קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שכר טרחת עורך דין: לפני תובענה כספית על סך 6,406,425 ₪, שעילתה שכר טרחת עו"ד המגיע לתובעת, לטענתה, בגין טיפולה המשפטי בפרויקט המקרקעין של הנתבעת במשך יותר מעשור. התביעה הוגשה לאחר בפגישה שהתקיימה בין נציגי בעלי הדין בחודש יולי 2006, הודיעה הנתבעת לתובעת על הפסקת עבודתה בפרוייקט. בעלי הדין והנפשות הפועלות: המחלוקת המרכזית בתיק זה נסבה סביב השאלה עם איזו מהחברות המעורבות התקשרה התובעת בהסכם שכר הטרחה, כאשר הנתבעת טוענת "לא איתי", ומשכך, אין מנוס מלסקור את הגופים המשפטיים השונים הקשורים לפרוייקט נשוא ענייננו, תוך מעקב אחר השינויים שחלו בזהות בעלי השליטה בנתבעת. התובעת הינה שותפות לא רשומה של עורכי-דין, שעיקר התמחותה בתחום המקרקעין. (התובעת תכונה להלן גם "המשרד") הנתבעת הינה חברה פרטית הרשומה כבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כגוש 6217 חלקות 676, 367, 424 ו-530, והמצויים במתחם הרחובות בארי ונהרדעא בתל-אביב (להלן: "המקרקעין"). על מקרקעין אלו נבנה פרויקט מגורים יוקרתי הכולל ארבעה בניינים בני 6 קומות, וכן מגדל מגורים בן 30 קומות, מחסנים, חניות, לובי ומרתפים (להלן: "פרוייקט בארי" או "הפרויקט"). בשנת 1995 התמודדה משפחת ראובני, משפחה יהודית שהתגוררה דרך קבע בגרמניה ואשר היתה לקוחה ותיקה של התובעת, באמצעות ראש המשפחה מר עבדול רחים ראובני, (להלן: "ראובני"), במכרז שפורסם מטעם ההסתדרות הכללית, למכירת המקרקעין שהיו בבעלותה, במטרה להקים עליהם פרוייקט מגורים יוקרתי. מרגע זה הוכנסה התובעת לתמונה, והחלה לטפל בפרוייקט. ביום 29.11.95 נרכשו המקרקעין על ידי חברה בשם פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנייה בע"מ, אשר נמנתה על קבוצת היזמים, בנאמנות עבור חברה בייסוד אותה התכוונו היזמים להקים, היא החברה הנתבעת. ביום 18.1.96 הוקמה הנתבעת, והיזמים, 13 במספר, ביניהם ראובני וחכשורי, הפכו לבעלי המניות בה. מאז הקמתה, עברה השליטה בנתבעת מספר גלגולים, ולהלן ציוני הדרך העיקריים: בשנת 1997 רכשו בעלי המניות בנתבעת שלד של חברה ציבורית בשם דירום - חברה לבנייה השקעות ופיתוח בע"מ (להלן:"דירום") אשר שלטה על חברת בת פרטית בשם דירום (1971) בע"מ (להלן:"דירום הבת"), וכל בעלי המניות המקוריים בנתבעת העבירו את החזקותיהם בה לדירום הבת. באופן זה היתה דירום, באמצעות חברת הבת שלה, בעלת השליטה הבלעדית בנתבעת. ביום 7.3.2001 רכשה חברת Stooga International BV (להלן: "סטוגה"), באמצעות חברת נאות ישראל, 40% ממניות דירום בנתבעת, וביום 30.6.2002 רכשה חברת א.ארנסון אחזקות (1992) בע"מ (להלן: "ארנסון") 20% נוספים ממניות הנתבעת, כאשר עוד קודם לכן, נחתם ביניהן מסמך עקרונות. בחודש אוגוסט 2004 רכשה Columbia Enterprises Ltd(להלן: "קולומביה") מסטוגה את אחזקותיה בנתבעת, ובנובמבר 2004 רכשה קולומביה גם את 40% הנותרים ממניות הנתבעת שהוחזקו ע"י דירום, הגם שעסקה זו הושלמה רק ב-2006, ובכך השלימה את השתלטותה על הנתבעת. נכון להיום, בעלת השליטה הבלעדית בנתבעת הינה קולומביה. רקע עובדתי: מהראיות עולה, ואין על כך מחלוקת, כי התובעת טיפלה בענייני הפרוייקט מראשיתו, קרי: משנת 1995, החל מהרגע בו החליט ראובני, שכאמור, היה לקוחה הותיק, להתמודד במכרז לרכישת המקרקעין. התובעת טיפלה ברכישת המקרקעין מההסתדרות, בנושא מס רכוש, עררים, בנושא קידום התב"ע לשם הגדלת אחוזי הבנייה, בהשגת היתרי בנייה, בנושא היטלי ההשבחה, איחוד וחלוקה, בנושא הליווי הבנקאי, בניהול משא ומתן עם עיריית ת"א, וכן בכל הנושאים הרגילים המצריכים טיפול בפרוייקט מקרקעין בהיקף כה גדול. התובעת היא שדאגה לרישום המקרקעין על שם הנתבעת, הסדירה את נושא המיסוי ואף הכינה את חוזי הרכישה, אשר לימים, הנתבעת עצמה השתמשה בהם, הגם שהודיעה לתובעת על הפסקת העסקתה בפרוייקט. התובעת היא שטיפלה בהקמת הנתבעת וברישומה, וטיפלה מטעמה בהסכמים השונים למכירת מניותיה. הדירות הראשונות בפרוייקט החלו להימכר בשנת 1999, והתובעת היא זו שטיפלה בהליכי המכירה אל מול הרוכשים. עד לשלב בו החלו להימכר דירות בפרוייקט, לא היתה התובעת אמורה לקבל שכר, אך קבלה החזר הוצאות, וככל הנראה, גם שולמו לה מקדמות על חשבון השכר שאמורה היתה לקבל בעתיד. בחודש יולי 2006, במהלך פגישה שהתקיימה בין נציגי התובעת לבין נציגי הנתבעת, הודיעה הנתבעת כי נקלעה לקשיים כספיים, ולאור הצורך לבצע קיצוצים בהוצאות ולחסוך בעלויות, מופסקת בזאת העסקתה של התובעת בפרוייקט. בהמשך, נטען ע"י הנתבעת, כי רשאית היתה לסיים את העסקתה של התובעת בפרוייקט משלא קיים בין השתיים כל הסכם עבודה/שכר טרחה מחייב. ההסכמים בכתב: התובעת סומכת תביעתה, בנוסף לטענתה בדבר קיומו של הסכם בעל פה בינה לבין בעלי השליטה בנתבעת עוד משנת 1995, על הסכם בכתב שנכרת בינה לבין חברת דירום ביום 3.6.98 (להלן: "ההסכם" או "הסכם דירום") אשר לטענתה, מחייב גם את הנתבעת, מכוח היותה חליפתה של דירום ומכוח התנהגותה המאשררת. ההסכם עליו חתומות התובעת ודירום מונה את כלל השירותים המשפטיים שניתנו על ידי התובעת בקשר לפרוייקטים השונים של דירום, ובכללם פרוייקט בארי, ומסדיר את שכר הטרחה האמור להשתלם לה בגין שירותים אלו. בסעיף 3.1.1 להסכם נקבע כי שכר טרחתה של התובעת בגין פרוייקט בארי יועמד על 0.9% מתמורת המכירות בצירוף מע"מ. בסעיף 3.2 להסכם נקבע כי התובעת תקבל מקדמה בסך 150,000$ בתוספת מע"מ וכן תשלומים שוטפים שווי ערך ל-8,000$ בתוספת מע"מ מדי חודש, שאף הם יחשבו כמקדמה על חשבון שכר הטרחה המוסכם. שיעור שכר טרחה זה לא נותר על כנו, ובתכתובת מאוחרת יותר, מיום 23.9.98, חתמו התובעת ונציג דירום על מסמך הקובע כי שכר טרחתה של התובעת יתבטא ב- 1.5% מתמורת המכירות הכוללת את רכיב המע"מ בתוספת מע"מ, והתובעת מצידה תיקח על עצמה לשלם את שכרו של עו"ד שגב (עמו היה לנתבעת סכסוך שכר טרחה ובגינו התנהלה ביניהם בוררות) כפי שייפסק ע"י הבורר, כשלצורך כך תהיה רשאית דירום לנכות 0.6% משכרה השוטף של התובעת, וזאת עד לסילוקו המלא של חוב שכר הטרחה לעו"ד שגב. הסכם שכר הטרחה תוקן פעם נוספת במכתב מיום 14.11.02, בו נקבע כי שכרה של התובעת ייגזר מכלל המכירות ללא רכיב המע"מ, בתוספת מע"מ, וכי דירום לא תקזז משכרה את המקדמות ששולמו לה בעבר, וכן לא יושבו הניכויים שנוכו כהשתתפות בשכר טרחתו של עו"ד שגב. טענות התובעת: בכתב התביעה נטענות ע"י התובעת שלוש טענות מרכזיות: האחת - הסכם שכר הטרחה שנערך בכתב עם דירום, על תוספותיו ושינוייו, מחייב את הנתבעת, חליפתה, לכל דבר ועניין, באשר השליטה המלאה בנתבעת היתה בידי דירום, ולאור הזהות בין מנהלי הנתבעת ובעלי זכויות החתימה בה, לבין מנהלי דירום ובעלי זכויות החתימה בה. השניה - הנתבעת אישרה בהתנהגותה לאורך השנים את הסכם שכר הטרחה עם דירום וקיבלה אותו על עצמה בפועל, משהתנהגה לפיו ומילאה את החיובים שבו, באופן שהיא מנועה כיום, אף מושתקת, מלהתכחש לו. השלישית - טענה חלופית, ולפיה עוד קודם להסכם עם דירום, נקשר בין התובעת לבין הנתבעת במישרין, באמצעות בעלי השליטה בה דאז, הסכם שכר טרחה בעל-פה, ולפיו תטפל התובעת באופן בלעדי בפרוייקט, והשכר שישולם לה יתבטא ב-1.5% מתמורת כל מכירה, בתוספת מע"מ. במהלך הדיונים, אף בסיכומים בכתב, התמקדה התובעת בטענה החלופית, והפכה אותה לאחד מהאדנים המרכזיים עליהם נסמכת תביעתה. עדי התובעת טענו כי עוד בסוף 1995/ תחילת 1996, נכרת בין התובעת ובין הנתבעת, באמצעות יזמי הפרוייקט ובעלי הנתבעת דאז, הסכם שכר טרחה בעל- פה, במתכונת המקובלת בשוק הנדל"ן בישראל, ולפיו תטפל התובעת בכל הנושאים ובכל ההיבטים המשפטיים הקשורים בפרוייקט מתחילתו עד סופו, ושכרה ישולם לה רק עם מכירת הדירות לרוכשים. נטען כי במסגרת זו סוכם כי שכר התובעת יסתכם ב-1.5% מכלל המכירות בתוספת מע"מ. התובעת טוענת כי הנתבעת קשורה בהסכם זה, וכי השינוי שחל בזהות בעלי מניותיה אינו בר השפעה על קיומו של ההסכם, והוא ממשיך לחייב אותה גם במצבת המניות הנוכחית. התובעת טוענת כי הודעת הביטול שנמסרה לה בשנת 2006 משוללת כל תוקף משפטי, שכן הנתבעת איננה יכולה להביא לקיצו הסכם מחייב בהודעה חד צדדית. נטען כי הנתבעת הייתה האישיות המשפטית היחידה שנהנתה משירותיה המשפטיים של התובעת, ואיננה יכולה להיתלות בכך שההסכם בכתב נכרת באופן פורמלי עם דירום בלבד. עוד נטען כי התנהגות הצדדים, ובמיוחד זו של הנתבעת, מעלה כי ראתה את עצמה קשורה בהסכם ופעלה לפיו. טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת לשינוי חזית אסורה. לדבריה, בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת כי הסכם דירום משנת 1998 הוא ההסכם שמחייב את הנתבעת, הרי שבסיכומיה היא טוענת כי שנתיים קודם לכן, עוד בשנת 1995/96, נכרת הסכם בע"פ בין התובעת לבין הנתבעת, מה גם שקיומו של הסכם בעל פה כפי הנטען, לא הוכח כלל וכלל. הנתבעת שוללת קיומו של הסכם בינה לבין התובעת, ומשהחוזה היחיד המסדיר את העסקת התובעת בפרוייקט נכרת מול חברת דירום, ומולה בלבד, אין היא מחוייבת להמשיך ולהעסיק את התובעת בפרוייקט, וחופשית היא כציפור דרור לקצץ בעלויות ולשכור לעצמה שירותים משפטיים חלופיים, זולים יותר, המצמצמים את הוצאותיה. עוד טוענת הנתבעת כי ההסכם עם דירום לא אושר על ידה כלל ומשכך אינו מחייב אותה. לשיטתה, גם אם היתה קיימת התקשרות מחייבת בינה לבין התובעת, הרי שבהתאם לפסיקה הנוהגת, לא ניתן לכוף עליה המשך עבודה עם התובעת , והיא רשאית להודיע על הפסקת העסקתה, תוך תשלום שכר ראוי בלבד עבור עבודתה עד כה, וזה שולם לה, כך על פי הנטען, זה מכבר ומעל ומעבר. בסיכומיה הוסיפה וטענה הנתבעת כי בכל מקרה, הסכם שכר הטרחה פקע ביום 31.12.03, כנקוב בתיקון משנת 2002, ומשכך לא קיים עוד הסכם בר תוקף. הסעד המתבקש ע"י התובעת: התובעת טוענת כי במועד בו הודיעה לה הנתבעת על הפסקת העסקתה, נותר למכירה שטח של 12,600 מ"ר. לפי חישוב של 8,000 דולר למ"ר, ולאחר גזירת שכרה לפי 1.5%, מגיע לה, לטענתה, סך של 1,512,000 דולר בתוספת מ.ע.מ, ובשקלים, לפי השער בעת הגשת התביעה, סך של 6,383,664 ₪ בתוספת מ.ע.מ. כן התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר טרחה בגין מכר שתי הדירות האחרונות, בהן טיפלה עובר להפסקת עבודתה, באשר שכרה ביחס אליהן, שולם לה בחסר לחילופין, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת להמציא לה את כל הסכמי המכר שנערכו ביחס ליחידות הפרוייקט מאז 24.7.06 ועד גמר המכירות, ולחייבה לשלם לה את הסך של 1.5% ממחיר כל מכירה, בתוספת מ.ע.מ. השאלות הטעונות הכרעה: על קיומו של הסכם שכר טרחה בכתב ברור ומוגדר משנת 1998, שהצדדים הפורמליים לו הינם התובעת- מצד אחד, ודירום - מצד שני - אין חולק. על ביהמ"ש להכריע באם קודם לכן, עוד בשנת 1995/תחילת 1996, נכרת בין התובעת לבין נציגי הנתבעת הסכם בעל-פה, המסדיר את עבודת התובעת בפרוייקט, את שכר טרחתה ואת שיעורו. בהינתן תשובה שלילית לשאלה זו, לא יסתם הגולל על תביעת התובעת, שכן במקרה שכזה, יהא על ביהמ"ש להכריע בשאלה אם הסכם דירום מחייב את הנתבעת מכוח היותה חליפתה של דירום ו/או מכח התנהגותה, באופן החוסם אותה מלהתכחש לו. תשובה חיובית לשאלה זו תחייב דיון בשאלה באם רשאית היתה הנתבעת להפסיק את העסקתה של התובעת בפרוייקט, כפי שעשתה בשנת 2006, ומהו הפיצוי האמור להשתלם לתובעת בגין הפסקת עבודתה; האם עסקינן בשכר טרחה ראוי בגין העבודה שביצעה עד למועד הפסקת עבודתה, ותו לא, או שמא המדובר בפיצויי ציפיה/קיום. שאלה נוספת המצריכה הכרעה הינה שעורו של השכר המשתלם על פי המקובל בפרוייקים מעין אלו, כמו כן, יקום הצורך לברר את ההיבט הכספי, דהיינו, מהו מספר הדירות שנמכרו מאז הופסקה עבודתה של התובעת בפרוייקט בשנת 2006, באילו ערכים, ומהם הסכומים שכבר שולמו לתובעת בעבר. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה א. טענות מקדמיות 1. ראשית יש להסיר מסדר היום את טענתה המקדמית של הנתבעת, שהובאה בהרחבה בסיכומיה, לפיה כשלה התובעת בהרחבת חזית אסורה. נטען כי בעוד שבכתב התביעה טענה התובעת לקיומו של הסכם שכר טרחה בכתב שנערך בינה לבין דירום, והמחייב אף את הנתבעת, הרי בשלב הבאת הראיות, "נולדה גרסה עובדתית חדשה ושונה לחלוטין מזו הקודמת", ולפיה, בין החודשים נובמבר 95' לינואר 96', נכרת בין התובעת לבין יזמי הפרוייקט ובעלי הנתבעת דאז הסכם שכר טרחה בעל-פה בגין השירותים המשפטיים שתעניק התובעת לפרוייקט. הנתבעת סבורה שאין להתיר לתובעת לטעון את הטענה בדבר קיומו של הסכם קודם בעל-פה, שכן רשימת הפלוגתאות מעוצבת על ידי כתבי הטענות, ועל ידם בלבד. אינני מקבלת את הטענה. עיון בכתב התביעה מלמד כי אין מדובר בטענה שלא בא זכרה בכתב התביעה, שכן טענת קיומו של הסכם שכר טרחה קודם בעל-פה, נזכרת אף נזכרת בו. די להפנות לסעיף 34 סיפא לכתב התביעה, שם נאמר: "לחילופין תטען התובעת כי בין התובעת לנתבעת נקשר הסכם שכר טרחה בעל-פה ובהתנהגות בפועל ולפיו בטיפול הבלעדי במכירת שטחים בפרוייקט יעשה על-ידי משרד יחיאל, אשר יקבל מהנתבעת סך השווה ל-1.5% מתמורת כל מכירה (כולל מע"מ) בצירוף מע"מ כדין." קיים הבדל בין אי העלאת טענה בכתב הטענות והבאתה לראשונה במסגרת הבאת הראיות, שאו אז אכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, לבין אזכורה של טענה בכתב הטענות, אם במובלע ואם בהגדרתה כטענה חלופית, שעה שבמסגרת הבאת הראיות הטענה מקבלת ביטוי מרכזי יותר, שאז אין מדובר כלל בהרחבת חזית, ולכל היותר בקושי בהוכחת הטענה עצמה. התפנית בהדגשים יכולה לכרסם במהימנות הנטען, אך אין מדובר בהרחבת חזית. 2. הטענה הנוספת שבפי הנתבעת, מתייחסת לאי הבאתו לעדות של מר ראובני, שהיה, כאמור, מבעלי השליטה בנתבעת במועדים הרלבנטיים. הנתבעת טוענת כי מחדל התובעת להזמינו כעד מטעמה, על מנת שיתמוך בטענתה לפיה אכן כרת עם התובעת, עת היה מבעלי השליטה בנתבעת, הסכם שכר טרחה בעל-פה, פועל לחובתה, בהסתמך על הכלל הראייתי הבסיסי לפיו הימנעות בעל דין מלהציג ראיה האמורה להיות ברשותו ו/או בשליטתו פועלת לחובתו, ומקימה את ההנחה כי תוכן הראיה תומך בעמדת הצד שכנגד. עיון בבקשות המקדמיות הלא מעטות שהוגשו בתיק שבפני, מעלה כי התובעת הגישה בקשה לזימונו של מר ראובני לעדות, אולם נוכח היותו עד המתגורר בדרך קבע בחו"ל נמנעתי מליתן צו שכזה, לאור העדר סמכות של בית משפט ישראלי לאכוף הגעתו של עד המתגורר מעבר לים, חרף התנגדותו. התובעת הצהירה כי העד ראובני סירב לשתף עמה פעולה מסיבותיו הוא, ודי לי בהנמקה זו. 3. עוד טוענת הנתבעת כי הסכם דירום לא אושר כלל על ידי מוסדותיה הרשמים, ומשכך אינו מחייב אותה. לשיטתה, התובעת צריכה לתבוע, בהתאם לסעיפים 12-13לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), ובהתאם לדיני השליחות, את היזמים, ולא את הנתבעת. הסכם דירום אכן לא אושר באופן רשמי ע"י מוסדותיה המוסמכים של הנתבעת, ועל כך אין חולק. אף התובעת לא טענה אחרת, אלא גרסה כי ההסכם שנכרת בינה לבין יזמיה של הנתבעת, אושר על ידה לאחר מכן בפועל, בהתנהגותה. השקפת חוק החברות, בכל הנוגע לאישור פעולה מוקדמת של יזם בהתקשרותו עם צד שלישי, מאמצת למעשה את הוראת סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965. לחברה ניתן שיקול הדעת האם לראות את עצמה מחוייבת להתקשרות עם צד שלישי שנעשתה עבורה ע"י היזם, אם לאו. החליטה לאשר את ההתקשרות, ייחשב אישור בדיעבד כאילו ניתן מלכתחילה. האישור אינו חייב להיעשות באמצעות החלטה פורמלית, והוא יכול להינתן גם מכללא, על דרך התנהגות ממנה ניתן להסיק את האישור, כגון: קבלת טובת הנאה מן הצד השלישי, שימוש בשירותים או בחוזים שהכין הצד השלישי, תשלום לצד השלישי, וכיוצ"ב. ברוח זו נפסק בה"פ (י-ם) 1254/02 בית רחל בע"מ נ. קמ"ט רישום מקרקעין איו"ש ואח', פ"מ תשס"ג(1) 350. הנה כי כן, גם טענה מקדמית זו אינה מהווה אבן נגף לתביעת התובעת, ואינה חוסמת את בירורה. ב. האם הוכח קיומו של הסכם בעל פה 1. מטבע הדברים, ניתן להוכיח קיומו של הסכם בע"פ באמצעות עדויות הנוגעים בדבר. משכך, נסמכת התובעת בעיקר על עדותו של עו"ד יצחק יחיאל, שותף בכיר בתובעת וממייסדיה. עו"ד יחיאל פרש אמנם לגמלאות בשנת 2003, הגם, יש לציין, כי נראה עדיין במלוא אונו, והיה פעיל בשנים 1995/6, התקופה בה נכרת, על פי הנטען, ההסכם בע"פ. מעדותו עולה כי ראובני היה לקוח ותיק של המשרד, ושכר את שרותי התובעת בעבר במספר עסקאות נדל"ן. בשנת 1995 פנה אליו מר ראובני וביקש כי המשרד יטפל, "בפרוייקט כולו", ובשלב ראשון ברכישת המקרקעין ובהקמת החברה. לדבריו: "... אותה עת הייתה כבר הסכמה כוללת ביני לבין משפחת ראובני, מי שהיתה אמורה להיות בעלת מניותיה העיקרית של החברה... כי בכל העסקאות והפרוייקטים בנדל"ן בהם נטפל, תעניק התובעת את כל השירותים המשפטיים לפרוייקט, עפ"י ההסדר המקובל והנוהג במשק הנדל"ן בישראל... אז יהא המשרד זכאי לקבל שכר טרחה בשעור של 1.5% מכל תמורות המכירות בפרוייקט מתחילתן ועד סופן. כאמור, הסדר זה תאם את ההסדרים אשר נהגו ונוהגים ומקובלים עד היום בפרוייקטים של מקרקעין בישראל. היה ברור שכשמשפחת ראובני פנתה אלי וביקשה כי נטפל בפרוייקט בארי עבור החברה, הסכם זה יחול אף על פרוייקט בארי..." (סעיף 17 לתצהירו) 2. גם עו"ד יעקב קורן, אף הוא שותף בכיר בתובעת, התייחס בעדותו לכריתת הסכם בעל פה ישירות עם בארי, טרם ההתקשרות בהסכם בכתב עם דירום, אם כי בצורה מינורית יותר. בסעיף 14 לתצהירו נאמר על ידו: "כבר בשלב זה, מוסכם היה בין השותפות התובעת לבין בארי, באמצעות מי שהיתה אמורה להיות בעלת מניותיה העיקריות - משפחת ראובני... כי השירותים המשפטיים לפרויקט יינתנו לבארי ע"י השותפות התובעת, עפ"י ההסדר המקובל והנוהג בשוק הנדל"ן בישראל". עמדתו ביחס לתוכן ההתקשרות, קרי: גובה שכר הטרחה שישולם לתובעת היתה נחרצת יותר, והוא טען כי סוכם על שכ"ט בשיעור 1.5% + מע"מ, וכאמור בתצהירו: "... השותפות התובעת תעניק לפרויקט את מכלול השירותים המשפטיים, מתחילת הפרויקט ועד סופו, ובתמורה לא ישולם לה כל שכר טרחה שוטף, עד למועד בו תתבצענה מכירות של דירות המגורים אשר תוקמנה במסגרת הפרויקט, אז תהא השותפות זכאית לקבל שכר טרחה בשיעור של 1.5% מכל תמורות המכירות בפרויקט...". בחקירתו הנגדית הוברר כי עו"ד קורן היה מודע לכריתת ההסכם בעל פה, אך, ככל הנראה, מעורבותו בעניין היתה שולית יותר: "הייתי מודע להם, הייתי מעורב בצורה זו או אחרת, מודע גם", שכן עו"ד קורן לא יכול היה לנקוב בפרטים מדוייקים יותר, דהיינו, מתי נכרת ההסכם, היכן, על ידי מי, באילו פגישות וכו'. (עמ' 43 לפרוטוקול). 3. הנתבעת, לעומת זאת, לא הביאה בסוגיה זו כל ראיה, והמצהיר מטעמה, אישר כי החל לעבוד בנתבעת רק ביוני 2006, עשר שנים לאחר המועד הנטען לכריתת ההסכם בעל פה. עדותם של עו"ד יחיאל ועו"ד קורן, בכל הנוגע לעצם כריתת הסכם בע"פ, לא נסתרה. יתרה מכך, היא אף נתמכת במסמכים רבים, מהם עולה כי התובעת אכן החלה לטפל בפרוייקט כבר בשנת 1995, כאשר בתחילה ייצגה את היזמים, ולאחר מכן ייצגה את הנתבעת, וזאת במשך שלוש שנים תמימות עד לעריכת הסכם שכר הטרחה עם דירום באוגוסט 1998. התובעת הציגה עצמה בפני הרשויות כבאת-כוחה של הנתבעת, התובעת שלחה לנתבעת דיווחים אודות התקדמות הליכי הרישום, והנתבעת, לא זו בלבד שלא מיחתה, אלא שיתפה פעולה. התנהגותה בתקופה זו עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת בדבר הסכמה בעל פה שקדמה להסכם שבכתב. 4. לדוגמא, יש לציין את מכתבה של התובעת מיום 3.2.97 אל הנתבעת (נספח כ"א לכרך ראשון במוצגי התובעת), בו היא מדווחת לה על ההתפתחויות במצב המשפטי בכל הנוגע לרישום המקרקעין על שמה, ומעדכנת אותה כי הרישום יושלם מיד עם קבלת כל האישורים הדרושים. ביום 22.7.97 שלחה התובעת למשרד אפרתי מדפיס - ניהול פרוייקטים את תקנות התוכנית והוסיפה את תיקוניה והערותיה (נספח כ"ו 2 לתיק מוצגי התובעת). כדוגמא נוספת יש לציין את מכתבה של התובעת מיום 23.7.97 לרשמת המקרקעין, אליו צורפו כל המסמכים הדרושים לצורך העברת המקרקעין משם הנאמן (חברת פרידמן חכשורי) על שם הנתבעת. ביום 17.12.97 אף הגישה התובעת לוועדת הערר על פי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, כתב ערר בשמה של הנתבעת, הנתמך בייפוי כוח חתום על ידה (נספח כ"ב 1 למוצגי התובעת), אשר הסתיים בהסדר פשרה מיום 14.9.00, אשר אף בו יוצגה הנתבעת על ידי התובעת.. ביום 5.12.97 שלחה התובעת לנתבעת חשבון הוצאות על סך 2,246 ₪ בגין החזר הוצאות (אגרות טאבו שליחויות וכו') והנתבעת שילמה את החשבונית (נספח ה' למוצגי התובעת). ביום 10.2.98 שלחה התובעת לנתבעת חשבון הוצאות על סך 1198.37 ₪, והנתבעת שילמה אותו. ביום 1.6.98 שלחה התובעת לנתבעת חשבון הוצאות על סך 559.66 ₪ והנתבעת שילמה אף אותו, וכן הלאה. הנה כי כן, בפני מוצגים למכביר מהם עולה כי התובעת אכן ייצגה את הנתבעת בצורה מאסיבית ועניינית עוד טרם נכרת הסכם שכר הטרחה בכתב, וזאת במהלך השנים 95- 98. 5. אין לי ספק כי התובעת לא השתרבבה לפרוייקט מיוזמתה היא, וכי מר ראובני, היזם ובעל השליטה בנתבעת, ביקש אותה לעשות כן. אין לי ספק כי התובעת לא טיפלה ברכישת המקרקעין, בהקמת הנתבעת ובשאר היבטי הפרוייקט, לולא נתבקשה לעשות כן ע"י היזמים, שהיו גם בעלי השליטה בנתבעת, לאחר שזו הוקמה. אף אין לי ספק כי התובעת לא נתכוונה להעניק את שירותיה המשפטיים לפרוייקט מקרקעין כה יוקרתי , חינם אין כסף,"פרו-בונו", וכי סוכם כי שכרה ישולם לה בעין יפה. 6. יחד עם זאת, אין בכך די על מנת להקים תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה רחבת ההיקף בדבר תוכן ההסכמה ופרטיה, להבדיל מעצם קיומה. לא הוקם בסיס מוצק דיו עליו ניתן להשתית ממצא עובדתי לפיו סוכם כי התובעת תטפל בפרוייקט בארי מתחילתו ועד סופו, וכי שכרה יתבטא ב1.5% משווי כלל המכירות כולל מ.ע.מ, בתוספת מ.ע.מ. אילו כך היו פני הדברים, לא היה ההסכם בע"פ מקבל בכתב התביעה מעמד של טענה חלופית בלבד. אילו כך היו פני הדברים, לא היתה התובעת מסכימה ביוני 1998 במסגרת הסכם דירום, כי שכרה יתבטא ב0.9% בלבד, עת סוכם כבר בעל פה, בשנת 1995, כי שכרה יעמוד על 1.5%. מקובל עלי כי שררה הבנה בין התובעת לבין ראובני. מקובל עלי כי מערכת היחסים בין עו"ד יחיאל לבין ראובני התאפיינה בהערכה הדדית, באמון מלא וברצון לעבוד בשיתוף פעולה בכלל, ובפרוייקט בארי בפרט. כן מקובל עלי כי סוכם בין השניים כי התובעת אכן תטפל בפרוייקט, וכך אמנם עשתה. יחד עם זאת, לא הוכח כי הבנה זו השתכללה לכדי הסכם ארוך טווח מסודר ומפורט, שכלל את כל הפרטים הדרושים, ובמיוחד את שיעור שכר הטרחה והאופן בו ישולם. ג. הסכם דירום והשלכתו על הנתבעת: "הסנדלר הולך יחף", כך כינה ב"כ התובעת את התנהגות מרשתו בישיבת קדם המשפט, במהלכה התבקש לתרץ את מהלכי התובעת, באשר לזהות הצדדים להסכם שכר הטרחה שנערך על ידה, וכך אמר: "עו"ד שפיגלמן: לשאלת ביהמ"ש למה הסכם שכ"ט נעשה עם דירום ולא עם בארי, אני משיב כל הסנדלרים הולכים יחפים". הביטוי אכן הולם את אופן ניסוח הסכמי שכר הטרחה של התובעת, מעשה ידיה. אף על פי כן, הגעתי למסקנה כי הנתבעת כבולה בהסכם דירום, וזאת כעולה מהנימוקים המצטברים להלן: 1. המתבונן מן הצד יתקשה להבין כיצד משרד עורכי דין ותיק ומנוסה, מכל מקום, כך עולה מהראיות, אשר טיפל בפרוייקטים מכובדים ובעסקות נדל"ן לא פשוטות, כשל בפרט כה פשוט ובסיסי, כמו אבחנה בין האישיות המשפטית הנפרדת והעצמאית של הגופים השונים מולם עבד ואשר אותם ייצג. הנתבעת אמנם טוענת כי אין מדובר כלל וכלל בטעות, כי אם במעשה במחשבה תחילה, וכי התובעת התכוונה להתקשר רק עם דירום, בעלת השליטה הקודמת בנתבעת, ועמה בלבד, אולם אינני מקבלת תיזה זו. מה שהיה, כך היה: מצד אחד - התובעת לא הקפידה כי ההסכם, שהיא עצמה ניסחה, ייערך מול בעלת הדין הנכונה מבחינה משפטית, ומצד שני- הנתבעת התבוננה על עצמה כעל צד להסכם שכר הטרחה, הגם שהוא חתום ע"י החברה המחזיקה במניותיה, קבלה את השרותים המשפטיים שהוסדרו בו, וראתה עצמה מחוייבת לתמורה שהיתה אמורה להשתלם לתובעת בעבור שירותים אלו. כך קשרו את עצמן התובעת והנתבעת להסכם דירום, ופעלו לפיו במשך כשמונה שנים. 2. מהראיות עולה כי שני הצדדים, גם התובעת וגם הנתבעת, לא יחסו כל חשיבות לעובדה, הפורמלית לפי ראות עיניהם, לפיה מי שחתום על הסכם שכר הטרחה עם התובעת היא דירום, אלא ראו בדירום- האם, בדירום- הבת ובנתבעת - בארי, ישות אחת. הנתבעת, בכובעיה השונים, היתה מרוצה מהתובעת ומהשירותים המשפטיים שנתנה, מה גם שהתובעת הסכימה לנכות משכרה את הפיצוי שאמור היה להשתלם לעו"ד שגב בבוררות שהתנהלה עמו בנוגע לשכר הטרחה שתבע, מחווה נאה לכל הדעות. שכרה של התובעת ממילא אמור היה להיות משולם כולו ע"י הרוכשים, כך שלמעשה, הנתבעת לא נשאה בשכר התובעת, אלא שמשה רק כצינור להעברתו, אף לא בשכרו של עו"ד שגב. הנה מה טוב ומה נעים. אין פלא, איפוא, שכל הנוגעים בדבר היו מרוצים מההסדר. האידיליה נקטעה עם חילופי בעלי המניות בנתבעת והעברת השליטה בה לידי קולומביה. בהעדר היכרות קודמת עם ותיקי התובעת, ובהעדר סנטימנטים,ככל הנראה, אימצה קולומביה את הרעיון שהגה מר רותם רביבי , לפיו בהעדר חתימה של הנתבעת, ניתן להתעלם מהסדרים לפיהם נהגו הצדדים במשך שנים, ולפיו אין מניעה לסלק את התובעת מהפרוייקט, ולהזרים את סכומי שכר הטרחה שהיו אמורים להשתלם לה, ושהרוכשים היו חייבים לשלמו בכל מקרה, לקופתה המדודלת. 3. עו"ד יחיאל, שכיהן בעת הרלוונטית כשותף הבכיר במשרד, תירץ את עריכת הסכם שכה"ט מול דירום, ולא מול הנתבעת, בשתי סיבות עיקריות: האחת- דירום היא שביקשה לעשות כן, בין היתר, על מנת למצוא בהסכם אכסניה לקיזוז שכה"ט שתבע ממנה עו"ד שגב, והשניה - אמון מלא ועיוור במשפחת ראובני, ששלטה בעת ההיא בדירום ובנתבעת, ומשכך ביקשה, לא נתן דעתו לפורמליסטיקה. הסביר עו"ד יחיאל: "... שמבחינתי ראובני היה למעשה הבעלים של הכל, באיזה כובע הוא רוצה להיות לא אכפת לי, ולא אכפת לי לעשות את ההסכם עם זה או זה, כי ברור לי היה דבר אחד, יש לי הסכם עם ראובני והוא יקיים את זה עם כל העסקאות שיהיו" (עמ' 13 שורות 4-7). וכן: "אני דיברתי עם ראובני, ראובני הוא הגג, הוא הראש ואם הוא בכובע זה או כובע אחר לא שינה לי, אנחנו לא דקדקנו, לא ידענו שנעמוד בחקירה... הלכנו בדרך הישר, הגענו לידי הסכם פעלנו על פי זה..." (עמ' 17 שורה 24 ואילך). וכן: "אם עשיתי טעות מבחינה משפטית, אז עשיתי טעות. אבל אני חוזר ואומר אני היה לי הסכם עם ראובני ובשבילי היה קיים ראובני ולא שום דבר אחר. יכול להיות שעשיתי טעות..." (עמ' 19 שורה 13 ואילך). מקובל עלי שכך אמנם אירע בפועל, הגם שכמשפטן, לא אמור היה עו"ד יחיאיל לנהוג כך. יחד עם זאת, הטעות ו/או הניסוח הרשלני של ההסכם, אינם אמורים להפקיע את זכויותיה של התובעת, משהנתבעת ראתה עצמה קשורה להסכם במשך שנים, קבלה את השרותים שהוסדרו בו, והטעות לא פגעה בזכויותיה. 4. לו התכוונה התובעת להתקשר, בבחינת מעשה במחשבה תחילה, רק עם בעלת השליטה הקודמת בנתבעת, במישרין עמה ורק עמה, כפי שגורסת הנתבעת, הסכם שכר הטרחה אמור היה להחתם מול חברת דירום הבת -דירום (1971) בע"מ, שהיא היא, להבדיל מחברת דירום האם, היתה במועדים הרלבנטיים בעלת המניות בנתבעת. 5. השירותים המשפטיים בפרוייקט בארי ניתנו רק לנתבעת, ולא לדירום. הקרקע נרשמה על שם הנתבעת, הנתבעת היא זו שמכרה את הדיחת בפרוייקט, וכספי המכר נכנסו הישר לקופתה. הנתבעת, שמרימה את נס האישיות המשפטית הנפרדת, מתעלמת מן הקושי להסביר מדוע זה תממן דירום סכומי עתק בגין שירותים משפטיים שניתנים לחברה אחרת, זרה לה? וכי יעלה על הדעת שהנתבעת תקבל מן הרוכשים 1.5% ממחיר כל דירה ודירה בגין שירותים משפטיים, כפי שהתחייבו בחוזי הרכישה, תשלשל אותם לקופתה, ואילו דירום היא זו שתשלם לתובעת את שכר טרחתה בגין השירות שניתן לנתבעת? 6. בניגוד לטענת הנתבעת, אינני סבורה כי לשינויי השליטה בנתבעת יכולה להיות השפעה כלשהי על תוקף ההתקשרות עם התובעת, שהרי יש להבדיל בין האישיות המשפטית של החברה לבין האישיות המשפטית, הנפרדת והעצמאית, של בעלי מניותיה. אך טבעי הדבר שמניותיה של חברה פעילה נמכרות ונרכשות, ומשכך קיימת תחלופה טבעית בזהותם של בעלי המניות. שינוי בזהות בעלי נמניות אין בו כדי להשפיע כלל וכלל על תוקף התקשרויותיה של החברה, ובעלי המניות קשורים להתקשרויות קודמות. יתרה מזו, כבר ביום 30.6.02, עת רכשה חברת ארנסון 20% ממניות הנתבעת, איבדה דירום את השליטה בנתבעת, שהרי קודם לכן, נרכשו 40% ממניותיה על ידי חברת סטוגה. אף על פי כן לא אירע דבר במהלך תקופה זו ואיש מנציגי בעלי השליטה החדשים בנתבעת לא הרהר ולא ערער על ההסדר עם התובעת, אשר המשיך להתקיים עוד במשך 4 שנים נוספות לאחר מכן, עד להשתלטותה של חברת קולומביה על הנתבעת, מה גם שבהסכם ארנסון נאמר מפורשות כי משרדה של התובעת משמש כעורכי הדין של הנתבעת ומטפל עבורה בפרוייקט. 7. בחוזי המכר של הרוכשים, וכלם נערכו לאחר חתימת הסכם דירום, הופיע סעיף הקובע ב"רחל בתך הקטנה", כי עורכי הדין, אשר קבלו בחוזים אלו סמכויות לא מבוטלות והוסמכו לבצע פעולות לא מעטות, הינם לא פחות ולא יותר מאשר "משרד עוה"ד י. יחיאל, נ. דרנס, י.קורן ושות' מרחוב קלישר 30 ת"א ו/או מי מטעמם ו/או מי שיצג את החברה באותה עת"( סעיף 1.5 להסכם) ( למשל, חוזה מיום 8.11.98, מוצג ל"ח למוצגי התובעת). באם התובעת הינה עורכת הדין של דירום, מדוע זה מופיע בחוזי המכר של הנתבעת כי התובעת הינה עורכת הדין שלה בכל הקשור לחוזי המכר עם רוכשי הדירות? 8. הנתבעת התנהגה כל השנים כמי שהחוזה נכרת במישרין עמה, וכמי שהוראותיו מחייבות אותה. למעשה, לא חל שום שינוי בהתנהגות הנתבעת בתקופה שקדמה לכריתת הסכם דירום, בהשוואה להתנהגותה לאחר כריתת ההסכם. בשתי התקופות טיפלה התובעת בלעדית בפרוייקט, ובשתיהן שילמה הנתבעת לתובעת את הוצאותיה, לפי חשבונות שהגישה לה, והחלה לשלם לה גם את שכר טרחתה, אף זאת לפי חשבוניות שהגישה, עם התחלת שלב מכירת הדירות בפרוייקט. הנתבעת מעולם לא העלתה כל טענה, אף לא ברמיזה, לפיה קיימת בעייתיות כלשהי בייצוגה על ידי התובעת, ומכרכי המוצגים שהוגשו לבית המשפט עולה כי שיתוף הפעולה בין השתיים היה הרמוני. בין היתר, הוגשו עשרות חשבוניות ששולמו לתובעת על ידי הנתבעת, והמתייחסות לתקופה החל מהיום בו נוסדה, וכלה ביום בו הודע לתובעת על הפסקת עבודתה בפרוייקט. מדובר בחשבוניות שהתובעת הנפיקה בגין הוצאות ו/או בגין שכר טרחה, ערוכות על שם הנתבעת, והנתבעת היא זו ששילמה אותן מקופתה, ללא מחאה כלשהי. ואדגים: ביום 8.11.98 (חודשיים לאחר עריכת הסכם דירום) שלחה התובעת לנתבעת, ולא לדירום, חשבון הוצאות על סך 943.30 (נסיעות למס שבח, נסיעות לטאבו וכו') והנתבעת שילמה אותו בשיק מיום 1.12.98. ביום 3.1.99 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 46,990.60 בתוספת מע"מ, כשכר טרחה בגין מכירת דירה, ככל הנראה הדירה הראשונה, לרוכש בשם בר זאב (חשבונית מיום 4.1.99). ביום 1.3.99 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 64,368 ₪ + מע"מ כשכר טרחה בגין הטיפול במכירת הדירה למשפחות יעקובסון- גרינבאום. (חשבונית מיום 15.3.99) ביום 10.4.00 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 104,330.77 + מע"מ כשכר טרחה בגין עריכת החוזים למשפחות אטיאס, ויינטראוב, קריצמן. ביום 18.5.00 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 36,858.12 ₪ בתוספת מע"מ כשכר טרחה לעריכת החוזה למשפחות וייס ודוידאי. ביום 17.6.01 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 49,311.11 ₪ בתוספת מע"מ על חשבון שכר טרחה בגין עריכת חוזי מכר לדירות משפחת כפיר ומזרחי. ביום 8.10.01 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 28,172.31 ₪ בתוספת מע"מ על חשבון שכר טרחה בגין עריכת החוזה למשפחת פרקש. ביום 7.1.03 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 69,322.03 ₪ בתוספת מע"מ על חשבון שכר טרחת התובעת בגין עריכת הסכם משפחת קוס. ביום 21.3.04 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 70,512.82 ₪ בתוספת מע"מ כשכר טרחה בגין הטיפול במכר הדירה למשפחת זילברברג. ביום 2.3.05 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 28,122 ₪ כשכר טרחה בגין עריכת חוזה המכר למשפחת סלמה. ביום 25.6.06 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 2,786 ₪ כהחזר אגרות והוצאות. הנה כי כן, הגם שהנתבעת טוענת כי הסכם שכר הטרחה עם התובעת איננו מחייב אותה כלל וכלל, הרי הוכח, באמצעות עשרות רבות של חשבוניות, כי התובעת שלחה כל העת את חשבונותיה לנתבעת ועל שמה של הנתבעת, ולא לדירום, וכי הנתבעת היא זו ששילמה לתובעת את מלוא שכרה בגין עריכת הסכמי המכר עם רוכשי הדירות בפרוייקט, החל משנת 1999 וכלה בשנת 2006. הנתבעת אף שילמה לתובעת את הוצאותיה, עוד בטרם החלו הדירות להימכר, החל משנת 1999. נקבע בפסיקה כי צדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסויימת, וכי יכול שיווצר חוזה חדש, או שתשונה הוראה מהוראותיו של חוזה קיים, על ידי התנהגות הצדדים. בע"א 3829/91, אבינועם ולס נ' נחמה גת, הוסק קיומה של נאמנות מהתנהגות הצדדים: "... עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי היתה כוונה ליצור נאמנות אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש... אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחר הזכויות שביושר בו שייכות לאדם אחר." התנהגות הנתבעת לאורך השנים מצביעה כאלף עדים על כי ראתה עצמה כצד להסכם דירום, קיבלה את השירותים המשפטיים לפיו, ושילמה את תמורתם. אין מדובר בהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, כי אם בהתנהגויות קבועות ועקביות אשר נפרשו לאורך שנים אשר יצרו דפוס התנהגות קבוע ויציב. הנתבעת מנועה ומושתקת מלהתכחש להסכם דירום, וכבולה בהוראותיו. 9. טענה נוספת בפי הנתבעת מתייחסת לתקופת תוקפו של הסכם דירום. הנתבעת מפנה למכתבה מיום 14.11.02(האחרון בהסכמי שכר הטרחה), אשר בסיפא לו כתבה: "הסדר זה יעמוד בתקפו לתקופה שתסתיים ב-31.12.03. בתום תקופה זו יתקיימו בינינו מגעים לקב;יעת הסדר סופי בקשר לדרישתנו." (סעיפים 3-4) לשיטתה, גם אם ייקבע על ידי בית המשפט כי הסכם דירום מחייב אותה, הרי גם אז ההסכם בא לקיצו ביום 31.12.03, משלא נחתם הסכם נוסף לאחר מכן. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, התבוננות על המכתב מיום 14.11.02 לעיל, בהקשר המתאים, תוך נקיטת כללי הפרשנות התכליתית, אמורה להוביל למסקנה לפיה תיחום הזמן, שנעשה ע"י התובעת ולא ע"י הנתבעת, לא התייחס כלל לעצם ההתקשרות, קרי: להסכמה לפיה התובעת תטפל בפרוייקט עד תומו, אלא לשיעור שכר הטרחה, לניכויים ולקיזוזים, אשר שונו מעת לעת. במכתב מיום 14.11.02 הוחזר שיעור שכר הטרחה על כנו, לאחר שבתיקון קודם הופחת ב-0.6% לצורך כיסוי שכרו של עו"ד שגב. מן הסתם, לאחר חלוף 4 שנים, סיימה התובעת לכסות את שכרו של עו"ד שגב, באמצעות ניכויים משכרה, שאו אז הוחזר שיעור שכר הטרחה על כנו. אולם, בעוד שבהסכם המקורי חושב שכרה של התובעת כ-1.5% ממחיר הדירה הכולל את סכום המע.מ ששולם ע"י הרוכשים, בתוספת מע"מ, הרי במכתב מיום 14.11.02 בוצעה הפחתה מסויימת בשכרה של התובעת, משה-1.5% נגזרו הפעם ממחיר הדירה ללא רכיב המע"מ. מן הסתם, היו לתובעת השגות בגין הפחתה זו, ולא בכדי ציינה בסעיף 4 למכתבה, כי בתום התקופה יתקיימו מגעים "לקביעת הסדר סופי בקשר לדרישתנו". תיחום הזמן נועד להגביל את התקופה בה הסכימה התובעת להפחתת שכרה, להבדיל מהגבלת ההתקשרות עצמה. שנית, גם לאחר חלוף התאריך 31.12.03, לא חל שום שינוי בהתנהגות הצדדים, ואין לראות בתאריך זה משום קו פרשת המים. אומנם לא נערך סיכום דברים חדש בכתב, אולם גם התובעת וגם הנתבעת התנהגו כימים ימימה ולא שינו דבר מהתנהגותם. התובעת המשיכה לטפל במכירות, הגישה חשבונות לפי ההסדר מיום 14.11.02 במשך 4 שנים נוספות, והנתבעת שילמה אותם ללא מחאה כלשהי, אף ללא רמיזה לפיה קיימת מצידה השגה כלשהי באשר למועד ההתקשרות. הלכה היא כי כאשר חוזה הגיע לקיצו והצדדים לו המשיכו להתנהג לפיו, בצורה ממנה משתמע כי הם מקבלים על עצמם את תנאיו גם לתקופה הנוספת, הרי שהחוזה ממשיך לחול גם ביחס לתקופה המוארכת. ד. האם היתה הנתבעת רשאית להפסיק את ההתקשרות עם התובעת, ובאילו תנאים 1. הנתבעת טוענת, כאמור, כי אף בהינתן קביעה בדבר קיומו של הסכם מחייב בינה לבין התובעת, עומדת לה הזכות לבטלו בכל עת, בכפוף לזכאות התובעת לשכר טרחה ראוי בעבור עבודתה עד למועד סיום ההתקשרות. הנתבעת סומכת את זכותה הנטענת להפסיק את ההתקשרות עם התובעת, על ההלכה שנקבעה בע"א 136/92 ביניש עדיאל, עו"ד נ' דניה סיבוס, חברה לבנייה בע"מ, פ"ד מז (5), עמוד 114 (להלן: "פס"ד ביניש"), שם נקבע, בין היתר: "...בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו."( עמוד 124) 2. אכן בפסק דין זה נקבע כי לא ניתן לכפות על לקוח את שירותיו של פרקליט, שאין הוא חפץ עוד בשרותיו. דוגמא בולטת להנמקה שביסוד הלכה זו מהווה מקרה בו הפרוייקט אינו כלכלי עוד, בניגוד להערכות, שאו אז: "...שהרי אם תתקבל גישה זו, ייאלץ לקוחו של עורך הדין להתמיד בעיסקה כושלת, אפילו תסב לו - ללקוח - נזק כלכלי כבד, ובלבד שתספק לעורך הדין עבודה למען יוכל לבוא על השכר שקיווה לו. גישה כזו נוגדת כל היגיון כלכלי ואת טובת הציבור" (שם, עמוד 124). העדר היכולת לכפות את שירותיו של הפרקליט למרות קיומו של הסכם מחייב, אינו נתון עוד במחלוקת, והשאלה המתעוררת היא לאיזה פיצוי יזכה הפרקליט המודח עם הפסקת שירותיו, האם לשכר ראוי רק בגין השירות שנתן עד להפסקת ההתקשרות עמו, ושכר זה בלבד, או שמא יהיה זכאי לפיצוי בגין שכר הטרחה אותו אמור היה להרוויח לולא הודח מתפקידו, דהיינו פיצויי קיום/ ציפייה. במילים אחרות, אימתי יפטר הלקוח את פרקליטו וישלם לו עם מתן "הגט", רק שכר ראוי בגין עבודתו עד להפסקת ההתקשרות, ואימתי תעלה לו קניית החירות בפיצויי קיום - זו השאלה. 3. לפיצויי הקיום חשיבות עליונה בשמירה על ערך קיום החוזה ע"י הצדדים לו: "האינטרס של צד לחוזה בקיומו אינו אך אינטרס כלכלי ואישי של כל אחד מהצדדים לחוזה. האינטרס בקיום חוזים ובמימושן של ציפיות חוזיות הוא אינטרס חברתי מן המעלה הראשונה. הוא שואב את כוחו מהעיקרון בדבר חופש החוזים, שהוא עקרון יסוד חוקתי בשיטתנו המשפטית... כל אחד מהצדדים לחוזה חייב איפוא להימנע מפגיעה באינטרס של רעהו לממש את פוטנציאל הרווח הגלום- מבחינה אובייקובית - בקיום החוזה"( גבריאלה שלו, יהודה אדר/דיני חוזים- התרופות, עמוד 44) אינטרס הקיום הוא אינטרס לגיטימי ומטרת הענקת פיצויי הקיום הינה: "סילוק הפגיעה באינטרס הקיום והשבת מצבו של הנפגע ל"קדמותו"- קרי: למצב שבו היה נתון אלמלא הופרה זכותו החוזית" (שם, עמוד 46). 4. הזכות להפסיק התקשרות לקבלת שירותים משפטיים המעוגנת בהסכם רק כנגד תשלום שכר ראוי, כפי הלכת בייניש, איננה זכות מוחלטת, והיא תלויית נסיבות. עליה לנבוע מסיבה הוגנת ומהתנהגות תמת לב, כפי שנפסק בע"א 8854/06, חיים קורפו, עו"ד ואח' נ' משה סורוצקי ואח' (להלן: "פס"ד קורפו") שפיתח את הלכת בייניש, וצעד עמה צעד אחד קדימה: "דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך הדין פיצויי ציפייה... אכן במקרים מסוג זה בהם הלקוח אינו מעוניין עוד בפרוייקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא מתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפייה...". וכן: "... ואולם יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני..." 5. הלכת בייניש והלכת קורפו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות זו את זו. נותן השירותים המשפטיים אינו נתון לגחמת ליבו של המזמין ואינו צריך לדאוג לשאת חן וחסד לפניו מדי יום ביומו, שמא יפטרנו. אין עסקינן בזכות הדירה המתפרנסת מרגע לרגע, ואשר ניתן לבטלה בכל עת, לפי רצונו של מעניק הרשות. הסכם שכר טרחה אמנם איננו כתובה, אך עדיין אין הלקוח יכול להשליך את פרקליטו ברגע שימצא לעצמו הצעה מפתה יותר, בדמות פרקליט הגובה שכר טרחה נמוך יותר. הפסקה חד צדדית של ההתקשרות מצד הלקוח יכולה להיעשות בהתקיים סיבה הוגנת מוכחת, למשל: החלטתו של המזמין שלא להתקשר בפרוייקט בגינו הזמין את השירותים המשפטיים ולא לבצע כלל את העסקה אותה חשב לבצע; הפרוייקט נכנס למבוי סתום ואינו רווחי; הפרקליט אינו מבצע את מלאכתו במיומנות הסבירה; וכן הלאה. אין מדובר ברשימה סגורה. תוכח סיבה שכזו- ייפרדו הצדדים לשלום, וישולם לפרקליט שכר ראוי בגין העבודה שביצע עד להתנתקות. לא תוכח סיבה הוגנת, כפי האמור לעיל, יזכה הפרקליט המודח לפיצויי קיום. 6. בענייננו, מעולם לא נטען ע"י הנתבעת כי השירותים המשפטיים שניתנו על ידי התובעת לא היו לשביעות רצונה, ומשכך אבד האמון בה. לא נטען, חלילה, כי הנתבעת לא ביצעה את מלאכתה במיומנות הדרושה או בקצב הדרוש. אף אין מדובר בפרוייקט שלא יצא אל הפועל, או בפרוייקט הצובר הפסדים. ההיפך הוא הנכון. עסקינן בפרוייקט יוקרתי שאט אט קרם עור וגידים והגיע לשלב של מכירת עשרות דירות. הקשיים הפיננסיים שהתגלו בשלב מסויים, ושלא היו קשורים כלל לתובעת, לא עצרו את הפרוייקט, והנתבעת התגברה עליהם, ומכל מקום, הבנק המלווה לא העלה כל טרוניה בקשר לתובעת, אשר שכרה לא שולם לה ממילא ע"י קופת הנתבעת, כי אם ע"י רוכשי הדירות. התירוץ העובדתי היחידי שניתן על ידי הנתבעת, התייחס לרצונה לחסוך ולצמצם את הוצאותיה. סמנכ"ל הנתבעת, מר רביבי, שנכנס לתפקידו ביוני 2006, חודש לפני הפסקת עבודתה של התובעת בפרוייקט, ואשר הגה את הרעיון לנגוס בשכר עורכי הדין ולהעבירנו לקופת החברה, טען בתצהיר עדות ראשית מטעמו: "...מצבו הכלכלי של הפרוייקט בטווח הזמנים שבין השנים 2004 ועד יוני 2006 היה קשה ביותר והוא עמד בפני כיליון...מצב זה הצריך קיצוץ מהותי ונרחב בתקציב הפרוייקט והתארגנות מחדש לצורך הבטחת המשך קיומו. על רקע זה...החליטה חברת הניהול החדשה של הפרוייקט, בין היתר, שלא לשכור את שירותיה המשפטיים של התובעת." (סעיף 9 לתצהיר) וכפי שאישר במהלך הדיון: "ביולי 06 התקיימה פגישה, במסגרתה הודענו להם שהפרוייקט נקלע למצב כספי קשה מאד שחייב קיצוצים, על רקע זה הודענו להם שלא נוכל להמשיך את אותו קשר שהיה איתם, ככל שהיה" (עמ' 105 שורות 4-5) וכן: "ש. הרי שכר הטרחה של התובעים משתלם מתוך שכר הטרחה בגען הוצאות משפטיות שהדיירים היו אמורים לשלם, זה לא יצא מכיסכם בכלל, איך חסכתם פה כסף? ת. הכסף בגין הוצאות משפטיות שולם לחברה ע"י הקונים, מן הסתם אם החברה מעבירה לעורכי דין פחות, היא חוסכת כסף. ש. החברה רצתה לגלגל לכיסה את שכר הטרחה של עורכי הדין? ת. במילים אחרות, החברה רצתה לשרוד, להשלים את הפרוייקט והיא עשתה את כל מה שנדרש לכך. במסגרת זו החברה גבתה שכר טרחה וביקשה להעביר לעורכי הדין חלק מופחת". (עמ' 106 מול השורות 1-7) 7. אין מדובר בנימוק הגון המצדיק הפסקת התקשרות חד צדדית, כי אם בהנמקה כללית ריקה מתוכן ספציפי, היכולה להיטען בכל התקשרות, ואשר אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה. בפסק דין קורפו לעיל, הופסקה ההתקשרות על ידי בעלי הקרקע בטענה שהיזמים דורשים "שולחן נקי" ואפשרות להתקשר עם פרקליט משלהם. אף על פי כן, דחה בית המשפט טיעון זה, בקובעו: "אין לראות, לטעמנו, את הפסקת ההתקשרות על ידי סורוצקין כהתנהגות העולה בקנה אחד עם חובתו לנהוג בתום לב כלפי המערערים. כפי שעולה מקביעת בית המשפט קמא, הפסקת ההתקשרות לא בוצעה בשל אי שביעות רצון של המשיבים מעבודתם של המערערים. לפיכך אין לקבוע כי יסוד האמון אותו ביקשה הלכת בייניש-עדיאל לשמר אבד... דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחוייב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה." 8. עורכי הדין השותפים בתובעת עשו את מלאכתם נאמנה, ומכל מקום, והדבר אינו מובן מאליו, לא הושמעה כלפיהם כל טרוניה באשר לטיב השירות המשפטי שניתן על ידם. בישיבת קדם המשפט הצהיר בא-כוח הנתבעות, בהגינותו: "לשאלת ביהמ"ש אני משיב שאין טענה לטיפול רשלני או לא טוב אחר של התובעת, אני לא מכיר טענה כזו" (עמ' 3 מול השורות 9-10). במהלך שמיעת הראיות אמנם ניסה מצהיר הנתבעת להבאיש במידה מסויימת את ריחה של התובעת, בהעלותו טענה, שלא בא זכרה בכתבי הטענות של הנתבעת, אף לא בתצהיר מטעמו, בדבר יחסים הדוקים מדי בין התובעת לבין דירום וראובני, אולם משחזר בו מניסיון זה בהצהירו שלא יטען "אי שביעות רצון מפעילות התובעת", מתייתר הצורך להתייחס לכך. הפרוייקט הבשיל והצליח, והדירות נמכרו. בעלי השליטה הנוכחיים, שרכשו את מניות דירום, לא העלו כל דרישה לחילופי פרקליטים עת רכשו את מניות הנתבעת, ואין לכך כל אזכור, ולו ברמת רמיזה, במסמכי ההתקשרות. גם הבנק המלווה, שליווה את הפרוייקט עת התגלעו הקשיים, לא העלה כל דרישה הקשורה לתובעת. יתרה מזאת, בהפסקת עבודת התובעת לא נחסכו עלויות כלל וכלל. השירות המשפטי שניתן ע"י התובעת, לא עלה לנתבעת ולו גם פרוטה שחוקה אחת. בהסכם עם רוכשי הדירות הופיע סעיף ברור וחד משמעי, שלא היה נתון לשום משא ומתן, לפיו נושאים הרוכשים בשכר טרחתה של התובעת בשיעור 1.5% בתוספת מ.ע.מ. בהפסקת שירותיה של התובעת, ובהעברת סיום הטיפול המשפטי לעורכת דין שכירה, לא צמצמה הנתבעת עלויות, כי אם ראתה בכך דרך להגדיל את רווחיה, שהרי בכל מקרה השכר היה משתלם כולו ע"י הרוכשים. הנתבעת חמדה את שכר טרחתה של התובעת וביקשה לנכס אותו לעצמה ולהעבירנה לקופתה. בהפסקת ההתקשרות עם התובעת הגדילה הנתבעת, למעשה, את מחירה של כל דירה ב- % 1.5, כשמנגד, הוצאתה המקבילה התבטאה בתשלום שכר עבודה לעורכת דין שכירה. התנהגות הנתבעת חוטאת באופן בלתי מתקבל על הדעת למידת ההגינות, שהרי התובעת ביצעה במשך כעשר שנים את המלאכה האפורה והמייגעת הכרוכה בייזום פרוייקט מקרקעין, והמתבטאת בעיקר במאבקים מול הרשויות ובבירוקרטיה אינסופית: תיקוני תב"ע, רשויות תכנון, מס רכוש, מס שבח, היטלי השבחה, מינהל ההנדסה, פיקוח על הבניה, רשם המקרקעין, וכיוצ"ב. מדובר בטיפול משפטי/בירוקרטי המצריך ידע וניסיון רב, כמו גם מוניטין, ובודאי שאינו יכול להתבצע ע"י עורכת דין שכירה. משהגיעה העת לקצור את הפירות, ולהשלים את השלב הקל יותר בטיפול המשפטי, והמתבטא ברישום בית משותף והעברת היחידות על שם רוכשיהן, מושלכת התובעת הצידה, ואין חפצים עוד בשרותיה. המסקנה המתבקשת היא שעבודת התובעת הופסקה ע"י הנתבעת רק מכיוון שזו מצאה אופציה זולה יותר, המגדילה את רווחיה, ומשכך אין הנתבעת יכולה לחסות תחת כנפי הלכת בייניש, וכפועל יוצא זכאית התובעת לפיצויי ציפיה. ה. שכר הטרחה הנוהג/ הראוי. 1. מאחר וקבעתי כי אמנם נערך הסכם כלשהו בעל פה בין התובעת לבין בעלי השליטה המקוריים בנתבעת, אך לא הוכחה הסכמה ספציפית באשר לשיעור שכר הטרחה, מאחר וההסכם עם דירום, המחייב, כפי הקבוע לעיל, את הנתבעת, שונה מעת לעת, ומאחר והתובעת זכאית לפיצויי ציפייה בגין ההשתכרות שנמנעה ממנה, יש לבחון מהו שכר הטרחה המקובל והנהוג בעניינים כגון אלו, ולפיו יגזר הפיצוי. 2. התובעת טוענת כי בגין השירותים המשפטיים שנתנה במשך העשור, אמור היה להשתלם לה שכר המתבטא ב-1.5% מסכום כל היחידות שאמורות היו להימכר בפרוייקט, בתוספת מ.ע.מ., בהתאם לנוהג המקובל בענף בכל הנוגע לתעריפי שכר טרחת עו"ד בעסקאות מקרקעין מן הסוג ובהיקף נשוא ענייננו, מה גם שזה היה השיעור המוסכם. הנתבעת טוענת שהשכר הראוי מתבטא ב- 1% בלבד. בפני ביהמ"ש העידו, מלבד עורכי דין השותפים בתובעת ואשר טפלו בפרוייקט, ואשר גרסו כי כך הוסכם וכי כך גם נהוג, גם שני עדים מומחים: עו"ד יוסף גרנות - מטעם התובעת, ועו"ד דורון - מטעם הנתבעת. 3. ממקבץ העדויות הנ"ל, כולל עדויות המומחים, עולה כי אין מחלוקת בדבר אופן התשלום. המקובל בענף הוא שעורך הדין המטפל בפרוייקט מקרקעין מראשיתו ועד סופו, איננו מקבל שכר טרחה מיוחד עבור העבודה הראשונית, שהיא לב העניין, והמתבטאת ברכישת הנכס, טיפול מול רשויות התכנון ומול רשויות המס, טיפול מול הרשות המקומית, תכניות, רישום וכו', אלא שכרו נדחה, והוא משתלם לו רק משהפרוייקט מבשיל, קורם עור וגידים, ומגיע לשלב הסופי של מכירת הדירות לרוכשים. כן הוברר כי בהתאם למקובל, הקבלן ו/או היזם אינם נושאים בשכרו של עורך הדין, וזה משולם לו ע"י הרוכשים, כאשר מבחינתם מדובר בתנאי בל יעבור שלא ניתן כלל למיקוח. 4. בעוד שאין מחלוקת, כאמור, בשאלת אופן תשלום שכר הטרחה, חלוקים הצדדים באשר לשיעורו. מעדויות עורכי הדין יצחק וקורן, כמו גם מחוות דעתו של מומחה התובעת, עולה כי שכר טרחה בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ מערך הדירות, הינו תעריף מקובל, ומכל מקום לא היווה בעת הרלוונטית, שיעור חריג או יוצא דופן. מומחה הנתבעת סבור, לעומת זאת, כי הטיפול בפרוייקט בארי "לא היה מסובך כלל ועיקר ונעשו בו הדברים המקובלים והשגרתיים", וכי תהליך רכישת המקרקעין היה "פשוט יחסית", הואיל והקרקע נמכרה במכרז. המומחה סבור כי הגם שתקרת השכר, כמקובל בענף, הינה אכן 1.5% מסכום המכירות, הרי שכר טרחתו של עו"ד בישראל בגין פרוייקט מקרקעין בסדר גודל של הפרוייקט נשוא ענייננו "נע בסביבות 1% מתוך תקבולי המכר", וזאת לאור פשטות הטיפול המתבקש וגודלו של הפרוייקט. לדעתו, קיימת קורלציה הפוכה בין היקף הפרוייקט לבין שיעור שכר הטרחה שישולם בגינו, באופן שככל שמסת הדירות עולה, כך מתרחק שכר הטרחה מהשיעור המקסימלי הידוע כתקרה, והמתבטא ב-1.5%. 5. העובדה שבשלב מסויים תוקן הסכם דירום באופן שאחוז שכה"ט הופחת מ-1.5 ל-0.9, הגם שלאחר מכן הוחזר לקדמותו, אינה ברת השפעה על החישוב, שכן קיבלתי את הסברי התובעת לפיהם בשלב מסויים הסכימה להפחתה של 0.6% משכרה, על מנת לממן את הפיצוי שאמור היה להשתלם לעו"ד שגב, שדרש אף הוא את ליטרת הבשר מן הפרוייקט, והגיש כנגד דירום תביעת שכ"ט. כן קיבלתי את הסברי התובעת לפיה בשלב מסויים ויתרה משפחת ראובני על השתתפותה של התובעת בשכר טרחתו של שגב, או שהניכוי הסתיים, כך ששיעור שכרה הושב לקדמותו, דהיינו ל-1.5%, וכפי עדות עו"ד יחיאל: "הסכמנו 0.9 על מנת שראובני הוא יוכל לגבות מה שהוא שילם לשגב. מאחר שהיה ויתור מצידו של ראובני להחזיר לו את ה-0.6 שנקבל רק 0.9 אז המכתב הזה מחזיר את האחוז כפי שהיה ל-1.5%, זה הכל." (עמ' 22 שורה 25) 6. לטעמי, נקודת המוצא הראויה לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובעת הינה שכר בשווי של 1.5% מערך הדירות, כשיטת התובעת, ולא 1% מערך הדירות, כשיטת מומחה הנתבעת. אינני שותפה להערכת מומחה הנתבעת, אשר סבור כי בשל היותו של הטיפול הנדרש "פשוט ולא מסובך" יש להוריד את התעריף מ- 1.5% ל- 1% בלבד. מקבצי המסמכים שהוגשו לי ע"י התובעת מוכיחים כי אין מדובר בטיפול פשוט כלל ועיקר, וכי קשה לנקוב בשמה של רשות ציבורית עליה ניתן היה לדלג במירוץ לקבלת היתרי הבניה המיוחלים. הטיפול השתרע על פני כל תחום אפשרי, החל מרשויות התכנון וכלה ברשויות המס. סביר להניח כי כגודל הפרוייקט, כן גודלו של היקף הטיפול המשפטי הנדרש עד אשר הבניין יהא ניצב על תילו, ומשכך אין מדובר בהכרח בקורלציה הפוכה . 7. התבוננות על הפרוייקט במשקפיים קצרות ראיה, המסוגלות לראות רק לטווח קצר, דהיינו, רק את שנת 2006 ואילך, תוך השחרת המראה המשקף את העשייה במשך עשר השנים שחלפו, חוטאת להגינות. שכר המתבטא ב-1.5% מכלל דירות היוקרה, נראה אולי למתבונן מן הצד כ"מכרה זהב," והעין המתבוננת צרה מלהשלים עמו. יש לזכור כי במשך עשור ביצעה התובעת עבודה כריה אפורה במכרה, וזכותה לקבל את השכר שאמור היה להשתלם לה בגין עבודתה זו, כפי המקובל. ו. שיעור ההפחתה: הגם שהתובעת זכאית לפיצויי ציפייה, יש לנכות מהם, כמקובל, את אותו חלק של שכר הטרחה המגלם את העבודה שטרם בוצעה על ידה, וכפי שנהוג לומר, "נחסכה" ממנה. על חובת הניכוי אין חולק. המחלוקת נסבה סביב שיעור הניכוי. לטענת התובעת, יש לנכות משכר טרחתה סכום שווה ערך ל- 500 דולר לדירה, המגלם, לשיטתה, את שווי העבודה שנחסכה ממנה, והמתבטאת ברישום הבניינים כבתים משותפים בלשכת רישום המקרקעין, וברישום הדירות על שם רוכשיהן, כעולה מחוות-דעתו של עו"ד יוסף גרנות. מנגד, נסמכת הנתבעת, על חוות-דעתו של עו"ד יגאל דורון, לפיה השכר הראוי שאמור היה להשתלם לתובעת מלכתחילה מתבטא ב- 1% בלבד, ומכיוון שהתובעת קיבלה בעבר, בגין הדירות שנמכרו באמצעותה עד לשנת 2006, שכר טרחה מקסימלי בשיעור של 1.5%, הרי לפנינו גביית יתר של מחצית האחוז בכל דירה ודירה, אשר די בה כדי לכסות באופן מלא את השכר הראוי לו היא היתה זכאית התובעת לו טיפלה בפרוייקט עד תומו. מכאן, שלשיטת הנתבעת, לא מגיע לתובעת כל פיצוי בגין שכר הטרחה שנמנע ממנה, משכבר גבתה אותו בעבר בשלמותו, אף יותר מכך, ומשכך אין לדבר על ניכוי. משדחיתי את גרסת הנתבעת, לפיה הבסיס לחישוב השכר הראוי הינו 1% בלבד, וקבעתי כי הבסיס הנכון הינו 1.5%, ממילא נופלת גם הטענה בדבר גביית יתר של מחצית האחוז, האמורה לכסות את הפרשי השכר עבור התקופה המאוחרת. במקביל, גם אינני מקבלת את שיטת התובעת לניכוי המתבטא ב- 500 דולר בלבד, גם מחמת העדר אחידות בחישוב, וגם מחמת היותו של הסכום המוצע נמוך מדי. כשם שהתובעת מחשבת את שכרה, וכך אכן מקובל, לא לפי מספר שעות העבודה שהושקעו על ידה בפועל, אף לא לפי כימות השכר בגין כל עבודה ועבודה שנעשתה על ידה, כי אם על דרך נגזרת אחוזית משווי הממכר, כך יש לחשב את ערך הניכוי בגין עבודה שלא בוצעה על ידה, באופן שזה אף זה ייגזרו ממחיר הדירות. זאת ועוד, בנוסף לעבודה שנחסכה מן התובעת בכל הנוגע לרישום הבניינים כבתים משותפים ולאחר מכן, רישום היחידות על שם רוכשיהן, אף ניהול משא ומתן עם הרוכשים החדשים ובאי כוחם, ודיווח למס שבח, נחסכה מהתובעת עבודת הליווי המשפטי של הנתבעת בכל הנוגע לשלב השני של הפרוייקט, כולל המשא ומתן מול בנק הפועלים עד לחתימת הסכם הליווי השני. אני מעריכה את שווי העבודה שנחסכה מהתובעת כאמור בחצי (0.5) אחוז, כך שלאחר ניכויו, תהא התובעת זכאית לפיצויי קיום בשיעור 1% מכלל המכירות שבוצעו לאחר הפסקת העסקתה. ז. החישוב 1. בנושא זה לא הקלו עלי בעלי הדין את המלאכה. בתביעתה, עתרה התובעת לשלם לה פיצוי בסך של 6,406,425 ₪, המבטא 1.5% ממחיר היחידות שנמכרו בפרוייקט לאחר הפסקת העסקתה, וכן הפרשי שכר עבור שתי דירות, ששולם, על פי הנטען, בחסר. במהלך הבאת הראיות התמקדה התובעת בסוגיית החבות, ולא הרבתה פרטים אודות מספר הדירות שנמכרו מאז עזבה את הפרוייקט, וערך התמורה ששולמה עבורן. בעתירתה החלופית ביקשה, אמנם, התובעת לחייב את הנתבעת במתן פרטים אודות המכירות, ולחייב אותה לשלם לה 1.5% מהסכום הכולל שיוסק מהנתונים שיימסרו, אולם לא ניתן לסיים באופן זה את ההליך, שהרי הדיון בתביעה לא התנהל כתביעה למתן חשבונות. הדיון לא פוצל לשאלת החבות בלבד, ובית המשפט שמע את כלל הראיות. יתרה מכך, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני ביום 18.4.10, הודיע בא-כוח התובעת כי הוא מתנגד לפיצול הדיון, וכדבריו: "אינני מסכים לפצל את הדיון ולדון קודם לכן בשאלת היריבות, אני רואה את הבעיה המרכזית כבעיית היריבות..." (עמ' 3 מול השורות 1-2). תביעתה של התובעת אף הוכתרה בכותרת: "מהות התביעה: אכיפת הסכם/כספית, סכום התביעה: 6,406,425 ₪", להבדיל מעתירה למתן חשבונות. הדעת נותנת כי הצדדים התכוונו כי בית המשפט ייתן פסק דין סופי בתובענה, להבדיל מהחלטה שעניינה צו למתן חשבונות, הפותחת פתח להתדיינות נוספת בנושא כימותו הכספי של הפיצוי. משכך, נברתי בראיות על מנת לאתר את העוגנים שיהוו בסיס לחישוב פיצויי הקיום המגיעים לתובעת, באופן שחסר בנתון כזה או אחר, הדרוש להכרעה, יקבל את המשקל המתאים לפי דיני הראיות ולפי זהות הנושא בנטל ההוכחה. 2. בראשונה ניסיתי לכמת את התשלומים ששולמו לתובעת בגין תקופת העבר, עד להפסקת עבודתה, וזאת מכיוון שהנתבעת טענה כי מדובר בסכומי עתק המהווים פיצוי מלא, מעל ומעבר, גם בגין הדירות שלא נמכרו על ידי התובעת. הראיות והעדויות לא נותנות מענה לשאלה זו, ולא הוברר לי באופן המניח את הדעת, מהו הסכום הכולל של התשלומים ששולמו לתובעת עד להפסקת העסקתה בפרוייקט. גם מומחה הנתבעת, עו"ד יגאל דורון, לא ידע לנקוב בסכומים שגבתה התובעת בעבר, והוא ציין בחוות דעתו : "יצויין כי מהחומר שבפני לא ברור מהו שכר הטרחה שנגבה ע"י התובעת בפרויקט, עובר לסיום העסקתה (לתצהירים מטעם התובעת צורפו חשבוניות באופן מדגמי). לפי מידע שנמסר ע"י ב"כ הנתבעת, התובעת גבתה עד עתה שכ"ט בגין כ- 50 דירות (והוא כולל את המקדמות)". (סעיף 4.9 לחוות הדעת) הנה כי כן, טענת הנתבעת לפיה הסכומים ששולמו לתובעת בעבר, מכסים גם את התקופה האחרת, נותרה מעורפלת ותלויה על בלימה. 3. הנתבעת הרבתה לחקור את עדי התובעת באשר למקדמות שקבלה התובעת בתקופת העבר, ללא סימון "שורה תחתונה", וללא הצבעה על המסקנה המתבקשת מחקירות אלו. מצירוף אמירה לראיה, הסקתי כי המקדמות, ככל ששולמו לתובעת, קוזזו בפועל מהשכר שהשתלם לה במועד מאוחר יותר עם מכירת הדירות, ומשכך לא קיים תשלום עודף. בהסכם דירום מוזכרות מקדמה בסך של 150,000 $ וכן מקדמות חודשיות בסך 8000$, האמורות להיות מקוזזות משכר הטרחה שישתלם לתובעת ע"י הרוכשים בבוא העת, אם כי במכתב מיום 14.11.02 צויין כי המקדמות ששולמו לתובעת לא תקוזזנה. מעדותו של עו"ד קורן ניתן להסיק כי אמנם שולמו לתובעת מקדמות, וכי התשלום נעשה, ככל הנראה ולדעתו, על ידי דירום, אולם אלו קוזזו מהשכר שהשתלם לה אח"כ על ידי בארי, וכדבריו: "המכירות הצפויות מהמכירות הדירות היו צפויות להיות יותר מאוחר ובינתיים הקדימו לנו תשלום זה הכל. שהתשלום נעשה על ידי זה שבעצם בארי היתה צריכה לשלם לנו את זה, אבל הקדימו את זה, ז"א דירום מימנה לבארי את זה בצורה כזו שהיא העבירה לנו... התשלום הזה שאנחנו קיבלנו יורד משכ"ט שקיבלנו מבארי, זה בעצם מוחזר על ידנו, זה היה מן הקדמה של תשלום מבחינת בארי וזה נוכה מתשלום שכ"ט שהיינו אמורים לקבל בהמשך." (עמ' 63 לפרוטוקול). בכרטסת הנהלת החשבונות שצירף מצהיר הנתבעת לתצהירו (נספחים כ"ו, כ"ז) מופיע סכום של 104,330.77 ₪, שלכאורה שולם לתובעת ( רשום- "י. יחיאל"), ולידו הערה בכתב יד: "קיזוז מקדמה עפ"י סעיף 3.3 להסכם", רישום המרמז שמקדמות ששולמו אכן קוזזו. גם בחשבונית מספר 7840 מיום 10.4.00 ע"ס 122067.00 נרשם כי התשלום נעשה לאחר "קיזוז מקדמה עפ"י סעיף 3.3 להסכם" - ראיה נוספת המעידה כי הקיזוז נעשה. מכל מקום, הנתבעת לא טענה שהמקדמות שולמו ביתר, והעד היחיד מטעמה לא היה בקיא כלל בהתחשבנות בתקופת העבר. אצא, איפוא, מנקודת הנחה לפיה, קבלה התובעת 1.5% + מ.ע.מ מכלל המכירות עד ליולי 2006, ואם שולמו לה מקדמות, הרי אלו קוזזו במלואן מהתשלומים שקבלה, ומכל מקום, לא קיימת גביית יתר בגין תקופת העבר. לא התעלמתי מטענת התובעת ליתרת חוב המגעת לה בגין מכירת 2 הדירות האחרונות בשנת 2006, בגינן שולם לה רק 1%- לגבי הדירה האחת, ו 1.25% - בגין הדירה השניה, אך בהעדר נתונים מספקים, כמו למשל מחיר הדירות, ובהתאם לאמור לעיל, לא נותר לי אלא להניח כי החסר מבטא קיזוזי מקדמות ו/או השלמת התחשבנות קודמת. 4. זמן לא מבוטל הקדישה הנתבעת בחקירותיה הנגדיות, גם לשאלה אם קוזזו משכרה של התובעת התשלומים בגין השתתפותה בשכרו של עו"ד שגב. מעדותו של עו"ד קורן ניתן להסיק כי התשלומים אכן הופחתו, פחות או יותר: "...יכול להיות שבאותה תקופה לא נגמר הקיזוז של שכר הטרחה, נשארו איזה שאריות, לכן עזרא חכשורי הוסיף את זה בשולי המכתב. למען הזהירות כתבתי לאור הערתך דלעיל, אי הויתור יהיה הדדי אבל לא נכנסנו לזה. אף אחד לא נכנס. הוא לא פירט איזה חוב ואני גם לא נכנסתי לזה דרך אגב." (עמ' 61 שורה 6 ואילך) וכן: "... שבהתחשבנות הזאת שכל פעם שהיינו מקבלים שכ"ט, הם היו מורידים את השתתפות שלנו בשכ"ט שגב, יכול להיות שנשארה איזשהי יתרה באותה תקופה" (שם, עמ' 30 ואילך). גם להתחשבנות זו, לא תהא כל השפעה על חישוב הפיצוי. אף הוכחת החוב שהגישה התובעת למפרק חברת דירום, שהוגשה כראיה ע"י הנתבעת, אינה אמורה להשפיע על סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובעת, משהנתבעת הצהירה מפורשות כי ראיה זו הוגשה על ידה רק על מנת להמחיש את אבחנתה של התובעת בין הגופים המשפטיים השונים, ולא על מנת להוכיח קיזוז כלשהו, שאף לא נטען בכתבי הטענות. 5. לצורך קביעת גובה הפיצוי, הנחתי כי הצדדים יציגו בפני נתון בדבר מספר היחידות שנמכרו בפרוייקט לאחר עזיבת התובעת, וכן יניחו בפני חוות חשבונאית, או כל ראיה אחרת מקבילה אחרת, ממנה ניתן יהיה להסיק את שווי כלל המכירות. לא כך היה. סוגיית ערך הדירות שנמכרו לא זכתה למענה מספק, וגם בו רב היה הנסתר על הגלוי. ההתייחסות הישירה, הכמעט בלעדית, לשווי הדירות שנמכרו לאחר עזיבת התובעת, ממנו אמור היה בית המשפט לקבוע את נגזרת הפיצוי, מובאת בתצהירה של עו"ד איריס אוסטרובסקי-שילה, שותפה בתובעת. בסעיף 11 לתצהירה ציינה עו"ד אוסטרובסקי כי עד להפסקת ההתקשרות נמכרו באמצעות התובעת, 57 דירות, אך לא צויינה, משום מה, את מספר הדירות שנמכרו לאחר מכן, נתון שמן הסתם ניתן היה לברר במסגרת הליכי הביניים. בסעיף 13 ו-14 לתצהיר לעיל, מתייחסת ע"ד אוסטרובסקי לסוגיית שווי הדירות שנותרו למכירה לאחר ביטול העסקתה של התובעת, ואומרת: "למעשה, נכון למועד ניתוק היחסים בין הצדדים, נותרו בפרויקט יחידות למכירה, בשטח כולל של כ-12,600 מ"ר (נתון זה נגזר מהיתרי בניה אשר ניתנו לפרויקט, תוכנית בניין עיר הרלוונטית ואף מפרסומים בעיתונות אשר יזמה המשיבה)... היחידות בפרויקט נמכרו במהלך השנתיים החולפת (בהתאם למידע המצוי בידינו ולפי הפרסומים בעיתונות) במחיר ממוצע של כ-8,000$ למ"ר. על כן, התמורה הצפויה מהפרויקט עומדת על סך של כ-100,800,000$, מתוכו מגיע לתובעת בגין שכר טרחתה סך של 1,512,000$ בתוספת מע"מ." זוהי העדות המרכזית ממנה גזרה התובעת את סכום התביעה המסתכם ב-6,406,425 ₪. ניתן היה לצפות כי בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת תובא התייחסות לסכומים הנקובים לעיל, תוך הכחשתם ו/או תוך הצגת סכום נגדי, המשקף, לדעת הנתבעת, את הסכום הריאלי בו נמכרו ו/או אמורות היו להימכר יתר הדירות לאחר עזיבת התובעת את הפרוייקט. לא כך היה. התצהיר היחיד שהוגש מטעם הנתבעת מתאפיין בשתיקה רועמת בסוגייה זו. לא מצוייה בו כל התייחסות למספר היחידות בפרוייקט שנמכרו לאחר עזיבת התובעת, לא מצוייה בו כל התייחסות באשר לשווי הכולל של היחידות שנמכרו, אף לא הכחשה כללית של הסכומים שננקבו בתצהירה של עו"ד אוסטרובסקי. יתרה מזאת, עו"ד אוסטרובסקי כלל לא נחקרה בחקירה נגדית בנושא זה, באופן שגרסתה לעניין הערכת שווי הדירות שנמכרו, לא נסתרה כלל וכלל. הוא הדין בסיכומים שהוגשו מטעם בעלי הדין. התובעת הקדישה בסיכומיה פרק מיוחד לחישוב הפיצוי המגיע לה, ואשר כומת כנגזרת מסכומי המכירות הנטענים, בהתבסס על תצהירה של עו"ד אוסטרובסקי. גם הסיכומים שהגישה הנתבעת שותקים בסוגיה זו, ולא אומרים דבר. אין מנוס, איפוא, מהפעלת הכלל הראייתי הבסיסי הקובע כי הימנעות מהבאת ראיה הנמצאת בידיעתו ו/או בשליטתו של בעל הדין, או אמורה להימצא בידיעתו ושליטתו, פועלת לחובתו ומקימה את ההנחה כי גרסת הצד שכנגד הינה נכונה, מה גם שבנושא זה, אף לא הושמעה הכחשה. לאור שתיקתה המוחלטת של הנתבעת בסוגיית ערך היחידות שנמכרו בפרוייקט לאחר עזיבת התובעת, ולאור הימנעותה מהבאת ראיה בעניין זה, אף לא גרסה נגדית, לא נותר לי אלא להניח כי הערכת התובעת בדבר שווי הדירות שהיו אמורות להימכר לאחר עזיבתה את הפרויקט הינה נכונה, אולי אף צנועה יותר מן הערך בו נמכרו בפועל. 6. התובעת עתרה לחייב את התובעת בתשלום סך של 6,406,425 ₪ בתוספת מ.ע.מ, אולם לא שילמה אגרת משפט על סכום המ.ע.מ. סכום התביעה חושב לפי הסך 6,383,664 ₪- המשקף נגזרת אחוזית מערך הדירות, בתוספת הסך 22,761 ₪- המגלם את יתרת תשלום שכר טרחה בגין 2 הדירות האחרונות ששולם בחסר (סעיף 43 סיפא לתביעה), ובסך הכל 6,406,425 ₪. אתעלם, איפוא, מהדרישה לתוספת מ.ע.מ, משרכיב זה לא נכלל בסכום התביעה. מאחר והסך 6,383,664 ₪ משקף נגזרת של, 1.5%, מאחר וקבעתי כי הפיצוי ישולם לפי 1% בלבד, ומאחר ודחיתי את הדרישה להפרשי שכר בגין תקופת העבר, אני פוסקת לתובעת שני שליש מהסכום הנ"ל, דהיינו, 4,255,776 ₪. שכר טרחהבגין בהליך שבפני, ייפסק לזכות התובעת במשורה, וזאת מכיוון שלו ניסחה התובעת, כמצופה ממשרד עורכי דין, את הסכם שכר הטרחה כדבעי, כפי שצריך היה לנסחו, דהיינו, היתה מוסיפה את הנתבעת כצד לו, אף מוסיפה תנאי המסדיר את התשלום במקרה של הפסקה חד צדדית של יחסי העבודה, לא היינו מגיעים עד הלום. התוצאה: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,255,776 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה. כן תשלם הנתבעת לתובעת שני שליש מאגרות המשפט, בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלום כל מחצית ומחצית. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח, אשר ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין, אם לא ישולם תוך 30 יום. עורך דיןמקרקעיןשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה