קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיפוי המל''ל בגין קצבת תלויים: מר פלינט (להלן: "מר פלינט" או "המנוח") נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח אצל הנתבעות (להלן גם: "חברות הביטוח"). בעקבות תאונה זו נותר מר פלינט נכה וקיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), ובהמשך, בעקבות ניתוח שנאלץ לעבור עקב הפציעה, גם נפטר. בעקבות פטירת המנוח שילם המוסד לתלוית המנוח (להלן: "גב' פלינט") קצבת תלויים. המוסד אמור לשלם לה קצבת תלויים גם בעתיד. מכוח ההסכם, שנקשר בין המוסד לבין חברות הביטוח (נספח א' לכתב התביעה), פנה המוסד לנתבעות ביום 28.3.05 בדרישת שיפוי בגין קצבת התלויים, ששילם וישלם לגב' פלינט (להלן: "הדרישה"). חברות הביטוח דחו את דרישת המוסד, בטענה שגב' פלינט לא זכאית לקצבת תלויים כיוון שלא הייתה נשואה למנוח, שכן הנישואין שהיא טענה להם היו נישואים פיקטיביים. ביום 6.11.08 הגיש המוסד תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבעות, לתשלום סכום הדרישה בצירוף ריבית בהתאם לסעיף 6 להסכם. הנתבעות הגישו בקשת רשות להתגונן וניתנה להן רשות להתגונן בטענות הבאות: על המוסד היה להימנע מלשלם לגב' פלינט קצבת תלויים, שכן גב' פלינט לא הייתה נשואה למנוח פלינט, המנוח לא תמך בה ולא ניהל עימה משק בית, והנישואים, להם טענה, היו נישואים פיקטיביים. המוסד שילם לגב' פלינט קצבת תלויים, למרות שהנתבעות יידעו אותו באשר לנתונים עובדתיים אלה, ולכן אין לו זכות לחזור אל הנתבעות. לחלופין, גם אם ייקבע שגב' פלינט הייתה זכאית לקצבת תלויים בהיותה נשואה למנוח, אין לחייב את חברות הביטוח בריבית פיגורים בגין תקופה בת למעלה משנתיים, ממועד דחיית דרישת המוסד ועד למועד הגשת התביעה לבית המשפט, זאת מחמת שיהוי של המוסד בהגשת תביעתו. בית המשפט החל בגביית הראיות. העיד בפני בית המשפט העד אסף פלינט, בנו של המנוח (להלן: "אסף"). לאחר שנסתיימה שמיעת עדותו של אסף, הודיע ב"כ הנתבעות, כי אלו חוזרות בהן מהטענה, שגב' פלינט לא הייתה זכאית לקצבת תלויים, אך המשיך לטעון, שאין לחייב את הנתבעות בריבית פיגורים עבור התקופה שעד הגשת התביעה וזאת בשל השיהוי של המוסד בהגשת תביעתו. כיוון שלא ניתן היה לגשר בין הצדדים בנושא ריבית הפיגורים, וכיוון שמטענות הצדדים בעל פה עלה, שיש מחלוקת בין הצדדים גם באשר לשכר הטרחה בו תחויבנה הנתבעות, אם בכלל, הורה מותב זה לצדדים להגיש סיכומים קצרים בכתב ביחס לשאלות הנ"ל. דיון בשאלת ריבית הפיגורים סעיף 6 להסכם בין הצדדים קובע: "6. החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 60 יום מיום קבלתה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המקסימאלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א - 1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל. " לימים, שונתה בהסכמה הרישא לסעיף והוסכם, כי איחור בתשלום לצורך סעיף זה יהיה פיגור של מעל 45 יום מיום משלוח דרישת התשלום על ידי המוסד. לטענת ב"כ המוסד, יש לחייב את הנתבעות בתשלום ריבית פיגורים בשיעור המפורט בסע' 6 להסכם ממועד הדרישה ועד יום הגשת התביעה ועל סכום הגשת התביעה יש להוסיף ריבית פיגורים, כמוסכם בסע' 6 להסכם, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום. ב"כ המוסד צירף דף חישוב לסיכומיו. מנגד, טוען ב"כ הנתבעות את הטענות הבאות: המוסד השתהה בהגשת התביעה שיהוי כשל שנתיים ממועד דחיית הדרישה על ידי הנתבעות, כדי ליהנות מריבית הפיגורים הגבוהה לפי ההסכם. בשל השיהוי, המועד ממנו יש להוסיף את ריבית הפיגורים הינו החל מיום הגשת התביעה ולא קודם לכן. דין הריבית ההסכמית כדין פיצוי מוסכם, אשר לבית המשפט סמכות להפחיתו לפי שיקול דעתו. כיוון שהימנעותן של הנתבעות מתשלום הדרישה עד למועד שמיעת עדותו של אסף פלינט נעשה מסיבות מוצדקות ובשל מחלוקת אמיתית וכנה, יש להפחית מסנקציית הענישה הגלומה בריבית ההסכמית. חישוב הריבית, כפי שנעשה על ידי ב"כ התובע בסיכומיו, מחייב את חברות הביטוח בריבית כפולה, זאת כיוון, שהסכום ההתחלתי בחישוביו הינו סכום התביעה וזה האחרון כבר כולל בתוכו את הריבית ההסכמית עד למועד התביעה. חישוב ריבית על סכום התביעה ולא על סכום הדרישה משמעותו חיוב בריבית דריבית. על טענות אלה של ב"כ הנתבעות, משיב ב"כ המוסד, כי לא היה שיהוי בהגשת התביעה, כי את הריבית ההסכמית אין להפחית, וכי, לטענתו, במחלוקת כנה ואמיתית אין כדי להקנות חסינות מהפעלת הסנקציה הקבועה בהסכם. 3. שקלתי טענותיהם של כל אחד מהצדדים לעניין הריבית והגעתי למסקנות הבאות: אין לייחס למוסד לביטוח לאומי שיהוי בהגשת התביעה לצורך הפקת רווח בדמות הריבית המוסכמת. ייתכן וההמתנה של המוסד נבעה מניסיונו לייתר את הגשת התביעה נגד חברות הביטוח, לפי שבאותה עת התנהלה תביעה שהגישה נגדן גב' פלינט. על תביעה זו למד המוסד ממכתבן של הנתבעות, אשר צורף כמוצג נ/5. מטרתו של סע' 6 להסכם ברורה מלשון ההסכם - הצדדים גילו דעתם, כי תכליתו הימנעות מהתדיינויות משפטיות ומהעלויות הכרוכות בכך. במבוא להסכם מצויה התייחסות מפורשת לאפשרות קיומן של מחלוקות, ועל אף אפשרות זו נקבעה הסנקציה בסעיף 6 להסכם ללא סייגים. מטרת הסנקציה הינה מניעת השתהות חברות הביטוח בתשלום. בגין התשלום "המהיר", נהנות חברות הביטוח מהפחתה משמעותית בסכום הפיצוי אותו משלמות הן למוסד. הסנקציה לא סויגה כלל, גם לא במקרים של מחלוקת כנה ואמיתית, ומכך למדים אנו, שהסנקציה חלה גם במקרים אלה (ראו התייחסות למהות ההסכם ולמטרות סעיף 6 הנ"ל, בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 8429/06 הפינקס נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 1.7.07; ראו גם ע"א (י-ם) 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 2.7.06). פרשנות אחרת לסעיף ולתחולתו אינה סבירה. מתן אפשרות לנתבעות להשהות את תשלום הכספים בגין מחלוקת, לגיטימית ככל שתהיה, יאיין את מטרות הסעיף. בכך יימצא המוסד לביטוח לאומי חסר מכאן ומכאן - ינהל הליכים מחד, ויפוצה באופן חלקי בלבד, מנגד. ככל שהיו לנתבעות השגות, באשר לזכאותה של הגב' פלינט בתשלומים האמורים, הייתה פתוחה בפניהן הדרך לשלם תוך הסתייגות והתנייה, לפיה אם יתברר, כי גב' פלינט לא הייתה זכאית לקצבת תלויים, הסכומים אשר ישולמו על ידן למוסד יוחזרו כשהם משוערכים (לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופט ריבלין, בע"א 5824/07 קרנית נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.6.09). ג. אכן ניתן לראות בריבית הפיגורים, שנקבעה בסע' 6 הנ"ל משום פיצוי מוסכם, שבית המשפט רשאי להפחיתו בהתאם לסע' 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אולם בהתאם לקביעת סע' 15 הנ"ל, רשות זו מוגבלת רק למקרים בהם מוכח, שבזמן קשירת ההסכם וקביעת הפיצויים נקבעו הפיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש באותה עת כתוצאה מסתברת של ההפרה. לא הוכח שכך המצב במקרה שלפנינו. ד. באשר לאופן חישוב הריבית, קיבלתי את טענת ב"כ הנתבעות, שבנספח יא' לסיכומיו חייב ב"כ התובע את הנתבעות בריבית דריבית, וכי אין מקום לעשות כן. על מנת להימנע מחיוב בריבית דריבית אין לצרף הריבית המוסכמת לסכום התביעה, כי אם לסכום הדרישה. כיוון שבהתאם להסכם, על הנתבעות היה לשלם את סכום הדרישה עד לא יאוחר מ 45 יום ממועד הדרישה, הריבית תתווסף לסכום הדרישה החל מ 45 יום מיום הדרישה ועד למועד התשלום בפועל. כיוון שהמועד בו נשלחה הדרישה הרלוונטית היה 28.3.05, על הנתבעות לשלם לתובע את סכום הקרן, בסך 265,905 ₪, אשר יישא ריבית בגובה 120% מהריבית המקסימאלית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, החל מיום 12.5.05. דיון בנושא חיוב הנתבעות בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין התובע. 4. אומנם ההליך הגיע לסיומו רק לאחר שמיעת ראיות וסיכומים, אך במהלך הבאת הראיות הוכח, שטענתן של הנתבעות, באשר לשאלת זכאותה של הגב' פלינט לקצבת תלויים, לא הייתה טענת סרק. הנתבעות הסתמכו על צו ירושה, אשר כלל את ילדי המנוח בלבד ואשר ניתן בהסתמך על בקשה, אליה צורפו תצהירים המאשרים שהמנוח היה אלמן. מנתונים אלה עולה, שחששן של הנתבעות, שגב' פלינט לא הייתה זכאית לקצבת התלויים ששילם לה המוסד, לא היה חשש שווא, ושהייתה הצדקה להעלאת טענת ההגנה שהעלו ולניהול המשפט. יתרה מכך, משעה שהתברר לבא כוחן, כי טענת זו, אשר היוותה את לב ליבה של המחלוקת, לא תעמוד - נזנחה הטענה ללא דיונים נוספים. לאחר מכן, כל שביקשו הנתבעות היה פסק דין באשר לגובה הריבית אותה יישאו ומועד החלתה, בקשה שאינה בלתי סבירה. לפיכך, מצאתי לנכון להפחית מגובה הסכום אותו ישלמו הנתבעות לתובע בגין שכ"ט עורך דינו, זאת למרות שב"כ התובע טען טענות יפות וסדורות, עשה עבודתו נאמנה והביא סימוכין לטענותיו, הן מפסיקת בית המשפט העליון והן מערכאות אחרות, ובכך הקל על מלאכת בית המשפט. אני קובעת, כי הנתבעות ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בלבד, זאת על אף שבהתאם להסכם שכר הטרחה, שנקשר בין המוסד לבא כוחו, זכאי זה האחרון לשכר גבוה הרבה יותר. למותר לציין, כי אין בסכום זה להשפיע על הסכום שישולם לב"כ התובע על ידי המוסד מכוח הסכם שכר הטרחה. פסיקתא 5. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע: א. סך 265,905 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 120% מהריבית המרבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 החל מיום 12.5.05 ועד התשלום בפועל. ב. הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מרבית ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל. ג. השתתפות בשכ"ט התובע בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מרבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. שיפויקצבת תלויים