על מנת לעמוד על קיומה של תניית שימור בעלות אמיתית יש אפוא, לבחון את מכלול הנסיבות, בכללן גם נסיבות אובייקטיביות חיצוניות שיש בהן כדי ללמד האם אכן ביקשו הצדדים לכונן ביניהם עסקת שימור בעלות אמיתית, או שמא, ההתנייה הייתה למראית עין בלבד מתוך כוונה להעדיף את המוכר על פני שאר נושי הקונה, במקרה שהקונה יקלע לחדלות פירעון. באופן דומה נקבע בסעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980 (המוחל בענייני פירוק חברות מכוח סעיף 353 לפקודה), כי נכסים המוצגים כנכסי אדם, בהסכמת הנושה ובהיתרו ובנסיבות שעשו את פושט הרגל ידוע כבעל המיטלטלין, יהיו חלק מנכסי פשיטת הרגל. בהקשר זה, קיומו של מנגנון המבדיל את הרכוש לגביו קיים תנאי של שימור בעלות משאר הרכוש שבידי הקונה ושל מנגנון באמצעותו יוכל המוכר לפקח על הרכוש שנשאר בבעלותו ולבודקו, יש כדי ללמד על אמיתותה של תניית שימור הבעלות, ולהיפך, אי קיום מנגנון שכזה ייתכן שיש בו כדי ללמד כי אין מדובר בשימור בעלות של ממש שכן מצופה ממי שקיימת לזכותו תניית שימור בעלות, שיעקוב אחר מצבת הטובין שבבעלותו המצויים בחזקת הקונה, ולו כדי שיעלה בידו להחזירו אליו באופן מיידי במקרה ויתממש החשש בגינו נוצרה תניית השימור. פשיטא גם כי לא ניתן ליצור תניית שימור בעלות רטרואקטיבית ביחס למיטלטלין שהועברו לידי הקונה בעבר. הסכמה על תניית שימור בעלות שכזו תהיה בה גם כדי ללמד על חוסר תום לבם של הצדדים לה ועל כוונתם למעשה להבריח נכסים אלו משאר הנושים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תניית שימור בעלות: 1. המבקשת, העוסקת בייצור, יבוא ושיווק של חומרים ומוצרים מתכלים להדפסות, עתרה בבקשה למתן הוראות לקבל ממשיבות 3-1 (להלן: "המשיבות") את כל פריטי הציוד והמוצרים שנמסרו להן על ידה מכוח הסכם התקשרות שנחתם ביום 13.03.09 (להלן: "ההסכם") בינה ובין משיבה 1 (להלן: "המשיבה"), שהינה חברת בת של משיבה 2, ומצויים בחנויות ומחסני המשיבות (להלן: "הציוד והמוצרים"). כן נתבקש להורות למשיב 4 (להלן: "המנהל המיוחד") להעביר לידיה את מלוא התמורה שנתקבלה אצל המשיבות ממכירת הציוד והמוצרים החל מיום מתן צו הקפאת ההליכים שניתן ביום 8.12.09 בעניינן של המשיבות (להלן: "צו ההקפאה"). לחילופין, נתבקש להכיר במבקשת כנושה מובטח בנוגע לכספי התמורה ולהורות למשיבות להמציא לה דו"ח מכירות ותקבולים בנוגע למכירת הציוד והמוצרים. 2. לטענת המבקשת, במסגרת ההסכם התחייבה המשיבה להעמיד כנגד קבלת הסחורה ערבות בנקאית אוטונומית על סך של 800,000 ₪, ואולם בפועל היא העמידה ערבות בנקאית על סך של 100,000 ₪ בלבד. משכשלו המגעים בין הצדדים להשלמת העמדת מלוא הבטוחה המוסכמת, הודיע מנכ"ל המבקשת מר מיכאל כהן למנכ"ל המשיבות מר עומר נירהוד במהלך חודש ספטמבר 2009 כי כל עוד לא יועמדו הבטוחות כמוסכם תחדל המבקשת לספק ציוד ומוצרים למשיבה. חרף האמור, בפגישה שנערכה בין נציגי הצדדים ביום 1.10.09 הוסכם כתנאי להמשך אספקת סחורות למשיבה, כי החל מאותו מועד כל הציוד שיסופק למשיבה יישאר בבעלות המבקשת עד לפירעון מלוא התשלום, וכי הערה בנוסח זה תופיע על כל תעודות האספקה (להלן: "ההסדר"). במועד מתן צו ההקפאה עמד חובן של המשיבות למבקשת על סך של 288,983 ₪, ועם מתן צו הקפאת ההליכים פנתה המבקשת למנהל המיוחד בדרישה לקבל לידה את הציוד והמוצרים השייכים לה, אך היא לא נענתה על ידו. בנסיבות אלו עתרה המבקשת לבית המשפט ביום 7.01.10 להורות על קיום כוונת הצדדים לשימור בעלות המבקשת בציוד ובמוצרים והשבתם או את תמורתם לידיה. 3. בתגובה שהגיש המנהל המיוחד ביום 15.02.10 הוא טען שיש לדחות את הבקשה משום שלטענתו אין מדובר בהסכמה המשקפת את המציאות בדבר שימור הבעלות על הציוד מפני שהצדדים עצמם לא פעלו בהתאם להסכמה זו וכוונתם הייתה אך להעניק למבקשת בטוחה לקבלת הכספים המגיעים לה. המנהל המיוחד הוסיף וטען כי ההסדר נחתם במהלך שלושת החודשים שקדמו לצו ההקפאה ודינו להתבטל כלפי נאמן בהקפאת הליכים וכלפי מפרק במסגרת הליכי פירוק בהיותו מעניק עדיפות למבקשת על פני ספקים אחרים של המשיבות. על כל אלו נטען כי ככל שתוכר תניית שימור הבעלות היא נוגעת רק לגבי הציוד והמוצרים שלא נמכרו והיו בידי המשיבות במועד מתן צו ההקפאה ואלו נמכרו רובם ככולם באישור בית המשפט לידי חברת "אקספרינט הפצה", ומשכך המבקשת זכאית לכל היותר לתמורה שנתקבלה בפועל ממכירת הציוד והמוצרים שהיא נמוכה בהרבה מהתמורה המקורית שהייתה אמורה להתקבל, זאת בשל העובדה כי המשיבה נמכרה על ציודה במסגרת הליכי חדלות הפירעון. המנהל המיוחד הוסיף בתגובתו, כי לאור טענתה החלופית של המבקשת כי יש לראות בה נושה מובטח, יש לצרף את הנושים המובטחים, ובתוך זה את משיב 5 (להלן: "הבנק") לבקשה. בכל מקרה נטען כי יש לנכות מהחוב הנטען של המבקשת סך של 100,000 ₪ שנתקבלו אצלה ממימוש הערבות הבנקאית. 4. הבנק טען בתגובתו כי הוא הנושה היחיד המובטח של המשיבות והוא בעל שיעבוד שוטף כללי על כל נכסי המשיבות בהתאם לאגרות חוב מיום 23.08.09 ומיום 16.09.09 (להלן: "אגרות החוב"). שיעבוד זה נאכף על ידי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) בהחלטה מיום 2.03.10. לטענת הבנק, השיעבוד שיצרו המשיבות לטובתו נוצרו טרם החתימה על ההסדר, ובמסגרת ההוראות שבאגרות החוב עליה חתומה המשיבה, זו התחייבה שלא להוציא מרשותה נכס כלשהו מבלי לקבל את רשות הבנק וכן לא ליצור שיעבוד או משכון מכל מין וסוג שיש בהם להקנות זכויות קודמות, שוות או מאוחרות לזכויות שניתנו לבנק. לאור זאת, ההסדר היה צריך לקבל את אישורו של הבנק אך הדבר לא נעשה. הבנק גם הצטרף לטענות המנהל המיוחד כי אין מדובר בתניית שימור בעלות כי אם בשינוי תנאי האשראי בלבד ולמעשה מדובר במשכון מוסווה שלא נרשם ושאין לו תוקף. הבנק הוסיף כי חזקה על המבקשת שהייתה מודעת לכך שכלל נכסי המשיבה משועבדים לטובת הבנק. 5. בתשובה לתגובות המנהל המיוחד והבנק טענה המבקשת כי מדובר בהסכמה אמיתית לשימור הבעלות, שבאה להחליף את הבטוחה של ערבות בנקאית שהייתה בידי המבקשת, ושהוצבה כתנאי להמשך אספקת סחורה למשיבה. ללא הסכמה זו לא הייתה המבקשת ממשיכה לספק את הציוד ולפיכך אין שחר לטענה כי המבקשת "שידרגה" את מעמד נשייתה תוך פגיעה בנושים אחרים. המבקשת גם דחתה את הטענה בדבר בטלות ההסדר משום שיש בו העדפת המבקשת על פני נושים אחרים וטענה כי המנהל המיוחד לא הרים את הנטל להוכיח כי המטרה שעמדה בבסיס ההסדר הייתה העדפת המבקשת ו"שידרוגה" אל מול הנושים האחרים של המשיבות. מה גם, שאין מדובר ב"הטבה" כי אם בהחלפת הבטוחה עליה הוסכם תחילה מערבות בנקאית לשימור בעלות. במקרה זה מדובר במערכת יחסים נמשכת בין הצדדים ולכן גם אין בסמיכות הזמנים ללמד כי מדובר בהעדפת מרמה. בנסיבות אלו נטען שהמבקשת זכאית לקבל את הציוד והמוצרים כמו גם את התמורה שנתקבלה ממכירתם בהתאם לזכות העקיבה העומדת לה. המבקשת גם תקפה את המנהל המיוחד על טענתו כי רובו ככולו של הציוד נמכר כבר ולא ניתן להשיבו, משום שלדבריה, הוא פעל למכירת הציוד והמוצרים בהיותו מודע לטענות המבקשת ותוך התעלמות מודעת מהן ומהעובדה שבקשתה של המבקשת כבר הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט והמנהל המיוחד נדרש להגיב עליה. עוד ציינה המבקשת כי למשיבות שני חובות כלפיה, הראשון מהתקופה שקדמה להסדר, היינו עד ליום 30.09.09 על סך של 203,297 ₪, חוב אשר הובטח באמצעות הערבות הבנקאית בסך 100,000 ₪ אשר מומשה בגין קיומו של חוב זה אשר לא נתבע במסגרת בקשה זו. והשני, על סך של 292,660 ₪ עבור סחורה שסופקה על ידה החל מיום 1.10.09 אשר הובטחה באמצעות תניית שימור הבעלות שבהסדר, כאמור. 6. את טיעוניה סמכה המבקשת על תצהיריהם של שלושה מעובדי המשיבות, הגב' ענבל סויסה מנהלת רכש מוצרי דיו במשיבה, מר אורן בנימין מנהל תחום הדיו בקבוצת דטהסייף, ומר עודד משולם ששימש מנכ"ל המשיבה עד ליום 4.02.10. בתצהיריהם ציינו השלושה כי אספקת הציוד על ידי המבקשת הופסקה בחודש ספטמבר 2009 וחודשה בתחילת חודש אוקטובר 2009 רק לאחר שהצדדים הגיעו להסדר ביניהם. מר בנימין הוסיף כי מר כהן ומר נירהוד מסרו לו כי סוכם בין הצדדים שנציג המבקשת יהא רשאי להיכנס למחסני המשיבות בכל עת ולאסוף את הציוד אשר תמורתו טרם שולמה. כן נאמר לו שעליו למסור דו"ח אודות מצב המלאי השייך למבקשת ולמוסרו לנציג המבקשת לפי בקשתו, והוא אכן עשה זאת לבקשת מר כהן. נציגי המבקשת אף ביקרו מפעם לפעם במחסני המשיבות כדי לעמוד מקרוב על מצב הציוד והייתה שמורה להם הזכות לאוספו בכל רגע כרצונם. כן ציינו השלושה כי עם מתן צו ההקפאה פנתה המבקשת למשיבות וביקשה לאסוף את הציוד והמוצרים השייכים לה. גב' סויסה ומר משולם הוסיפו כי במועד מכירת המשיבה ל"אקספרינט הפצה", הורה המנהל המיוחד באמצעות עוה"ד בלכמן להפריד בין המוצרים שסופקו למשיבה על ידי ספקים אחרים לבין המוצרים שסופקו לה על ידי המשיבה. אלו האחרונים הושמו במקום נפרד תחת שלט "לא למכירה עד להכרעה בהליך משפטי", ולטענת מר משולם המלאי שסומן על ידי הגב' סויסה נשמר במחסני המשיבות בלוד במקום נפרד לכל הפחות עד ליום סיום עבודתו אצל המשיבות ביום 4.02.10. בנוסף, תמכה המבקשת את טענותיה בתצהירו של המנכ"ל שלה מר כהן ושל בעל השליטה ומנכ"ל המשיבות, מר נירהוד, אשר אישרו גם הם את האמור. 7. באשר לטענות הבנק ציינה המבקשת כי טענת הבנק לשיעבוד שוטף כללי על נכסי החברה בהתאם לאגרות חוב נטענה בעלמא מבלי שצורפו לה אסמכתאות כלשהן ומבלי לציין על איזו חברה מבין המשיבות מדובר. בכל מקרה מדובר בשיעבוד צף הבטל לפי סעיף 359 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983(להלן: "הפקודה") מפני שהוא נוצר בטווח של ששת החודשים שקדמו למועד צו ההקפאה ולא הוכחה על ידי הבנק שניתנה כל תמורה בעד ערך על ידו. הבנק גם לא הוכיח כי החברה הייתה בעלת יכולת פרעון באותו מועד. בין כך ובין כך, הסחורה שהגיעה לידי המשיבות מידי המבקשת לא הייתה כלל חלק מנכסי המשיבות וממילא אין השיעבוד חל עליהם. 8. המנהל המיוחד כפר בנכונות הטענות העובדתיות שהועלו על ידי המבקשת וטען כי בפועל המבקשת לא עשתה דבר כדי לשמר את בעלותה במלאי. היא לא ביקרה במסחני המשיבות והטענה כי הציוד והמוצרים שלה נשמרו בנפרד משאר המלאי של המשיבות אינה נכונה. לדבריו, עם כניסתו למחסני המשיבות במועד מתן צו הקפאת ההליכים הוא מצא את המחסנים באי סדר בולט ומבלי שניתן היה להפריד בין הסחורות השונות בהתאם לספקים שהביאו אותן. באשר לטענה בדבר העדפת נושים טען המנהל המיוחד כי אין ספק שהמבקשת ידעה על מצבן הכלכלי הקשה של המשיבות ולו מקשייה של המשיבה להעמיד את הערבויות הבנקאיות להן התחייבה במסגרת ההסכם, ובנסיבות אלו, יש לראות בדרישת המבקשת להתנות את קיום ההסכם בקבלת בטוחה חדשה בדמות תניית שימור הבעלות, השפעה בלתי הוגנת שנועדה לשפר עמדות לעומת שאר נושי המשיבות. באשר לטענת המבקשת כי למשיבות שני חובות נפרדים כלפיה נטען כי מדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות. מה גם שהמבקשת לא צרפה כל אסמכתא להוכחת טענתה בדבר קיומו של חוב מהתקופה שקדמה להסדר (היינו ליום 30.09.09). 9. את טענותיו שלו תמך המנהל המיוחד במכתב דואר אלקטרוני ששלחה הגב' סויסה לב"כ המנהל המיוחד ביום 27.10.10 ובתצהיר של מר יואב אחלר ששימש כמנהל המחסן הראשי של המשיבות משנת 2006 ועד למתן צו הפירוק הזמני ביום 31.01.10. במייל של הגב' סויסה היא פרטה בהתאם לחשבוניות של המבקשת איזה חלק מהציוד נמכר לפני ההקפאה ואיזה נמצא במחסנים השונים של המשיבות. מכאן נתבקש ללמוד כי חלק ניכר מהציוד נמכר לפני מתן צו ההקפאה. מר אחלר טען בתצהירו כי הציוד שסיפקה המבקשת אוחסן במחסני המשיבות בדומה לציוד שסופק על ידי ספקים אחרים ללא הפרדה. לדבריו, הוא לא הונחה מעולם ליצור הפרדה בציוד ולא הונחה לאפשר למר כהן או לכל גורם אחר מטעם המבקשת לבקר במחסני המשיבות או לפקח על הציוד שנמכר על ידה למשיבות. 10. בדיון שהתקיים ביום 28.04.10 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה המצהירים כולם לא ייחקרו על תצהיריהם וכי בית המשפט יכריע במחלוקת על בסיס הראיות שבתיק וסיכומי הצדדים. 11. אין מחלוקת אפוא, כי במסגרת ההסדר שנחתם כאמור, ביום 1.10.09 הוסכם בין הצדדים כי החל מאותו מועד כל הציוד שיסופק למשיבות יישאר בבעלות המבקשת עד לפירעון מלא של התשלום. השאלה השנויה במחלוקת היא תוקפה של תניית שימור בעלות זו ביחס למנהל המיוחד. לאמור, האם הצדדים התכוונו באמת לשימור בעלות המבקשת בציוד או שמא מדובר היה ביצירת משכון מוסווה למקרה של חדלות פרעון, והאם - גם במידה שכוונת הצדדים אכן הייתה לשימור בעלות - תנייה זו בטלה בהתאם להוראות סעיף 355 לפקודה. שאלה נוספת הנגזרת מההכרעה בשאלות הקודמות היא מה מעמדו של השעבוד הצף של הבנק ביחס לציוד וביחס לתניית שימור הבעלות. 12. בהלכת קולומבו (ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490) נקבע כי במקרה של עסקאות קונסיגנציה שמהותן הוא שימור הבעלות בידי המוכר כערובה לתשלום המלא של תמורת המכר, שהן למעשה "משכון מוסווה", לא תינתן עדיפות לנושים שסיפקו סחורה בקונסיגנציה, על נושים אחרים במקרה של חדלות פירעון, במידה ולא נרשם משכון על הסחורה. ברם, בהלכה זו חל שינוי ובפרשת קידוחי הצפון (רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי, מפרקת זמנית ומנהלת מיוחדת, פ"ד נז(4) 385) גילה בית המשפט דעתו כי הלכת קולומבו אינה נותנת מקום לרצון האמיתי של הצדדים שביקשו לשמר את הבעלות בכדי להעניק בטוחה לנושה, ומקימה קושי מעשי ברישום משכון על כל עסקה קטנה שבין ספק ללוקח. בהמשך לכך, שונתה ההלכה ונקבע כי ניתן לכבד תניית שימור בעלות שקבעו הצדדים להסכם, גם אם לא נרשם על כך משכון. 13. עם זאת, גם לאחר הלכת קידוחי הצפון, נפסק כי אין בקיומה של תניית שימור בעלות בהסכם כשלעצמה כדי לתת בידי המוכר זכות אוטומטית לשימור בעלות, שכן את הסכמת הצדדים יש לבחון על פי מהותה האמיתית ולא דווקא על פי מילותיה. יש אפוא, לבחון כל מקרה ומקרה בנסיבותיו, ועל הטוען לקיומה של תנית שימור בעלות להוכיח כי כוונת הצדדים לעסקת המכר אכן הייתה לקיומה של תניה כזו ביחסיהם העסקיים (רע"א 1690/00 בעניין קידוחי הצפון; בש"א (מחוזי-חי') 8640/07 לב טוב מוצרי חשמל בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם במאגרים [11.07.07]; בש"א (מחוזי-ת"א) 21239/06 דניעת בע"מ נ' עו"ד יוחנן בירו, פורסם במאגרים [3.06.07]). 14. הדברים האמורים נכונים בפרט כאשר אחד הצדדים להסכם בדבר תניית שימור הבעלות נקלע לחדלות פירעון. במקרה שכזה יש לתת את הדעת גם על הפגיעה האפשרית בעקרון השוויון בין הנושים, והענקת יתרון בלתי הוגן לספק אחד על חשבון הנושים האחרים, באמצעות ריקון מצבת הנכסים של החייב או של החברה הנמצאת בהליכי חדלות הפירעון (בש"א (מחוזי-חי') 8640/07 בעניין לב טוב מוצרי חשמל בע"מ, ; בש"א (מחוזי-חי') 4423/05 בייקר ראלף איבן נ' עוז פירזול בע"מ, פורסם במאגרים [3.07.06]; בש"א (מחוזי-ת"א) 14163/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד ישראל קנטור, מפרק, פורסם במאגרים [20.02.07]. וראו גם ורדה אלשיך וגדעון אורבך, הקפאת הליכים - הלכה למעשה, התשס"ו, בעמ' 158). במקרה שכזה יש להטיל חובת הוכחה מוגברת על הטוען לקיומה של תנית שימור בעלות (בש"א (מחוזי-י-ם) 7294/09 אלבוים נ' אוזוחובסקי, פורסם במאגרים [25.01.10]), ואין די באזכור המילים "שימור בעלות" כשלעצמן בהסכם כמו גם על גבי החשבוניות שהוצאו לקונה על ידי המוכר כדי ללמד שכוונת הצדדים הייתה לכרות הסכם מכר באשראי עם תנית שימור בעלות (ראו בש"א (מחוזי-ת"א) 14163/06 בעניין המשביר הישן בע"מ; בש"א (מחוזי-חי') 844/04 מגדלי קירור ירושלמי בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (בהקפאת הליכים), פורסם במאגרים [4.03.04]; בש"א (מחוזי-ת"א) 13878/03 פש"ר 1331/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און (1973) הנדסת מיזוג אויר בע"מ, פורסם במאגרים [28.01.04]). 15. על מנת לעמוד על קיומה של תניית שימור בעלות אמיתית יש אפוא, לבחון את מכלול הנסיבות, בכללן גם נסיבות אובייקטיביות חיצוניות שיש בהן כדי ללמד האם אכן ביקשו הצדדים לכונן ביניהם עסקת שימור בעלות אמיתית, או שמא, ההתנייה הייתה למראית עין בלבד מתוך כוונה להעדיף את המוכר על פני שאר נושי הקונה, במקרה שהקונה יקלע לחדלות פירעון (בש"א (מחוזי-ת"א) 1506/05, פש"ר 2309/04 פלסגד מוצרים פלסטיים אגש"ח בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינולד, כונס נכסים זמני, פורסם במאגרים [16.08.05]; בש"א (מחוזי-ת"א) 13878/03 בעניין מעגלים; פש"ר (מחוזי-ת"א) 1597/05 Buckeye Steinfurt GmbH נ' רו"ח חיים קמיל, פורסם במאגרים [16.01.06]). באופן דומה נקבע בסעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980 (המוחל בענייני פירוק חברות מכוח סעיף 353 לפקודה), כי נכסים המוצגים כנכסי אדם, בהסכמת הנושה ובהיתרו ובנסיבות שעשו את פושט הרגל ידוע כבעל המיטלטלין, יהיו חלק מנכסי פשיטת הרגל (בש"א (מחוזי-י-ם) 7294/09 בעניין אלבוים. וראה גם דוד האן, דיני חדלות פירעון (התשס"ט-2009) 575). 16. בהקשר זה, קיומו של מנגנון המבדיל את הרכוש לגביו קיים תנאי של שימור בעלות משאר הרכוש שבידי הקונה ושל מנגנון באמצעותו יוכל המוכר לפקח על הרכוש שנשאר בבעלותו ולבודקו, יש כדי ללמד על אמיתותה של תניית שימור הבעלות, ולהיפך, אי קיום מנגנון שכזה ייתכן שיש בו כדי ללמד כי אין מדובר בשימור בעלות של ממש (ראו בש"א (מחוזי-ת"א) 13878/03 בעניין מעגלים), שכן מצופה ממי שקיימת לזכותו תניית שימור בעלות, שיעקוב אחר מצבת הטובין שבבעלותו המצויים בחזקת הקונה, ולו כדי שיעלה בידו להחזירו אליו באופן מיידי במקרה ויתממש החשש בגינו נוצרה תניית השימור. 17. פשיטא גם כי לא ניתן ליצור תניית שימור בעלות רטרואקטיבית ביחס למיטלטלין שהועברו לידי הקונה בעבר. הסכמה על תניית שימור בעלות שכזו תהיה בה גם כדי ללמד על חוסר תום לבם של הצדדים לה ועל כוונתם למעשה להבריח נכסים אלו משאר הנושים (השווה למשל בש"א (מחוזי-ת"א) 18846/05 פש"ר 1597/05 Buckeye Steinfurt GmbH נ' רו"ח חיים קמיל, פורסם במאגרים [16.01.06]). 18. במקרה זה, די ברור כי ההסכם נכרת מתוך כוונה אמיתית לשימור הבעלות, וזאת מאחר שהבטוחה עליה הוסכם מלכתחילה בהסכם בדמות ערבות בנקאית על סך 800,000 ₪ לא הועברה למבקשת. יש גם רגליים מוצקות לסברת המבקשת כי ללא הסכמה על שימור הבעלות לא הייתה המבקשת ממשיכה לספק למשיבה ציוד ומוצרים. וודאי שעה שהמשיבה הצהירה לפניה בריש גלי שהיא בקשיים כלכליים ומנהלת משא ומתן עם משקיע פוטנציאלי שייחלץ אותה מהמשבר אליו נקלעה. כך גם עולה מתצהירי עובדי המשיבה, מר משולם והגב' סויסה, אשר תמכו בטענת המבקשת כי בפועל הפסיקה המבקשת לספק למשיבה ציוד במהלך חודש ספטמבר 2009 והאספקה חודשה רק ביום 4.10.09, הוא מועד החתימה על ההסדר. תצהירים אלו שניתנו על ידי מנכ"ל המשיבות אשר היה אחראי לניהול השוטף של רשת החנויות ועל ידי מנהלת הרכש של המשיבה לא נסתרו ואיני מוצא מקום להטיל בהם ספק. מתצהירו של מר בנימין מנהל תחום דיו אצל המשיבות גם עולה כי כחלק מההסכמה ניתנה למבקשת זכות לפקח על הציוד שסיפקה, והוסכם כי ציוד זה יאוחסן בנפרד מהציוד שקיבלה המשיבה מספקים אחרים. אכן, ככל הנראה, הסכמה זו לא באה לידי ביטוי בפועל במהלך החודשיים מאז שנחתם ההסדר ועד למתן צו ההקפאה: הציוד שסופק על ידי המבקשת לא אוחסן בנפרד ובמובדל משאר הסחורה (כפי שעולה, בין היתר, מהתצהיר של הגב' סויסה לפיה רק במהלך תקופת ההקפאה ובהתאם להוראת ב"כ המנהל המיוחד שבאה לאחר פניית המבקשת היא פעלה ליצירת הפרדה זו); ביקורת ופיקוח על הציוד על ידי מי מנציגי המבקשת לא התבצע (כפי שנלמד מתצהירו של מר אחלר ולא נטען אחרת באופן מפורש על ידי מי מהמצהירים האחרים); ולא נמסרו דוחות כלשהם למבקשת (גם זאת נלמד מתצהירו של מר אחלר. מה גם, שההנחה היא כי לוּ היו דוחות כאלו הייתה המבקשת דואגת להצגתם). עם זאת, בנסיבות העניין אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר בתניית שימור בעלות אמיתית שבלעדיה המבקשת כלל לא הייתה ממשיכה לספק ציוד למשיבות, דווקא בשל היותה מודעת לקשייהן הכלכליים של המשיבות כאמור. מה גם, שמדובר בתקופה קצרה ביותר, וייתכן כי לוּ לא היו המשיבות נכנסות להליכי חדלות פירעון והיחסים בין הצדדים היו ממשיכים, הייתה המבקשת עומדת על זכותה לפיקוח ולהפרדת הציוד שלה משאר הסחורה. בנסיבות אלו, אין מקום כלל לטענה כי מטרת ההסכמה על תניית שימור הבעלות במסגרת ההסדר נועדה להעדיף את המבקשת על פני נושים אחרים. כאמור, תניית שימור הבעלות לא הוחלה רטרואקטיבית על הציוד שנמסר למשיבה עובר לחתימה על ההסדר על אף שבאותו מועד היה למשיבה חוב כלפי המבקשת. ההסדר הוחל מאותו יום והלאה בלבד ומטרתו הייתה להגן על זכויותיה של המבקשת בסחורה שתימסר מאותו מועד ואילך ולאפשר את המשך אספקת הציוד למשיבה. הצדק בעניין זה עם ב"כ המבקשת כי גם אין מדובר ב"שדרוג" של הבטוחה עליה הוסכם בתחילה, כי אם ביצירת בטוחה חדשה פחות אטרקטיבית דווקא במסגרת הסכם חדש, לאחר שההסכם בדבר מסירת ערבות בנקאית הופר על ידי המשיבה. בנסיבות אלו אין מקום להחיל את סעיף 355 לפקודה. משכך גם, צודק ב"כ המבקשת כי אין מקום להפחית את הסך של 100,000 ₪ בגין חילוט הערבות הבנקאית על ידי המשיבה, שכן כאמור, הערבות הבנקאית הבטיחה את תשלום תמורת הציוד שסופק עד למועד חתימת ההסדר, וממועד חתימת ההסדר הובטח תשלום התמורה בדרך של שימור הבעלות בידי המבקשת. בשולי עניין זה יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המנהל המיוחד כי המבקשת הודתה שאין לה זכות בציוד בכך שלא ביקשה להפחית את ערך הציוד מהתמורה שהוצעה על ידה בשעה שהייתה שותפה להתמחרות על רכישת המשיבה ואף לא לאחר שזכתה ברכישתה (דבר שלא יצא לפועל בסופו של יום). השתתפות המבקשת בהתמחרות אך נתבקשה נוכח התנערות המנהל המיוחד מתניית שימור הבעלות, וסביר כי היה עליה להציע מחיר מלא על הציוד נוכח התנערות זו. 19. גם בעניין זכות העקיבה הצדק עם המבקשת. זכות העקיבה משמעותה, כי בעל הזכות הקניינית רשאי לעקוב אחר הנכס בגלגוליו השונים (ע"א 1631/02 גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור, פורסם במאגרים [31.07.03]; ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מו(3) 45, 53). לכן, המבקשת, כבעלת הזכות הקניינית בציוד, זכאית לעקוב אחר תחלופיו, ובמקרה זה התמורה שנתקבלה ממכירתו (ראו דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632, 671; רע"א 1690/00 בעניין קידוחי הצפון, בעמ' 411; בש"א (מחוזי-ת"א) 020964/03 פש"ר 1153/02 דלתא טקסטיל שיווק בע"מ נ' ישראל קנטור, מנהל מיוחד, פורסם במאגרים [13.05.04]). 20. זאת ועוד, כפי שנכתב במפורש בהסדר, זכות הבעלות של המבקשת בציוד היה קיים עד לקבלת מלוא התמורה. לכן מכירת הציוד על ידי המשיבה ממועד החתימה על ההסדר ועד למתן צו ההקפאה הייתה למעשה מכירה של ציוד המבקשת ולא של המשיבה ובנסיבות אלו התמורה שנתקבלה שייכת לה. בנסיבות העניין ברור ששימור הבעלות נדרש עד לקבלת התמורה, שכן שמירת הבעלות רק כל עוד הציוד מצוי בידי המשיבות לא היה בו כדי להפיג את חשש המבקשת מאי קבלת תמורה לציוד שסיפקה בהעדר ערבות בנקאית כפי שהוסכם תחילה. הקושי בעקיבה אחר תקבולים כספיים כמו גם התערבבות כספים בכספים אחרים אין בה כדי לאיין את זכותה של המבקשת ולמנוע ממנה את האפשרות לעקוב אחר הכספים שנתקבלו ממכירת הציוד שהיה שייך לה (ע"א 1527/97 אינטרבילדינג חברה לבנין נ' פקיד שומה ת"א, פ"ד נג(1) 699, 715; ד"נ 16/82 פקיד שומה ת"א נ' לידור, פ"ד לט(2) 757, 774; בש"א 020964/03 בעניין דלתא טקסטיל שיווק בע"מ; בש"א (מחוזי-ת"א) 10677/03 פש"ר 1153/02‏ ריקושט 3000 בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ בפירוק זמני [17.01.05]). 21. במקרה זה, המבקשת עתרה בתחילה לקבל אך את התמורה שנתקבלה אצל המשיבות ממכירת הציוד והמוצרים שנמכרו מיום מתן צו ההקפאה ואילך, והבקשה לקבל את התמורה שנתקבלה ממכירת הציוד והמוצרים בתקופה שבין החתימה על ההסדר ועד למתן צו ההקפאה, נולדה אך בשלב מאוחר יותר. ברם, המנהל המיוחד לא טען בעניין זה, ומשכך יש להתייחס לזכות העקיבה של המבקשת לא רק ממועד צו ההקפאה, אלא גם החל ממועד אספקת הציוד לאחר החתימה על ההסדר. לכן, במישור העקרוני אין משמעות למכתב הדואר האלקטרוני שנשלח על ידי הגב' סויסה המחלק בין שתי התקופות, שכן בשל זכות העקיבה של המבקשת בציוד השייך לה כאמור, התמורה כולה שייכת לה. 22. הדברים נכונים על דרך קל וחומר בנוגע לתמורה שהתקבלה ממכירת הציוד על ידי המנהל המיוחד לאחר שנמסרה לו הודעה מפורשת על ידי המבקשת כי היא דורשת את הציוד השייך לה בחזרה, ובנסיבות אלו היה על המנהל המיוחד להמתין עם מכירת הציוד השנוי במחלוקת. בעניין זה אין לקבל את טענת ב"כ המנהל המיוחד כי התמורה לה זכאית המבקשת היא זו שנתקבלה בפועל ממכירת הציוד לחברת "אקספרינט הפצה", ותמורה זו מופחתת במידה ניכרת מהתמורה המקורית שנקבעה בהסכם בשל העובדה שהציוד נמכר יחד עם כלל נכסי המשיבה ופעילותה שנמכרה במסגרת הליכי חדלות פירעון. כאמור, בשל הודעתה המפורשת של המבקשת על זכותה לקבל את הציוד השייך לה, היה על המנהל המיוחד להמתין עם מכירת הציוד עד לבירור שאלת הבעלות בו ומשלא עשה כן עליו לשאת בשוויו המלא. פשיטא גם שאין בעובדה שבית המשפט אישר את מכירת המשיבה על המלאי שלה לחברת "אקספרינט הפצה" לשנות דבר בעניין זה, שכן במסגרת אישור המכירה, בית המשפט כלל לא נדרש לתת דעתו לשאלה מה כלול בנכסי המשיבה, ופשיטא כי האישור שניתן למכירת המשיבה על המלאי שלה התייחס רק למלאי השייך לה ולא לגורם אחר כלשהו. 23. עם זאת, ברור מאליו שזכות העקיבה של המבקשת בכל הנוגע לתמורה שנתקבלה ממכירת הציוד בתקופה שבין החתימה על ההסדר ועד למתן צו ההקפאה, תועיל לה רק במידה ותמורה זו הייתה בנמצא בקופת המשיבה במועד מתן צו ההקפאה. 24. לפי טענת המנהל המיוחד התמורה שנתקבלה ממכירת הציוד של המבקשת בתקופה שהחלה במועד החתימה על ההסדר ועד למתן צו ההקפאה הייתה בסך של 160,307 ₪. לסכום זה הוא הגיע לטענתו על ידי הפחתת המלאי שנותר במחסני המשיבות במועד הקפאת ההליכים (כפי שלמד ממכתב הדואר האלקטרוני ששלחה הגב' סויסה) מתוך הציוד שסופק עובר למתן צו ההקפאה (כפי שלמד מהחשבוניות שצירפה המבקשת לבקשתה). על סכום זה לא באה כל השגה מצד המבקשת ולכן אין מניעה שלא לאמצו. תשלום סכום זה למבקשת כפוף, כאמור, לכך שהוא נמצא בקופת המשיבה במועד מתן צו ההקפאה. על המנהל המיוחד לבדוק, אפוא, מה הייתה יתרת הכספים בחשבונות הבנק של המשיבה במועד מתן צו ההקפאה, וכל סכום של עד סך של 160,307 ₪ שהיה בחשבונות, עליו להעבירו לידי המבקשת בשלמותו. 25. באשר ליתרת הסכום, היינו התמורה שנתקבלה ממכירת הציוד בתקופה שלאחר מתן צו ההקפאה, המגיעה לכדי סך של 132,353 ₪ (160,307 - 292,660), זו מטבעם של דברים נמצאת כיום בידי המנהל המיוחד ועליו להעבירו למבקשת. 26. ובשולי הדברים ובאשר לטענות הבנק אודות השעבוד הצף הקיים לטובתו. גם מבלי להיזקק למחלוקת שבין המבקשת והבנק בשאלת נפקותו של סעיף 359 לפקודה בדבר תוקפו של השעבוד הצף אשר נוצר בתוך ששת החודשים שקדמו למתן צו ההקפאה, הרי שמשנקבע כי הציוד והמוצרים שבמחסני המשיבות היו בבעלות המבקשת בהתאם לתניית שימור הבעלות, השעבוד של הבנק כלל לא חל עליו, שכן הוא אינו חלק ממצבת נכסי המשיבות. 27. סופו של יום, על המנהל המיוחד לפעול כאמור בסעיפים 24 ו-25 להחלטה זו ועליו לשאת גם בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪. אני גם מחייב את הבנק בתשלום הוצאות המבקשת בסך של 2,500 ₪. תניות בחוזהחוזהתניית שימור בעלותרטרואקטיביותבעלות