קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיפוי של המל''ל נגד קרנית: עובדות המקרה בפנינו תביעה, שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן- "התובע" ו/או "המל"ל")נגד קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן- "הנתבעת" ו/או "קרנית"), לשיפוי בגין כספים, ששילם המל"ל למר עופר דורפסמן אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 12.7.01 (להלן- "מר דורפסמן" ו/או "הנפגע"). מסכת האירועים העולה מהתיק הינה כדלקמן: ביום 12.7.01 הגיע מר דורפסמן למפעל "רולתג מדבקות" (להלן- "המפעל"), הממוקם ברח' אליפלט בתל אביב, החנה את רכבו בחנייה כפולה, כיבה את מנוע הרכב, הרים את בלם היד, הפעיל ארבע אורות איתות, וניגש למפעל לבקש, כי יבואו לפרוק מרכבו סחורה. הסחורה הורדה מהרכב באמצעות מלגזה. המלגזן רתם רצועה למשטח הסחורה, שהיה בתוך הרכב, והחל למשוך אותו תוך כדי נסיעה לאחור עם המלגזה. במשך כל הזמן הזה המשיך מר דורפסמן לעמוד צמוד לרכב ליד הגלגל האחורי השמאלי כשגבו אל הכביש והוא אוחז בדלת הרכב על מנת למנוע פגיעה של המשטח בדלת. לפתע הגיח מכיוון רח' סלמה רכב, פגע ברגלו השמאלית של מר דורפסמן והעיפו אל הכביש (להלן- "התאונה"). נהג הרכב הפוגע נמלט ממקום התאונה. הנפגע, הגיש תביעה לפיצוי, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, הן כנגד מבטחת רכבו- איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן- "חברת איילון") והן כנגד קרנית, במסגרת ת.א (ת"א) 158482/02 דורפסמן עופר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן- "תביעת הנפגע"). ניתן פסק דין בתיק זה על ידי כב' השופטת זהבה אגי, אשר הטילה את החיוב בפיצוי הנפגע על חברת איילון. נקבע, כי קרנית פטורה מחבות (להלן- "פסק הדין הראשון"). במסגרת פסק הדין הראשון קבעה כב' השופטת אגי: "מתקיימת בענייננו החזקה המרבה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, בדבר 'מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו' בכל המתייחס לרכב המבוטח בנתבעת 2. הואיל ומוסכם בין הצדדים, כי במקרה של תאונה מעורבת לפי סעיף 3 (ב) לחוק, רק הנתבעת 2 אחראית לפיצוי התובע וקרנית פטורה, הרי שעל הנתבעת 2 ("חברת איילון"- ו.ס.) לשאת בנטל הפיצוי לבדה, ודין התביעה נגד הנתבעת 1 ("קרנית"-ו.ס.) להידחות". הואיל והתאונה ארעה במהלך עבודתו של הנפגע, הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה, שילם לנפגע גמלאות כחוק על בסיס טופס התביעה שהגיש, וביום 13.11.06 פנה אל קרנית בדרישה לשפותו בגין 80% מהסכום אשר שילם לנפגע (סך של 80,105 ₪), וזאת לטענתו, בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין קרנית (להלן- "ההסכם"). קרנית דחתה את דרישתו זו של המל"ל. משכך, ביום 10.7.08 הגיש המל"ל נגד קרנית את כתב התביעה דנן, במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, לשיפוי, בגין גמלאות אשר שילם לנפגע, בתוספת ריבית (המתחייבת מכוח ס' 6 להסכם). ביום 10.3.09, הגישה קרנית בקשה בכתב, במסגרתה עתרה, בין היתר: א. לדחיית התביעה על הסף, מחמת "השתק" או "מעשה בית דין" וזאת בהסתמך על פסק הדין הראשון. ב. למחיקת הכותרת סדר דין מקוצר והעברת הדיון לפסים רגילים. ג. לחילופין, ליתן לקרנית רשות להגן. ביום 16.6.09, במועד שנקבע לדיון, הודיעו הצדדים על הסדר דיוני, במסגרתו הוסכם, כי לקרנית תינתן רשות להגן בנקודות הבאות: א. האם פסק הדין של כב' השופטת זהבה אגי ,שהפך לפסק דין חלוט, מהווה מעשה בית דין המחייב את המל"ל גם בתיק זה. ב. אם יקבע שפסק הדין הנ"ל אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המל"ל בתיק זה- האם בנסיבות העניין קיימת חבות של קרנית כלפי המל"ל. ג. במידה ויקבע, כי קיימת חבות של קרנית כלפי המל"ל- האם יש לחייב את קרנית בריבית מיוחדת בהתאם להסכם שבין הצדדים, או שמא, בשל שיהוי בהגשת התביעה, יש לפטור את קרנית מתשלום ריבית. הצדדים ויתרו על השמעת והמצאת ראיות לתיק, והסכימו, כי יוגשו סיכומים בשאלות שבמחלוקת (כפי שפורטו לעיל), תוך הסתמכות על העובדות שנקבעו בפסק הדין הראשון. עוד הוסכם, כי אם תתקבל עמדת התובע, "יינתן פסק דין המטיל את התשלום על הנתבעת על יסוד כתב התביעה ונספחיו לרבות תוספת ריבית כפי שיפסוק בית המשפט לעניין זה על יסוד טענות הצדדים". הסכמה זו של הצדדים קיבלה תוקף של החלטה. מעשה בית דין דיון בטענת מעשה בית דין מחמת השתק פלוגתא לטענת הנתבעת, קביעותיה של כב' השופטת אגי בפסק הדין הראשון, מהוות "השתק פלוגתא" לגבי התביעה דנן. מסיבה זו יש לדחות את התביעה מבלי לדון בשאלות העובדתיות שבמחלוקת. המל"ל טוען, כי יש לדחות טענה זו. בבסיס הדוקטרינה של "מעשה בית דין" עומד הרעיון, כי פסק דין חלוט, שניתן בסיומו של הליך משפטי, כוחו יפה כלפי הצדדים להליך - או כלפי כל מי שביחסי "קרבה משפטית" עם אחד הצדדים - כך שמנועים הם מהתדיינות נוספת בשאלה או פלוגתא שהוכרעה כבר במסגרת פסק הדין שניתן [ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, 1991 (להלן: "זלצמן" ו/או "המלומדת זלצמן") עמ' 3-4; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ מד"י, ניתן ביום 12.10.09, (להלן- "פס"ד אספן בניה"); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 583 (להלן- "פסק דין קלוז'נר")]. בהפעלת דוקטרינה זו ובהחלתה על בעלי דין זרים להליך, עומדים שיקול חברתי ושיקול מערכתי. שיקול חברתי- סופיות הדיון, מניעת ריבוי התדיינויות בשאלות שכבר נדונו והוכרעו. שיקול מערכתי- שמירת כבוד המערכת המשפטית. קיים אינטרס ציבורי לשמור על וודאות ויציבות המערכת באופן שלא ימצאו הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין [ע"א 3097/02 שביט מלמד ואח' נ' קופ"ח ניתן ביום 2.6.04, (להלן- "פסק דין מלמד") ו-זלצמן, עמ' 13-14]. הדוקטרינה של מעשה בית דין מושתתת על שני כללים עיקריים: א. "השתק עילה" - כאשר תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, מקום בו תביעתם הנוספת מתבססת על אותה עילה [לעניין זה ר' פס"ד קלוז'נר נ' שמעוני; זלצמן, עמ' 30; אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית, תשס"ג-2003, עמ' 90 (להלן- "גורן")]. ב. "השתק פלוגתא" - כאשר במשפט הראשון עמדה במחלוקת שאלה עובדתית, שהוכרעה לגופו של עניין ואשר הייתה חיונית לתוצאה הסופית, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, למרות אי הזהות בין העילות בשתי התביעות (לעניין זה ר': פסק דין קלוז'נר עמ' 584, זלצמן עמ' 139, גורן עמ' 90). כאמור, פסק דין זה יבחן את שאלת קיומו של השתק פלוגתא לענייננו. הפעלת המחסום של "השתק פלוגתא" מותנה בקיומם של ארבעה תנאים מצטברים (פס"ד אספן בנייה, עמ' 4): א. זהות הפלוגתא על כל רכיביה. ב. קביעה פוזיטיבית (בניגוד להעדר קביעה). ג. חיוניותה של הפלוגתא להכרעה. ד. זהות הצדדים. אין מחלוקת בין הצדדים, באשר לקיומם של שלושת התנאים הראשונים במצטבר, במקרה שלפנינו. טענת התובע היא, שבמקרה דנן לא נוצר השתק פלוגתא בשל העדר זהות בין הצדדים, שכן המל"ל לא היה צד לתביעת הנפגע. לא זו בלבד, אלא, שבעת ניהול תביעת הנפגע, היה הנפגע, שהמל"ל נמצא בנעליו, "אדיש" לשאלה על מי מבין הנתבעות תוטל האחריות. מסיבה זו לא ייצג הנפגע בתביעתו את האינטרס של המל"ל כראוי. מקורה של הדרישה ל"זהות הצדדים", הינו בניסיון לאזן בין שני אינטרסים: מחד, זכות היסוד הקיימת לכל בעל דין, כי תינתן לו הזדמנות לטעון טענותיו בפני בית המשפט, מנגד, מניעת התדיינויות מיותרות, מקום בו זכות זו מומשה, גם אם באופן מהותי ולא פורמאלי וזאת "למען יהיה סוף לריב ולדיונים" [זלצמן, עמ' 554; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, ניתן ביום 5.1.11, (להלן- "פס"ד צמרות בניין"); ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576]. על מנת שגם זרים להליך יחסו תחת כלל ההשתק, עליהם להיות בעלי זיקה לעניין שנדון ובעלי "קרבה משפטית" לצדדים שבהליך הראשון. הרעיון המנחה בהחלת כלל ההשתק גם על מי שאינו צד להליך, אך נמצא ב"קרבה משפטית" לאחד הצדדים לאותו הליך, הוא שמבקשים לייחס לזה האחרון את "יומו" של אחד מבעלי הדין, שכן בפועל היה לו יומו באמצעות מי שהיה צד ישיר להליך באותה התדיינות (זלצמן עמ' 369). נדרשת זהירות יתרה בהפעלת ההשתק על מי שנמצא "בקרבה משפטית", ונדרשות נסיבות נוספות, שיש בהן להעיד על מעורבותו של בעל הקרבה בהתדיינות עצמה, עד כי ניתן לראותו כשותף פעיל בה, או כמי שעניינו יוצג בהתדיינות באמצעות אחד הצדדים לה (זלצמן, עמ' 377). כפי שיפורט בהמשך, במקרה שלפניינו, נסיבות אלו מוצאים אנו, בין היתר, "בעקרון ההדדיות", וכן בעובדה שהמל"ל לא ניצל את זכותו להצטרף לתביעת הנפגע. המל"ל ביקש לחלוק על קיומה של "קרבה משפטית" במקרה שלפנינו. בטיעוניו הסתמך, בין היתר, על דברי כב' השופט ריבלין, בפסק דין מלמד. מפסק דין זה ביקש ב"כ התובע להסיק, כי על אף זהות האינטרסים לכאורה, בין הניזוק לבין מי שבא בנעליו- המל"ל - אין בפסיקה שניתנה במחלוקת בין הניזוק למזיק, כדי לכבול את ידי המל"ל בבואו להיפרע מן המזיק בגין תשלומים, אותם שילם המל"ל לניזוק, גם אם מדובר באותה פלוגתא לכאורה. אני בדעה שאין להקיש מפסק דין מלמד לענייננו וזאת מהטעמים הבאים: א. פסק הדין הראשון שהתייחס למחלוקת שניטשה בין הניזוק למזיק, אליו התייחס פסק דין מלמד, ניתן על דרך הפשרה. אין לומר, שבאותו מקרה האינטרסים של המל"ל כחליפו של הניזוק יוצגו במלואם. ב. כפי שגם קבע כב' השופט רבלין בפסק דין מלמד: "..על אף העניין המשותף של המוסד ושל הניזוק בנוגע לשאלת אחריותו של המזיק, אין לומר כי האינטרס הכספי של השניים הוא זהה. .. שנית, אפשר שייווצר ניגוד עניינים בין המוסד לבין הניזוק.." (פיסקה 11 לפסה"ד). לא זה המצב במקרה שלפנינו. ראשית, להבדיל מפסק הדין הראשון, אליו התייחס פסק דין מלמד, אשר ניתן על דרך הפשרה, פסק הדין שניתן בתביעת הנפגע, היה פסק דין לגופו של עניין, לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים. שנית, במקרה שלפנינו האינטרס של המל"ל יוצג היטב בתביעת הנפגע. בתביעת הנפגע, עניינה של קרנית היה, כי התביעה כנגדה תדחה, וכי החיוב לפיצוי הנפגע יוטל על חברת איילון, ואילו, עניינה של חברת איילון באותה תביעה היה, כי החבות בפיצוי הנפגע תוטל על קרנית ולא על כתפיה שלה. האינטרס של המל"ל בתיק זה, זהה לאינטרס שהיה לחברת איילון בתביעת הנפגע, שכן למל"ל יש זכות להיפרע מקרנית בגין הכספים אותם שילם לנפגע, ואין לו זכות להיפרע מחברת איילון, שכן חברת איילון ביטחה את רכב המעביד והתאונה הייתה תאונת עבודה, כך שלמל"ל לא קיימת זכות לחזור אליה. "עקרון ההדדיות" אספקט נוסף, אותו אנו נדרשים לבחון בעת יישום כלל המניעות, והגדרת צד כמי שהינו בעל קרבה משפטית לצדדים להליך, הינו "עקרון ההדדיות" (זלצמן, עמ' 369). עקרון זה מחייב הדדיות בפעלת המחסום הדיוני, קרי: "יהיה רשאי ליהנות מפירות המניעות שיצר פסק הדין רק מי שהיה נמצא קשור בכוחו הקונקלוסיבי של פסק הדין אילו היתה טענת ההשתק מועלית נגדו" (זלצמן, עמ' 525). "אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן פסק הדין נגדו" (ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י, 1804). "אומרים כי ההשתק הוא הדדי, היינו, אין משתיקים טענת בעל- דין אם לא היה בידי יריבו להשתיק טענתו הוא אילו הפסיד הוא בדיון הראשון" (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29). על "עקרון ההדדיות" למדים אנו אף על דרך ההיקש מסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, הקובע כי: "בית משפט הדן בתביעה לפי חוק זה רשאי, לבקשת המיטיב, לקבל כראיה על אחריות לנזק ועל רשלנות תורמת כל קביעה לענין זה בפסק דין שניתן בתביעת פיצויים עקב אותו נזק ואין עליו ערעור עוד." צא ולמד, אם באפשרות המיטיב לעשות שימוש בקביעות שנקבעו בפסק דין אחר לעניין החבות בנזיקין, מחייב "עקרון ההדדיות", שמאותה פריבילגיה ייהנה גם הצד שכנגד. הפרשנות הגורסת, כי יתרון דיוני זה עומד עבור המיטיב, אך לא יעמוד עבור המזיק- אינה מתיישבת עם "עקרון ההדדיות". טוען התובע, בהסתמכו על הערת שוליים בספרה של המלומדת זלצמן (זלצמן, עמ' 553, ה"ש 5), כי יש להחריג את המדינה כמתדיינת מכל מתדיין אחר, לעניין הפעלת מעשה בית דין, וכי אין להקים בפני המדינה מחסום דיוני - בין אם היתה צד להליך ובין אם לאו. לא קיבלתי טענה זו של התובע. לא מצאתי הצדקה להחריג את המדינה, ובענייננו את המל"ל, מיתר הבאים בין כותלי בית המשפט. ככל שכלל השתק הפלוגתא מתקיים בענייננו, יש להחילו על המל"ל, כפי שהיינו מחילים כלל זה על קרנית - אילו היתה היא שמחוייבת בדין בתביעת הנפגע. אי ניצול הזכות להצטרף כצד לתביעת הנפגע כאמור, כלל השתק הפלוגתא מתבסס על ההנחה, כי לבעל דין היה יומו בבית משפט, וניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו בהליך קודם בו ניתן כבר פסק דין. משעה שברצוננו למנוע מימוש זכות זו בפועל, עלינו לבדוק - האם ניתנה לבעל הדין ההזדמנות לטעון בעצמו, בעת שהתנהל ההליך הקודם, או האם ניתן לו יומו באמצעות אחר באותו הליך. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה, בפסק דין צמרות בניין: "כלל זה בנוי על הרעיון כי אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא היתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט". ביישום כלל המניעות נבחן, האם לצד כלפיו נטענת טענת ההשתק, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא, במובן המהותי. קרי, האם היתה לו הזדמנות אמיתית להתדיין באותה פלוגתא. במסגרת בחינה זו נבחן מעמדו, יוזמתו ויכולתו של בעל הדין באותה התדיינות, להישמע במסגרת אותו הליך, דהיינו אם הייתה לו האפשרות הפרוצדוראלית להצטרף לאותו הליך (זלצמן, עמ' 555). ולענייננו, אני בדעה, כי התשובה לשאלות אלו במקרה דנן הינה בחיוב. למל"ל היתה פתוחה הדרך הפרוצדוראלית והמעשית כאחד, להצטרף להליכים בגלגולם הראשון (דהיינו לתביעת הנפגע). סביר, שהמל"ל לקח בחשבון את האפשרות שתינתן הכרעה שלא לטובתו. ניתן לפרש את החלטתו של המל"ל לא להצטרף להליכים בתביעת הנפגע בשני אופנים: או שגילה דעתו, כי מקובלת עליו כל קביעה של בית המשפט בתביעת הנפגע, או לחלופין, כי בחר לשבת מנגד מתוך הנחה שאם התוצאה בתביעת הנפגע לא תהא לטובת חברת איילון, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה נגד קרנית מטעמו. אני בדעה, כי אין באפשרות המל"ל להיבנות מכך שבחר שלא להצטרף להליך הראשון. הדעת אינה סובלת את האפשרות כי המל"ל, כדרך שבשגרה, ישב מנגד, בעת שהניזוק והמזיק מנהלים הליכים - בגדר "ישחקו הנערים לפנינו" - ואם התוצאה לא תישא חן בעיניו, יפתח בהליכים מטעמו באותה סוגייה בשנית. יפים לעניין זה דבריה של המלומדת זלצמן (ע"מ 556, ה"ש 13): "אם היה התובע, שהיה גם צד להליך הראשון, יכול לצרף את הנתבע לאותו הליך, אך מטעמים שעימו נמנע מלעשות כן, תילקח עובדה זו לחובתו.. וכך אף אם היה התובע, שהוא זר להליך הראשון, יכול להצטרף לאותו הליך, אך העדיף לשבת מן הצד ולהמתין לתוצאותיה של ההתדיינות, כדי לכלכל צעדיו שלו." אומנם ייתכן, כי היה מקום מצד הנתבעות בתביעת הנפגע, לבקש את צירופו של המל"ל להליכים, ואומנם מקובלים עלי דבריה של המלומדת זלצמן (עמ' 475), כי במקרים בהם הנתבע לא יידע את התובע על קיומם של ההליכים, אין זה צודק שייהנה מפירות המניעות הדיונית - על מנת שלא ייצא חוטא נשכר, אולם אין זה המקרה שבפנינו. אין בידי לקבל את טענת התובע לגבי אי ידיעת המל"ל על קיומם של ההליכים. הוגשו לבית המשפט טפסים, שמילא הנפגע לאחר התאונה ומסר למל"ל: טופס שכותרתו "הודעה על פגיעה בעבודה", שהוגש ביום 13.8.01 ובו, בפרק המתייחס להגשת התביעה הודיע הנפגע למל"ל ששכר שירותיו של עו"ד ושמו יובל צלטנר, וכן טופס, שכותרתו "תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה", שהוגש ביום 23.2.03, ובו הודיע הנפגע למל"ל, שהגיש תביעה באמצעות עו"ד יובל צלטנר נגד הנתבעות קרנית ואיילון. בשלב זה, היה באפשרות המל"ל ליצור קשר עם ב"כ הנפגע, לעקוב אחר התנהלותם של ההליכים ולעתור לצירופו כבעל דין באותה תביעה. משבחר שלא לעשות פעולות אלה, אין לו להלין- אלא על עצמו. לסיכום, אני מקבלת את טענת הנתבעת בדבר קיום השתק פלוגתא במקרה דנן. קביעותיה של כב' השופטת אגי בפסק הדין הראשון מחייבות את הצדדים בתביעה דנן. כיוון שבפסק הדין הראשון נקבע, שקרנית פטורה מחבות- דין התביעה להידחות. כיוון שקבעתי, כי במקרה דנן קיים השתק פלוגתא, ודין התביעה להידחות, איני נדרשת להכריע בשאלת החבות לגופה. פסיקתא התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בהשתתפות בשכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שיפויקרנית