קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת תוספת בניה ללא היתר בבית משותף: הערעור 1. הערעור מופנה נגד החלטתו של בית-משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת י' ייטב), מיום 26.11.09, בתיק ב"ש 10902/08, לפיה נצטוו המערערים - מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק) - להרוס תוספת בנייה בשטח של כ-40 מ"ר, שהוקמה, ללא היתר בנייה, בחצר של בית משותף ברחוב שמואל הנביא 3 בירושלים. הרקע המשפטי למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק 2. אפנה תחילה לסקירת המסגרת המשפטית להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ולנסיבות שבהן קמה הצדקה למתן צווים כאמור. עמדתי על הדברים בהרחבה, בין-השאר, בפסק-דין נוסף שניתן בעניינם של המערערים (ע"פ 2012/10), ואשוב על הדברים פעם נוספת. סעיף 212 לחוק, אשר כותרתו "הריסה ללא הרשעה", מסמיך את בית-משפט ליתן צווים, כאמור בסעיף 205 לחוק, אף ללא הרשעה, זאת בנסיבות המפורטות בסעיף, וביניהן אלו המנויות בסעיפי המשנה (1), (4) ו-(5) הרלבנטיים לענייננו, לפיהן אין אפשרות למצוא את האדם שביצע את העבירה, לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבירה, או מי שביצע את העבירה אינו בר עונשין. להלן לשון הסעיף, על כל חלופותיו: "נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבניין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". 3. סעיף 205 לחוק מקנה לבית-המשפט סמכות ליתן, במסגרת גזר-דין, הוראות נוספות שתכליתן להתאים את המבנה הבלתי חוקי למצב התכנוני. בין-היתר קובע הסעיף, כי משהורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204 לחוק, רשאי בית-המשפט בשעת גזר-הדין "לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע". תכליתם של הצווים מכוח סעיף 205 לחוק, נושאת אופי תכנוני בעיקרו, ואין מדובר למעשה בסנקציה עונשית נוספת. הצווים נועדו - בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתכנית המתאר ולהיתר הבנייה - להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני, להחזיר את המצב לקדמותו ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו ולהינות ממנו. 4. ייחודו של סעיף 212 לחוק הִנו באפשרות ליתן את הצווים אף שלא במסגרת גזר-דין, זאת באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שבסעיף 212 לחוק. מטרתו של צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, דומה לתכלית שביסוד הצווים לפי סעיף 205 לחוק, קרי - סילוק המפגע התכנוני, התאמת הבנייה לתכנית המתאר ומניעת הפקת הנאה מבנייה שבוצעה תוך הפרת החוק. ואולם, הפסיקה הבחינה בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק בעקבות הרשעה בביצועה של עבירה, לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק, להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא זיקה להרשעה בדין. בהקשר זה נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה נגד העבריין שהורשע בדין, "חלה נקודת המוצא ולפיה בדרך כלל מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", זאת לשם החזרת המצב לקדמותו, הגשמת מטרתם של דיני התכנון והבנייה ומניעת ניצול העבריין את פרי מעשהו (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל (18.11.04); וכן ראו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445 (1984)). באשר לצו לפי סעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו הִנה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי...", וכי בגדר השיקולים למתן הצו על המדינה להוכיח "כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998); וכן ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (2002); ורע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל). לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, יש להצביע, אפוא, על שלושה תנאים מצטברים: הראשון - כי נעברה עבירת בנייה לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע בגינה אדם היה בית-משפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני - קיומה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי - "קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה" (רע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (26.1.10)). 5. באשר לתנאי למתן צו לפי סעיף 212(1), לפיו "אין למצוא את האדם שביצע את העבירה", כבר נפסק כי ניסיונות של מפקחי בנייה לאתר את בעלי המבנים המיועדים להריסה, וחוסר שיתוף פעולה מצד הנוכחים במקרקעין למסור מידע או פרטים, מקיימים אחר התנאי האמור, לצורך מתן צו לפי החלופה האמורה (פסק דינו של כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 5473/09 עבדל אלסנא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה - עומר (13.7.09)). בכל הנוגע להפעלת הסמכות לפי סעיף 212(5) לחוק, קרי - כאשר "מי שביצע את העבירה... איננו בר עונשין", כבר נפסק, כי "אדם שאינו בר עונשין הוא אדם שאין להענישו כעת מסיבה כלשהי... ולא רק מי שמעולם לא ניתן היה להענישו בגין אותה עבירה"; וכי "גם מי שאין להענישו בגין החנינה או ההתיישנות בא במניין מי שאינם בני עונשין במובן סעיף 212(5) הנ"ל" (ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הגליל המרכזי, פ"ד לה(1) 678, 684-683 (1980)). 6. עוד נפסק, כי אין ממש בטענה לפיה אין הצדקה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק כל אימת שניתן להוציא צו הריסה בגין עבירה של שימוש בנכס ללא היתר. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על הדברים שהשמעתי בע"פ (י-ם) 30586/06 מדינת ישראל נ' אחמד עבאסי (26.8.07), ובע"פ (י-ם) 2103/08 ג'ומעה גלאגל נ' מדינת ישראל (16.10.08)). כאמור, הסמכות להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, להבדיל משאלת שיקול-הדעת שבהוצאתו, מותנית הן בקיומו של התנאי הבסיסי - לפיו "נעברה עבירה בבניין" שבעניינה רשאי בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 205 לחוק, והן בהתקיימות אחת מחמש החלופות שנמנו בסעיפי המשנה, אשר מביאה להשתכללות הסמכות. על-כן, משנעברה עבירת בנייה ללא היתר כדין, מתקיים התנאי הראשון למתן הצו, והסמכות להוצאתו משתכללת עם קיומם של אחד התנאים המופיעים בסעיפי משנה (1) - (5) לסעיף 212 לחוק. העובדה שניתן להגיש, אם ניתן, כתב-אישום נגד אדם פלוני בגין שימוש שנעשה בנכס במועד זה או אחר, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט למתן צו לפי סעיף 212 לחוק. לאחר התיישנות עבירת בנייה, או משנבצר למצוא את האדם שביצע את העבירה, רשאית התביעה הכללית, לפי שיקול דעתה, לעתור למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, או להגיש כתב-אישום בגין עבירת שימוש במבנה. מסקנה זו נובעת מלשון סעיף 212 לחוק, והיא אף מתיישבת עם תכליתו החקיקתית, שנועדה להגן על המרקם התכנוני, לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע מטרד מהציבור. עמד על הדברים כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 9908/08 ג'ומנה גלאגל נ' מדינת ישראל (23.2.09), בציינו: "לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת התיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י לחוק התכנון והבנייה. פרשנות זו משרתת נאמנה גם את תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור" (וכן ראו והשוו: החלטתו של כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 8309/07 אחמד עבאסי נ' מדינת ישראל (29.11.07 בפסקה 6 סיפא)). 7. בכל הנוגע לתנאי השלישי, בדבר קיומו של אינטרס ציבורי חשוב, נפסק כי תנאי זה נבחן על-יסוד איזון בין שיקולים "ציבוריים", כמו מקרים שבהם הותרת המבנה הבלתי חוקי תעמוד "בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'", או כל אימת שהצו מתחייב ל"מניעת 'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר", או כאשר "תימצא הצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה". אל מול שיקולים ציבוריים אלו ייבחנו "השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה" (ע"פ 3490/97 בעניין יצחק, לעיל; וכן ראו: רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל (10.6.03)). 8. הואיל וטיעוני המערערים מופנים, בין-השאר, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, אקדים ואציין בפתח הדיון, כי הלכה היא, שבית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במתחם ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ראו ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); וע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108 (2001)). הבקשה שהוגשה לבית-משפט קמא 9. ביום 23.10.08 הוגשה בבית-משפט קמא בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, בזיקה לסעיפי משנה (1), (4) ו-(5). הבקשה התייחסה לתוספת בנייה בשטח של כ-40 מ"ר, הנמצאת ברחוב שמואל הנביא 3 בירושלים. בבקשה, שהוגשה על-ידי המשיבה נגד משיב לא ידוע, נטען שבמועד בלתי ידוע, בין 28.2.00 לבין 15.5.08, נבנתה התוספת האמורה, וכן קיר חיפוי עם אבן ודלת, זאת ללא היתר בנייה. כן נטען בבקשה, כי ביום 21.06.00, הוגש כתב-אישום נגד מערערת 2, בת"פ 2964/00, בגין ביצוע הבנייה הנ"ל, ואולם ביום 16.6.05 הגיעו הצדדים להסדר לפיו הורשעה המערעת בשימוש חורג, שכן לא ניתן היה לייחס לה את עבירת הבנייה. עוד צוין בבקשה, כי לא עלה בידי המשיבה לאתר את הבעלים של הנכס, או המשתמש בו; ומכל מקום - כי עבירת הבנייה התיישנה והאחראי לביצועה אינו ידוע. בנוסף, צוין בבקשה, כי תוספת הבנייה נמצאת במקרקעין שיעודם איזור מגורים מיוחד, על-פי תכנית 3809 המאושרת, ושתוספת זו סותרת את המדיניות התכנונית בשכונה. הדיון בבית-משפט קמא 10. בבית-משפט קמא העידו מטעם המשיבה (המבקשת בבקשה): מר גבריאל אזבייקב, סגן הממונה על המידע ומיפוי בעיריית ירושלים, האדריכל האזורי בעיריית ירושלים, מר יואל בלקר, ומפקחת הבנייה יבגניה לויט. העד גבריאל אזבייקב, ציין בתצהירו ובעדותו שתוספת הבנייה מצויה בחלקה המיועדת לאזור מגורים מיוחד, על-פי תכנית 3809 המאושרת. מעדותו של העד, שנתמכה בתרשומת שערך ובתצלומים, עולה שבביקורו בנכס ביום 1.3.00 ראה כי בשטח החצר נבנו שני קירות - האחד עם ציפוי אבן והשני מבלוקים, כי מעל חלק מהקירות הונחו פחים, כי עדיין לא טויחו הקירות מצדם הפנימי וכי טרם נבנתה תקרה. האדריכל יואל בלקר מסר בתצהירו ובעדותו, כי תוספת הבנייה הנדונה משנה את האופי התכנוני של המבנה והסימטריה שלו, חורגת מקו הבניין המאושר ועומדת בסתירה לסגנון האדריכלי של בנייני השכונה. מפקחת הבנייה יבגניה לויט פירטה בתצהירה ובעדותה, כי בביקורה בנכס ביום 15.5.08 ראתה שנבנתה תוספת הבנייה הנדונה בשטח של כ-40 מ"ר, וכן קיר חיפוי אבן עם דלת. לדבריה, הבנייה שנעשתה בחצר הבניין, בוצעה ללא היתר. היא הוסיפה וציינה, כי בעת ביקורה היה המבנה מאוכלס, וכי מצאה במקום את גב' קרבסי, אשר סירבה לקחת על עצמה אחריות לעבודות הבנייה והפנתה אותה לאמהּ - מערערת 2. עוד העידה מפקחת הבנייה, כי מדובר בבנייה ישנה, שאיש לא נטל אחריות על ביצועה, ועל-כן פעלה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. 11. במהלך הדיון בערכאה הדיונית העידו המערערים (המשיבים בבקשה), וכן העד מטעמם מר יפרח ניסים. מר יפרח ניסים העיד, כי המבנה הנדון מצוי במקום מאז שנות השישים. לדבריו, עד שנות השבעים שימש המבנה כמחסן של גן ילדים שהופעל על-ידי העירייה, לאחר מכן נמכר על-ידי העירייה לאדם פלוני ובשנים האחרונות מתגוררת במקום מערערת 2. מערערת 2 ציינה בעדותה, כי המבנה שימש בעבר כמחסן של גן ילדים, וכי בשנים האחרונות מתגוררת במקום בִּתה הגרושה. מערער 1 מסר בעדותו, כי רכש דירה בבניין, ששימשה עד לראשית שנות השבעים כגן ילדים של העירייה, וכי המבנה נושא הבקשה שימש בשעתו כמחסן של הגן. הוא הוסיף וציין, כי לאחר שרכש את המבנה שיכן בו את אִמו, מערערת 2, וכי מעולם לא נחקר על-ידי המערערת בקשר למבנה, ואילו היה נשאל - היה נוטל על עצמו אחריות בעניין השימוש בו. החלטת בית-משפט קמא 12. בהחלטה מפורטת ומנומקת נעתר בית-משפט קמא לבקשה. הוא קבע, כי קמה עילה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, והורה, כי ככל שהמערערים לא יהרסו את תוספת הבנייה תוך שישים יום, תהא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים רשאית לבצע את ההריסה. בית-המשפט קבע, כי התקיימו שלושת התנאים המצדיקים מתן צו הריסה לפי הסעיף האמור. באשר לתנאי הראשון, קיומה של עבירת בנייה, קבע בית-משפט קמא כי תנאי זה הוכח בעדותה של מפקחת הבנייה, אשר העידה, כי לא נופק היתר בנייה לתוספת הנדונה. בכל הנוגע לתנאי השני, המתייחס לעילות המפורטות בסעיף 212 לחוק, הגיעה הערכאה הדיונית למסקנה, כי מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 212 (5), זאת נוכח העובדה שעבירת הבנייה התיישנה, וכי העובדה שכיום יש משתמש בנכס אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. כן קבע בית-משפט קמא, כי עצם הרשעתה של מערערת 2 בעבירת שימוש בנכס לפני כעשור, ומתן צו איסור שימוש בנכס במסגרת גזר-הדין בת"פ 2964/00, אינה מונעת הגשת בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה. בעניין התנאי השלישי, המתייחס לאינטרס הציבורי שבמתן הצו, סבר בית-משפט קמא, כי למרות שמדובר בבניין של שיכון עממי שיש בו עבירות בנייה לא מעטות, קיים אינטרס ציבורי במתן צו ההריסה, זאת נוכח העובדה שמדובר בהקמת דירת מגורים, בשטח נרחב של 40 מ"ר בחצר של בית משותף, אשר חורגת מקווי הבנייה המאושרים של הבניין. הערכאה הדיונית דחתה את טענת מערער 1 בדבר אכיפה בררנית כלפיו, קבעה כי הצו הוצא משיקולים עניינים, ולא מצאה כי ההליכים המשפטיים הרבים המתנהלים בעניינו של מערער 1 נובעים מ"רדיפה אישית", כנטען על-ידו. תמצית טיעוני הצדדים 13. המערערים טוענים בערעורם, כי המבנה שימש בעבר כמחסן של גן ילדים, וכי אף אם שופץ והפך לשמש כדירת מגורים, אין אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את הריסתו, ובפרט כאשר בבניין, ובשכונה כולה, קיימות עבירות בנייה רבות, אשר לא הוצא בעניינן צו לפי סעיף 212 לחוק. במהלך הדיון בערעור אישר ב"כ המערערים כי אין היתר לבניית תוספת המגורים, אך טען כי אין אינטרס ציבורי המצדיק הוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. בגדרו של הערעור הגישו המערערים בקשה להוספת ראיה, לפיה במבנה אחר בשכונה, ברחוב שמואל הנביא 7, שלגביו הוצאו צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, בגין הקמת חנויות ותוספות למגורים בחצר הבית המשותף, הגיעה המשיבה להסכם עם אחד הדיירים, לפיו הבקשה לפי סעיף 212 תומר בכתב-אישום שיוגש נגד אותו דייר. 14. המשיבה גורסת, כי אין עילה להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, ומבקשת לאמצה ממכלול טעמיה. בכל הנוגע לראייה הנוספת שהוגשה בערעור, בדבר הסדר שהגיעה אליו המשיבה עם דייר שמתגורר בתוספת למגורים שהוקמה בחצר של בניין אחר באותה שכונה, לפיו תומר הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק בהגשת כתב-אישום, טוען ב"כ המשיבה כי אין בראייה כדי לסייע למערערים. על-פי ההסדר, הסכים אותו דייר להודות בעובדות כתב- אישום שיוגש נגדו, וכן לכך שבמסגרת גזר-הדין יינתן צו הריסה שיפוטי לתוספת הבנייה, שביצועו יוטל על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. ב"כ המשיבה מציין, כי אין בהסדר כדי להביא לשינוי בהחלטתו של בית-משפט קמא, שכן גם למערערים הוצע בתיק דנן הסדר דומה, לפיו יודו בעובדות כתב-אישום שיוגש נגדם ויסכימו למתן צו הריסה שיפוטי, אך הללו דחו את ההצעה. ההכרעה 15. החלטתו של בית-משפט קמא, ליתן צו הריסה שיפוטי ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק, נסמכת כראוי על הראיות שהובאו לפניו, ומעוגנת בהוראותיו של סעיף 212 לחוק, כפי שבוארו בהלכה הפסוקה. כמבואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל, לצורך מתן צו לפי סעיף 212 לחוק, נדרשים שלושה תנאים מצטברים: האחד - כי נעברה עבירת בנייה; השני - כי קמה אחת מן העילות שנמנו בסעיף 212 לחוק, ובענייננו - החלופה של התיישנות עבירת הבנייה לפי סעיף 212 (5) לחוק; והשלישי - קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק המצדיק מתן צו הריסה. סבורני, כפי שקבע בית-משפט קמא, כי אכן הוכחו בענייננו שלושת התנאים האמורים. התנאי הראשון, של ביצוע עבירת בנייה בהקמתה של דירת המגורים ללא היתר, הוכח בעדותה של מפקחת הבנייה; מה-גם, שקיומו של תנאי זה לא היה שנוי במחלוקת. אף אם היה במקום מחסן בעבר, כטענת המערערים, הרי שמהתשתית העובדתית עולה, כי לא נופק היתר להקמתו; ומכל מקום, הריסת המחסן והקמת יחידת מגורים תחתיו, מחייבת היתר בנייה. גם התנאי השני, של קיום עילה מאלו המפורטות בסעיף 212 לחוק, ובענייננו - התיישנות עבירת הבנייה, לפי סעיף 212 (5), הוכח; וב"כ המערערים לא חלק על כך. המערערים מלינים, אך כנגד קביעת בית-משפט קמא לפיה התקיים התנאי השלישי, הנוגע לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב המצדיק הוצאתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי במקרה דנן קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק מתן צו הריסה לפי הסעיף האמור, זאת נוכח העובדה שעסקינן בדירת מגורים, בשטח נרחב של 40 מ"ר, אשר הוקמה ללא היתר ברכוש המשותף של בית משותף, תוך חריגה מקווי הבנייה המאושרים של הבניין. ההריסה מתחייבת לצורך התאמת הבניין לתוכנית המתאר המאושרת, וסילוק המפגע התכנוני שבהקמת הדירה בניגוד לתוכנית המתאר. לכך יש להוסיף, כי הותרתה של עבירת הבנייה הנדונה על כנה לאורך זמן, עלולה להוות מסר שגוי לציבור, של אוזלת יד באכיפת החוק והשלמה עם עבריינות בנייה. בית-משפט קמא דחה את טענתו של מערער 1 להגנה מן הצדק, בשל אכיפה סלקטיבית הננקטת לדבריו בעיקר כלפיו. בית-המשפט העיר, כי לנוכח ריבוין של עבירות הבנייה ונפוצותן, אין כל אפשרות לאכיפה מוחלטת; וכי הרשות המינהלית רשאית לאמץ קריטריון של טיפול נקודתי כלפי אדם אשר על-פי הנתונים שבידיה ביצע עבירות בנייה רבות, כמו המערער 1. המערערים לא הצביעו על אכיפה בררנית כלפי המערער 1; ומכל מקום, אף אם היה מוכח כי קיימות דירות נוספות שנבנו בניגוד לתכנית התקפה בחצרותיהם של הבתים המשותפים, אשר לא ננקטו לגביהן הליכי אכיפה, הרי שאין בכך כדי להקים עילה לביטול ההליך המשפטי בבקשה לפי סעיף 212 לחוק, ולהותרת הבנייה הבלתי חוקית על כנה לאורך זמן. ניכר, כי האכיפה הנדונה, באמצעות הליך לפי סעיף 212 לחוק, הייתה עניינית, ונבעה מהאינטרס הציבורי החיוני והמובהק שבהריסת תוספת הבנייה הנדונה. הראיות הנוספות שהוגשו על-ידי המערערים בערעור, בדבר הסדר שהגיע אליו המשיבה עם מי שבנה תוספת למגורים בחצרו של בניין אחר באותה שכונה, אינן מועילות למערערים; שכן, כאמור, אותם דיירים הסכימו להודות בהליך פלילי בעבירה של שימוש במבנה שהוקם שלא כדין, ושיוטל צו שיפוטי להריסת התוספת אשר יבוצע על-ידי הוועדה המקומית, ואילו המערערים דחו הצעה דומה וביקשו, למעשה, להותיר על כנה תוספת בנייה בלתי חוקית, ללא צו שיפוטי שיורה על הריסתה ועל התאמתה לתכנית המתאר התקפה. אשר-על-כן, אני דוחה את הערעור; והוועדה המקומית תהא רשאית לבצע את צו ההריסה החל מיום 15.5.11, בכפוף למתן התראה על כך, כאמור בהחלטתו של בית-משפט קמא. בניהבתים משותפיםבניה ללא היתרתוספת בניה