קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאי סוציאליים לעובד קיבוץ: רקע כללי: לפני תביעה כספית שהגיש התובע כנגד קיבוץ יפתח ומר ש'. אין חולק בין הצדדים שהתובע הינו חבר הקיבוץ יפתח (להלן: "הקיבוץ"). אין חולק עוד כי בתקופה הרלוונטית לתביעה התובע עבד במסגרת הקיבוץ כאחראי על הביטוח (להלן: "המשרה הפנימית") וכן בעבודה נוספת ככלכלן במפעל "פרי פסגות" (להלן: "המשרה החיצונית"), מפעל הנמצא באחזקה משותפת של מספר קיבוצים. שכרו של התובע בגין המשרה הפנימית שולם לו ישירות על ידי הקיבוץ ואילו שכרו בגין המשרה החיצונית שולם לתובע באמצעות הקיבוץ, כאשר הקיבוץ שימש צינור להעברת השכר. התובע מלין, במסגרת תביעתו, על כך, שלא הופרשו על ידי הקיבוץ תנאים סוציאליים החל מיום 1.1.2004 ועד למועד הגשת התביעה על משרתו הפנימית. עוד מבקש התובע לחייב את הקיבוץ על תשלום שכר מופחת ב- 1000 ₪ מיום 1.1.2004 ועד מועד הגשת התביעה. הקיבוץ אינו חולק על כך שהחל מאותו מועד לא הופרשו לתובע תנאים סוציאליים אך טוען כי הדבר נעשה בשים לב להחלטת ההנהלה שהתקבלה ביום 27.2.2003 (להלן: "ההחלטה") לפיה: "לכל עבודה חלקית בקיבוץ שהיא עבודה נוספת מעבר למשרה המלאה - מוצע לא לשלם הפרשי מעביד תנאים סוציאליים על עבודה זו - יחסוך כ 100,000 ₪ בשנה." הנתבע מס' 2 שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל הקהילה בקיבוץ והתובע עתר לחייבו באופן אישי בסכום התביעה. אולם על פי ההסדר שהושג בין הצדדים היום 14.12.2008 הוריתי על מחיקתו של נתבע מס' 2 מכתב התביעה. טענות הצדדים: התובע טוען כנגד הקיבוץ הטענות כדלקמן: 6.1 ההחלטה של הנהלת הקיבוץ לפיה לא יופרשו לתובע תנאי סוציאליים בגין המשרה הפנימית היא בלתי חוקית התקבלה ללא סמכות ולכן בטלה מעיקרא. החלטה זו הינה החלטה בלתי שוויונות ונאכפה בצורה סלקטיבית בין חברי הקיבוץ. 6.2 ההחלטה התקבלה ללא שהונח בצידה קריטריונים ליישומה. 6.3 על אף שלתובע הוצעה האפשרות לדיון באסיפה הכללית בהליך ערעורי, זכות המוקנית לו בתקנון, העניין לא הועבר לאסיפה לצורך דיון בערעור. 6.4 הקיבוץ מפלה בין חבריו השונים כאשר לתובע לא מפרישים זכויות סוציאליים בעוד שלחברים אחרים מופרשים תנאים סוציאליים. 6.5 התובע אמנם ויתר על חלק משכרו בסך של 1000 ₪ אך מיד עם קבלת ההחלטה חזר בו מויתור זה ולמרות זאת הקיבוץ מתעלם מכך ומשלם לו שכר מופחת. הקיבוץ טוען לעומת זאת את הטענות כדלקמן: 7.1 דין התביעה להידחות על הסף בשל שיהוי. 7.2 ההחלטה על הפחתת שווי גמול התפקיד של החברים לחברים העוסקים במשרה נוספת מעבר למשרתם העיקרית התקבלה כדין וסמכות ועולה בקנה אחד עם סמכות ועד ההנהלה מכוח תקנון הקיבוץ. 7.3 אין כל יסוד לטענה כי התובע הופלה על ידי הקיבוץ לרעה. 7.4 סוגיית קביעת שכרם של חברי קיבוץ והתנאים הנלווים הינה החלטה פנימית של הקיבוץ שאל לו לבית המשפט להתערב בה. 7.5 התובע לא הוכיח את הנזק הכספי שנגרם לו. דיון והכרעה: סמכות ההנהלה לשנות שכרם של חברי קיבוץ שאלה ראשונה הדרושה הכרעה היא האם להנהלת האגודה הייתה סמכות לקבל החלטה לפיה לא יופרשו תנאים סוציאליים לחבר הקיבוץ המחזיק ביותר ממשרה אחת בגין המשרה השניה או שמא החלטה כזו נתונה לסמכות האסיפה הכללית? התובע טוען כי החלטה זו התקבלה בחוסר סמכות. התובע טוען בהקשר זה כי בשנת 2000 קיבלה האסיפה הכללית החלטה לפיה הקיבוץ הפך לקיבוץ מתחדש ואימץ עקרונות ליבה חדשים. ההנהלה קיבלה החלטה הסותרת את עקרונות הליבה ולכן מדובר בהחלטה בטלה. על פי סעיף 86 לתקנון, האסיפה הכללית היא הרשות העליונה של הקיבוץ והיא רשאית להחליט בכל עניין שהוא בתחום מטרות הקיבוץ וסמכויותיו ושאינו מנוגד ליסודות הקיבוץ. לעומת זאת על פי סעיף 110 לתקנון ההנהלה והמזכירות יונקת את סמכויותיה מהחלטות האסיפה הכללית ותפקידה של ההנהלה לבצע את החלטות האסיפה. עוד טוען התובע כי כל שינוי או החלטה הסותרים את תקנון ההתחדשות צריכים להיות בדרך של תיקון תקנון בדיוק כפי שהיה בתקנון הקודם. משההנהלה קיבלה החלטה הסותרת את התקנון חרגה בכך מסמכותה והחלטתה בטלה. הקיבוץ טוען בסיכומיו כי הקיבוץ סוברני לקבל החלטות ולנהל את ענייניו והכלל הוא שבית המשפט לא יתערב בענייניו של הקיבוץ אלא במקרים חריגים זאת כאשר ההחלטות התקבלו בחוסר סמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. הקיבוץ מסכים באופן עקרוני כי אם ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות אזי היא בטלה. אולם במקרה הספציפי טוען הקיבוץ כי להנהלה הייתה מלוא הסמכות לקבל את ההחלטה שהתקבלה. הקיבוץ מפנה להוראות תקנה 23 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה - 1975 וסעיף 110 לתקנון הקודם לפיהן להנהלה סמכות שיורית להשתמש בסמכויות הקיבוץ לבד אלו שהוקנו באופן מפורש לאסיפה הכללית. עוד טוען הקיבוץ כי, התובע לא הראה על פי הנטען שלאסיפה הסמכות לעדכן מעת לעת את תנאי ההעסקה של העובדים או לשלול תנאים מסוימים ולכן להנהלה הסמכות לעשות כן מכח סמכותה השיורית. עוד טוען הקיבוץ כי, על פי התקנון הקיבוץ יקבע היכן יעבוד כל חבר וחבר (סעיף 71 לתקנון). התקנון לא קובע כי לאסיפה הכללית מוקנית סמכות זו באופן ייחודי ולכן סמכות זו מוקנית להנהלה. אם ההנהלה מוסמכת לקבוע היכן יעבוד כל חבר וחבר הרי מקל וחומר מוסמכת ההנהלה לקבוע את תנאי ההעסקה של אותו חבר. עוד טוען הקיבוץ כי אין לדרוש שבתקנון תהיה הסמכה לכל פעולה ופעולה שכן התקנון מתווה מטרות על ואם הפעולה באה להגשים את מטרת האגודה אזי היא פעולה בסמכות זאת ברוח פסיקת בית משפט העליון. אציין תחילה כי התובע טען שהמודל של קיבוץ מתחדש זכה אך ורק לאישור זמני של שנתיים מטעם רשם האגודות השיתופיות. בפועל לאחר תום השנתיים לא הובא המודל כשנוי תקנוני קבוע. על כך לא מצאתי כל תשובה בסיכומי הקיבוץ או בתצהיריו למעט טענת הקיבוץ כי טענה זו מהווה הרחבת חזית. אכן עיון בכתב התביעה מעלה כי אין כל זכר לטענה לפיה ההחלטה על מעבר לקיבוץ מתחדש לא זכתה לאישור רשם האגודות השיתופיות או כי דבק בה פגם משפטי. בא כח הקיבוץ התנגד בפתח עדותו של התובע לכ להרחבת חזית. עיון במסמכים שצורפו לתצהיר התובע מעלה כי מדובר בשינוי זמני. במכתב שיצא לחברי הקיבוץ ביום 8.1.2001 (חלק מנספח א' לתצהיר התובע ת/1) דווח לחברי הקיבוץ על הפגישה שהייתה עם נציגי רשם האגודות השיתופיות. באותו דיווח הועלו הדברים כדלקמן: "ביום א' 31.12.00 נערך במשרד רשם האגודות השיתופיות בירושלים מפגש בין נציגי הקיבוץ, לנציגי רשם האגודות, בנושא תהליך השינוי ביפתח והתנגדויות חברים לישום התהליך. . . . כ"כ הובהר כי אין הקיבוץ מבקש היום שינוי תקנון, אלא הפעלת השינוי לשנת ניסיון. שינוי התקנון יבוא לאחר הפעלת השינוי לניסיון לשנה, והכנסת התיקונים נדרשים במודל שינויים שיתקבלו ע"י החברים כמקובל. . . . נציגי הקיבוץ ביקשו מנציגי הרשם לאפשר לקיבוץ להמשיך ולהפעיל את השינוי. כאשר תאושר התקנה ע"י השר, יקיים הקיבוץ הצבעה נוספת על המודל כאמור בתקנה החדשה. במידה והמודל לא יאושר ע"פ הרוב הדרוש בתקנה החדשה, ייעצר התהליך בשינוי ביפתח, והמצב יחזור לקדמותו, ערב הפעלת המודל. . . . בסיכום הפגישה הובהר כי הקיבוץ אינו מבקש כעת שינוי בתקנונו, ולפיכך משרד הרשם אינו יכול להתייחס לנושא." לא הוצגה לפני כל הוכחה כי המודל החדש זכה לאישור סופי וקבוע. אך יחד עם זאת אין בית המשפט יכול לסטות מחזית המחלוקת בין הצדדים והכרעה בשאלה זו אף אנה מעלה או משנה את התוצאה. אימוץ המודל של קיבוץ מתחדש לא גרם לשינוי התקנון הקודם ולכן עדין יש להכריע בתיק בהתאם לעקרונות השוויון בין אם המודל בתוקף ובין אם לאו. יתרה מכך על פי המודל הקיבוץ אמור לשאוף להיצמד לדיני העבודה ואין חובה מוחלטת להיצמד לדיני העבודה ולכן התובע לא יכול להיבנות מהוראות המודל. בשים לב לכך אין כל נפקות משפטית למודל החדש גם אם הקיבוץ החליט להתנהל על פיו ויש להכריע בתובענה על סמך התקנון הישן שנותר בתוקף. מכאן אני קובע כי להנהלת הקיבוץ מלוא הסמכות על פי התקנון לקבוע את שכרם של חברי הקיבוץ. סמכות זו לא יוחדה במפורש לאסיפה הכללית ולכן היא נתונה להנהלת הקיבוץ מכח סמכותו השיורית הקבועה בתקנון בסעיף 110. באותה מידה רשאית ההנהלה לבטל תשלום תנאים סוציאליים שהוענקו מקודם לחברים. יתרה מכך, על פי התקנון על הקיבוץ לנהוג בחברי הקיבוץ בשוויוניות מלאה, קרי אם ישנה החלטה להעניק תנאים סוציאליים על משרה מלאה לחבר אחד יש להעניק הטבה זו לכל החברים. על פי סעיף 66 לתקנון על הקיבוץ לשמור על העיקרון של "זכויות שוות בתנאים שווים" כלפי החברים. ודוק התובע בעדותו לפני אינו מלין על כך שההחלטה השוללת את מתן התנאים הסוציאליים למשרה שנייה הייתה בלתי חוקית. הוא מלין על כך שהקיבוץ לא נהג במידה שווה כלפי כל החברים. כך העיד התובע בעמ' 10 ש' 5 - 8: "ש. מה אתה מציע שהקיבוץ לא רשאי להפחית שכר של חברים שעובדים בו? ת. זה לא מה שאמרתי, אמרתי שהוא לא רשאי לעשות זאת באופן שרירותי ואם אתה ער לזה הכיוון היה לחסוך בהוצאות, שאין חולק שזו מטרה קדושה, אבל צריכים לעשות זאת באופן שוויוני והוגן כלפי כולם." ושוב באותו עמ' ש' 13 - 20: "ש. האם אתה כופר בסמכותו של וועד ההנהלה של הקיבוץ להפחית את העלות או התשלומים לאנשים שעובדים בקיבוץ, למשל היה סדרן רכב שתמחרו אותו ב - 4000 ₪ והסתבר כי הפונקציה הזו אינה חיונית והקיבוץ רוצה להקטין את התשלום, האם סדרן הרכב יוכל להיאחז בזה ת. ענף הרכב שנת 2003 כלל רכב אחד או שניים ולפני כן היה עשרות, לגבי העיסוק שלי, אמנם נגרעה פעילות אך התווספו פעילויות. הקיבוץ יכול להפחית משכרי אך היא ניתן בה טעם, אמרו שרוצים לחסוך 100,000 ₪ והולכים וחוסכים על גבם של מספר קטן של עובדים, אם הייתה התייחסות למשרה שלי והיו אומרים שהוא עובד פחות, ניחא, אך לקחו מספר אנשים וקבעו כלל חדש שלכמה אנשים נחתוך במשרה שלהם וללא קשר למשרה ולכמות השעות שלהם בעבודה." (ההדגשה שלי - א.כ.) מכאן אני קובע שהתובע אינו כופר בסמכות הנהלת קיבוץ לבטל תשלום תנאים סוציאליים. כל שנותר לבדוק לצורך הכרעה בתביעה האם הוכח על ידי התובע כי הקיבוץ הפלה לרעה בינו לבין חברים אחרים והאם הדבר מקנה לו עילת תביעה. אציין עוד כי הפניית התובע לדו"ח ועדת הביקורת של הקיבוץ לפיו הורדת הוספות אין בה נימוק הגיוני אינה יכולה להושיע את התובע. בית המשפט ברגיל אינו מתערב בהחלטות הקיבוץ כל עוד החלטות אלו התקבלו בסמכות. המטרה של חסכון בהוצאות הינה מטרה לגיטימית, כפי שהתובע אף מודה בחקירתו כמצוטט לעיל, כל עוד היא מיושמת בשוויוניות. טענות התובע לפיהן ההחלטה אינה תקפה מאחר ולא נקבעו קריטריונים ליישומה דינה להידחות. לא ראיתי כל חובה שבדין לקבוע נוהלים כאלה והתובע אינו יכול להלין על כך שלא נקבעו נהלים. תקינות ההליכים: התובע מלין עוד כי ערעורו לא הובא בפני האסיפה הכללית לאחר שערער על ההחלטה בפני ההנהלה. הקיבוץ משיב על כך בטענה כי הערעור הוגש באיחור רב. לתובע עמדה זכות לערער בתוך 7 מיום קבלת ההחלטה. התובע הגיש ערעור רק לאחר כחצי שנה , בתחילת שנת 2004 ומשהחמיץ התובע את המועד הפכה החלטת ההנהלה להחלטה חלוטה. כמו כן, טוען הקיבוץ כי התובע רק לאחר כשנה מקבלת ההחלטה של ההנהלה פנה להנהלה ודרש קיום דיון חוזר בעניינו תוך שהוא מדגיש כי אינו מעוניין לערער. אכן התובע פספס את המועד להגשת ערעור על החלטת ההנהלה משהגיש את הערעור לאחר כחצי שנה. יתרה מכך, כעולה מסיכום הפגישה שנערכה בין חיה בן שמואל לתובע עולה מפורשות כי התובע אינו מעוניין להעביר את עניינו לאסיפה (נספח ה' ל- נ/8). התובע קיבל העתק מאותו סיכום פגישה ולכן אין הוא יכול להישמע כיום כי נפגעה זכות הערעור שלו. בשים לב לכך אינני מקבל את טענתו כי אי קיום הליך ערעורי פוגע בתוקף ההחלטה. עדויות חברי הקיבוץ האחרים: בהקשר זה העידו העדים מר פיטר הלמר, גב' רינה יפה וגב' רינה גרינברג. מעדותן של גב' גרינברג וגב' יפה עולה כי שתי עדות אלו החזיקו שתי משרות בקיבוץ ולשתי המשרות הופרו תנאים סוציאליים. אלא מה? שתי עדות אלו טענו כי מדובר בשתי משרו שהן חצאי משרה וביחד הן מהוות משרה אחת וזו הסיבה מדוע הופרשו תנאים סוציאליים על שתי המשרות (ראה עמ' 16 ש' 22 - 32 ועמ' 36 ש' 15 - 19). דא עקא, מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע של חברים אחרים עולה תמונה כי הקיבוץ לא נהג בשוויוניות אל מול התובע (ראה נספח כו לתצהיר התובע). עולה כי חברים אחרים אשר החזיקו בשני משרות זכו להפרשות סוציאליות על שני המשרות. כך לדוגמא החבר פיטר הלמר החזיק בשני משרות. מעדותו לפני עולה כי ההפרשות הסוציאליות הופסקו לשנה ולאחר מכן חזר הקיבוץ להפריש לו תנאים סוציאליים על שתי המשרות. הדבר אף עולה מתלוש השכר שלו שצורף לתצהיר התובע. כך גם לחבר דוד ניצה., לחברה הלמר ציונה, ועוד חברים שתלושי שכרם צורפו. העדה רינה יפה התבקשה במהלך עדותה להתייחס למשרתו של מר הלמר ואם מדובר בשתי משרות שמגיעות לכדי משרה אחת או מעבר לכך אך היא לא ידעה להתייחס לשאלה זו (עמ' 38 ש' 5 - 8). מאידך עדה זו במסגרת תצהירה נתנה הסבר כללי (סעיף 5 לנ/9) לפיו כאשר נכתב בתלושים המצורפים לתצהיר התובע "עבודה אחרת" אין הכוונה לתפקיד הנוסף למשרה מלאה אלא לעבודה נוספת חד פעמית בגינה מגיעה לאותו חבר תוספת שכר חד פעמית או לחילופין הכוונה לעבודה משלימה למשרה חלקית בה נושא החבר. אולם אני דוחה את הצהרתה הכללית של גב' רינה יפה ועצם העובדה כי מדובר בהצהרה כללית מבלי לתת הסברים קונקרטיים טמונה חולשה בה. עדה זו לא התכבדה ופירטה בתצהיריה תוך התייחסות לכל חבר וחבר מאלו שתלושיהם צורפו. במקום זאת היא התמקדה בתצהירה רק בתלוש שלה שם טענה כי מדובר בשתי משרות חלקיות. עדה זו לא ידעה לתת הסבר לגבי תלושו של החבר הלמר לדוגמא. החבר הלמר אמר בפירוש כי הוא מחזיק בשתי משרות עד היום ולגבי שתי המשרות מופרשים תנאים סוציאליים. לגבי יתר החברים אין התייחסות קונקרטית דבר אשר מוביל אותי למסקנה כי אין כל הסבר אמיתי לאפליה בה נקט הקיבוץ כלפי החברים השונים. הלכה פסוקה היא כי אין חובה לנקוט במסגרת המשפט הפרטי בשוויוניות ואל לו לבית המשפט לכפות עקרון זה עליהם (להבדיל מהתנהלות גוף ציבורי) אלא אם כן הצדדים העלו על הכתב או בעל פה כוונה או רצון לנהוג בשוויון ביניהם (ראה: ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ. רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג (1) 441, 468). במקרה הניצב לפני עקרון השוויון הוא אחד מעיקרי התקנון שמהווה המסגרת החוזית בין הקיבוץ לבין חבריו ולכן יש לנקוט במידה שווה בין החברים. אינני מקבל את טענת הקיבוץ לפיה ההחלטה להפסיק את ההפרשות בגין משרה נוספת הייתה להעמיד את שכרו של התובע על סך של 4,000 ₪ כולל תנאים סוציאליים ויבחר לו התובע אם הוא מעוניין להפריש תנאים סוציאליים אם לאו. גרסה זו הועלתה על ידי הקיבוץ רק בשנת 2006 לאחר מספר פניות של התובע. מדובר בגרסה כבושה אשר הקיבוץ לא מצא מקום להעלותה אלא בשלב מאוחר יותר ולכן אני דוחה אותה. דא עקא, גם הגעתי למסקנה כי הקיבוץ מפלה בין חבריו ולא נוהג בשוויוניות אין לתת לתובע את הסעד המבוקש על ידו. ההחלטה העצמה לפיה יש להפסיק הפרשות סוציאליות בעד משרה שניה הינה החלטה סבירה והתקבלה בסמכות ואין בה כשלעצמה כל אפליה בין חברי הקיבוץ. כך גם העיד התובע. התובע מלין על כך שההחלטה יושמה בצורה מפלה כך שהיא יושמה על חלק מהחברים בלבד. במישור העובדתי קיבלתי טענה זו. אולם התוצאה לא צריכה להיות בכך שאפסוק לתובע תנאים סוציאליים מאחר והדבר מפר החלטה שהתקבלה כדין ובסמכות. הפתרון צריך להיות שאותם חברים יחזירו את מה שקיבלו שלא כדין. למה הדבר דומה? לרשות מנהלית אשר משלמת כספים לאזרחים מסוימים שלא כדין. יבוא אזרח אחר בעל נתונים זהים אשר לא זכאי לאותם כספים וידרוש כי ישלמו לו מאחר והוא מופלה לרעה. היעלה על הדעת כי בית משפט יורה על תשלום כספים שלא כדין רק מאחר ולאחרים שולמו כספים שלא כדין? בהקשר זה נפסק במסגרת המשפט המנהלי, בכל הקשור לאכיפה סלקטיבית כי "העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה כשלעצמה מקימה זכות לעובד ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל. ככלל, אי אכיפה אפקטיבית אינה מקנה לעובד זכות שלא להישמע להנחיות ולכללים, והעובד מחויב בכל מקרה להוראות הממונים עליו בין שמדובר בהוראות התקשי"ר ובין שמדובר בהוראות של נוהל פנימי שהוצא בידי הממונים" (ראה: עש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב-ראש רשות השידור, פ''ד נו(2) 9, 21). דין דומה יש להחיל לגבי יישום החלטות שהתקבלו בגוף פרטי כאשר אותו גוף אינו נוהג בשוויוניות ביישום ההחלטה. הקיבוץ אכף או קיים את החלטתו, שהתקבלה כדין ולצורך מטרה כשרה, באופן סלקטיבי. התובע אינו יכול להיבנות מכך והדבר אינו מקנה לו זכות לקבל כספים בניגוד להחלטה שהתקבלה כדין. לכן מטעם זה הנני סבור כי דין תביעתו לקבלת כספים בגין הפרשות סוציאליות להידחות. תביעת התובע להפרשי שכר: התובע טען בכתב תביעתו כי בשנת 2002 בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר בקיבוץ ויתר מרצונו הטוב והחופשי על 1000 ₪ משכרו כך שבמקום 4000 ₪ החל לקבל 3000 ₪. אולם משהתקבלה ההחלטה השוללת ממנו תנאים סוציאליים הודיע התובע על חזרתו מויתור זה. למרות זאת המשיך הקיבוץ לשלם לו סך של 3,000 ₪ בלבד. אולם משויתור התובע היה ויתור בלתי מותנה הוא אינו יכול לבטל הסכמה זו בגין אירועים שאירעו בעתיד (ביטול הפרשות סוציאליות) ואינם קשורים לויתור שעשה מרצונו הטוב. לכן גם דין תביעתו בכל הקשור לראש זה להידחות. התוצאה: התוצאה היא שדין תביעתו של התובע להידחות. בנסיבות העניין, בשל התנהגות הקיבוץ אשר אינו אוכף את החלטותיו במידה שווה, אינני עושה צו להוצאות. תנאים סוציאליים לעובדקיבוץ