סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מסדיר מצב של עסקאות נוגדות במקרקעין בקובעו: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב - זכותו עדיפה." בהלכת גנז ( ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ז נז (2), 385) נפסק כי התחרות בין שתי זכויות הנ"ל תוכרע על פי מבחן תום הלב, כאשר הבכורה היא לעסקה הראשונה, אלא אם נתקיימו בקונה השני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 9 הנ"ל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תום לב בעסקאות נוגדות במקרקעין: 1. לפניי תביעה לסילוק ידה של מקורות חברת מים בע"מ (להלן "מקורות") מתחנה לשאיבת מים הנמצאת מזה כחמישים שנה בכפר ירכא, ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה על ידה במקרקעין שעליהם בנויה התחנה. 2. העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן: ביום 30.9.62 רכשה מקורות ממשפחת רמאל, שטח של כ- 1,100 מ"ר בחלקה זמנית 9 בגוש 18886 בכפר ירכא, לצורך הקמת מתקן לשאיבת מים (להלן "הקרקע" או "השטח שבמחלוקת") . בסמוך לאחר הרכישה, ולאחר קבלת כל האישורים הנדרשים לרבות היתר בניה כדין, הקימה מקורות תחנה לשאיבת מים על הקרקע הנקראת "תחנת גו'ליס", ובה הוצב מתקן לשאיבת מים שדרכו עוברים כל קווי היניקה והסליקה לבריכות גו'ליס. התחנה מהווה מבנה בולט לעין אשר גודר בגדר גבוהה, ומאז ועד היום, דהיינו במשך כחמישים שנה, היא מספקת מים לכל ישובי ותושבי האזור. 3. לימים (במועד שלא הוכח), פוצלה חלקה זמנית 9 לחלקות זמניות 9 ו-9א', כאשר תחנת השאיבה מוקמה בשלמות בתוך חלקה 9א' (להלן "חלקה 9א'"). 4. לקראת סוף שנות הששים, עבר האזור הליך של הסדר מקרקעין, ובין מדינת ישראל לבין משפחת רמאל נפתח תיק הסדר בקשר לתביעות בעלות במספר חלקות בגוש 18886, וביניהן חלקה 9א' הנ"ל (תיק הסדר מס' 319/ירכא). 5. במהלך שנת 1969 הגישה מקורות במסגרת תיק ההסדר, בקשה בדרך המרצה שבה עתרה להצהיר על זכות הבעלות שלה בקרקע, הנמצאת כאמור בחלקה 9א' הנ"ל, ולצוות על פקיד ההסדר לקרקעות לרשום את זכותה הנ"ל בפנקס המקרקעין החדש (ה"פ 39/69). 6. ביום 31.3.74 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט בכור) תוקף של פסק דין להסדר פשרה שהושג בין הצדדים, ואשר על פיו סוכם, בין היתר, כי חלקה 9א' תרשם על שם מדינת ישראל, בכפוף להתחייבותה של האחרונה להחכיר למקורות את הקרקע. וכך נכתב בפסק הדין: "בתביעה זו צורפה מקורות חברת מים בע"מ כצד ג' ולגביה הצהיר נציג המדינה שהמדינה מתחייבת לתת לחברה זכות חכירה על 1100 מ"ר מתוך החלקה 9א' בגוש 18886" 7. הסכם חכירה כאמור לא נחתם בין מקורות לבין מדינת ישראל מסיבות שלא הובהרו, וביום 21.6.76 ויתרה המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל") על תביעת זכות הבעלות שלה בחלקות זמניות 7(א), 8 ו- 9א' (המהוות ביחד חלקה סופית 16 בגוש 18886 ואשר תיקרא להלן "החלקה") לטובת חברת הימנותא בע"מ (להלן "הימנותא"), אם כי בהצהרת הויתור נפקד איזכור ההתחייבות שנטלה על עצמה להעניק למקורות זכות חכירה בקרקע (הצהרת הויתור צורפה כנספח ג' לתצהירה של גב' קורן נ/5). 8. בעקבות הויתור הנ"ל, ולאחר סיום הסדר הזכויות במקרקעין של גוש רישום 18886, נרשמה הימנותא ביום 3.8.76 כבעלים של החלקה בשלמות, כאשר ההגבלה היחידה שהופיעה ברישום היא זכות מעבר ברוחב של 2 מטר לטובת חלקה סמוכה. ברישום הנ"ל לא הופיע שום זכר לזכות כלשהי של מקורות בקרקע. 9. בשנים 1981 ו-1983 מכרה הימנותא את זכויותיה בחלקה לתובעות, מפעלי הנדסה קדמני בע"מ ומפעלי מתכת קדמני בע"מ, בשתי עסקאות חליפין (חילופי קרקעות) כדקלמן: הראשונה מיום 14.10.81 שבה נמכרו 2/3 מהחלקה (ראה הסכם חליפין שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעות ת/1), והשנייה מתאריך 10.10.83 שבה נמכר ה-1/3 הנותר בחלקה (ראה הסכם חליפין שצורף כנספח א' לתצהיר). 10. ביום 18.7.95 נרשמו זכויותיהן של התובעות בחלקה, בלשכת רישום המקרקעין (נספח ה' לתצהיר התובעות ת/1). יובהר כי החלקה משתרעת של שטח של כ-17 דונם, והיתה מוגדרת בלוח הזכויות כקרקע טרשית עם צמחיה טבעית. 11. בשנים 2001-2002 חפצו התובעות למכור חלק מהחלקה לאחרים, או אז התברר להן לטענתן כי תחנת שאיבת המים נמצאת בתוך שטח החלקה. 12. בעקבות גילוי זה, נפתח הליך של משא ומתן בין כל הגורמים המעוניינים (התובעות, מקורות, המינהל והימנותא) למציאת פתרון למצב הקיים, שבמהלכו, פינתה מקורות חלק מהקרקע על ידי הריסת ובניית גדר מקיפה חדשה סביב התחנה, וזאת לאחר שהסתבר כי היא מחזיקה בשטח עודף של 100 מ"ר בקרקע. 13. למרות זאת, המשא ומתן בין הצדדים לא צלח, ומשכך, הגישו התובעות ביום 25.1.07 את התביעה דנן ובה עתרו להורות על סילוק ידה של מקורות מהחלקה ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים. מקורות הגישה הודעת צד שלישי כנגד המינהל והימנותא. 14. במהלך ניהול המשפט, הומלץ לצדדים להגיע לפתרון מוסכם, אולם לצערי גם המגעים שקוימו ביניהם לא הצליחו להביא אותם לדרך המוצא. 15. העדויות מטעם התובעות העיד מר סלמאן קדמאני אשר שימש כמנהלן של התובעות בתקופה הרלוונטית לתביעה, ועו"ד זאיד כנעאן אשר ערך הסכם שכירות בלתי מוגנת לאחד העסקים שהוקמו בסמוך לחלקה. מטעם מקורות העיד מר עמיר הרמן הממלא תפקיד של מנהל מחלקת מערכות מידע במרחב צפון. מטעם המינהל העידה גב' איריס קורן המשמשת כממונה מחוזית לרישום, הסדר וספר נכסים במחוז צפון. מטעם הימנותא העיד מר הרצל כהן המכהן כיום כמנהל מחלקת עסקאות מקרקעין. 16. טענות הצדדים השתלשלות העניינים שתוארה לעיל הולידה את התביעה דנן, כאשר באמתחתו של כל צד טענות שונות כדלקמן: טענות התובעות התובעות טענו כי לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראה סעיף 6 לעיל), איבדה מקורות כל זכות שלה בקרקע, וכיום הינה בבחינת מסיגת גבול. לשיטתן, הדבר נכון במיוחד לאור העובדה שמקורות לא פעלה למימוש ההתחייבות שניתנה לה על ידי המדינה בהתאם לפסק הדין הנ"ל. עוד הוסיפו התובעות וטענו כי הן לא ידעו ולא היתה להן אפשרות לדעת על קיומה של תחנת השאיבה בתוך גבולות החלקה, הואיל ועסקאות החליפין שנכרתו בינן לבין הימנותא בנוגע לחלקה, התבססו על יחסי אמון ומבלי שהתעורר בהן הצורך בעריכת מדידות. עוד טענו כי הן רכשו את החלקה מהימנותא כשהיא נקיה מכל זכות (למעט זכות מעבר) ובהסתמך על הרישום בספרי המקרקעין, ומשכך, זכותן עדיפה על כל זכות של כל גורם אחר בחלקה לרבות מקורות. טענות הנתבעת/מקורות מקורות טענה כי היא נהנית מזכויות בקרקע, בין אם מכח זכות בעלות אשר קיבלה את ביטויה בחזקה והשימוש שנעשה על ידה בשטח במשך עשרות שנים ללא כל עוררין, ובין אם מכח זכויות שביושר, ובין אם מכח זיקת הנאה הנמשכת שנים ללא הפרעה, ומשכך אין לתובעות זכות לסלק את ידה מהקרקע. לחיזוק עמדתה הנ"ל, הפנתה מקורות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הכיר בזכות החזקה שלה בקרקע. עוד טענה כי הן המינהל, והן הימנותא, והן התובעות ידעו על החזקה והשימוש שנעשה על ידה בקרקע במשך עשרות שנים, אך הם עצמו עיניים ונהגו בחוסר תום לב בהעברת הזכויות בחלקה, תוך התעלמות מוחלטת מהזכויות שלה בקרקע. טענות המינהל המינהל טען כי מקורות לא פעלה בשקידה הראויה להבטחת זכויותיה בקרקע והתרשלה במימוש ההתחייבות שניתנה לטובתה, ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה. עוד טען כי הוא העביר את זכות הבעלות בחלקה להימנותא על כל היקפה ו/או מגבלותיה, ובכך, יצא הוא יצא ידי חובה בעניין זה. טענות הימנותא הימנותא טענה כי היא לא היתה צד להליך הסדר המקרקעין בתיק 319/ירכא ולא ידעה אודות זכויותיה הנטענות של מקורות בחלקה. עוד טענה כי היא קיבלה את החלקה מהמינהל בהסתמך על הצהרת הויתור, כשהיא נקייה מכל זכות, וכך היא העבירה אותה לתובעות, ומשכך לא מוטלת עליה כל חובת שיפוי כלפי מקורות. 17. דיון אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר הראיות שהוגש, הגעתי לידי מסקנה כי לא התובעות ו/א המינהל ו/או הימנותא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם בכל הנוגע לעסקאות שתוארו לעיל, ואשר נכרתו ביניהם תוך התעלמות מוחלטת מזכויותה של מקורות בקרקע ומהשימוש שנעשה על ידה במשך עשרות שנים, שימוש שהיה גלוי לעין וידוע לכל. במה דברים אמורים? 18. אפתח בעסקת המכר שבוצעה בין המינהל לבין הימנותא. המינהל ידע על זכויותיה של מקורות בקרקע, ותעיד על כך התחייבותו להחכיר לה את הקרקע כתנאי לרישום הבעלות בחלקה על שמו. התחייבות זו קיבלה תוקף של פסק דין כמצוין בסעיף 6 לעיל. למרות זאת, ותוך התעלמות מופגנת מפסק הדין ומההתחייבות שעוגנה בו, העביר המינהל את החלקה להימנותא ללא כל הסתייגות ו/או הגבלה ו/או זכר לזכות של מקורות בה. טענתו שלפיה זכות הבעלות שלו בחלקה הועברה להימנותא על כל היקפה ו/או מגבלותיה, טוב לה אם לא היתה מועלית, הן לאור העובדה שהיא לא זכתה לשום זכר בהצהרת הויתור שנחתמה בין הצדדים (ראה נספח ג' לתצהירה של גב' קורן נ/5) ו/או בכל מסמך אחר, והן לאור חובת הגילוי היזומה המוטלת על המינהל בנסיבות המקרה, להבדיל מהצהרות כלליות, באשר לזכותה של מקורות בקרקע. 19. יוצא איפוא שהמינהל ערך שתי עסקאות נוגדות בנוגע לשטח שבמחלוקת, האחת עם מקורות והשנייה עם הימנותא, והשאלה שנשאלת היא, זכותה של מי תגבר? זכותה של מקורות המעוגנת בפסק דין ואשר התבטאה בהתחייבות המינהל להחכיר לה את הקרקע, התחייבות שלא הגיעה לכלל מימוש באמצעות חתימה על הסכם חכירה כמתואר לעיל (להלן "העסקה הראשונה"), או זכותה של הימנותא אשר הסתיימה ברישום ראשון בפנקס המקרקעין החדש לאחר סיום הליך ההסדר (להלן "העסקה השנייה") . 20. סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן "חוק המקרקעין") מסדיר מצב זה בקובעו: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב - זכותו עדיפה." בהלכת גנז הידועה ( ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ז נז (2), 385) נפסק כי התחרות בין שתי זכויות הנ"ל תוכרע על פי מבחן תום הלב, כאשר הבכורה היא לעסקה הראשונה, אלא אם נתקיימו בקונה השני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 9 הנ"ל. 21. בענייננו, מקורות רכשה את הקרקע בשנת 1962, בתמורה מלאה מבעליה הקודמים, ובטרם עבר האזור הליך הסדר, ובסמוך לכך הקימה עליה תחנת שאיבת מים המשרתת מזה כחמישים שנה את תושבי האזור. המדובר בתחנה בולטת לעין והמגודרת בגדר גבוהה ומוצבים בה שלטים, וכדברי נציג הימנותא "אין ספק שזה מתקן שנראה" (עמ' 33 ש' 16). במשך כל אותה תקופה, נהגה מקורות בקרקע מנהג בעלים כאשר השימוש שנעשה על ידה בקרקע היה גלוי לעין וידוע לכל. למרות החזקה הבלעדית שלה בקרקע, מקורות לא שתקה על זכויותיה והגישה במהלך הליך ההסדר תביעה להכרה בזכות שלה בקרקע, "והכרה" כאמור ניתנה על ידי המדינה אשר התחייבה להחכיר לה את הקרקע כמצוין לעיל, אולם מסיבות שלא הובררו, הסכם כאמור לא נחתם בין הצדדים. בנסיבות אלה לא ניתן לייחס למקורות התנהגות בחוסר תום לב, אף אם היא לא שקדה על הוצאת ההתחייבות שניתנה לטובתה על ידי המדינה אל הפועל, קל וחומר כאשר לא הוכח מה היו הנסיבות שגרמו לאי מימוש ההתחייבות הנ"ל, קרי חתימה על הסכם חכירה כאמור. כאן המקום לציין כי לתצהיר מקורות (נ/3) צורפה טיוטת הסכם חכירה משנת 1965, בינה לבין המינהל, לתקופה של 49 שנה החל משנת 1961, אולם טיוטא זו לא השתכללה לכדי חוזה מחייב מסיבות שלא הובררו כמצוין לעיל. 22. לעומת זאת, לא שוכנעתי בקיומו של יסוד תום הלב בהתנהלותה של הימנותא בכל הנוגע לעסקה זו, שכן לא שוכנעתי כי הימנותא אשר קיבלה את החלקה מאת המדינה בשנת 1976, לא ידעה על קיומה של התחנה לשאיבת המים שהיתה קיימת בחלקה מזה 14 שנה. וכל כך למה? ראשית כי המדובר בעסקה שנכרתה בין שני גופים גדולים בעלי מנגנונים ומשאבים, המינהל מצד אחד והימנותא מצד שני, ואשר עיקר עיסוקם הוא בניהול קרקעות, ולא שוכנעתי כי עסקאות מקרקעין בין שני גופים אלה, מתבצעות על פי הצהרות בלבד כפי שניסתה הימנותא לטעון, ללא בדיקת שטח, בדיקת גבולות, עריכת מדידות וכיוצ"ב. לחיזוק מסקנה זו הנני מפנה לדברים שאמרה גב' קורן, נציגת המינהל, בעדותה כדלקמן: "ברגע שממ"י ויתר להימנותא, ההנחה היא, כפי שאנו נוהגים היום, שלפני שממ"י מקבל נכסים הוא בודק מה שקורה בשטח, כך גם הימנותא, ופה מדובר במתקן שהוא בולט לעין". (עמ' 30 ש' 32-31) (ההדגשה אינה במקור). אמנם עסקינן בעסקה שנכרתה בשנת 1976, אולם לא שוכנעתי, וגם לא הוכח, כי נוהלי העבודה שתוארו בעדותה הנ"ל של גב' קורן, לא היו חלים באותה תקופה. שנית, המדובר כאמור בתחנה לשאיבת מים הבולטת לעין והממוקמת בסמוך לכביש מוביל (ראה תצ"א ת/2), ולא שוכנעתי כי דבר קיומה נעלם מעיניה של הימנותא ו/או מעיני עובדיה ו/או מפקחיה עובר לכריתת העסקה עם המינהל. שלישית, יש לזכור כי הימנותא קיבלה את החלקה לבעלותה מהמינהל בטרם הושלם הליך ההסדר, וכאשר זכות הבעלות של המינהל בחלקה היתה מעוגנת אך ורק בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (ראה סעיף 6 לעיל). מכך ניתן להסיק כי הימנותא ידעה על זכויותיה של מקורות בקרקע ואשר עוגנו בפסק הדין הנ"ל. רביעית, ניסיונה של הימנותא לנתק את עצמה מכל ידיעה אודות קיומה של תחנת השאיבה בתוך החלקה, אפילו בעת כריתת העסקה עם התובעות (כפי שיורחב על כך בהמשך), חיזקה בי את הרושם בדבר הדרך המגמתית שבה היא נקטה על מנת להתנער מכל אחריות שלה למצב שנוצר. יודגש כי הימנותא מעולם לא פנתה אל מקורות ו/או המינהל, הן עובר לעריכת העסקה עם המדינה או עובר לעריכת העסקה עם התובעות, וגם לא אחריהן, בבקשת להסביר את קיומה של תחנת השאיבה בתוך החלקה, והדבר אומר דרשני. 23. לאור האמור לעיל, ולאור התנהלותה הנוספת של הימנותא שעליה יורחב בהמשך, לא שוכנעתי כי היא יכולה ליהנות מטענת תום לב בכל הנוגע לעסקה זו. יושם אל לב כי הימנעותו של קונה לבדוק נתונים גלויים לעין המעוררים ספקות באשר לזכותו של המוכר במקרקעין, מהווה עצימת עיניים השוללת את קיומו של תום לב ( ראה בעניין זה ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' ג'יי סטנלי סונדרס ואח', פ"ד נו (6), 832). 24. התוצאה היא איפוא, שבתחרות בין הזכויות, זכותה של מקורות בקרקע עדיפה על זכותה של הימנותא בה, מכח סעיף 9 לחוק המקרקעין. 25. קביעה זו מובילה אותנו לעסקה שנכרתה בין הימנותא לתובעות. כזכור, הימנותא מכרה את זכויותיה בחלקה לתובעות, בשנים 1981 ו-1983, במסגרת שתי עסקאות חליפין. על כן נשאלת השאלה, האם זכויותיהן של התובעות בקרקע, זכויות אשר נרכשו על ידן בתמורה מלאה ולאחר שהחלקה עברה הליך הסדר, ובהסתמך על הרישום בספרי המקרקעין, גוברות על זכויותיה של מקורות בקרקע לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין הקובע כדלקמן: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון." אקדים ואומר כי התשובה לכך הינה שלילית. גם בעסקה זו, ניסו הימנותא והתובעות לרחוץ את ניקיון כפיהם בטענה כי הם מכרו/קיבלו את החלקה ללא ידיעה על זכויותיה של מקורות בקרקע ו/או על קיום התחנה לשאיבת המים בתוך שטח החלקה. אולם אינני מקבלת טענה זו. מעיון בהסכם החליפין שנערך בין הימנותא לבין התובעות בשנת 1981 (נספח ב' לתצהיר התובעות) עולה כי ההסכם התבסס על תרשים אשר הגדיר את מיקום השטחים הנמכרים לתובעות בחלקה, במסגרת העסקה הנ"ל. דא עקא, התרשים הנ"ל לא הוגש על ידי הימנותא לתיק בית המשפט, ולא ניתנה על ידי הימנותא תשובה מניחה את הדעת להימנעות זו. טענת הימנותא כי ייתכן ותרשים כאמור לא הוכן בסופו של דבר, הינה היתממות לשמה, שכן יוזכר כי בעסקה זו העבירה הימנותא לתובעות 3/2 חלקים בחלקה, ואין זה יעלה על הדעת כי חלקים אלה הועברו ללא הגדרת מיקומם ו/או גבולותיהם על פי תרשים לצורך ביצוע העסקה. עוד יוזכר כי עסקינן בעסקת מכר בין גוף ציבורי לבין חברות פרטיות, ולא שוכנעתי כי עסקה זו התבצעה - כקודמתה על פי הנטען- על סמך הצהרות בלבד. הימנעות זו חיזקה בי את הרושם כי לוּ היה מוצג התרשים, יכול היה הדבר לבסס את ידיעתן של הימנותא ו/או התובעות בדבר קיומה של תחנת השאיבה בתוך החלקה. 26. יתרה מכך, מקורות הגישה כראיה מטעמה מכתב ששלח לה ב"כ הימנותא ביום 28.2.02 (נ/4) ובו נרשם כדלקמן: "בחיפוש יסודי שערכתי מצאתי מפה של גוש 18886 של בקנ"מ 1:2500 שנערכה בזמן ההסדר. במפה משורטטים 2 מתקנים של חב' מקורות. האחד מצוי אכן בשטח החלקה שבנדון והאחד מחוצה לו ומצויין כחלקה זמנית מס' 3 ה'. כמו כן משורטט מתקן קטן נוסף של חב' מקורות בחלקה שבנדון. מצ"ב עותק מהמפה" (ההדגשה אינה במקור) אמנם ב"כ הימנותא טען כי לא ניתן להסיק מכך שהמפה שהוזכרה במכתבו הנ"ל, היא היא התרשים שצורף להסכם החליפין, ולא ניתן להסיק מתוכן המכתב על מועד ידיעתה של הימנותא אודות קיום המתקנים של מקורות בתוך החלקה, אולם מאידך, הוא לא טרח להוכיח מתי נתקבלה מפה זו בידי הימנותא, מאת מי היא נתקבלה ובאילו נסיבות. לא זו אף זו, אלא שנציג הימנותא העיד בבית המשפט כי לא מצא שום תרשים בתיק הפנימי של הימנותא, אולם כאשר הוא עומת עם המפה שצורפה למכתב הנ"ל ואשר הוגשה כראיה כאמור על ידי מקורות (נספח י"א לתצהירה), לא ניתנה על ידו תשובה משכנעת לשאלה מדוע מפה זו לא אוזכרה בתצהירו. 27. ואם לא די בכך, הרי מאז שהועברה החלקה לבעלותה של הימנותא (בשנת 1976) ועד למכירתה לתובעות ( העסקה הראשונה בשנת 1981) עברו כחמש שנים, ולא שוכנעתי כי במהלך תקופה זו לא נעשה שום פיקוח מטעם הימנותא בחלקה, שבמסגרתו יכולה היתה לדעת על קיומו של מתקן השאיבה הבולט לעין בתוך החלקה, וכפועל יוצא מכך על זכויותיה של מקורות בחלקה. ושוב יוזכר כי עסיקנן בתחנה לשאיבת מים המשתרעת על שטח של 1100 מ"ר והמגודרת בגדרות ומוצבים בה שלטים. 28. לאור כל האמור לעיל לא שוכנעתי כי הימנותא לא ידעה על זכויותיה של מקורות בחלקה עובר לביצוע העסקה עם המדינה ו/או עובר לביצוע העסקה עם התובעות, והנני קובעת כי טענתה הנ"ל הועלתה בחוסר תום לב ובמגמה להסיר מעליה כל אחריות בגין המצב שנוצר. 29. מסקנה דומה חלה גם לגבי התנהגותן של התובעות בעסקה זו. התובעות טענו כאמור כי הן לא ידעו על זכויותיה של מקורות בחלקה, ולא היתה להן אפשרות לדעת על קיומה של תחנת השאיבה בתוך גבולות החלקה, לאור יחסי האמון שעליהם הושתתה העסקה בינן לבין הימנותא. אולם, גם טענה זו איני יכולה לקבל. מעדותו של מנהל התובעות מר סלמאן קדמאני התברר כי הוא עסק במכירת קרקעות, ולא שוכנעתי כי עסקת החליפין בינו לבין הימנותא יצאה אל הפועל בטרם נעשו בדיקות מטעמו לגבי מיקום החלקות, יעודן ושטחן, ואין לי אלא לצטט בהקשר זה את הדברים שנאמרו על ידי נציג הימנותא, מר הרצל כהן, בעדותו כדלקמן: "בעסקאות האלו אנו יותר בודקים מה אנו מקבלים, האם זה עונה על הצרכים שלנו, והצד השני, מר קדמני, בודק אם זה מתאים לצרכים שלו, ואני בטוח שאין ספק שהוא בדק, והוא איש רציני, יזם גדול, ובנה על החלקה הזו ועל חלקות אחרות מתחמים ענקיים שאין כדוגמתם בירכא, ואין ספק שהוא בדק וראה, ולכן הדברים האלה היו צריכים לעלות אז." (עמ' 33 ש' 26-22). בנוסף וכאמור, "המדובר בחלקה שליד הכביש ואפשר לראות אותה" כדברי מר קדמאני בעדותו (עמ' 17 ש' 12), ובהתחשב בכך, לא שוכנעתי כי הוא לא יכול היה להבחין בתחנת השאיבה שבלטה בה ו/או לדעת כי התחנה נמצאת בתוך שטח החלקה כדבריו. יובהר כי גם התובעות נמנעו מלהציג את התרשים שהוזכר בהסכם החליפין שנחתם בינן לבין הימנותא (נספח ב' לתצהירן), ולא סיפקו תשובה משכנעת להימנעות זו (ראה עדותו של מר קדמאני בעמ' 16 ש' 32-24). 30. בנסיבות שתוארו לעיל, לא שוכנעתי כי התובעות פעלו בתום לב בכל הנוגע לרכישת הזכויות בחלקה מהימנותא תוך התעלמותן מקיומה ו/או זכויותיה של מקורות בקרקע, ומשכך, אין הן יכולות לחסות בצילו של סעיף 10, וזכותן אינה גוברת על זכותה של מקורות בקרקע. בע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' ג'יי סטנלי סונדרס ואח', פ"ד נו (6), 832, נפסק כי מידת תום הלב הנדרשת לתחולתו של סעיף 10 הינה גבוהה, תוך ציטוט דברים שנאמרו בה"פ (ת"א) 252/93 בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף פתח תקוה נ' סולמי (לא פורסם) כדלקמן: "אם כן, מידת תום הלב אותה נדרש המסתמך על סעיף 10 היא גבוהה. ברגע שנדלקת 'נורה אדומה' בראשו של הרוכש עקב נסיבות הענין או פרטים שונים שהוא מגלה במהלך בדיקתו, הוא לא ייחשב תם לב בלא בדיקה ראויה של מצב הזכויות של המוכר. כעוצמת צלצולי פעמון האזהרה כן עוצמת הבדיקה הנדרשת". 31. התוצאה מכל האמור לעיל היא שזכותן של התובעות בקרקע אינן גוברות על זכותה של מקורות בה, זכות המעוגנת בפסק דין של בית המשפט המחוזי, ומשכך, התובעות אינן יכולות לדרוש את סילוק ידה של מקורות מהקרקע ו/או את חיובה בתשלום דמי שימוש ראויים. כאן המקום לציין כי מטעמים השמורים עימן, התביעה דנן הוגשה כנגד מקורות בלבד, חרף הטענות שהועלו על ידי התובעות באשר למצג השווא שהוצג בפניהם על ידי הימנותא לטענתן. 32. בטרם אסיים, אתייחס בקצרה לחלק מהטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים. זיקת הנאה מכח שנים מקורות טענה כי רכשה זכויות בקרקע מכח סעיף 94 (א) לחוק המקרקעין הקובע כדלקמן: "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה." לא שוכנעתי בתחולתו של סעיף זה על המקרה שבפנינו שכן זיקת הנאה הוגדרה בסעיף 5 לחוק כ"שעבוד מקרקעין שאין עמו זכות להחזיק בהם", וברי הוא כי זכותה של מקורות בקרקע התאפיינה בחזקה רבת שנים בה, ואין היא מוגבלת לזיקת הנאה (לעניין בחינת תנאי סעיף 94 הנ"ל, הנני מפנה לע"א 700/800 אסטרחאן חוה נ' בן חורין זאב, פ"ד מה (3), 720). 33. סעיף 23 לחוק המקרקעין סעיף 23 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "(א) הוקמו המחוברים במקרקעין לא-מוסדרים, זכאי המקים לרכוש את המקרקעין במחיר שוויים בלי המחוברים, בשעת תשלום המחיר, אם נתמלאו שלושה אלה: (1) המקים סבר בתום לב בשעת הקמת המחוברים כי הוא בעל המקרקעין; (2) הסכום שהשקיע המקים במחוברים עלה, בשעת הקמתם, על שוויים של המקרקעין בלי המחוברים באותה שעה; (3) רכישת המקרקעין על ידי המקים אינה עלולה לגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שוויים כדי לפצותו עליו. (ב) ההוצאות הקשורות ברכישת המקרקעין לפי סעיף זה - לרבות כל מס, אגרה ותשלום חובה אחר המשתלמים אגב העברת מקרקעין, אך למעט תשלום המגיע בעד תקופה שלפני הקמת המחוברים - יחולו, על אף האמור בכל דין, על המקים. (ג) זכויות המקים לפי סעיף זה עדיפות על זכויות בעל המקרקעין לפי סעיף 21." אמנם ניתן לקבוע כי מתקיימים בענייננו כל התנאים הקבועים בסעיף 23 הנ"ל והמקנים למקורות הזכות להמשיך ולהחזיק בקרקע, אולם, ברי הוא כי אין אנו נדרשים לכך משהוכח כי למקורות זכות להחזיק בקרקע מכח זכות החכירה שהמדינה התחייבה להעניק לה ואשר עוגנה בפסק דין כמתואר לעיל. 34. תשלום דמי שימוש ראויים התובעות לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת תביעתן לעניין דמי שימוש ראויים, ומסיבה זו, דין תביעתן ככל שהיא מתייחסת לסעד הכספי להדחות. 35. לסיכום המינהל עשה שתי עסקאות נוגדות בקרקע, האחת עם מקורות המחזיקה בקרקע במשך כחמישים שנה ועושה בה מנהג בעלים, והשנייה עם הימנותא אשר מכרה אותה לתובעות בעסקת חליפין. העסקה הראשונה עם מקורות היא העסקה הגוברת בנסיבות המקרה שבפנינו מכח סעיף 9 לחוק המקרקעין, ומשכך זכותה של מקורות בקרקע עדיפה על זכותה של הימנותא בה. זכותה של מקורות בקרקע עדיפה גם על זכותן של התובעות בה לאחר שהוכח כי לא מתקיים לגביהן מבחן תום הלב הקבוע בסעיף 10 לחוק. 36. המסקנה מהאמור לעיל היא שדין תביעתן של התובעות לסילוק ידה של מקורות מהקרקע ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים, להדחות. 37. מסקנה זו היתה מתבקשת גם אם מאזן הזכויות, בתחרות ביניהן, היה מעוין בין הצדדים, וזאת משיקולי צדק יחסי, והנני מפנה בעניין זה לד"נ 21/80 לביאה ורטהיימר ואח' נ' אילנה הררי ואח', פ"ד לה (3), 253, שבו נאמרו הדברים הבאים: "......ההשוואה הנכונה צריכה לקחת בחשבון את המצוקה העובדתית היחסית, בה יהיה נתון כל אחד מהקונים אם החוזה עמו לא יקוים, והוא ייוותר עם תביעת פיצויים בלבד. לשון אחר: ההשוואה המתבקשת, כך נראה לי, אינה השוואה בין שני חוזים, אלא השוואת התוצאות העובדתיות, בהן יהא נתון כל אחד מהקונים הלכה למעשה" 38. סוף דבר בסיכומי מקורות נאמרו הדברים הבאים: "ניסיונו של המינהל להתנער מאחריות ראוי לכל גינוי שהרי אין זה ראוי שהמדינה לא תקיים פסק דין, ואין זה ראוי שהמדינה תסתתר מאחורי טיעונים חסרי שחר ותתנער מאחריותה למצב המשפטי הסבוך בו נמצאים הצדדים". ובעדות נציג מקורות נאמרו הדברים הבאים: "החזקה מכוח השנים היא העיקרית, מאחר שהתחנה קיימת בשטח כל השנים מאז שנבנתה. זו תחנה עם שטח גדול וגלוי לעין. כל אחד יכול לראות אותו וכל אחד יודע שמסופקים מים לישובים האלה. הטענות שלא ידעו שהיא קיימת ושרכשו את הקרקע אינן סבירות בעליל" (עמ' 24 ש' 21-19) דומני כי שתי האמירות הנ"ל מסכמות את המצב ואת התוצאה בתביעה דנן. 39. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובעות ישלמו למקורות הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 40. ההודעה לצדדים שלישיים נדחית בזאת. התובעות ישלמו למקורות אגרת משפט בגין ההודעה לצדדים שלישיים, בשערוך ליום תשלומה בפועל. לאור תוצאת פסק הדין, אינני נותנת צו להוצאות בהודעה הנ"ל. תום לבמקרקעיןעסקאות נוגדות