קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון תכנית לצרכי רישום: פתח דבר 1. זוהי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, בה עותרת המבקשת ( להלן:"המבקשת" ), לביהמ"ש למתן צו לפיו יוצהר כי, בתכנית לצרכי רישום מס' אליפסה 106/96 ( להלן: "התצ"ר" ), נפלו אי דיוקים במיקום הגבול הרשום שבין החלקות 9 ו-10 בגוש מס' 11866 ביקנעם עילית. כמו כן, מבקשת המבקשת מביהמ"ש, להצהיר על זכותה של המבקשת, כי המשיב 1 - מינהל מקרקעי ישראל ( להלן: "המינהל" ) יערוך, על חשבונו, תיקון התצ"ר, כך שיתוקן מיקום גבול החלקות הרשום הנ"ל, בהתאם לחוות הדעת של המודד המוסמך מטעמה - מר חיים שבח, שהעתק ממנה צורף לתובענה כנספח י"א. הטענות בתובענה 2. המבקשת בעלת מלוא זכויות החכירה המהוונות והרשומות בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, במקרקעין הידועים כחלקה 10 גוש 11866 ביקנעם עילית ( להלן: "חלקה 10" ). המשיבים 2-4 הם יורשיה החוקיים של המנוחה רבקה פרץ ז"ל, ומי שזכאים לכאורה להירשם במשרדי רשם המקרקעין כבעלי זכויות החכירה בחלקה הסמוכה חלקה מס' 9, מכח היותם יורשים של המנוחה רבקה פרץ. שלא בהתאם לנטען ע"י המבקשת, הרי שהבעלות על החלקה 9 רשומה ע"ש קרן קיימת לישראל בעוד שהבעלות על חלקה 10 רשומה ע"ש רשות הפיתוח (ראה נסחי רישום של חלקות אלה (נספחים ב' ו-ג' לתובענה), כאשר שני גופים אלה נתבעים בתובענה ע"י מנהל מקרקעי ישראל שהוא מנהל את כלל מקרקעי ישראל, ומי שהכין וערך, בשנת 2001 את התצ"ר הנ"ל, שבהתאם לה נרשמו החלקות 9 ו- 10, עפ"י השטח והגבולות שנקבעו לכ"א משתי החלקות בתצ"ר. 3. עפ"י הנטען בתובענה, בשנת 1982 התקשרו המבקשת ובעלה המנוח גנני שמשון ( להלן:"המנוח" ) עם המינהל, בהסכם פיתוח, ביחס לחלקה 10 (אותה עת מגרש 5 עפ"י תוכנית מפורטת 3785). בעקבות כך, הקימו המבקשת ובעלה המנוח על החלקה בית מגוריהם, וביום 29/6/89 חתמה המבקשת ובעלה המנוח, עם המינהל על חוזה חכירה ביחס לחלקה 10, (אז מגרש 5 לפי תוכנית מפורטת 3783), כאשר שטח המגרש הינו 565 מ"ר בקירוב. ביום 5/8/01 חתמה המבקשת ובעלה המנוח, עם המינהל על חוזה חכירה חדש ביחס לחלקתה, חלקה 10 הנ"ל, זאת בעקבות ביצוע הליכי פרצלציה שנערכו ע"י המינהל בחלקות של הצדדים ובחלקות הסמוכות להן, וזאת בראשית שנות ה- 2000. עפ"י חוזה החכירה החדש, שטחה של חלקת המבקשת, חלקה 10, הינו 561 מ"ר, דהיינו פחות ב- 4 מ"ר, משטחה של החלקה עובר לפרצלציה, בעוד ששטח חלקת המשיבים חלקה 9 שגובלת בחלקת המבקשת מצד מערב, עמד אחרי הפרצלציה וע"פ הרישום בספרי מרשם המקרקעין על 634 מ"ר, לעומת שטח של 570 מ"ר לפני הפרצלציה. 4. בחודש 12/08, הגישו המשיבים לבית משפט השלום בנצרת תביעה נגד המבקשת ועיזבון בעלה המנוח, בטענה כי אלה פלשו לחלקתם בשטח של כ- 40 מ"ר (ת"א 8576-12-08), זאת לאחר שמאז 2004 העלו המשיבים, טענות בדבר הסגת גבול חלקתם ע"י המבקשת ובעלה המנוח. בעקבות הגשת תביעה זו, פנתה המבקשת לבימ"ש זה, בתביעתה דנן, שענייה למעשה תיקון התצ"ר ע"י תיקון מיקום קו הגבול בין חלקתה 10 לחלקת המשיבים, חלקה 9, ותיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין בהתאם. 5. המבקשת טוענת, כי עפ"י חוות דעת מקצועית, שנערכה ע"י המודד חיים שבח, בהתאם להזמנתה, חלה טעות בהכנת התצ"ר, שגרמה למצב שנוצר. המבקשת פנתה למינהל אשר הודיע לה במכתב מיום 22/3/10, כי לאחר בדיקת הנושא, חוות דעתו של שבח מקובלת עליו. 6. המבקשת טענה עוד, כי המינהל אינו חולק, על כך שבתצ"ר שערכו מודדים מטעמו נפלה טעות מהותית, בסימון קו הגבול העובר בין חלקת המבקשת לחלקת המשיבים, וכתוצאה מכך, נפלה טעות באופן קביעת הגבול ובשטח החלקות בטאבו, כך שבמקום שטח של 570 מ"ר שהוא שטח חלקתם של המשיבים עובר לפרצלציה, נרשם שטח חלקתם אחרי הליך הפרצלציה כ- 634 מ"ר ( תוספת של 64 מ"ר ), ללא הצדק או הסבר הגיוני לכך. תשובת המינהל לתובענה 7. המינהל סבור, כי בנסיבות מקרה זה, יש מקום לתקן את גבולות המגרשים ובהתאם, יש צורך בתיקון התצ"ר. לגרסתו, ישנה טעות בתכנית שמכוחה נערך התצ"ר. תוצאת הטעות היא שחלק מבית המגורים של המבקשת, שנבנה בתחום המגרש שהוקצה לה, בהתאם לתכניות שנחתמו ע"י המינהל, מצוי כיום בתחום המגרש של המשיבים. המינהל מסכים, כי נפלה טעות בקביעת גבולות המגרשים, וכי יש לבצע תיקון הגבולות בהתאם לתשריט לפיו נעשתה ההקצאה. 8. המינהל הוסיף וציין בתשובתו לבקשת המבקשת, כי עיקרו של הסכסוך הוא בין המבקשת למשיבים, והוא יכבד כל פסק דין שיינתן ע"י ביהמ"ש, בכפוף לנוהליו. תשובת המשיבים 9. בתשובתם לבקשת המבקשת, הכחישו המשיבים את טענות המבקשת, ובין היתר טענו, כי המבקשת והמומחה מטעמה מר שבח, הציגו מצג שווא באשר למיקום הגבול שצריך לעבור בין חלקת המבקשת לחלקתם. לטענתם, מסתיר שבח מביהמ"ש ומהמינהל את מפות המדידה שהוא עצמו הכין, בשנים 1984 ו- 1993, ואשר הוגשו במסגרת הבקשות להיתר בניה שהגישו המבקשת ובעלה המנוח. לטענת המשיבים, השוואת המפות משנת 1984 ו- 1993 עם המפות שהוכנו בשנים מאוחרות יותר מעלה, כי המודד הזיז את קו הגבול במפות המדידה החל משנת 1993, לעומת קו הגבול במפת המדידה משנת 1984. קו הגבול בין חלקת המבקשת לחלקת המשיבים במפת המדידה משנת 1984, עובר לטענת המשיבים, בדיוק במקום בו עובר קו הגבול לפי התצ"ר נשוא התביעה. 10. מגרשי הצדדים אינם שווים בשטחם, בגלל השוני בגודל צלעות המעוינים. 11. המשיבים העלו מספר טענות סף, הראשונה חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה, לדון בתובענה, זאת בנימוק כי מטיעוני ב"כ המבקשת בביהמ"ש השלום עולה, כי התביעה דנן הוגשה מכוח ס' 97 (ב) לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש ] תשכ"ט - 1969 ( להלן:"פקודת ההסדר" ), שלטענתו מסמיך את ביהמ"ש לתקן טעות שנפלה במדידה, רק אם השטחים נקבעו בפסק דין של ביהמ"ש. ומאחר ובמקרה דנן השטח הרשום לא נקבע בהחלטת ביהמ"ש, הרי, שלטענת המשיבים, אין לביהמ"ש סמכות לדון בתביעה. 12. טענת סף נוספת שהמשיבים העלו הייתה "מניעות", לטענתם, נוכח חתימת המבקשת על חוזה החכירה, שעל פי סעיף 11, שבו הצהירה המבקשת כי ידוע לה, שבעקבות מדידה לצרכי רישום, עלול להתברר ששטח המגרש קטן או גדול יותר, מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש, ועליה להסכים לכל שינוי בגבולותיו ו/או בשטחו של המגרש שיווצר. 13. טענת סף שלישית שנטענה ע"י המשיבים הייתה טענת התיישנות, לגישתם, תובענת המבקשת התיישנה, שכן הפרצלציה נרשמה בטאבו בשנת 2001, ומאחר ואין מדובר בתביעה שבמקרקעין הרי שתקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ותקופה זו עברה לפני הגשת התביעה. לחלופין, טענו המשיבים לשיהוי בהגשת התביעה; לטענתם, רישום הגבולות נעשה לפני 8 שנים והתצ"ר הוכן בשנת 1996, ואילו התביעה הוגשה רק בחודש 7/2010. ראיות הצדדים 14. מטעם המבקשת העידה המבקשת עצמה, והמודד מטעמה מר שבח, אשר ערך חוו"ד מיום 17/11/09, אשר הוגשה כראיה מטעם המבקשת וסומנה - ת/1. המודד שבח נחקר נגדית ע"י ב"כ המשיבים על חוות דעת זו. 15. מטעם המינהל הוגשה תעודת עובד ציבור מ/1, לה צורפו שני מכתבים שנכתבו ע"י יואב קולר, מי שהיה בעת כתיבת המכתבים מנהל המרכז לרישום עירוני ומנהל תחום מיפוי ומדידות ארצי במינהל. התעודה התקבלה כראיה לעצם הימצאות של שני המכתבים שצורפו לה במשרדי המינהל ולא להוכחת תוכנם. מטעם המשיבים העיד המשיב 2 -יובל מט, שתצהירו צורף לתשובת המשיבים 2 - 4 ושימש כעדות ראשית. 16. בתצהיר שצורף לתובענה ואשר שימש כעדות ראשית של המבקשת, חזרה המבקשת על הנטען בבקשה. בחקירה נגדית, היא נשאלה, בין היתר, מתי נודע לה על הטעות ברישום וטענה, כי המכתב הראשון שהגיע אליה מהשכן ( הכוונה משפחת המשיבים ) היה משנת 2004, אז לראשונה היא ידעה שיש טעות ברישום ובמפות שהרישום בוצע על פיהן. המבקשת מסרה, כי היו פניות מצידה ומצד השכנים לועדה וזו אישרה, כי יש טעות. 17. חוות הדעת של המודד שבח ועדותו בביהמ"ש: בחוות דעתו מיום 17/11/09 ציין המודד שבח, כי ביום 28/7/92 הוכנה על ידו מפה מצבית טופוגרפית עבור המנוח שמשון גנני. המפה התבססה על תשריט הקצאה של המינהל, שמספרו 330/50 המבוסס על תכנית מפורטת -נספח א+א1. בחוות הדעת צוין כי, בתשריט רואים, כי רוחב המגרש בצידו הצפוני הוא 17.6מ'. עפ"י חוות הדעת, ביום 22/7/01 הוזמנה שוב מפת מדידה ע"י גנני, לאחר בניית קירות בגבולות החלקה. המפה התבססה על אותו תשריט ולפיה רואים שגבולות המגרש הינם קירות בטון. עוד נכתב בחוות הדעת כי ביום 27/8/01 אושרה תכנית לקבלת מספרים סופיים בלשכה לרישום מקרקעין, והמגרש של המבקשת סומן כמגרש 10, בתכנית זו נרשם רוחב הגבול הצפוני של החלקה 14.71 מ', דהיינו 2.35 מ' מהרוחב שהמומחה קבע על סמך תשריט ההקצאה, , אם כי בתיאור הגבולות של החלקה נרשמה המילה "קיר". לדעת המומחה, דברים אלה מנוגדים אחד לשני, בכך שהקיר כגבול משמעותו רוחב הגבול הצפוני של החלקה 10 הינו 17,8, לפיכך המומחה סבור, כי נפלה טעות בעת ביצוע התכנית לצרכי רישום. עוד עפ"י חוות הדעת, ביום 27/1/09 הכין המודד לבקשת המבקשת מפת מדידה מעודכנת, לפי הגבולות החדשים של החלקות. במפה רואים, כי הגבול החדש בין החלקות 9 ו-10 לא נמצא באותו מקום שנקבע בזמנו ע"י המינהל, אלא נכנס לתוך חלקה 10. המודד ציין, בעדותו בפני ביהמ"ש כי ערך בירור עם משרד המדידות שביצע את התצ"ר והתברר, כי יש בעיה ברוחב שתי החלקות הנדונות בצד הצפוני, וכי לפי סקיצות המדידה, רוחב חלקה 9 אמור היה להיות כ- 18 מ' ולא 19.80 מ' כפי שניתן בטעות, וההפרש בין המדידות אמור היה להינתן לחלקה 10 שבבעלות משפחת גנני. יאמר כבר עתה כי דבריו אלה של המודד שבח, לגבי כל מה שהוא שמע, לדבריו, ממשרד המדידות שהכין את התצ"ר הינה עדות שמיעה, בלתי קבילה, שב"כ המשיבים התנגד לה, על כן ביהמ"ש מצווה להתעלם מדבריו אלה של המודד שבח כליל. המודד הוסיף ומסר בעדותו, כי מבדיקת שטח החלקות עלה, כי לחלקה 9 התווספו כ- 64 מ"ר, לשטח שהוקצה בזמנו ע"י המינהל - 570 מ"ר, כך שהיום השטח הרשום של החלקה 9 הינו 634 מ"ר. המודד ציין עוד, כי בתשריט לפיו הוקצו המגרשים שטח שני המגרשים היה זהה, ולכן לא ברור מדוע חלקה 9 קיבלה עוד 64 מ"ר, ועל חשבון מי. מסקנתו של המודד הינה, כי חלה טעות בזמן הכנת התצ"ר, וטעות זו היא שגרמה למצב שנוצר. בעדותו, אישר המודד שבח, כי בעת שהכין את המפה משנת 1984, היתה בפניו מפה שלא צוינו בה מידות וכי הוא ערך מדידות גראפיות, ולפיהם הגיע לתוצאה שאורך צלע הגבול הצפוני של מגרש המבקשת הינו 18.6 מ', בעוד שבשנת 1993, כאשר היתה כבר בפניו מפת סימון מגרשים של המינהל, שם הופיעו המידות במפה, ואורך צלע הגבול הצפוני של מגרש המבקשת נרשם 17.06 מ'. עוד אישר המודד, כי כאשר הכין את המפה המצבית עבור משפחת גנני בשנת 1984 הוא הסתמך על תשריט הקצאה ראשונה 330/50 משנת 1981-1982 עליו כתוב במפורש, כי השטחים מקורבים ועשויים להשתנות עם המדידה הסופית, וכי אותו תשריט אינו מהווה מסמך מדידה ואין לקבוע גבולות על פיו, המודד הוסיף וטען כי הדבר היה כך כל הזמן עד שאושרה התצ"ר. 18. עדות המשיב 2 - עדות ראשית נמסרה בתצהירו שצורף לכתב התשובה להמרצה בו אימץ את הטענות שהמשיבים טענו בתשובתם. עד זה נחקר נגדית ע"י ב"כ המבקשת, וחזר על עיקר הדברים שבתשובה. סיכומי טענות המבקשת 19. בסיכומיה חזרה המבקשת על טענותיה בתובענה, והפנתה להתכתבויות עם המינהל ועמדתו התומכת בטענתה, בדבר טעות שנפלה בעת הכנת התצ"ר, בקשר למיקום הגבול בין החלקות של הצדדים. יצוין שוב כי שני המכתבים שצורפו לתעודת עובד הציבור מ/1, שהוגשה כראיה מטעם המינהל, והחתומים ע"י יואב קולר, שבזמנו היה מנהל תחום מיפוי ומדידות ארצי, ואשר נשלחו לעו"ד צבי כוחן ב"כ המבקשת, עם העתקים לעו"ד דובדבן מהמחלקה המשפטית במינהל, נתקבלו כראיה אך ורק לצורך עובדת הימצאתם בתיק המינהל ולא להוכחת תוכנם, על כן אין המבקשת יכולה להסתמך על האמור בהם להוכחת הטענה של טעות בתצ"ר, כפי שעשתה בסיכומיה. ב"כ המבקשת הפנה לעדות המבקשת והמודד מטעמה, לפיה, הגבול שנעשה בתצ"ר אינו במקומו הנכון, וכי הגבול הנכון הוא הקיר הקיים בין שתי החלקות, קיר שנבנה ע"י מורישתם של המשיבים. ב"כ המבקשת טען, כי עדותו של המודד היתה מקצועית, בהירה, רצופה וקוהרנטית באופן מלא עם הממצאים המקצועיים בחוות הדעת שערך. 20. המינהל בחר לא להגיש סיכומים, אולם בתשובתו לתובענה הוא מצדד באופן מוחלט בחוות הדעת של שבח, ומאמץ אותה הלכה למעשה. 21. מטעם המשיבים העיד עד אחד, שאינו מומחה והעיד, כי ייתכן שהתוספת של 64 מ"ר לחלקת המשיבים, לאחר הפרצלציה, מצויה בצד אחר של חלקתם, ולא בגבול הגובל עם חלקת המבקשת בצד מזרח. 22. באשר לטענות ההתיישנות והשיהוי- טען ב"כ המבקשת כי מדובר בתביעה שעניינה קיום זכות במקרקעין, ומאחר ומדובר במקרקעין מוסדרים, על כן, ובהתאם לסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, חוק ההתיישנות אינו חל על תביעת המבקשת. ב"כ המבקשת הוסיף וטען כי בכל מקרה, המבקשת ידעה על טענת המשיבים בדבר הסגת גבול חלקתם והבעיה שנוצרה בעת הרישום, רק בשנת 2004, על כן התביעה לא התיישנה. 23. ב"כ המבקשת טען כי, אין כל שיהוי בהגשת התביעה, וכי התביעה הוגשה בעקבות הגשת התביעה לסילוק יד ופינוי, שהגישו המשיבים נגד המבקשת, וכצעד של הגנה בפני תביעת המשיבים. 24. לעניין הסמכות העניינית, טען ב"כ המבקשת כי הסמכות מבחינה עניינית לדון בתובענה שהוגשה לפי סעיף 97 (ב) לפקודת ההסדר, היא לביהמ"ש המחוזי, ולא כפי שטען ב"כ המשיבים. סיכומי טענות המשיבים 25. ב"כ המשיבים חזר על הטענות שנטענו בכתב התשובה שהמשיבים הגישו לתובענה. 26. לטענת ב"כ המשיבים, טענת המבקשים כי השטח שהוסף למשיבים נגרע מהמבקשת הוכחה כלא נכונה. המומחה מטעם המבקשת העיד, כי בתצ"ר האריכו את המגרשים צפונה בכ - 1/1.5 מ'. 27. לעניין טענות התיישנות ושיהוי, טען ב"כ המשיבים כי, התובענה אינה תביעה במקרקעין, ומדובר בתביעה לתיקון הליך פרצלציה שהסתיים בשנת 2001, כך שהתביעה התיישנה זה מכבר. המבקשת הודתה כי ידעה על הטעות ברישום עוד בשנת 2004, אולם לטענת ב"כ המשיבים היא היתה צריכה לדעת על מיקום הגבול, לפחות מאז רישום הגבולות הסופיים בעקבות הפרצלציה, ומאז שחתמה על הסכם חכירה. במשך 13 שנה מאז הכנת המפה לצרכי רישום, בשנת 1996, ישנה המבקשת על זכויותיה. בשיהוי זה יש, לטענת ב"כ המשיבים, משום ויתור על הזכות, המצדיק סילוק התובענה על הכסף. עוד טען ב"כ המשיבים כי, ההשתהות בהגשת התביעה הרע את מצבם של המשיבים, בכך שאמם המנוחה חתמה על הסכם חכירה עם המינהל לאחר הליך הפרצלציה ובמסגרתו נדרשה לשלם דמי חכירה בהתאם לשינוי בשטח החלקה שנוצר עפ"י נתוני התצ"ר . 28. עוד טען ב"כ המשיבים כי, לא ניתן לשנות את הרישום בטאבו ע"י פס"ד הצהרתי, וכי הדרך היחידה לתיקון הרישום בטאבו, במקרה דנן, הינה ע"י הוכחת טענת מרמה מה שלא קיים במקרה דנן. 29. לטענת המשיבים, אין זה סביר כי ביהמ"ש יורה על תיקון התצ"ר, במסגרת צו הצהרתי שהינו סעד שבשיקול דעת, כאשר כל המחלוקת נסובה סביב 4 מ"ר בלבד, שהופחתו מהשטח של המבקשת. 30. עוד נטען כי, עמדת המינהל אינה יכולה לסייע למבקשת, שכן עמדת המינהל הינה עמדה סתמית, והמכתב של יואב קולר מטעמה לא פורש ולא הוסבר והוא התקבל רק לעניין עצם קיומו, אך לא כראיה על תוכנו. קולר לא זומן למתן עדות והימנעות מהעדתו פועלת לחובת המבקשת. דיון והכרעה 31. טענות הסף כאמור, ב"כ המשיבים העלה מספר טענות סף, אשר, לטענתו יש בכ"א מהן כדי להצדיק סילוק התובענה על הסף, לפיכך, אדון תחילה בטענות אלה, ורק לאחר מכן אעבור לדון בתובענה לגופה. א. חוסר סמכות עניינית 1. את טענת חוסר הסמכות העניינית מבסס ב"כ המשיבים על כך שהתובענה הוגשה מכוח סעיף 97 (ב) לפקודת ההסדר שזו לשונו: "חקר מנהל המדידות בדבר והוכח שהיתה טעות או השמטה במדידה המקורית, ירשה המנהל למנהל מחלקת המדידות לעשות את התיקונים המתאימים בפנקסים ואולם אם היה השטח הרשום שטח שנקבע בפסק דין של בית המשפט, יתוקנו תוכנית המדידה והפנקס על פי צו בית המשפט בלבד". לטענת ב"כ המשיבה, מאחר והשטח הרשום לא נקבע בפסק דין של בית המשפט, הרי שלבימ"ש אין סמכות עניינית לדון בתובענה. אין כל ממש בטענתו זו של ב"כ המשיבים. ראשית, סמכות עניינית נקבעת עפ"י הסעד המבוקש בתובענה ולא בהתאם להוראה הנורמטיבית עליה מתבססת התביעה. בענייננו, הסעד המבוקש הינו בנושא מקרקעין, ומאחר ונושא התובענה אינו נופל בגדר הנושאים המנויים בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט (נוסח חדש) התשמ"ד-1984, שהסמכות לדון בהם נתונה לבית משפט השלום, הרי שהסמכות העניינית לדון בתובענה הינה לביהמ"ש המחוזי, מכוח הסמכות השיורית הנתונה לו לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט. 2. זאת ועוד, גם לגופו של עניין, טענת ב"כ המשיבים איננה נכונה. הוראות סעיף 97 (ב) לא באה לשלול את סמכותו של ביהמ"ש לדון בענייני תיקון גבולות ולהגביל סמכותו רק למקרים בהם ה"שטח" הרשום נקבע בפסק דין של בית המשפט. מטרת הסעיף הינה ליתן למנהל סמכות להתיר תיקון, כאשר הוא נוכח כי קיימת טעות, ברם המחוקק הגביל סמכות זו, כך שהיא לא תחול כאשר השטח נרשם עפ"י פסק דין של ביהמ"ש . סמכות זו של המנהל אינה באה במקום סמכות ביהמ"ש לדון ולהכריע בכל נושא הקשור למקרקעין, אלא בנוסף לה, הסיפא של הסעיף באה לשלול את סמכות המנהל להתיר ולבצע תיקון כאשר "השטח" נקבע והרישום נעשה על פי פסק דין של בית המשפט. הגבלה זו מובנת מאליה, משום שאין בסמכותו של המנהל לשנות מפסק דין של בית משפט, בעוד שבימ"ש מוסמך לשנות מקביעתו של כל בעל תפקיד. לפיכך, גם אם תביעת המבקשת הוגשה מכח סעיף 97 אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בימ"ש זה לדון בתובענה, גם אם השטח והרישום של החלקות 9 ו- 10 לא בוצעו בהתאם לפסק דין של בית משפט. על כן, טענת חוסר הסמכות העניינית נדחית בזאת. אם כן, הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתובענה הינה לבימ"ש מחוזי, מאחר ועניינה מקרקעין, ושלא באחד הנושאים המנויים בסעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט שהסמכות לדון בהם נתונה לבימ"ש השלום. ב. התיישנות 1. גם את טענת ההתשיינות שהעלה ב"כ המשיבים יש לדחות. ראשית, שלא כטענת ב"כ המשיבים, כן מדובר בתביעה שעניינה זכות במקרקעין מוסדרים, שתקופת ההתיישנות לגביה הינה 25 שנים, זאת בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. תביעה לתיקון גבול של חלקות מקרקעין הינה עניין שבמקרקעין, ומשמעות הסעד של תיקון קו גבול שהמבקשת עותרת לו, אינו אלא העברת הזכויות בשטח שנמצא היום בתחום חלקה 9, והרשומות ע"ש המשיבים לחלקה 10 ורישום הזכויות בו ע"ש המבקשת. יודגש כי, מצד שני, גם טענתו של ב"כ המבקשת לפיה, מדובר בתביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים שחוק ההתיישנות אינו חל עליה, אינה נכונה. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי האמור בסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, בדבר אי תחולת חוק ההתיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, חלה כאשר הזכות במקרקעין עליה מבקשים להגן הינה זכות רשומה בספרי רישום מקרקעין, בענייננו, השטח אותו מבקשת המבקשת לספח לחלקתה ולקבל עליו את הזכויות, אינו רשום בספרי רישום המקרקעין על שמה אלא ע"ש מורישם של המשיבים, ובתביעתה היא מבקשת לשנות רישום זה. ראה בעניין זה, ע"א 11422/04 עז' המנוח זועבי נגד מנהל מקרקעי ישראל מיום 15/9/2010, שם כתבה כב' השופטת פרוקצ'יה: "על פי הילכת חוסין, והפרשנות המשפטית שניתנה בה לסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, תביעות לקיום זכות לא רשומה במקרקעין מוסדרים, אינה חסינה מהתיישנות. חסינות מהתיישנות הן רק תביעות לאכיפת זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים...". ראו גם ע"א 4787/06 מנאע נגד עז' המנוע מנאע שניתן ביום 26/5/2008 וגם ע"א 520/96 חוסין נגד מיר פ"ד נ"ד 4873. 2. בענייננו, ברור כי הזכות שהמבקשת מבקשת, עפ"י התביעה, לקיימה איננה רשומה אלא נוגדת את הזכות הרשומה ע"ש מורישתם של המשיבים, ומשום כך חוק ההתיישנות חל עליה, אולם כאמור, ומאחר ומדובר בתביעה שעניינה במקרקעין מוסדרים, הרי תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים, תקופה שלכל הדעות טרם חלפה, בין אם תחילת תקופת ההתיישנות תמנה החל משנת 2004, עת שלחו המשיבים מכתב למבקשת בו התריעו על כך שהוא משיג את גבולות חלקתם, ובין אם הוא נמנה משנת 2001 עת נרשמו הזכויות בחלקות בהתאם לתוכנית הפרצילציה. ג. טענת השיהוי 1. גם טענת השיהוי שב"כ המשיבים העלה דינה דחייה. לראשונה נודע למבקשת על טענת המשיבים בדבר השגת גבולם, על ידה, בשנת 2004 עת קיבלה מכתב בעניין זה, מעו"ד שייצג את המשיבים אותה עת, ובבירורים שערכה לאחר מכן נודע לה כי עפ"י תוכנית התצ"ר, אכן הגבול אינו עובר במקום בו קיים קיר מפריד בין שתי החלקות אלא בתוך חלקתה, וכי היא מחזיקה בשטח של כ- 40 מ"ר מהחלקה 9, עפ"י הגבולות שנקבעו בתצ"ר. התקופה שחלפה מאז ועד הגשת התובענה על ידי המבקשת, אינה ארוכה עד כדי שתקיים את תנאי ההשתהות, מבחינת חלוף הזמן, שבהתקיים שאר התנאים הדרושים תיחשב לשיהוי במובן המשפטי של המונח. חשוב להדגיש כי המבקשת החזיקה בפועל בשטח שלטענת המשיבים מהווה חלק מחלקתם, על כן היה זה טבעי שמי שעליו ליזום את ההליך המשפטי, הם המשיבים ע"מ לתקן את המעוות ולסלק את ידה של המבקשת, משטח הסגת הגבול, ואכן המשיבים הגישו במהלך שנת 2008 לבימ"ש השלום בנצרת, תביעה (ת.א. 8576-12-08), לסילוק ידה של המבקשת מהשטח שלטענת המשיבים, אליו היא פלשה ולמתן צו להריסת כל הבנוי על שטח הפלישה, המבקשת שהתגוננה בפני תביעתם זו של המשיבים בין היתר בטענה כי בתצ"ר חלה טעות במיקום הגבול בין חלקתם לחלקת המשיבים, הופנתה ע"י ביהמ"ש השלום להגיש תובענה בפני בית משפט מוסמך, שהוא כאמור בית משפט זה, לתיקון הטעות לה היא טוענת, מאז ועד להגשת התובענה הנדונה חלף לו פרק זמן קצר ביותר, שאין בו משום השתהות בהגשת התביעה. אם כן, מהשתלשלות העניינית כפי שהובאה לעיל ברור, כי גם מבחינת חלוף הזמן לא הייתה כל השתהות בהגשת התובענה ע"י המבקשת, ודי בכך כדי לדחות את טענת השיהוי וללא קשר לשאלת קיומם של התנאים ההופכים השתהות בהגשת תביעה לשיהוי במובן המשפטי. 2. לא זו אף זו, הלכה היא כי בית משפט לא בנקל יורה על סילוק תובענה על הסף מהטעם של שיהוי, ראשית משום שטענת השיהוי אינה אלא טענה שעל פי טיבה מבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ולפגוע בזכות הגישה לביהמ"ש, קבלת טענות שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ממריצה תובעים להזדרז ולהגיש תביעותיהם לביהמ"ש בטרם נוסו דרכים אחרות ליישוב הסכסוך דבר הנוגד את האינטרס הציבורי. קבלת טענת שיהוי פוגעת בציפיותיו של התובע ובחירותו לכלכל את צעדיו בנושא הגשת תביעתו תוך תקופת ההתיישנות. כמו כן משפיעה קבלת טענת השיהוי על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לקבלת סעד משפטי לתיקון הפגיעה בזכויותיהם. (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, שניתן ביום 2/7/03). מהסיבות הנ"ל קובעת ההלכה כי השתהות בהגשת תביעה, אינה כשלעצמה שיהוי במובן המשפטי, ונדרשים תנאים נוספים להשתהות בהגשת התביעה מבחינת הזמן, כדי להקים טענת שיהוי במובן המשפטי. בעניין התנאים הנדרשים להחלת השיהוי, נכתבו בע"א 6805/99 הנ"ל (סעיף 7 לפסה"ד), הדברים הבאים: "השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (" 4928/92 ' -, " 4928/92&Pvol=(5) 94; Oughton, Lowry, Merkin, Limitation of Actions, 1998, p. 23.). לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (" 403/63 ' , " 403/63&Pvol=(1) 47, 53; " 410/87 ' , " 410/87&Pvol=(3) 749, 755-6) הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע (" 206/75 100 " ' , " 206/75&Pvol=(1) 732; פרשת ליברמן, שם, עמ' 756; " 167/51 ' , " 167/51&Pvol=', 15; " 118/75 ' , " 118/75&Pvol=(2) 659, 664; " 554/84 ' , " 554/84&Pvol=(2) 802, 810; " 109/87 ' , " 109/87&Pvol=(5) 1; " 5634/90 ' , " 5634/90&Pvol=(4) 846). איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן (השווה " 8301/98 ' , " 8301/98&Pvol=(3) 345, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ריבלין). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם (" 5634/90 ' , " 5634/90&Pvol=(4) 846, 852; " 656/79 ' , " 656/79&Pvol=(2) 309, 317; " 69/84 ' , " 69/84&Pvol=(2) 645, 656; " 367/71 ' , " 367/71&Pvol=(1) 710, פסקה 3). יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכח מצג המהווה פן של תורת תום הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי. ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכך, ה"השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות, לכאורה, על ידי הדין" (דברי השופטת דורנר בענין " 4682/92 ' , " 4682/92&Pvol=(5) 252, 286; רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94, 100-101; פרשת מזאריב, שם, פסקאות 13 עד 15). במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום לבו של הנתבע, למשל - האם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, והאם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה" בהקשר זה של השיהוי, לא למותר לציין כי מקורו של השיהוי בדיני היושר ונהגו להחילו בעניינים בהם נתבקש סעד מן היושר בלבד (ראו ע"א 109/87) חוות מקורות בע"מ נגד חסן פד"י מ"ז (5) ו, 9), ורק מאוחר יותר הוחל השיהוי בתביעות שעניינן סעד מן הדין. אולם מקורו ההיסטורי של מוסד השיהוי והיותו חריג להסדר ההתיישנות מכח הדין, מותירים לביהמ"ש שיקול דעת רחב באשר להחלת השיהוי, וככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך ביהמ"ש יימנע מחסימת התביעה וסילוקה בטענת שיהוי (ע"א 109/87 הנ"ל). בע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נגד בית טלטש בע"מ פ"ד נ"ד (5) 252, בחן ביהמ"ש את השאלה האם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת התיישנות. הנסיבות כפי שפורטו לעיל, אינם מותירים ספק כי אין מדובר בזניחה או ויתור של המבקשת על זכותה לתבוע תיקון הגבול. נהפוך הוא. המבקשת ניסתה תחילה לתקן את מיקום הגבול ע"י פנייה למינהל מקרקעי ישראל, שהחכיר לה ולמשיבים את המקרקעין. חשוב לציין שוב כי המבקשת היא זו שמחזיקה בשטח "הפלישה" הנטען ונוהגת בו מנהג בעלים, כך שלא הייתה לה סיבה להזדרז ולרוץ לביהמ"ש, וכל עוד ואיש לא מפריע לה בחזקתה בשטחה, ומשהגישו המשיבים נגדה תביעה לסילוק ידה מאותו שטח ולהריסה, לא השהתה המבקשת את הגשת התביעה אלא הגישה אותה תוך זמן קצר. 3. גם התנאי בדבר שינוי מצב לרעה, אינו מתקיים בענייננו. כאמור, הלכה למעשה, החזיקה המשיבה בשטח הפלישה הנטען, והמשיבים ומורישתם לפניהם נהגו, עפ"י מצב החזקה בפועל. מכל מקום, טענת המשיבים לשינוי מצב לרעה, הייתה שמורישתם חתמה על חוזה חכירה ושילמה דמי חכירה מהוונים גם עבור שטח הפלישה, לא מצאתי בכך משום שינוי מצד לרעה, ראשית, עניין זה אינו נובע מהתנהגות המבקשת ושנית מינהל מקרקעי ישראל הצהיר שיחזיר למשיבים את הפרש הסכום בצירוף הפרשי הצמדה ורבית, ככל שקו הגבול יתוקן כך ששטח הפלישה יהיה חלק מהחלקה השייכת למבקשת, ושטח חלקת המשיבים יקטן. לסיכום, לא מתקיים שיהוי לגבי התובענה של המבקשת לא מבחינת תקופת ההשתהות בהגשת התביעה ובוודאי לא מבחינת קיומם של התנאים הנוספים של ויתור על הזכות ושינוי מצב לרעה, הנדרשים להחלת השיהוי. יתרה מכך, הרי שבשים לב לכך שמדובר בזכויות קנייניות, ביהמ"ש היה משתמש בשיקול דעתו ונמנע מסילוק התביעה על הסף, גם אם קיים שיהוי במובנו המשפטי. ד. מניעות 1. טענה נוספת אותה העלה ב"כ המשיבים בתשובתו לבקשה ובסיכומיו ואשר לגישתו גם היא מצדיקה את סילוק התובענה על הסף, הייתה טענת מניעות. לטענתו, משחתמה המבקשת על הסכם החכירה מיום 29/6/89 המכיל סעיף 11 (ב) לפיו הצהירה המבקשת בחוזה החכירה, שהיא חתמה עם המינהל, כי ידוע לה "כי בעקבות מדידה לצורכי רישום עלול להתברר ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש" (סעיף 16 לסיכומי טענות המשיבים), ובנוסף הצהירה המבקשת בהתאם לאותו סעיף כי היא מסכימה לכל שינוי בגבולותיו ו/או בשטחו של המגרש, הרי שהיא מנועה היום לתבוע תיקון גבולות ו/או שינוי שטח. גם טענה זו חסרת כל יסוד. ראשית, האמור בסעיף זה מחייב את המבקשת במישור היחסים שבינה לבין המינהל. שנית, אין האמור בסעיף זה מתייחס לשינוי בשטח המגרש כתוצאה מטעות בסימון הגבול, אלא בשינוי גבול ברישום ו/או בתוכניות לצורכי רישום שהמנהל הכין. התובענה מתבססת על טענת המבקשת לפיה חלה טעות בסימון הגבול, שגרמו להזזתו. אין התובענה מבקשת לשנות תכנון מכוון, ששינה את קו הגבול והקטין שטח חלקתה של המבקשת במודע, אלא כתיקון טעות שלטענתה נפלה בקביעת הגבול עפ"י התצ"ר. דיון בתובענה לגופה 32. לאחר שדחיתי את כל טענות הסף של ב"כ המשיבים, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה לגופה. הסעד, לו עותרת המבקשת, הינו תיקון קו הגבול העובר בין חלקתה, חלקה מס' 10 לחלקת המשיבים חלקה 9 בתצ"ר וברישום בספרי רישום המקרקעין שבוצע על יסוד התצ"ר, כך שגבול זה יוסט בחלק הצפוני שלו לתוך חלקת המשיבים חלקה 9 ובאופן ששטח של 39 מ"ר בצורת משולש יגרע מהחלקה 9 ויסופח לחלקה 10, זאת בטענה שזהו הגבול הנכון שנקבע בעת הקצאת המגרשים ע"י המינהל לצדדים, בהתאם לתשריט ההקצאה מס' 330/50 וכי הגבול שנקבע בתצ"ר ועל יסודו בוצע הרישום, נקבע מתוך טעות. 33. כאמור, מטעם התביעה העידה המבקשת עצמה. כן העיד מטעמה, כעד מומחה, המודד המוסמך חיים שבח שנתן את חוות הדעת ת/1. עדותה של המבקשת אין בה ולא כלום כדי לסייע בהוכחת טענתה בדבר הטעות בסימון הגבול שנפלה בתצ"ר. כל מה שניתן לקבוע על סמך עדות זו, אין בו לבסס את טענת המבקשת בדבר הטעות שנפלה בסימון הגבול בין שתי החלקות בתצ"ר, או לתרום להכרעה במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה. ע"ס עדות המבקשת ניתן לקבוע עובדות שרובן ככולן אינו שנוי במחלוקת, כך ניתן לקבוע כי בזמנו חתמה המבקשת ובעלה המנוח עם מינהל מקרקעי ישראל, על הסכם פיתוח במסגרת תוכנית "בנה ביתך" בישוב יקנעם ולפיו הם קיבלו לצורך בניית ביתם מגרש מס' 5 בשטח 565 מ"ר. עוד ניתן לקבוע כי, לאחר שהשלימו המבקשת ובעלה המנוח את בניית ביתם הם חתמו עם המינהל על הסכם חכירה מיום 29/6/89. עוד ניתן לקבוע על סמך עדותה של המבקשת כי לאחר שהוכנה תצ"ר, המגרש שלה נרשם כחלקה מס' 10 בשטח 561 מ"ר ומגרש המשיבים נרשם כחלקה 9 בשטח של 634 מ"ר. המבקשת הדגישה בעדותה כי את תביעתה הגישה שלא ע"מ לקבל שטח נוסף וכי הייתה מודעת לכך ששטח המגרש שלה פחת ב- 5 מטרים לאחר הפרצלציה והיא השלימה עם כך. לדידה, המטרה מהגשת התובענה הינה לתקן טעות שנפלה בסימון קו הגבול בין חלקתה לחלקת המשיבים בתצ"ר ובעקבות כך ברישום החלקה, כך שאין לה התנגדות אם קו הגבול יתוקן מצד אחר של הגבול עם חלקת המשיבה, ע"מ שהשטח שתקבל בצד הצפוני כתוצאה מתיקון הגבול ייגרע מחלקתה במקום אחר ויתווסף לחלקת המשיבים. גם אם הדברים לא נאמרו במפורש ע"י הצדדים, התיקון המבוקש של מיקום קו הגבול מבוקש למעשה ע"מ להתאים את קו הגבול הרשום לשטחים המוחזקים בפועל ע"י כ"א משני הצדדים, כאשר קיר מפריד בין השטחים שכ"א מהצדדים מחזיק. קיר שכנראה נבנה ע"י המנוחה רבקה פרץ, ממנה ירשו המשיבים את הזכויות בחלקה 9, ולטענת המשיב 2 שלא ע"מ לסמן גבול אלא ע"מ להוות קיר תומך לגרם מדרגות. 34. להוכחת הטענה כי סימון קו הגבול בין חלקתה לחלקת המשיבים בתצ"ר בטעות יסודו, הגישה המבקשת, כאמור, את חוות דעתו של המודד המוסמך חיים שבח, ת/1. מחוות דעתו של המודד חיים שבח ומעדותו בפני ביהמ"ש עולה כי הוא הכין בעבר עבור בעלה המנוח של המבקשת מספר של מפות מדידה, הראשונה הינה מפה מצבית טופוגרפית אשר התבססה על תשריט של המינהל מס' 330/50 המבוסס על תוכנית מפורטת (נספח א ו- א.1 לחוות הדעת ת/1), לפיו הוקצו המגרשים לצדדים. עפ"י מפת מדידה זו, רוחב מגרש המבקשת ובעלה המנוח בצידו הצפוני הינו 17.06 מ'. יצוין כי העד המומחה חיים שבח אישר בחקירתו הנגדית כי הכין מפת מדידה נוספת עוד בשנת 82, בה ציין רוחב מגרש המבקשת בצידו הצפוני של הגבול הוא 17.06 מ' ואילו במפת מדידה נוספת משנת 84, ציין העד את רוחב מגרש המבקשת בגבול הצפוני הינו 18.5 מ' כמוכן אישר העד שבח כי בהכנת המפות הוא הסתמך על תשריט הקצאה ראשוני 330/50 משנת 81/82 של המינהל, עליו נכתב במפורש כי השטחים מקורבים ועשויים להשתנות עם המדידה הסופית, כמו כן נכתב עליו כי אינו מהווה מסמך מדידה ואין לקבוע גבולות על פיו. בניגוד לרוחב הגבול הצפוני של החלקה 10, כפי שנקבע במפות של המודד שבח, הרי שרוחב חלקת המבקשת, חלקה 10, בגבולה עם חלקה 9 הגבול הצפוני של חלקה 10 עפ"י התצ"ר הינו 14.71 מ'. בחנתי את חוות דעתו של העד חיים שבח ואת עדותו בפני ובאתי לדעה, כי לא ניתן לסמוך על קביעותיו במפות המדידה שהוא הכין עבור משפחת המבקשת, לפיהן כאמור רוחב המגרש 5 שהוקצה למבקשת ובעלה בצידו הצפוני וקיבל מספר סופי 10 היה מעל 17 מ' וכי בתצ"ר נפלה טעות שגרמה להקטנת רוחב זה והעמדתו על 14.71 מ'. המודד שבח התבסס בקביעת רוחב המגרש בגבולו הצפוני על תשריט בלתי מדויק שאין בו מדידות, וכנראה גם על מצב ההחזקה בשטח והמפות שהכין, כשמן הן, מפות מצביות, וכנראה כפי השטחים שהיו תפוסים בפועל ע"י המבקשת. לא שוכנעתי כי מפות המדידה של המודד חיים שבח תואמות את מפת הקצאת המגרשים למבקשת ולמשיבים, יותר מאשר התצ"ר - לא הובאה בפני ראיה של ממש לפיה הגבול שנקבע עפ"י התצ"ר שונה מהגבול הקבוע במפת ההקצאה שכאמור שם השטחים נקבעו בקירוב, ומבלי לציין מדידות ותוך קביעה מפורשת שאין מדובר במסמך מדידה, וכי אין לקבוע גבולות על פיו. נכון שהגבול שנקבע עפ"י התצ"ר איננו הגבול לפיו פעלה המבקשת, ואולי גם המנוחה רבקה פרץ, עת הקימו את בתיהם, אולם אין בכך משום הוכחה כי הטעות בקביעת הגבול נפלה בתצ"ר דווקא ולא במפות המדידה שהוכנו ע"י המודד חיים שבח לפי הזמנת בעלה המנוח של המבקשת וכנראה לצורכי קבלת היתר בנייה. חשוב לציין כי המודד שבח מסר כי גם אם ייגרע שטח הפלישה הנטען של 39 מ"ר, והמבקשת תסלק את ידה ממנו, הרי שהיא עדיין תמשיך להחזיק בשטח הרשום של החלקה 10, דהיינו 561 מ"ר, אמנם המודד שבח טען כי הסטת הגבול לתוך חלקה 10 תקטין את שטחה, אולם מה שיוחסר כתוצאה מכך בשטח החלקה 10, יוחזר לחלקה ע"י הארכת כל החלקות צפונה. משמעות דבריו של המודד שבח הינו כי המבקשת מחזיקה כיום בשטח של כ- 40 מעל שטח חלקתה הרשום 561 מ"ר. מי שביצע את המדידות לצורך הכנת התצ"ר והכין את התצ"ר לא הוזמן להעיד, לא הוא וגם לא אחר שהיה מעורה בהליכי המדידה והכנת התצ"ר ע"מ להעיד על הליך הכנת התצ"ר, ולברר דרכו את השאלה אם נפלה טעות בקביעת הגבול בין חלקות 9 ו- 10, ואם כן מה גרם לאותה טעות. הנטל להוכיח את הטעות בסימון הגבול מוטל על המבקשת שהיה עליה להזמין עדים ולהביא ראיות בעניין זה, משנמנעה מלעשות כן, אין מנוס מלפרש את המחדל בהבאת עדים בעניינים אלה לרעתה. עמדת המינהל, שכאמור מסכים לחוות דעתו של השמאי ומצדד בה, אין בה כשלעצמה להוכיח כי אכן נפלה טעות בסימון הגבול בין החלקות 9 ו- 10 עפ"י התצ"ר. ניתן להבין את עמדת המינהל כרצון מצידו ליתן גושפנקא למצב הקיים בשטח, במיוחד לאחר שהוא עצמו הסכים לבנייה שהמבקשת ביצעה בהסתמך על המדידות של שבח, ואף חתם כנראה על המפות ששימשו את משפחת שבח לקבלת היתר בניה של דירתם. לסיכום, המבקשת, עליה מוטלת חובת ההוכחה, בהיותה "המוציא מחברו", לא הצליחה להרים את הנטל ולא הוכיחה את תביעתה, על כן ועל סמך כל האמור לעיל, התובענה נדחית בזאת. המבקשת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪. קבעתי את סכום שכ"ט העו"ד לו זכאים המשיבים, על הצד הנמוך, לאור טענות הסף המרובות וחסרות היסוד שב"כ המשיבים העלה ואשר חייבו את ביהמ"ש לדון בהרחבה בטענות אלה, ע"מ לבסס דחייתן. תכנית לצרכי רישום