קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיפוי נגד דיירים בבית משותף: פתח דבר שביל אחד. בנין מגורים אחד. שני אגפים לבנין. האם התובעת יכולה להיפרע מכלל דיירי הבנין, על שני אגפיו, בגין תשלומים ששילמה כמבטחת אחד מדיירי אותו בנין, לפלונית שנפלה בשביל הכניסה לאחד האגפים ונחבלה, וזאת מכח הוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - הפקודה)? זו השאלה העיקרית הטעונה הכרעה במקרה זה.   רקע עובדתי ברחוב הרצל 13 בפתח תקוה מצוי בנין מגורים המונה 24 דירות (להלן - הבנין). על פי נסח רישום המקרקעין, חברת שכון לפרט פתח תקוה בע"מ, רשומה כבעלי המקרקעין, ולטובת כל אחד מבעלי הזכויות בדירות אשר בבנין, הם הנתבעים וצדדי ג' שבפני, רשומה (או שהיתה רשומה, במועד הרלוונטי לארוע) זכות חכירה לדורות.   לבנין ישנה חזית אחת ושביל כניסה אחד המתפצל בהמשכו לשניים - שביל שמאלי, המוליך לכניסה לאגף השמאלי של הבנין (להלן - האגף המערבי), ושביל ימני, המוליך לאגף הימני של הבנין (להלן - האגף המזרחי) - כאשר בכל אחד מהאגפים שנים עשר דירות. בקומת הקרקע של האגף המערבי נמצאת מעבדה רפואית, המנוהלת באמצעות הלמר מעבדה רפואית בע"מ (להלן -המעבדה). אל המעבדה מגיעים מדי יום מספר רב של אנשים לשם ביצוע בדיקות רפואיות שונות. המעבדה שוכנת בשתי דירות, האחת רשומה על שם צדדי ג' 1-2, והאחרת רשומה על שם צד ג' 3. בענין זה ראה סעיף 1 לתצהיר עדותו הראשית של מר פנחס הלמר, צד ג'1. התובעת היתה במועד הרלוונטי המבטחת של המעבדה. פוליסת הביטוח צורפה כנספח ב לכתב התביעה המתוקן. בענין זה ראה גם את סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית של גב' עקביה (להלן- הגב' עקביה), המשמשת כעורכת דין אצל התובעת.   במהלך חודש אוקטובר 1995, בוצעו שיפוצים בכניסה לאגף המערבי ובשביל המוביל אליו. במסגרת השיפוצים של השביל הונח באופן זמני בחלק מהשביל משטח עץ.   ביום 10.10.95, פסעה הגב' פנינה רוקח (להלן-גב' רוקח) בשביל השמאלי, בדרכה למעבדה. כשהגיעה גב' רוקח למשטח העץ שהונח במקום, נפלה ונחבלה (להלן - התאונה). גב' רוקח הגישה לבית משפט השלום בפתח תקוה תביעה לפיצויים, אשר נדונה בת"א 5354/01 (להלן-תביעת הנזיקין) . התביעה הוגשה נגד שישה נתבעים: המעבדה, צדדי ג' 1-2, הנתבעות 1-3. בתאריך 25.1.05 ניתן על ידי כב' השופט קסירר פסק דין בתביעת הנזיקין. פסק הדין צורף כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של פנחס הלמר (להלן - פסק הדין). בפסק הדין חוייבו הנתבעים שם, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי לגב' רוקח. פסק הדין קבע, כי כל הנתבעים בתביעת הנזיקין נושאים באחריות לנזקי גב' רוקח, הואיל ו"התרשלו בשמירה על חצר ביתם כנקייה מסיכונים כלפי אורחי הבנין והמוזמנים אליו", כאמור בסעיף 7 לפסק הדין.   בהתייחסו לאופן חלוקת הנזק נאמרו על ידי כב' השופט קסירר בפסק הדין הדברים הבאים:   "... בשלב זה עולה שאלת חלוקת הנזק - האם מדובר במעוולים במשותף החייבים ביחד ולחוד כהגדרתו של סעיף 11 לפקודת הנזיקין, או שמא ישנה חלוקה אחרת המייחסת לכל אחד את חלקו כפי חלקו היחסי בנכס ... שוכנעתי כי הנתבעים הם כמעוולים במשותף, החייבים ביחד ולחוד. כיוון שניתן היה לצרף לתביעה זו את כל 24 הדיירים של הבנין, יוכלו הנתבעים 1-6 (הנתבעים בתביעת הנזיקין -נ"ש) במידת הצורך לעשות שימוש בסעיף 83 לפקודת הנזיקין"   יובהר, כי ככל הנראה נפלה טעות קולמוס בפסק הדין והכוונה לסעיף 84 לפקודה, סעיף הקובע שיפוי בין מעוולים.   נוכח חיובה של המעבדה, בין שאר הנתבעים בתביעת הנזיקין, בתשלום פיצויים לגב' רוקח, שילמה התובעת - כמבטחת המעבדה - לגב' רוקח ביום 16.3.05 סך 7,607₪. תדפיס הנוגע לתשלום צורף כנספח ב לתצהיר עדותה הראשית של הגב' עקביה. הואיל ושאר החייבים על פי פסק הדין לא שילמו את חלקם בחוב הפסוק, ולשם ביצוע פסק הדין, פתחה הגב' רוקח ביום 31.5.05 בהליכי הוצאה לפועל, אך רק נגד המעבדה וצדדי ג' 1-2. וזאת במסגרת תיק הוצל"פ 6-05-50320-01 בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב. תדפיס תיק ההוצאה לפועל צורף כנספח ד לתצהיר עדותו הראשית של פנחס הלמר. גב' רוקח נמנעה מנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד שאר הנתבעים בתביעת הנזיקין. לשם סגירת תיק ההוצאה לפועל נגד המעבדה, נאלצה התובעת לשלם לגב' רוקח את מלוא יתרת סכום החוב. את זכותם על פי פסק הדין ,לחזור ולהיפרע מיתר הנתבעים בתביעת הנזיקין המחו בני הזוג הלמר והמעבדה לתובעת. העתק המחאת הזכות צורף כנספח א לתצהיר עדותו הראשית של פנחס הלמר (להלן-המחאת הזכות). התובעת פעלה עפ"י המחאת הזכות והגישה תביעה נגד הנתבעים בתיק הנזיקין לתשלום חלקם בסכום החוב הפסוק. בהמשך תוקן כתב התביעה, ולתביעה צורפו כלל בעלי הזכויות בדירות הבניין, למעט צדדי ג'. הנתבעים 1, 2, 4, 5, 8, 9, 10 ו-13 שגרו את ההודעה לצדדים השלישיים. יצויין, כי בכתב התביעה אין התובעת מבחינה כלל בין בעלי הזכויות בדירות האגף המערבי ובין אלו שבאגף המזרחי. ההבחנה היחידה, שעשתה התובעת בכתב התביעה הינה בין הנתבעים 1-3, שהיו נתבעים גם בתביעת הנזיקין, כאמור לעיל, ובין שאר הנתבעים.   טענות התובעת  את זכותה להיפרע מהנתבעות 1-3, משתיתה התובעת על הוראות סעיף 84 לפקודה העוסקות בשיפוי בין מעוולים. בענין זה התובעת מפנה לפסק הדין, שבו נקבע, כי הנתבעים שם, אחראים לנזק שנגרם לגב' רוקח כמעוולים במשותף, ולכן חבותם היא ביחד ולחוד. מכאן, לטענתה של התובעת, ולנוכח המחאת הזכות, קמה לה הזכות להשבת הכספים ששילמה במקום המעבדה לגב' רוקח.   אשר לשאר בעלי הזכויות, נתבעים 4-36, התובעת טוענת, שגם אותם יש לחייב בהשבת הסכום ששילמה. זאת משום שבפסק הדין נקבעה למעשה חבותם של כל דיירי הבנין. בנסיבות אלה, ולנוכח המחאת הזכות שבידה ולאור הוראות סעיף 84 לפקודה היא רשאית, לטענתה, להיפרע גם מכל דיירי הבנין. בהקשר זה, התובעת מצביעה על כך, כי השיפוצים בוצעו בשביל הבנין, המהווה רכוש משותף של כל 24 הדיירים של הבנין, בהתאם להזמנה של הנתבעת 3, כאשר עלות השיפוצים שולמה על ידי הנתבעת 3 מתוך כספים שנגבו מכלל דיירי הבנין. המקום בו התרחשה התאונה היה חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף. לטענת התובעת, על הנתבעים היה לצפות שהנחת משטח עץ על השביל, ללא אמצעי בטיחות או שלטי אזהרה, תיצור סיכון נסתר ובלתי סביר למהלכים בשביל, סיכון המצדיק נקיטת צעדים למניעתו. התובעת מפנה עוד לעובדה, כי כל דיירי הבנין היו מיוצגים בתביעת הנזיקין באמצעות נציגות הבית המשותף, אשר בפסק הדין נמצאה כאחראית לנזק ביחד עם שאר הנתבעים שם. לכן, לטענתה של התובעת, כל הקביעות בפסק הדין מהוות מעשה בית דין, גם נגד כלל הנתבעים בתביעה דנן.   התובעת מבקשת, איפוא, מבית המשפט לחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד בהשבת הסכום ששילמה בתיק ההוצאה לפועל.   טענות הנתבעים 1-5, 8-10 ו-13  לטענתם של נתבעים אלו, המחאת זכות תביעה בשל עוולה על פי פקודת הנזיקין הינה אסורה וזאת על פי הוראות סעיף 22 לפקודה.   בכל הנוגע לנתבעות 1-3 נטען, כי הסכום שנפסק בפסק הדין הושת על כלל הנתבעים בתביעת הנזיקין, אך עובדה היא, שהגב' רוקח דרשה ופתחה את תיק ההוצאה לפועל רק נגד הלמר.   עוד נטען, כי מכיוון שנתבעת 3 - נציגות הבית המשותף , הינה נציגת כל 24 הדיירים בבנין, הרי שמשמעות פסק הדין הינה למעשה, מתן פסק דין נגד כל חוכרי הדירות. אף על פי כן, בתביעתה הנוכחית, התובעת בחרה לתבוע רק חלק מחוכרי הדירות ולא תבעה בעלי זכות חכירה בשלוש דירות, צדדי ג'. בהקשר זה נטען, כי על פי הוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין, על התובעת היה להגיש את תביעתה לדמי השתתפות נגד כל 24 חוכרי הדירות, ומשלא עשתה כן, אינה זכאית להיפרע מהנתבעים - אלא את חלקם היחסי ברכוש המשותף לאחר קביעת מידת האחריות של הלמר לנזק על פי העקרונות המופיעים בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין.   ממשיכים הנתבעים הנ"ל וטוענים, כי בכל מקרה, על פי הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין, יש לקבוע את דמי ההשתתפות בין מעוולים במשותף לפי מידת אחריות המעוול לנזק. לטענתם, המעבדה וצדדי ג' 1-2 נושאים בעיקר האחריות לנזק, בעוד מעורבותם של הנתבעים הנ"ל בעבודת השיפוצים היתה שולית ביותר. זאת משום שצד ג'1 החל בשיפוצים על דעת עצמו, ללא החלטת אסיפת דיירים או ועד הבית, נתן הוראות ביצוע, פיקח על העבודה והיה הנהנה העיקרי מהשיפוצים שנועדו לשפר את מראה הכניסה למעבדה וליצור מקום המתנה ללקוחות. בנוסף נטען, כי נתבעים 2, 5, 8, 9, 10 ו-13 מעולם לא היו חברים בועד הבית, כלל לא הכירו את קבלן השיפוצים ולא היה ידוע להם על תכנית כלשהי לשיפוץ ואף לא ידעו על התרחשות התאונה. עוד נטען, כי בזמן השיפוץ על הלמר היה לסגור את המעבדה ולהודיע על כך, על מנת למנוע בואם של לקוחות בזמן השיפוץ.   יצויין כי במענה להודעה לצדדי ג', שנשלחה על ידי הנתבעים הנ"ל, טוענים צדדי ג', כי נציגות הבית המשותף היתה זו שקיבלה את ההחלטה בדבר עריכת השיפוץ, שהוזמן ושולם על ידה, כאשר אף השילוט ביחס לשיפוצים נתלה ע"י יו"ר ועד הבית. צדדי ג' 1-2 מצביעים על העובדה שבמועד התאונה הם בכלל שהו בחו"ל. בהתאם לכלל הנסיבות האמורות לעיל, טוענים צדדי ג', אין לייחס להם אחריות שונה מזו של יתר הנתבעים.   טענות הנתבעים 6,7 לטענת נתבעים אלו, התובעת לא היתה חייבת בתשלום, וככל שעשתה כן-עשתה זאת על דעת עצמה וכמתנדבת.   הנתבעים הנ"ל טוענים עוד, כי לא היו צד לתביעת הנזיקין ולפיכך פסק הדין אינו מהווה מעשה בית דין כלפיהם. לטענתם, לנציגות הבית המשותף לא היתה כשרות להיות צד להליך משום שלא נבחרה כדין וכן לנוכח הגבלת הכשרות הקבועה בסעיף 69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין).   מכל מקום, הנתבעים טוענים, כי לא היו מעורבים בצורה כלשהי בארועים שהובילו לפגיעתה של גב' רוקח ואין לייחס להם כל התרשלות. לטענתם, מעולם לא התגוררו בדירה, לא הוזמנו לאסיפת הדיירים בה נדון נושא השיפוץ ולא נטלו בה חלק, ורק שילמו עבורו בדיעבד 1,000₪. עוד נטען על ידם, כי כלל לא היו בקשר עם הדיירים האחרים ולא ידעו על תביעת הנזיקין הואיל ומכרו את דירתם עוד בשנת 1999.   לחלופין , הנתבעים טוענים, כי במידה ויחוייבו כמעוולים במשותף, הרי שהשתתפותם בנזקיה של הגב' רוקח צריכה להיות קטנה מזו של מבוטחי התובעת.   טענות הנתבעים 16, 19-21, 25-26, 28, 33-34 דירות הנתבעים הללו מצויות באגף המזרחי של הבנין. לטענתם, כל אגף מתנהל כבית משותף נפרד. לכל אגף, מערכת כספים והתנהלות כספית נפרדת, נציגות נפרדת ואף באגודה לתרבות הדיור נרשם כל אגף בנפרד.   הנתבעים טוענים כי ההחלטה על השיפוץ וביצועו נתקבלה על ידי בעלי הדירות באגף המערבי בלבד, ואלה כלל לא שיתפו בענין את בעלי הדירות באגף המזרחי, אשר אף לא ידעו על התרחשות התאונה. לפיכך, לטענתם, אין לייחס להם כל אחריות לארוע. מה גם, שלא חלה עליהם, לטענתם, כל חובת זהירות כלפי מוזמני בעלי דירות הנמצאים באגף המערבי.   עוד טוענים הנתבעים, כי לא היו בעלי דין בתביעת הנזיקין ונציגות הבית המשותף שנתבעה בתביעת הנזיקין, לא ייצגה אותם , אלא את 12 בעלי הדירות שבאגף המערבי. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים, כלל לא ניתן להם יומם בבית המשפט ואין בפסק הדין שניתן כדי להוות מעשה בית דין כלפיהם. בכל הנוגע להמחאת הזכות, מכוחה הגישה התובעת את התביעה, הנתבעים טוענים, שעל פי הוראות סעיף 22 לפקודה לא ניתן להמחות זכות בנזיקין, קרי את זכות השיפוי בין מעוולים במשותף , הקבועה בסעיף 84 לפקודה. ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי התובעת אינה יכולה לעשות שימוש בהוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין. זאת מכיוון שאינה נמנית על אחד המעוולים כנדרש בסעיף, כי אם נכנסה בנעלי מבוטחה-המעבדה בלבד. בנסיבות אלה, ממשיכים הנתבעים וטוענים, הבסיס היחידי עליו היתה יכולה התובעת לבסס תביעתה לשיפוי הינה זכות התחלוף הקבועה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. אלא שאז דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.   לחילופין, הנתבעים טוענים כי האחריות לארוע התאונה, רובצת ברובה (כ-90%) ,על צדדי ג' 1-2, ואת יתרת האחריות (כ-10%) יש לייחס ליתר 11 בעלי הדירות אשר באגף המערבי בלבד.    טענות הנתבעים 17-18, 29, 31-32  דירות הנתבעים הללו מצויות באגף המזרחי של הבנין. השיפוצים, לעומת זאת, נערכו באגף המערבי וגם ארוע התאונה התרחש באגף המערבי של הבנין. לטענת הנתבעים, לכל אגף נציגות עצמאית משלו, חברי ועד משלו, מערכת גביה וניהול כספים נפרדת. על השיפוץ החליטו כל דיירי האגף המערבי בלבד, ללא שיתוף וקשר עם האגף המזרחי. הנתבעים טוענים כי הם לא לקחו שום חלק בשיפוץ או בהחלטה לגביו. בנסיבות המתוארות לעיל, אין ,לטענתם, לייחס להם כל אחריות לארוע.   עוד טוענים הנתבעים, כי פסק הדין אינו יכול לחייבם הואיל ולא היו צד לתביעת הנזיקין.   טענות הנתבעים 22-24  דירת הנתבעים הללו מצויה גם היא באגף המזרחי. לטענתם, לכל אגף נציגות, התנהלות ומערכת גביה עצמאית ונפרדת ואף באגודה לתרבות הדיור קיים רישום נפרד לגבי כל אחד מהאגפים. הנתבעים טוענים, כי על השיפוץ החליטו דיירי האגף המערבי בלבד ללא כל שיתוף האגף המזרחי. לפיכך, אין להם כל קשר לשיפוצים ולנזק שנגרם בעטיים.   טענות הנתבעים 27 ו -30 לטענת הנתבעים הללו, דין התביעה נגדם להידחות מחמת התיישנות, הואיל וההחלטה על תיקון כתב התביעה (על פיה הוספו הנתבעים לתביעה), ניתנה ביום 29.1.07 ואף הודעת צד ג' נשלחה נגדם ביום 23.3.06, בעוד הארוע נשוא התביעה התרחש ביום 10.10.95. לטענתם, הגשת תביעה אישית נגדם בחלוף 12 שנה מיום הארוע הינה מעשה טורדני וקנטרני.   לגופו של ענין, הנתבעים טוענים, כי נציגות הבית המשותף היא הכתובת הנכונה לטענות התובעת, הואיל והיא האחראית לתחזוקת השטחים המשותפים בבנין והם עצמם לא התרשלו.   מוסיפים הנתבעים וטוענים כי גב' רוקח נפלה כתוצאה מחוסר זהירותה, כשצעדה בחוסר זהירות ולא הבחינה בנמצא בדרכה.   דיון והכרעה שתי שאלות טעונות הכרעה בתיק זה:   1. שאלת אחריותם של דיירי האגף המזרחי לארוע התאונה. אם אגיע לכלל מסקנה, לפיה, לדיירי האגף המזרחי אין ולא היה כל קשר לתאונה ולגורמים להתרחשותה, נשאלת השאלה, האם כל דיירי האגף המערבי נושאים באחריות לתאונה, ואם כן, האם הם אחראים באופן שווה להתרחשות התאונה ולנזקים שנגרמו לגב' רוקח בעטיה של התאונה או שמא יש מביניהם שעל כתפיהם רובצת בגינו אחריות רבה יותר. במסגרת בחינת הדברים יש להידרש לשאלה, האם יש בכוחה של נציגות בית משותף לחייב את כלל בעלי הדירות בבניין בכל החלטה, תהא אשר תהא, ללא קשר למידת מעורבותם של בעלי הדירות בהליכי קבלת אותה החלטה והוצאתה אל הפועל. 2. שאלת תוקפה של המחאת הזכות, והאם יש בכוחה כדי להקנות לתובעת את זכות התביעה כלפי הנתבעים. להלן תבחן כל אחת מהשאלות.   חבות חוכרי הדירות באגף המזרחי כב' השופט קסירר קבע בפסק הדין כי לתביעה ניתן היה לצרף את כל 24 הדיירים של הבנין. עו"ד עקביה העידה בבית המשפט, כי זו הסיבה, שהתובעת החליטה לתבוע את כלל הדיירים המופיעים בנסח הטאבו (עמ' 23 לפרוקטוקול, שורות 11-15). יחד עם זאת, לאחר שעיינתי במסמכים הרלוונטים לענין זה וטענות הצדדים ושמעתי את עדיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לדיירי האגף המזרחי, להידחות.   כפי שיפורט להלן, הגם שהמדובר בבניין אחד, רוב המוחלט של העדים - ללא הבחנה בין דיירי הגף המזרחי ודיירי האגף המערבי, לרבות צד ג'1 עצמו - העידו, כי שני אגפי הבנין מנוהלים באופן נפרד לחלוטין ולדיירי האגף המזרחי לא היה כל קשר לשיפוץ עליו הוחלט באגף המערבי, הן ברמת ההחלטה והן ברמת הביצוע. כך למשל, מר אולמן - הנתבע 16 - הנמנה על דיירי האגף המזרחי, העיד אודות העדר הקשר בין שני האגפים וכי מעולם לא התבקש לקחת חלק בשום דרך, בשיפוץ שנעשה (סעיפים 4 ו-7 לתצהיר עדותו הראשית). בבית המשפט העיד מר אולמן:   "ש.ת. לא התנגדתי לשיפוץ כי זה לא הצד שלנו. אנו מנהלים ועד בנפרד, לא משתתפים בשום החלטות שם ולא משלמים שום אגורה לצד השני. החשמל שלנו נפרד. הגנן נפרד. הכל נפרד" (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 26-27).   גם מעדותו של מר מלאכי גוטמן מתקבלת תמונה דומה. מר גוטמן, שבזמן הרלוונטי לארוע, סבתו היתה בעלת זכויות בדירה באגף המזרחי, העיד כי אין כל קשר בין שני אגפי הבנין (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית; עמ' 64 שורות לפרוטוקול, שורות 4-5), וכי איש לא יידע אותם בדבר השיפוץ באגף המערבי (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית; עמ' 64 לפרוטוקול, שורה 29).   כך גם העידה גב' יפה דיטקובסקי, הנתבעת 27, אשר התגוררה גם היא באגף המזרחי של הבנין ( סעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית; עמ' 75 שורה 28). גב' דיטקובסקי העידה, כי השיפוץ היה ביוזמת נציגות האגף המערבי, וכי לדיירי האגף המזרחי לא היתה כל מעורבות בהזמנת השיפוץ ובביצועו (סעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית). גם בבית המשפט העידה גב' דיטקובסקי: "האגף השמאלי והימני היו נפרדים לגמרי בנושא ועד הבית" (עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 18).   כך גם העידו הנתבעים 17-18, בעלי זכויות באגף המזרחי. אף הם העידו אודות חלוקת הבנין לשני אגפים נפרדים וניהולו של כל אגף באופן נפרד באמצעות נציגות נפרדת (כאמור בתצהיר עדותם הראשית) וחזרו על הדברים בעדותם בפני (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 25-26; עמ' 80 לפרוטוקול שורות 1-4; עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 6-7; עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 13-14; עמ' 86 לפרוטוקול, שורות 19-20). תימוכין לטענה בדבר הפרדה מוחלטת בין שני האגפים מתבקשת גם נוכח האמור בפרוטוקול ישיבת ועד הבית מיום 16.9.05, ישיבה במהלכה אושרה עריכת השיפוצים. העתקו של מסמך זה צורף כנספח ז לתצהיר עדותו הראשית של מר הלמר, צד ג'1. בראשיתו של הפרוטוקול נכתב: "נוכחים: מר הלמר (בעל 3 דירות בקומת קרקע), איתן טימן, ד"ר גמזה, גב' שטיגליץ, גב' נוסילס, גב' בידס, משה פיין ומר פינטו. סה"כ נציגי 10 דירות מתוך 12 דירות קיימות" (ההדגשה אינה במקור-נ"ש). משנכתב בפרוטוקול "12 דירות קיימות", פירוש הדבר, כי גם לשיטת הנוכחים שהתכנסו לקבל החלטה בדבר השיפוץ, הבנין מחולק לשני אגפים נפרדים, כאשר באגף המערבי ישנן "12 דירות קיימות". ממשפט זה, נמצאנו למדים עוד, כי מי שקיבל את ההחלטה אודות עריכת השיפוץ היו דיירי האגף המערבי בלבד, כאשר לאסיפה זומנו רק נציגי אגף זה, וכאשר הנוכחים, או לפחות עורך הפרוטוקול, ראו את האגף המערבי כבנין נפרד, הכולל 12 דירות בלבד. תימוכין נוספים לדברים ניתן למצוא בגירסת דיירי האגף המערבי ובעדויותיהם. צד ג' 1 העיד בענין זה ואישר כי כל המשתתפים באסיפת הדיירים בה הוחלט על עריכת השיפוצים היו דיירי האגף המערבי. הוא אישר , כי לכל אחד מן האגפים נציגות נפרדת ועצמאית. השיפוץ נערך באגף המערבי בלבד ולא נגע לאגף המזרחי. ראה דבריו בעמ' 17 לפרוטוקול, שורה 6 - עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 12. בהמשך אישר צד ג'1, כי לא הופנתה למי מדיירי האגף המזרחי דרישת תשלום בנוגע לשיפוצים. (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 20-21).   גם מעדותה של הגב' שטיגליץ, מדיירי האגף המערבי, הנתבעת 1, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כגזברית הנציגות של האגף המערבי עולה, כי דיירי האגף המזרחי לא נטלו כל חלק בשיפוץ בגינו נפגעה גב' רוקח ובמימונו (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 28-29; סעיף 5 רישא לתצהיר עדותה הראשית; עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 8-9). הגב' שטיגליץ אף העידה, כי לדיירי האגף המזרחי לא היתה כל "זכות אמירה" ביחס לדברים שנעשו באגף המערבי (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 16-17) וכי נציגי דירות האגף המזרחי כלל לא זומנו לאסיפת הדיירים, שהתקימה ביום 16.9.95, בה אושרה עריכת השיפוץ (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 26-27).   גם מר טימן, הנתבע 4, הנמנה גם הוא על דיירי האגף המערבי, ואשר שימש בתקופה הרלוונטית כיו"ר הועד (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 5-6; שורות 10-11) העיד, כי החלטת השיפוץ היתה של מר הלמר, צד ג'1, יחד עם דיירי האגף המערבי בלבד (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 26).   יודגש, עדותם של חוכרי דירות בבנין המערבי ובכלל זה עדותו של מר הלמר, גב' שטיגליץ ומר טימן, כי שני האגפים נוהלו באופן נפרד לחלוטין, לרבות בענין השיפוץ, מנוגדת לאינטרס שלהם בדבר שיתוף כמה שיותר דיירים באחריות לארוע. אכן הנתבעת 9, גב' שושנה גולדשטיין, מדיירי האגף המערבי, טענה שלשני האגפים נציגות אחת, וקבלת ההחלטה בדבר השיפוץ היתה משותפת לשני האגפים, אלא שמדובר במי שלא גרה בבניין מאז שנת 64', אינה מזדמנת לבנין לעיתים קרובות, ואף לא השתתפה באסיפת הדיירים המדוברת (עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 18 - עמ' 48, שורה 1 ושורות 8-9). בנסיבות אלה, יש להעדיף את גירסתם של צד ג'1 ושל שאר העדים, שתמכו בגרסתו, ולפיה לא היו דיירי האגף המזרחי שותפים לקבלת ההחלטה אודות עריכת השיפוץ, לא הוזמנו לאסיפת הדיירים המדוברת, כאשר ענייני כל אחד מהאגפים מנוהלים באופן נפרד לחלוטין.   למעלה מן הצורך יצויין, כי אף הנפגעת עצמה, גב' רוקח, העידה כי לא ראתה כל קשר בין המעבדה ובין התחום המזרחי של הבנין (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 3-4).   הונחה, איפוא, בפני, תשתית ראייתית מוצקה ואיתנה בדבר התנהלות שני האגפים באופן נפרד לחלוטין, לרבות בנושא השיפוץ בו עסקינן. מתברר שהאגף המזרחי לא נטל כל חלק בשיפוץ, בין בעצם ההחלטה ובין בעצם הביצוע. בנסיבות אלה, אין לראות את דיירי האגף המזרחי כאחראים לנזקי גב' רוקח בעטיה של התאונה.   העובדה שזמן לא רב אחרי השיפוץ באגף המערבי, החליטו דיירי האגף המזרחי גם הם על שיפוץ דומה בשביל המוליך לאגף שלהם, שיפוץ שנעשה על ידי אותו קבלן שביצע את השיפוץ באגף המערבי (עדותה של הגב' אברהם בעמ' 80, שורות 9-16; עדותו של מר אברהם בעמ' 84, שורות 16-19) אין בה כדי לגרוע, לדעתי, מן המסקנה בדבר ניהולם של שני האגפים באופן נפרד לחלוטין כטענת ב"כ התובעת בסעיף 52 לסיכומיה. נהפוך הוא. ביצוע השיפוץ באופן נפרד בכל אחד מהאגפים ובמועדים שונים, רק מחזק את המסקנה בדבר הפרדה מוחלטת בין אגפי המגורים. ממילא אין לראות בדיירי האגף המזרחי אחראים לנעשה באגף המערבי.   גם בעובדה, שבתביעת הנזיקין נערכו דיירי האגף המזרחי להתגונן בפניה, אין בה כדי ללמד דבר על אחריותם של דיירי האגף המזרחי. התגוננותו של אדם או הערכותו להתגוננות בפני תביעה המוגשת נגדו או תביעה, שצפוי כי תוגש נגדו, אין בה כדי להוות הודאה מצידו בחבותו. לא ניתן לומר כי פסק הדין הקים מעשה בית דין ביחס לדיירי האגף המזרחי. איש מהם לא היה צד בתיק. לא נבחנה שם שאלת אחריותם של דיירי האגף המזרחי, וזאת כפי הנראה לנוכח אי היותם צד להליכים שם. לפיכך אין פסק הדין מקים מעשה בית דין ביחס לדיירים אלו. לפיכך, דין התביעה נגד הנתבעים 16, 17-18, 19-21, 22-24, 25-26, 27-29, 31-34 - הם בעלי הזכויות בדירות המצויות באגף המזרחי -להידחות. המחאת הזכות בפסק הדין נקבע על ידי כב' השופט קסירר כי לנתבעים בתביעת הנזיקין (ובכלל זה למעבדה ולדדי ג' 1-2) בהיותם מעוולים במשותף, פתוחה הדרך לעשות שימוש בהוראות סעיף 84 לפקודה, כאמור לעיל.   כאמור בראשיתו של פסק דין זה, זכות זו לשיפוי בין מעוולים הקבועה בסעיף 84 לפקודה הומחתה על ידי המעבדה וצדדי ג' 1-2 לתובעת. כתב ההחמאה צורף כנספח א לתצהיר עדותו הראשית של צד ג'1. התובעת, מבססת, איפוא, את תביעתה על יסוד המחאה זו שברשותה. הנתבעים טוענים נגד תוקפה של המחאת זכות זו, וזאת מכח הוראות סעיף 22 לפקודה.   סעיף 22 לפקודה, שכותרתו "אין המחאה בנזיקין" קובע:   "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין".   המחוקק קובע,איפוא, מפורשות כי המחאת זכות בנזיקין אסורה.   בת"א(מרכז)09-10-8746, ברדיצ'ב נ' פויכטונגר, לא פורסם, , בסעיף 33 לפסק הדין, נאמר:   "המגבלה על המחאת זכויות תביעה בנזיקין היא ירושה שקיבלנו מהדין האנגלי, והיא משקפת תפיסה הרואה 'בעין רעה התערבותו של זר ביחסים המשפטיים שבין המזיק לבין הניזוק' [אהרון ברק, דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית (בעריכת גד טדסקי, תשל"ז) 667] ... תפיסה זו אינה מקובלת עוד במשפט הישראלי אולם הוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין עודנה עומדת על מכונה, ואין מנוס מלכבדה, תוך ראיית הסלידה ממסחור תביעות נזקיות כשיקול העומד ביסודה (שם, בעמ' 667-669)".   גם בע"א 456/71, פילוסוף נ' מדינת ישראל, פד"י כ"ה(2)604, 608, נאמר:   "כידוע מקורו ההיסטורי של האיסור אשר הוטל בסעיף 22 הוא בסלידתו של המשפט המקובל האנגלי מן הסחר בתביעות של הזולת".   אלא מאי?   בענייננו, לא מדובר על המחאת זכות תביעה בנזיקין, כי אם המחאת זכות תביעה, שקמה מכוחו של פסק דין שכבר ניתן, כאמור בנוסח ההמחאה.   המלומד ש. לרנר בספרו המחאת חיובים תשס"ב -2002, בעמ' 237 קובע:   "הסעיף אינו חל על המחאת חוב המבוסס על פסק דין שניתן בתביעה נזיקית. משניתן פסק הדין, חדל החיוב הנזיקי להתקיים ונבלע בפסק הדין ... ההוראה שבסעיף 22 עוסקת איפוא בהמחאה של זכות נזיקית בפרק הזמן שבין קרות מעשה העוולה לבין מועד הגשת התביעה , או במהלך קיום התביעה קודם למתן פסק הדין".   גם בע"א 456/71 שצויין לעיל בעמ' 608 נאמר:   "להמחאה מראש של סכום פסק הדין העשוי להינתן בתביעת נזיקין אינו דבק שום חשש כזה של סחר בתביעות, כי הרי התביעה כבר הוגשה והיא מתנהלת על ידי מי שזכאי לנהלה, הוא הזכאי לתרופה בשל העוולה, ונשוא ההמחאה הוא פסק הדין שבו עומדת העילה למתן התרופה בשל העוולה להיבלע".   ברוח זו נפסק גם בת"א(מרכז)09-10-8746 האמור לעיל:   "עם זאת, מן הראוי לצמצם בפרשנותה של הוראה זו (סעיף 22 -נ"ש) , ולמזער את השלכותיה ... כך נהגה הפסיקה, כאשר קבעה כי הגם שלא ניתן להמחות את התביעה הנזיקית עצמה, אין מניעה להמחות את הזכות לפירותיה (ראו ע"א 456/71)".   הנה כי כן, בנסיבות המקרה שבפני, בהן תביעת הנזיקין הוגשה על ידי הנפגעת נדונה והוכרעה לגופה, אין איפוא לראות בהמחאת זכות השיפוי בין המעוולים לתובעת -בבחינת המחאת זכות בנזיקין אסורה. יתירה מכך, אין מדובר כאן בהמחאת זכותה של הנפגעת בתאונה לקבלת פיצוי בגין נזקיה אלא המחאת זכותם של המעוולים להיפרע מהמעוולים האחרים את חלקם בתשלום הפיצוי.   אשר על כן, נדחית טענת הנתבעים בענין זה.   אחריות בעלי הזכויות בדירות הנמצאות באגף המערבי נוכח תוצאת פסק הדין והקביעה דלעיל בדבר תקפותה של המחאת הזכות, התובעת רשאית לעשות שימוש בהוראת סעיף 84 לפקודה ולהיפרע מהנתבעים המקוריים בתביעת הנזיקין, קרי, הנתבעים 1-3 בתיק שבפנינו - גב' שטיגליץ, גב' גמזה ונציגות הבית המשותף - בדיוק כשם שהמעבדה וצדדי ג' 1-2 הלמר היו יכולים לעשות, באשר לנוכח המחאת הזכות נכנסה התובעת בנעליהם. בכך לא מתעורר כל קושי.   אולם עדין נשאלת השאלה, האם התובעת יכולה להיפרע גם מכל אחד מהנתבעים האחרים, שאר דיירי האגף המערבי - האגף בו התקבלה החלטת השיפוץ ובו בוצע השיפוץ בפועל. בעלי זכויות אלה כלל לא נתבעו באופן אישי בתביעת הנזיקין, חלקם אף לא ידע על השיפוץ ועל התאונה. במילים אחרות, האם ניתן לראות בכלל בעלי הזכויות באגף המערבי אחראים במשותף לנזקה של גב' רוקח. סבורני כי התשובה על כך היא חיובית וזאת משני טעמים.   הטעם האחד, על השיפוץ, פרטיו ועלותו, החליטה נציגות האגף המערבי באסיפת דיירים, שנערכה ביום 16.9.95. פרוטוקול האסיפה צורף כנספח ז לתצהיר עדותו הראשית של צד ג'1. משהתקבלה ההחלטה באסיפת הדיירים היא מחייבת את כל הדיירים באגף המערבי. ההחלטה מחייבת לא רק לענין הנשיאה בנטל הוצאות השיפוץ אלא גם באחריות לעבודות השיפוץ ולתוצאותיהם. הדיירים, כמחזיקי המקרקעין ברכוש המשותף שבאגף המערבי, נתונים תחת כנפיה של חובת הזהירות כלפי מבקרים במקרקעין, וזאת גם במשך ביצוע עבודות השיפוצים.   הטעם האחר, נציגות בית משותף, מעצם מעמדה ומהותה מייצגת כל אחד ואחד מבעלי הדירות באגף בעניינים שנמסרו לסמכותה. משעה שהנציגות נמצאה בפסק הדין אחראית לנזקה של הגב' רוקח, ברי כי בכך גלומה אחריות כל אחד מבעלי הדירות.    סעיף 69 לחוק המקרקעין קובע:   "הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בעניינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות".   על מעמדה של הנציגות וכוחה לחייב את כלל בעלי הדירות, לרבות המיעוט, עמד בית המשפט המחוזי בע"א(ת"א)2546/08, זוארץ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם .   בסעיף 11 לפסק הדין נאמר:   "כפי שנקבע בפסק הדין המנחה ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ. קדמת לוד בע"מ פ"ד לו(2) 21 (להלן-קדמת לוד), הנציגות הינה אישיות משפטית , הגם שכוחותיה מוגבלים לאותן כוחות שהסמיך חוק המקרקעין את הנציגות ... כך, בעת שפועלת הנציגות במסגרת כוחותיה, אזי פעולותיה, יחייבו גם בעלי דירות שהתנגדו לפעולה ..." (ההדגשה במקור-נ"ש). בסעיף 14 לפסק הדין נאמר:   "לשונו של סעיף 69 לחוק המקרקעין הינה '... הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות ...' דהיינו, שלכאורה מדובר ביחסי שליחות בין כל בעלי הדירות בבית המשותף לבין הנציגות. כבר עמד על כך טדסקי בהדגישו 'היחס מורשה-מרשה קיים בין הנציגות ובין כלל השותפים, ולא בינה ובין בעל דירה יחיד (או כל אחד מהם לחוד) ...' ... תוך אבחנה בין ייצוג הנציגות את כלל בעלי הדירות ובין שליחות רגילה, תוך הפניה לאישיות המשפטית כפי שנקבע בענין קדמת לוד. דהיינו, אמנם מצד אחד נכלל המערער בין אותם שותפים, אך הנציגות אינה שלוחתו אלא שלוחת כלל השותפים ובעלת מעמד משפטי עצמאי ולכן כל עוד מדובר בגדר כוחותיה, מוסמכת היא לפעול ופעולתה מחייבת כאמור גם את המיעוט" (ההדגשות במקור -נ"ש).  בע"א(ת"א)227/95, רוזנגרטן נ' גולן גלובוס, פ"מ תשנ"ה(3)164, בעמ' 168-169, נאמר מפי כב' השופט אבן-ארי בדעת הרוב:   "כבוד השופט א' ברק ניתח את הסוגיה המשפטית וקבע כי המדובר באישיות משפטית הפועלת באמצעות האורגן שלה - בעלי הדירות -וסמכותה מוגבלת, כאמור בסעיף 69 לחוק המקרקעין. על כן, כל חוזה שכרתה הנציגות במסגרת הכוחות שחוק המקרקעין מעניק לה, מחייב את כל בעלי הדירות , בין שאלה הסכימו לכך ובין שאלה התנגדו לאותו חוזה. לעומת זאת, חוזה שנכרת ע"י 'הנציגות' מחוץ למסגרת שהותוותה בסעיף 69 לחוק, אינו משכלל את פעולת הנציגות ואין הוא מחייב אלא את בעלי הדירות אשר הסכימו לכריתת החוזה. לשון אחרת: כל עוד פועלת הנציגות במסגרת סמכותה לה חזקתו התקינה של הבית המשותף הרי היא משמשת כמורשה של כל בעלי הדירות".   באותו פסק דין, קבעה כב' השופטת שטרנברג-אליעז בעמ' 173, גם היא בדעת הרוב:   "היותה של הנציגות אישיות משפטית, טומנת בחובה את הכח לתבוע ולהיתבע. הגבלת פעילותה לנושאים של אחזקה וניהול (סעיף 69 לחוק המקרקעין), תוחמת ומגבילה את כוחותיה המשפטיים לנושאים אלו בלבד. בעידן של שינויים מרחיקי לכת בתורת הנזיקין, בעידן של סטנדרטיזציה של חובת הזהירות והרחבתה משיקולי מדיניות, יהא זה נכון לראות את הנציגות כמייצגת את כלל בעלי הדירות, השותפים ברכוש המשותף כלפי מי שניזוק עקב רשלנות בניהול הבית המשותף ואחזקתו"   ובהמשך, בעמ 174:   "אין זה רצוי, כי עובר אורח הנפגע בשטח המהווה רכוש משותף של עשרות ולעיתים מאות בעלים, יאלץ לטרוח ולהגיש תביעתו נגד כולם, או נגד יחידי הבעלים, שבהם יבחר לפי שיקול דעתו, או לפי מצב 'הכיס' של בעל דירה זה או אחר ... הוא הדין לגבי בעלי דירות בבית המשותף, שבחרו בנציגות המנהלת את ענייני האחזקה והרשאים לסמוך עליה בנושא זה, והם עלולים להיתבע בגין פעולות הנציגות שאין להם שליטה ישירה או אף מידע עליהן. ממילא ייזקקו לעזרת הנציגות כדי להתגונן כדבעי".   והדברים יפים בענייננו. במקרה דנן היתה נציגות הבית המשותף של האגף המערבי צד להליכים בתביעת הנזיקין. כמו שאר הנתבעים גם הנציגות נמצאה אחראית, ביחד ולחוד עם שאר הנתבעים שם, לנזקיה של גב' רוקח. ממילא יש בהכרעה זו כדי לחייב את כלל דיירי האגף המערבי, אשר מיוצגים על ידי הנציגות.   בנסיבות אלה, ועל רקע ההלכות כפי שפורטו לעיל , חיוב הנציגות בפסק הדין באחריות לנזקיה של הגב' רוקח, פירושו חיוב כל אחד ואחד מדיירי האגף המערבי באחריות לנזקיה.   לפיכך, ומטעמים אלה, גם טענת הנתבעים 6-7, כי במועד הרלוונטי כלל לא התגוררו בבנין ולא ידעו מה קורה, בהיותה של הדירה מושכרת משנת 1992 ועד שנת 1999 (עמ' 70 לפרוטוקול, שורה 17), נדחית. העובדה, כי גב' רוקח הגישה את תביעתה בשנת 2001, מועד בו הדירה כבר לא היתה בבעלותם של הנתבעים 6-7, אינה גורעת מאחריותם לתאונה, שארעה בשנת 1995, עת היו עדין בעליה של דירה באגף המערבי. המועד הקובע לענין אחריותם של הנתבעים 6-7 לנזקיה של גב' רוקח, הוא מועד התאונה, שנת 1995. במועד זה, היו הנתבעים 6-7 בעלי זכויות בדירה באגף המערבי. זו נמכרה על ידם רק בשנת1999. יצויין עוד, כי הנתבעים 6-7 השתתפו בעלות השיפוץ ושילמו בדיעבד את חלקם בשיפוץ בסך 1,000 ₪, כפי שהודו בעצמם (עמ' 70 לפרוטוקול, שורות 28-29). כך שגם אם לא ניתן לראות בפסק הדין כמקים מעשה בית דין ביחס לנתבעים 6-7, הרי שיש לראותם כאחראים לעבודות השיפוצים ולתוצאותיהן, וזאת לנוכח הסכמתם בדרך של התנהגות לעבודות השיפוצים. לפיכך, אני קובע, כי יש לראות בכל בעלי הזכויות באגף המערבי מעוולים במשותף, ומכל אחד מהם רשאית התובעת להיפרע. חלוקת דמי ההשתתפות בין בעלי הזכויות בדירות באגף המערבי בכך לא תם מסענו.   נשאלת השאלה האם על הנתבעים, בעלי הזכויות באגף המערבי, לשאת כל אחד בדמי השתתפות בגובה שווה לזולתו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, מהם הקריטריונים על פיהם יחולק הנזק בין מעוולים במשותף?   בענין זה קובעת הוראת סעיף 84 לפקודה כדלקמן:   "(א) כל מעוול החב על נזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב , על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר... (ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא". הנה כי כן, בקביעת דמי ההשתתפות יזקק בית המשפט לעקרונות של צדק ויושר "בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק",כלשון הפקודה.   בע"א 3656/99, טרנס כלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פד"י נו(2)344, 362, נקבע:   "המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות ההדית הקבוע בהוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין הוא 'מידת האחריות'. מושג זה פורש בפסיקה כנוגע בראש ובראשונה למידת האשמה ההדדית".   לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בענין זה ושמעתי את עדיהם, נחה דעתי כי בנסיבות הענין שבפני יהיה זה נכון וצודק יותר, להטיל על המעבדה ועל צדדי ג' 1-2 השתתפות בשיעור גבוה יותר מאשר שאר דיירי האגף המערבי. כפי שעולה מפרוטוקול אסיפת הדיירים, שבמהלכה אושר ביצוע השיפוץ, נספח ז לתצהיריו של צד ג'1, עסקינן ב"שיפוץ מקיף של חדר המדרגות והכניסה לבנין". בפרוטוקול האסיפה נכתב יותר מפעם אחת, כי הצעת המחיר לשיפוץ הובאה על ידי מר הלמר, צד ג' 1. עוד מתברר, כי מר הלמר הוא שערך את חוזה העבודה מול קבלן הביצוע, ושילם לו כסף (עדותה של הגב' שטיגליץ, הנתבעת 1, עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 7). גם מר טימן, הנתבע 4, העיד ש"הלמר היה זה שטיפל בהכל" (עמ' 53 לפרוטוקול, שורה 1). צד ג' 1 העיד בבית המשפט ואמר את הדברים הבאים:   "ש. מהמסמך עולה שהשתתפת בשיפוץ ב- 7,000 ₪. כל השיפוץ עלה 17,500. אתה שילמת 5,000 ₪, עוד 1,000 ₪ לבטון לקחת על עצמך וכן 1,000 ₪ על הספסלים בחוץ. זה נכון? ת. יכול להיות שזה נכון. אני לא מכחיש את זה. גם ועד הבית שילמתי פי 3 מכל הדיירים.... ש. כי השימוש שהשתמשת זה היה מעל ומעבר מכל הדיירים. ת. זה שאני השתמשתי ובאו אלי יותר אנשים את זה אי אפשר להכחיש" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 22-27).   הדברים מדברים בעד עצמם.   צד ג'1, כמי שהפעיל את המעבדה בבנין, היה בעל האינטרס הרב ביותר לביצוע השיפוץ בהיקפו המלא. לכן לקח על עצמו לשאת באחוז ניכר מעלות השיפוץ, הרבה מעבר לחלקו היחסי ברכוש המשותף. הדברים עולים גם מעדותו של מר טימן, הנתבע 4, אשר שימש כיו"ר ועד הבית ( עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 19-20 ושורות 22-23). מר טימן אף העיד, שמר הלמר, צד ג'1, אמר לו, שהוא יהיה אחראי לכל הקשור לשיפוץ ולבטיחות (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 6-7) וכי לאורך כל הדרך, מר הלמר נתן לו להבין שהוא לוקח על עצמו אחריות יותר גדולה (עמ' 54 לפרוטוקול, שורה 6; עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 31-32).   גם גב' שטיגליץ, הנתבעת 1, העידה, שבעלי הדירות בבנין רצו רק לסייד את חדר המדרגות, בעוד שבשאר מרכיבי השיפוץ היה מעונין רק מר הלמר (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 13-17).   המסקנה העולה מהדברים היא, כי מר הלמר אכן היה "הרוח החיה" מאחורי עריכת השיפוץ, ובמסגרת זו אף נטל על עצמו את רוב האחריות לביצוע השיפוץ וכן למימונו. הדברים עולים בקנה אחד עם האינטרס של מר הלמר, כמנהל המעבדה, לקידום השיפוץ. באגף המערבי שנים עשר דירות, כאמור לעיל. צדדי ג' 1-3, הינם בעלי זכויות של שלוש מהדירות. שאר דיירי האגף המערבי הינם בעלי זכויות בתשע הדירות הנותרות. בנסיבות העניין, לנוכח היותו הגורם הכמעט בלעדי, שטיפל בשיפוץ, יש להטיל על צד ג' 1 את מירב האחריות לנזקיה של גב' רוקח. לאחר שקילת הדברים באתי לכלל מסקנה, כי על מר הלמר, צד ג'1 לשאת ב-70% מנזקיה של גב' רוקח ביחד עם צד ג' 2, המחזיקה ביחד עמו בזכויות באותן דירות. שאר הנזק הינו באחריות שאר דיירי האגף המערבי, לרבות צד ג'3, ועליהם לשאת בחלק זה של הפיצוי בחלקים שווים בין כל אחת מהדירות. לפיכך על כל דירה ודירה באגף המערבי, באמצעות בעלי הזכויות בה, הנמנים על הנתבעים בתיק זה, לשאת בחלק בשיעור 3% מסכום התביעה. לנוכח תוצאה זו, מתייתר הצורך לדון בהודעה לצד ג'. משנדחתה התביעה בחלק גדול ממנה אינני מטיל חיוב בהוצאות. התובעת תגיש פסיקתא לחתימתי בתוך 14 יום ממועד קבלת פסק הדין. בתים משותפיםשיפוימקרקעין