוכרים מבטח בנפרד את תכולתו של המושכר שאותו שכר. גם מקובל לקבוע בהסכמי השכירות הוראות מפורשות, שלפיהן המשכיר והשוכרים יכללו בפוליסות הביטוח סעיפים הקובעים ויתור מצד המבטחים על זכות התחלוף, כפי שנעשה בפועל בפוליסות שנדונו שם (ראו שם, פסקאות 35-34).   14.       בפסק הדין בעניין נרות ירושלים דנה כבוד השופטת מ' נאור במשולש שנוצר במקרים דוגמת המקרה שנדון שם ושנדון בענייננו, שבו ישנו משכיר-מבוטח, ושוכר שגרם לנזק. כפי שנקבע שם, השאלה אם לחברת הביטוח ישנה זכות תחלוף המאפשרת לה לחזור את השוכר המזיק, מוכרעת על-פי "ההסכם הבסיסי" שבין המבוטח (המשכיר) לבין השוכר, שהוא הסכם השכירות. בית המשפט דן בתוכנם של הסכם השכירות ושל שתי פוליסות הביטוח הרלוונטיות, זו של המשכיר שביטחה את המבנה וזו של השוכר שביטחה את תכולת המושכר. מסקנתו היא, שמהוראות ההסכם הבסיסי שנחתם בין הצדדים שם, שאף מתיישבות עם הוראות שתי הפוליסות שערך כל אחד מהצדדים שם, עולה שכוונת הצדדים הייתה לשלול באופן מפורש את האפשרות שהמבטח יוכל יחזור אל השוכר-המזיק מכוח זכות התחלוף.   בענייננו, יהיה עלינו לבחון את הדברים ביחס למצב שבו מדובר בשכירות של דירה בודדת (או ליתר דיוק, חדר אחד בדירה), מכוח הסכם שכירות סטנדרטי ומינימאלי, שאינו כולל כל הוראה בעניין ביטוח הדירה או בעניין זכות התחלוף. כך גם אין כל הוראה מיוחדת בעניין זה בפוליסה הנדונה.   15.       בפסק הדין בעניין נרות ירושלים סקר בית המשפט את הדין במצבים כמו במקרה הנדון בקנדה, באנגליה ובארצות הברית (שם, פסקאות 33-21), ועמד על שתי גישות באותן מדינות.   גישה אחת, ותיקה יותר, שלפיה במקום שבו אין תניה מפורשת בהסכם הבסיסי, שהוא הסכם השכירות, אזי יש לראות בשוכר כמי שהוא "מבוטח משותף" ("co-insured") בפוליסת הביטוח של המשכיר. מעמד זה שולל מהמבטחת את האפשרות לחזור אל השוכר-המזיק ומונע את הפעלת זכות התחלוף. ביסודה של גישה זו שני טעמים. האחד, עניינו בכך שהשוכר שותף לדמי הביטוח בכך שהוא משלם את דמי השכירות. השני, עניינו בכך שלשוכר יש אינטרס ביטוחי בנכס שאותו שכר.   הגישה השנייה, החדשה יותר, צמחה מתוך הביקורת שהופנתה כלפי הגישה הותיקה, בהיותה מעניקה לשוכר מעמד של "מעין מבוטח" ("quasi-insured"), ובכך מזכה את השוכר הרשלן במתת-שמים ("Windfall"), שלא בהכרח הייתה כוונה להעניק לו. על-פי הגישה החדשה יותר, שאותה אימץ בית המשפט בעניין נרות ירושלים, אין לקבוע חזקה עובדתית בדבר כוונת הצדדים בהסכם השכירות, אלא יש לבדוק כל הסכם לגופו ולבחון מה הייתה כוונת הצדדים בעניין זכות התחלוף של המבטח. שם נקבע כאמור, שגם בהסכם השכירות וגם בפוליסה נקבע ויתור על זכות התחלוף.   בית המשפט גם עמד על כך, שבמקום שבו דבר הויתור על זכות התחלוף לא הובא לידיעת החברה המבטחת, עשוי המבוטח להסתכן בכך שחברת הביטוח תטען שהעלים ממנה עובדות (על עניין זה, ועל השלב שבו העובדות לכאורה, הועלמו, אם הדבר נעשה לפני כריתת חוזה הביטוח, לאחריו או לאחר תשלום תגמולי הביטוח, ועל ההשלכות שעשויות להיות לכך, ראו בספרו של אליאס, כרך ב', עמ' 1136-1134). בענייננו, ככל שהדבר עולה מכתבי הטענות, לא הייתה לתובעת-המבטחת כל טרוניה כלפי המשכיר-המבוטח, שלכאורה, העלים ממנה עובדות או עשה שימוש במושכר, בכך שהשכירו לאחר, בניגוד למידע שמסר לחברת הביטוח, ועל-כן איננו נדרשים לכך.   (3)       שאלת תחולת זכות התחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח - המקרה הנדון   16.       בענייננו כאמור, דובר בשכירות של דירה בודדת (או של חדר בדירה), מכוח הסכם שכירות סטנדרטי ומינימאלי, שאינו כולל כל הוראה בעניין ביטוח הדירה, או בעניין זכות התחלוף. כך גם כאמור, אין כל הוראה מיוחדת בעניין זה בפוליסת הביטוח.   לצורך הדיון במקרה הנדון, נבקש להזכיר ואף להדגיש עובדות אלו: כפי שנאמר בפתח הדברים, השאלה אם לתובעת עומדת זכות תחלוף, המקימה לה עילת תביעה כלפי הנתבע, הועלתה על-ידי בית המשפט. הצדדים הסכימו לכך שטענותיהם תוגשנה בכתב, כשמכללא הוסכם, שניתן יהיה להסתמך על המסמכים הקיימים בתיק ואף לצרף את נוסח הפוליסה. כך אמנם נהגו הצדדים, בכך שטענו את טענותיהם תוך התייחסות לעובדות שנטענו בכתב התביעה בלבד, לתוכנו של הסכם השכירות (שצורף לכתב ההגנה), והתובעת צירפה אל טענותיה, את פוליסת הביטוח. אולם פרט לכך, איש מהצדדים לא ביקש שקודם להכרעה בשאלות הנדונות, יוכלו הצדדים להביא ראיות נוספות או להעיד עדים. משלא התבקשה בקשה שכזו, ממילא שיש לראות בכך משום הסכמה להעלאת טענות הצדדים רק על סמך הקיים בתיק בית המשפט, לרבות הפוליסה שכאמור, צורפה.   17.       בשל היעדרה של הוראה בעניין זכות התחלוף בהסכם השכירות, ביקש כל אחד מהצדדים ליתן לכך פרשנות שונה בדבר כוונת הצדדים, וגם ניסה לתמוך את עמדתו בהוראות אחרות בהסכם זה. יחד עם זאת וכאמור, חשוב להדגיש, שהתובעת-המבטחת, לא העלתה כל טענה שעניינה בכך שהדירה הייתה מושכרת ושהשימוש בה לא נעשה על-ידי המבוטח-המשכיר, כי אם על-ידי השוכר. כך גם לא טענה כל טענה שישנו לכאורה, פגם כלשהו בכיסוי הביטוחי, בשל כך שהדירה הושכרה.   18.       ככלל, שלילת זכות התחלוף, היכולה להתבסס על הוראת דין או על הסכם, מהווה חריג לשני עקרונות מקובלים. עיקרון אחד, הוא שהמזיק הרשלן חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם. העיקרון השני, שלפיו קיומו של ביטוח בידי הניזוק איננו משחרר את המזיק. יחד עם זאת ולמרות שני עקרונות אלו, זכות התחלוף נשללת, אם הניזוק המבוטח מנוע מלתבוע את המזיק בשל הסכם שביניהם. שכן, מאחר שעל-פי עיקרון התחלוף המבטח עומד בנעלי המבוטח, כך ש"חד הם", אם המבוטח אינו יכול לתבוע את המזיק, אזי גם המבטח מנוע מלתבוע אותו (נרות ירושלים, פסקה 16).   19.       על יסוד עקרונות אלו, יש לבחון את ההסכם שבין המשכיר-המבוטח לבין השוכר-המזיק (הנתבע), בענייננו. כך גם יש לבחון את חוזה הביטוח (הפוליסה) שנחתמה בין המבטחת (התובעת) לבין המשכיר-המבוטח. שני הסכמים אלו שותקים לכאורה, ביחס לשאלה אם הייתה כוונה לשלול את זכות התחלוף של המבטחת, במקום שבו הנזק נגרם על-ידי שוכר הדירה של המבוטח.   ההלכה בדבר פרשנותם של הסכמים היא שיש לפרשם לפי אומד דעת הצדדים המשתמע מהחוזה, ואם אינו משתמע ממנו, אזי יש ללמוד עליו מנסיבות הקשורות בו ובעריכתו (סעיף 25(א) בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בטרם התיקון שפורסם בס"ח תשע"א מס' 2273, 26.1.2011, עמ' 202, ככל שהיה בתיקון זה כדי לשנות מהוראת הנוסח הקודם. אולם אפילו שינה, אין השינוי חל למפרע. ראו: ע"א  800/89  מיכאל ביטון נ' זיו קרסל, פ''ד מו(2) 651 (1992), בעמ' 655).   אומד דעת הצדדים, שלפיו מתפרש חוזה, הוא "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו להגשים" בחוזה שנכרת ביניהם. על כך ניתן ללמוד הן מלשון החוזה הן מנסיבותיו החיצוניות של החוזה ובהן נסיבות ההתקשרות, שהם בעלי משקל שווה לפרשנותו של החוזה. עוד נקבע, כי אם לא ניתן לגבש את אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, כי אז יפורש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית. תכלית אובייקטיבית זו היא "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך 'אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים'. זהו מבחן אובייקטיבי" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), בעמ' 313-311. ראו גם: ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481 (2005), דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)).   20.       בהיעדר כל ראייה בדבר הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים, ומאחר שגם לא התבקשה הבאת ראיות בעניין זה, לא ניתן להיבנות מניחושים או מהשערות, ויש לתור אחר התכלית האובייקטיבית של הסכם השכירות ושל חוזה הביטוח (הפוליסה). כפי שנאמר בנסיבות דומות, "בנסיבות אלה, לא יימצא הפתרון הפרשני בתכלית הסובייקטיבית המונחת ביסוד החוזה, ולא נקדם את הניתוח המשפטי אם נמשיך לעסוק ב'כוונתם של הצדדים' אשר מעתה ואילך אינה אלא בגדר השערה או פיקציה. פתרון הבעיה הפרשנית צריך להימצא, בנסיבות אלה, בתכלית האובייקטיבית של החוזה" (כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(1) 3 (1994)), בפסקה 9; נרות ירושלים, פסקה 35).   על-כן, "בהיעדר ראיות בדבר הכוונה הסובייקטיבית, לא נותר לנו אלא לתור 'אחרי התכלית האובייקטיבית של ההסכמים כפי שצדדים הוגנים המגנים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה' (כלשון ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221). בפרשנות חוזה הביטוח יש לתת את הדעת על 'תכלית חוזה הביטוח המסוים על-פי המאטריה הביטוחית שהוא בא לשקף' כלשונו של השופט ש' לוין בע"א 2341/91 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 389, בעמ' 394" (נרות ירושלים, שם. ההדגשה במקור).   21.       השאלה שעליה יש להשיב שהיא "שאלת המפתח, היא אם כוונת הצדדים בהסכם הבסיסי הייתה שפוליסת הביטוח שיוציא המשכיר תהיה גם 'לטובתו של השוכר', שלימים הזיק לרכוש" (נרות ירושלים, פסקה 36). אם התשובה לכך חיובית, כי אז גם ממילא שכוונת הצדדים הייתה ויתור על זכות התחלוף של המבטחת.   התובעת מבקשת ללמוד על כך שבהסכם היסודי, שהוא הסכם השכירות, לא נשללה זכות התחלוף, כטענתה, מהוראה בהסכם הקובעת את אחריות השוכר לכל נזק שייגרם למושכר, לציודו ולאביזריו. הוראה זו קבועה בסעיף 6(ג) בהסכם השכירות, שזו לשונה:                         "השוכר מתחייב בזה כדלקמן: ... להשתמש במושכר, בציודו באביזריו באופן זהיר והוגן, כשם שאדם משתמש ברכושו הוא, אך ורק למטרות השכירות האמורה ולא לשום מטרה אחרת, לשמור על המושכר, ציודו ואביזריו שמירה מעולה, לדאוג לטפול המקובל, לרבות ניקוי וכיו"ב. השוכר יהיה אחראי לכל נזק שייגרם למושכר לציודו ולאביזריו מיד עם קרות הנזק. השוכר מצהיר כי קיבל את הדירה מסודרת ונקייה ומתחייב להחזירה במצב דומה".   התובעת, הנסמכת בין השאר גם על פסק-דינו של בית משפט השלום בבית שמש בעניין אלטמן, ששם הייתה הוראה דומה בהסכם השכירות, טוענת אפוא, שעצם ההוראה בהסכם השכירות המטילה אחריות על השוכר "לכל נזק שייגרם למושכר לציודו ולאביזריו", מלמדת שאם ברשלנותו נגרם נזק, כבמקרה הנדון, יהיה עליו לפצות את המשכיר. לכן לטענתה, בהיותה מבטחת את הנכס, נכנסת היא בנעלי המבוטח-המשכיר, מכוח עיקרון התחלוף, ועל-כן, על הנתבע לפצותה. לטענתה, זכות התחלוף גם נקבעה באופן מפורש בפוליסה, בהוראה הקבועה בה בסעיף 20 בפרק י"ג בפוליסה, שעניינו תנאים כלליים, שזהה בלשונה להוראת סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח.   על כך משיבה הצד השלישי, שאליה הצטרף הנתבע, כי השאלה שעליה יש להשיב, כפי שנקבע בעניין נרות ירושלים, היא, אם כוונת הצדדים הייתה שהפוליסה שיוציא המשכיר תהיה גם "לטובת השוכר", ולטענתה, על שאלה זו יש להשיב בחיוב. זאת לטענתה, יש ללמוד מהיעדרו של סעיף בהסכם השכירות, המטיל על השוכר חיוב לבטח על חשבונו ועל אחריותו את הדירה. מכאן, שהגיון הדברים מלמד שלא יתכן שהפוליסה תבטח רק אירוע שהתרחש בשעה שהמבוטח התגורר בדירה, אלא נועדה לכסות כל אירוע ביטוחי ללא קשר לזהות המתגורר בה, במיוחד אם המבוטח והשוכר מגשימים את אותה מטרה של מגורים בדירה. לפיכך לטענת הצד השלישי והנתבע, התובעת אינה יכולה לתבוע את השוכר תביעת תחלוף.   22.       בחינת הסכם השכירות ומכלול הנסיבות שאינן שנויות במחלוקת מובילות לדעתי למסקנה, שהתשובה ל"שאלת המפתח", כפי שנוסחה בעניין נרות ירושלים (בפסקה 36) היא, שכוונת הצדדים בהסכם הבסיסי - הסכם השכירות - הייתה שפוליסת הביטוח שהוציא המשכיר תהיה גם "לטובתו של השוכר", שלימים הזיק לרכוש. עובדה זו גם מתיישבת עם פוליסת הביטוח של התובעת ובכל מקרה, אינה נסתרת בה. לפיכך לתובעת לא עומדת זכות תחלוף כלפי הנתבע (השוכר-המזיק).   למסקנה זו הגעתי ממספר טעמים: שלושה טעמים שעניינם בכוונת הצדדים להסכם השכירות; טעם נוסף הוא, כי אין בהוראת הסעיף בהסכם השכירות המטיל אחריות על השוכר לפצות את המשכיר במקרה שגרם לנזקים (סעיף 6(ג) בהסכם השכירות), כדי לסתור את שלילת זכות התחלוף; לשון פוליסת הביטוח. לבסוף, גם מטעמי מדיניות ראויה. על אלו אעמוד עתה.   23.       הטעמים שלפיהם הגעתי למסקנה שכוונת הצדדים להסכם השכירות - המשכיר והשוכר (הנתבע) - הייתה שפוליסת הביטוח תהיה גם לטובת השוכר, הם שלושה אלו:   ראשית לכל, אין מחלוקת שהדירה הייתה מושכרת לנתבע בתקופה שלגביה פוליסת הביטוח הייתה בתוקף, ושאותה פוליסה נועדה לכסות נזקי רכוש ובהם נזקי אש, שעשויים להיגרם לדירה ולתכולתה כתוצאה ממעשה רשלנות. במקום שבו בעל דירה, משכיר את הדירה לאחרים ומבטח אותה מפני נזקים שונים ובהם נזקי אש, הגם שאינו מתגורר בה בעצמו, הרי שדי בכך כדי ללמד שכוונתו הייתה שיהיה כיסוי ביטוחי לכל מקרה ביטוח, ובכלל זה נזקי אש, שייגרם על-ידי השוכר. מבחינה זו, אמנם המוטב והמבוטח הוא המשכיר, אבל מעצם ביטוח הדירה שבה המבוטח אינו גר, אלא השוכר גר בה, משתמעת כוונתו של המשכיר שהביטוח יכסה כל מקרה ביטוח שנכלל בפוליסה. מכאן שכוונת המשכיר, וממילא גם כוונת השוכר, שפוליסת הביטוח תהיה גם לטובת השוכר.   שנית, אילו כוונת הצדדים לא הייתה שפוליסת הביטוח תהיה גם לטובת השוכר, יש להניח שהמשכיר היה מיידע את השוכר-הנתבע, ואף היה דורש ממנו לוודא הוצאת פוליסת ביטוח על שמו של השוכר ולטובתו. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, כדי לדעת מה הייתה התכלית האובייקטיבית של הסכם השכירות, ואם כוונת הצדדים להסכם זה הייתה שפוליסת הביטוח תהיה גם לטובת השוכר, יש לבחון כיצד היו קובעים זאת צדדים הוגנים המגנים על האינטרסים הטיפוסיים של הסכמים מאותו סוג. לטעמי, המסקנה המתבקשת היא, שמשכיר הוגן המבטח את הדירה שהוא משכיר ושאינו מתגורר בה, מתכוון שהביטוח יכסה גם את נזקי השוכר. אילו המשכיר לא התכוון לבטח את הדירה באמצעות פוליסת ביטוח שתכסה גם נזקים ששוכר עשוי לגרום להם ברשלנותו, היה מיידע את השוכר, והשוכר הסביר היה מבטח בעצמו את הדירה שאותה שכר.   שלישית, אילו כוונת הצדדים הייתה שהפוליסה לא תהיה גם לטובת השוכר, וכוונתם הייתה שהשוכר יהיה חייב לפצות את המשכיר בגין נזקים שגרם להם ברשלנותו, אזי יש להניח שהדבר היה נכתב במפורש בהסכם. במקרה שכזה, המשכיר היה תובע את השוכר לפצותו, ובהתאם להוראת סעיף 62(ג) בחוק חוזה הביטוח, ממילא היה המשכיר חייב להעביר אל המבטחת את סכום הפיצוי שאותו היה גובה מהשוכר. אולם המשכיר, כך נראה, לא חשב שהוא יכול לתבוע את השוכר ולא ראה לנכון לעשות כן, ובכל מקרה חרף חלוף ארבע שנים מאז השריפה, לא תבע את השוכר. מכאן שהמשכיר עצמו ראה בשוכר מישהו ש"מבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי".   24.       באשר לסעיף 6(ג) בהסכם השכירות, איני סבורה שניתן ללמוד ממנו על קיומה של זכות התחלוף, כטענת התובעת. בכך אני גם חולקת על מסקנתו של השופט שטיין בעניין אלטמן, שעליו בין השאר, ביססה התובעת את טיעוניה. סעיף זה אמנם מחייב את השוכר "להשתמש במושכר, בציודו באביזריו באופן זהיר והוגן", לשמור עליהם ולטפל בהם כמקובל, ואף קובע את אחריות השוכר "לכל נזק שייגרם למושכר לציודו ולאביזריו מיד עם קרות הנזק". אולם קביעת חובה זו, אינה בהכרח מלמדת על כך שלתובעת זכות תחלוף כלפי השוכר. הוראה זו אינה בהכרח שוללת את יכולתו של השוכר לשאת באחריות באמצעות אותה פוליסה, שהיא גם "לטובתו של השוכר". כך גם יכול שהוראה זו נועדה לאותם נזקים שאינם בהכרח מכוסים באמצעות פוליסת הביטוח.   הטלת אחריות על השוכר, כפי שנקבעה בהסכם השכירות, אינה בהכרח עומדת בסתירה לויתור על זכות התחלוף. כפי שכבר נאמר, העיקרון הכללי הוא, שמזיק רשלן חייב לפצות את הניזוק. כך גם קיומו של ביטוח בידי הניזוק אינו משחרר את המזיק. כל זאת בכפוף לכך שלא נשללה זכות התחלוף. לפיכך למשל, גם בן משפחה שהתרשל חייב לפצות את הניזוק וביטוח שיש לניזוק אינו משחרר את בן המשפחה מחובה זו. אולם שלילת זכות התחלוף ביחס לבן משפחה, מונעת מחברת הביטוח לחזור אל בן המשפחה הרשלן שהזיק, חרף החובה העקרונית שלו לפצות את הניזוק.   כך גם ביחס למשכיר ולשוכר. ההוראה בהסכם השכירות, המטילה אחריות לנזקים שלהם גרם השוכר, מבטאת את העיקרון הכללי, שלפיו על השוכר הרשלן שהסב נזק לפצות את המשכיר, ולכאורה אין בביטוח כדי לשחרר את השוכר-המזיק מחובה זו. אולם מאחר שכוונת הצדדים שעליה עמדנו, הייתה לשלול את זכות התחלוף, וזאת מאחר שהפוליסה היא גם לטובת השוכר, אזי שלילת זכות התחלוף גוברת על העיקרון הכללי שגם עוגן בהסכם השכירות.   25.       הפרשנות האמורה בדבר כוונתם האובייקטיבית של הצדדים להסכם השכירות, גם מתיישבת עם פוליסת הביטוח. ההוראה הרלוונטית בפוליסה היא זו שבסעיף 20 בפרק י"ג, שתוכנה כאמור, זהה להוראת סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח. על-פי הוראת סעיף קטן (ד), שעל תוכנו ועל הפרשנות המקובלת שניתנת לו עמדנו קודם לכן, זכות התחלוף אינה קמה אם מקרה הביטוח נגרם "שלא בכוונה" בידי צד שלישי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".   כפי שעמדנו על כך קודם לכן, למיטב ידיעתי, השאלה אם אכן הרשימה של הגורמים שלגביהם לא קמה זכות התחלוף המנויה בסעיף 62(ד) היא רשימה סגורה, אם לאו, טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון. אולם גישת המלומדים היא שהרשימה אינה סגורה, וכי ישנם גורמים רבים אחרים, שלגביהם תישלל זכות התחלוף. המבחן אם כן צריך להיות, שאם הרשלן המזיק הוא מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", אזי תישלל זכות התחלוף. עם אלו ניתן גם למנות למשל, אורח (ראו את הדוגמה בספרו של ידין, בעמ' 157, בעניין אורח שגרם נזק לאגרטל), לקוח של המבוטח (אליאס, שם בעמ' 1128), שָׁכֵן או כל כיוצא באלו. נראה שגם שוכר דירה נמנה עימהם, במיוחד במקום שהמשכיר ביטח את הדירה, ביודעו שהוא עצמו אינו מתגורר בה, כך שהלכה למעשה, הוא (המשכיר) גם לא יוכל לגרום בעצמו למקרה ביטוח, וממילא שהתכוון שהביטוח יכסה נזקים שייגרמו על-ידי השוכר. לפי גישתו של אליאס בספרו (בעמ' 1132-1131), בנסיבות אלו, גם ניתן לראות בשוכר מעין "מוטב סמוי", שאז "זכות התחלוף של המבטח עשויה לסגת ... כאשר הצד השלישי הוא 'מוטב סמוי', דהינו האדם שלטובתו נעשה הביטוח".   מכאן, שגם הוראת הפוליסה מתיישבת עם כוונת הצדדים המשתמעת מההסכם הבסיסי, שהוא הסכם השכירות, שלפיה פוליסת הביטוח תהיה גם "לטובתו של השוכר", שלימים הזיק לרכוש.   (4)       הצדקה לשלילת זכות התחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח - מדיניות ראויה   26.       לכל הטעמים שעליהם עמדנו יש להוסיף טעם נוסף, והוא שהתוצאה האמורה, שלפיה הפוליסה היא גם לטובת השוכר, אף מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה, בעיקר מסיבות כלכליות וחברתיות. דברים אלו נכונים במיוחד ביחס למערכות היחסים שבין משכירי דירות למגורים לבין שוכרי הדירות, להבדיל ממערכות יחסים שבין משכירי נכסים לעסקים לבין שוכרי אותם נכסים, כפי שנדונה בעניין נרות ירושלים.   חזקה על משכירי דירות המבטחים אותן כך שפוליסת הביטוח תכסה נזקים שייגרמו להן ולתכולתן, שהם מגלמים את התשלום עבור הביטוח בדמי השכירות שהם גובים. השכרה היא פעולה כלכלית מובהקת, כך שאין להניח שדמי השכירות אינם מכסים גם את כל ההוצאות הכרוכות בהשכרה. בהן למשל, הוצאות תיווך ושכר-טרחת עורך-דין במקום שההתקשרות לשם השכרת הנכס נעשתה באמצעות מתווך, עורך-דין או שניהם. בהן גם הוצאות ניקוי, סיוד ושיפוץ הדירה בעת חילופי שוכרים ועוד כיוצא באלו הוצאות. כך גם חזקה שדמי השכירות נקבעים כך שהם מכסים גם את דמי הביטוח, אם הדירה אמנם מבוטחת, כמו בענייננו.   מסקנה שלפיה קמה זכות תחלוף למבטחת של דירה במקום שבו המבוטח הוא המשכיר, המאפשרת למבטחת לחזור אל השוכר בתביעת תחלוף, תביא למצב לא יעיל של כפל הוצאות ביטוח, שאינו מוצדק ושיוביל לייקור מיותר בהוצאותיהם של שוכרי הדירות. שוכרי דירות יאלצו לשלם בגין הביטוח פעמיים. פעם אחת, כחלק מדמי השכירות, המגלמים גם את דמי הביטוח של הפוליסה שרכש המשכיר ופעם נוספת, בכך שישלמו במישרין את דמי הביטוח עבור הפוליסה שיאלצו לרכוש בעצמם. כל זאת בעוד שבמקרה של אירוע ביטוחי, ישולם פיצוי בגין הנזק שייגרם רק פעם אחת.   דברים דומים נאמרו בהקשר זה גם בעניין נרות ירושלים (פסקאות 33-31). כאמור שם, התוצאה של כפל ביטוח מהווה בזבוז של משאבים, בכך שצדדים לאותו עניין, ובענייננו משכיר ושוכר, משלמים כפל תשלום להשגת כיסוי ביטוחי זהה. שהרי בסופו של דבר, בגין מקרה הביטוח ישולם רק פעם אחת, בין אם מקור התשלום יהיה המבטח של המשכיר, ובין אם יהיה המבטח של השוכר. מכאן שויתור על זכות התחלוף, גם מונע את התופעה המיותרת של כפל ביטוח, הכרוכה בתשלום כפול ומיותר של פרמיות הביטוח. כך במיוחד מהטעם שבדיעבד, בקרות מקרה הביטוח, עשוי כפל הביטוח לגרור אחריו התדיינויות משפטיות מורכבות.   כאמור שם בעניין מקרה כמו זה הנדון (שם, פסקה 32), "כדוגמה לכפל ביטוח מקרה שבו הבעלים של נכס ביטח את הנכס מפני נזקי אש ושוכר הנכס, או שומרו, ביטח אותו בביטוח המכסה גם הוא את הביטוח של השריפה שנועד לכסות גם את הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הבעלים בנכס. זוהי דוגמה לכפל ביטוח המביא לעתים לתשלום פרמיה כפולה בלי שהצדדים מודעים לכך. גם להתדיינויות המשפטיות המורכבות העלולות לצמוח מכפל ביטוח יש עלות כספית".   27.       בעניין נרות ירושלים, נדונו הסכמי שכירות ופוליסות ביטוח שאופייניים להתקשרויות של השכרת נכסים במבנים תעשייתיים גדולים, מבנים המשמשים למסחר וכיוצא באלו. בהתקשרויות מעין אלו, מקובל לערוך הסכמים שבהם הצדדים מקפידים על ניסוחם, כך שיכללו ויתור מושכל ומתוכנן של זכות התחלוף. באותו מקרה, חלוקת הסיכון נעשתה לאחר תכנון נאות של חלוקת הסיכון, כך שצד אחד בעסקה, המשכיר, ביטח את הנכס, תוך ויתור על זכות התחלוף המאפשרת חזרה אל השוכרים, ואילו הצד השני, השוכרים, ביטחו את תכולת הנכס, תוך ויתור על זכות התחלוף המאפשרת חזרה אל המשכיר.   לא ניתן לצפות מכל שוכר דירה (או שוכר חדר), שיערוך תכנון מעין זה של חלוקת הסיכון. ציפייה שכזו עשויה לפגוע בשוכרים, שעל-פי-רוב אינם בעלי אמצעים ואינם מיוצגים על-ידי עורך-דין בעת עריכת הסכם השכירות, ועשויה לייצר מצב שיביא לכפל ביטוחים בכל מקרה של השכרת דירה, או אפילו רק השכרת חדר, והיא נעדרת כל היגיון או צידוק כלכלי.   28.       לכל אלו גם יש להוסיף נימוק נוסף, שמצדיק שלא לאפשר לתובעת (המבטחת) בנסיבות הנדונות לתבוע את המזיק-השוכר (הנתבע) בתביעת תחלוף. נימוק זה הוא שככלל, לא יהיה זה נכון שכל אימת שייגרם נזק לנכס פרטי, דוגמת דירה, שהוא בגדר מקרה ביטוח שמכוסה בפוליסת ביטוח לבית ולתכולה, תבלוש חברת הביטוח אחר "המזיק" ותרדוף אחריו כדי להחזיר לה את סכום התגמולים ששילמה למבוטח מכוח פוליסת הביטוח, שעבורה שילם המבוטח.   תכליתה של פוליסת הביטוח היא לפצות את המבוטח בגין נזקיו המכוסים באמצעותה, וזו גם חובתה של חברת הביטוח מכוח הפוליסה, ובלבד שהנזק הוא בגדר מקרה ביטוח בר-פיצוי בהתאם לפוליסה.   כל עוד מדובר במצב שבו המזיק הוא מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", אין הצדקה שלמבטחת תקום זכות התחלוף. רשימת אותם גורמים עשויה להיות ארוכה ומשתנה. היא כוללת, ואף צריכה לכלול, כל מי שנכנס לביתו של המבוטח ברשות וגרם נזק שלא במתכוון. עם אלו נמנים כמובן, בני משפחה קרובים ורחוקים, שכנים ואורחים. עם אלו גם נמנים גורמים מזדמנים שמוזמנים לבצע עבודות כאלו ואחרות בביתו של המבוטח שלא התקיימו ביניהם לבין המבוטח יחסי עובד ומעביד. כך למשל, נגר, שרברב, חשמלאי ומנקה, וזאת בין אם הם בעלי מלאכה מקצועיים אשר למרות זאת עבודתם אינה מבוטחת, ובין אם הם "חובבנים" שאינם בעלי מקצוע. כך גם שמרטף או שומר שכר שהתבקש לשמור על הדירה מטעמים כאלו ואחרים, וכך גם כאמור, השוכר של הדירה. כל אלו נכנסו לביתו של המבוטח ברשות, ואם הסבו נזק, על הפוליסה לכסותה.   יש לזכור שהוראת סעיף 62(א) קובעת שאם בשל מקרה הביטוח יש למבוטח זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה הביטוח, עוברת זכות זו למבטח לאחר ששילם למבוטח את תגמולי הביטוח ובשיעור ששילם. כך גם נקבע בסעיף 62(ג) שאם המבוטח קיבל מהאדם השלישי שיפוי או פיצוי עליו להעבירו למבטח. כך אם קיבל את הפיצוי בפועל, ואם קיבל אותו בכוח, במובן זה שויתר על התשלום.   מכאן, שאם אחד מכל אותם בני רשות בביתו של המבוטח חייב לפצות אותו מכוח הסכם ההתקשרות שביניהם - בין אם מדובר בבעל מלאכה, ובין בשוכר או באחר - ממילא תהיה המבטחת זכאית לתשלום. לא יהיה זה נכון, שמבטחת אשר מבטחת דירת מגורים - והפוליסה הנדונה נועדה לדירות מגורים - תבלוש אחר גורמי הנזק ותתערב במערכות היחסים שבין המבוטח לבין באי ביתו, כל עוד אלו נכנסו לביתו של המבוטח ברשות וגרמו לנזק ברשלנות ושלא במתכוון, להבדיל מנזק שנגרם באופן מכוון.   ד.        סיכום   29.       המסקנה מכל האמור היא, שגם לאור כוונת הצדדים בהסכם הבסיסי (הסכם השכירות) כפי שניתן ללמוד עליה מלשונה ומנסיבות ההתקשרות שבין הצדדים, וגם לאור הפרשנות הנכונה של פוליסת הביטוח, אין מקום לקיומה של זכות תחלוף בנסיבות דוגמת המקרה הנדון, שבהם שוכר דירה גרם ברשלנותו לנזק, שמכוסה בפוליסת הביטוח של הדירה. מסקנה זו כאמור, גם מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה ועם מדיניות חברתית צודקת, המביאה לתוצאות שיש בהן כדי למנוע בין השאר, בזבוז משאבים שעשוי להיווצר אם תקבע תוצאה אחרת, שתוליד מצבים של כפל ביטוחים מיותרים.   30.       התוצאה היא אפוא, שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגד הנתבע, ולפיכך דינה של התביעה להימחק על הסף.   משהגענו לתוצאה זו, אין עוד צורך לדון בשאלה אם הייתה הצדקה להגשת ההודעה לצד השלישי, ואם פוליסת הביטוח של הבניין אמנם מכסה את הנזק שנגרם לדירה כתוצאה מהשרפה.   לאור התוצאה שאליה הגעתי, ומאחר שהנתבע אינו מיוצג, תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 1,500 ₪ בלבד, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.   בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לחייב את התובעת או את הנתבע לשאת בהוצאותיה של הצד השלישי. שריפהתביעת שיבובמקרקעיןשכירות