קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תסמונת המעי הרגיז אחוזי נכות: המערערת חולקת על קביעת הוועדה הרפואית העליונה מיום 30.5.10 (להלן: "הוועדה"), אשר התכנסה על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' זילברטל) בע"א 3528/09 מיום 14.2.10. הועדה דחתה את עררה של המערערת באשר לשיעור נכותה בגין תסמונת המעי הרגיז, והכרה באיזופגיטיס ופיסורה אנאלית כחלק מתסמונת המעי הרגיז או כנכות מוסבת. רקע כללי 1. המערערת, ילידת מחצית שנות ה- 80, מוכרת הנכה על ידי המשיב בשיעור של 10% בגין תסמונת המעי הרגיז (להלן: "התסמונת") ובשיעור של 20% בגין הפרעה בתר חבלתית. ועדה רפואית מיום 19.3.08 קבעה את דרגת נכותה של המערערת בגין התסמונת בשיעור האמור, וועדה רפואית עליונה מיום 5.7.09 ומיום 1.9.09 אישרה קביעה זאת. המערערת הגישה ערעור על קביעות אלו, ובית המשפט בע"א 3528/09, השיב את הדיון לוועדה בהרכב שונה. בית המשפט קבע כך: "ראשית, מדובר במקרה קיצוני של דרגת נכות בשיעור רחוק מלהסביר את התלונות הרבות והקשות של המערערת, שגובו במסמכים רפואיים ושהוועדה לא שללה את קיומן!! ... מדובר בעניין משפטי של העדר הנמקה מספקת שעל בסיסה ניתן יהיה להבין את המסקנה אליה הגיעה הוועדה, נוכח אותו פער שנותר ללא הסבר בין תיאור התלונות והשפעתן על התפקוד לבין דרגת הנכות שנקבעה" [ההדגשה במקור - י.ש.] (שם, פסקה 7). וכן: "שנית, לעניין התופעות הנוספות - הפיסורה והגסטרופרזיס... לא ברור מהחלטת הוועדה האם הוועדה שוללת את היות הפגימות הנוספות בגדר נכויות מוסבות, הנובעות מתסמונת המעי הרגיז, או שמא קביעתה מתייחסת רק לכך שהפגימות הנוספות אינן חלק מהנכות המוכרת. הוועדה גם לא קבעה ממצא ברור בשאלה האם הפגימות הנוספות אכן קיימות אצל המערערת, אם לאו." (שם, שם). ביום 30.5.10 התכנסה הועדה הרפואית העליונה בהרכבה החדש, ודחתה בשנית את עררה של המערערת. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. טיעוני המערערת 2. בעבר הוכר הקשר הסיבתי שבין שירותה של המערערת לתסמונת המעי הרגיז על בסיס חוות דעתו של פרופ' אקרמן. הועדה לא נימקה את אשר נדרש ממנה על פי פסק הדין בע"א 3528/09 - האם הועדה מקבלת את התיאור העובדתי שפורט על ידי המערערת, ואם כן האם הינו נובע מהנכות, מדוע ישנו פער קיצוני בין שיעור הנכות שהומלץ על ידי פרופ' אקרמן לבין שיעור הנכות שנקבע על ידי הועדה וכיצד פגיעה כה משמעותית בתפקוד היומיומי עולה בקנה אחד עם נכות בשיעור 10% בלבד. עוד טוענת המערערת, כי הועדה כלל לא שללה את קיומן של התופעות הרפואיות הנטענות אלא ייחסה אותן למצבה הנפשי. לדבריה, אף לו נכון הדבר ותופעות אלו נובעות ממצבה הנפשי, הרי שמדובר בתופעות פיזיות בגינן יש לקבוע נכות. בנוסף, טוענת המערערת שנכותה הנפשית נובעת אך ורק מתנאי השירות שאינם קשורים לתסמונת המעי הרגיז. לו ישנו קשר בין התופעות הנטענות למצבה הנפשי אזי היה על הועדה לתת ביטוי עצמי לנכות זו. ביחס לקביעת הועדה הרפואית בעניין היעדר פיסורה, טוענת המערערת כי הוועדה אינה יכולה לקבוע זאת בבדיקה אקראית וקצרה, ללא המכשור המתאים. כמו כן, קביעתה זו סותרת את הימצאותה הפיסורה בבדיקותיו של פרופ' אקרמן ובבדיקות הועדה הקודמת. אולם, אף אם בעת הבדיקה לא מצאה הועדה פיסורה, הרי שאין מחלוקת על הסבל האנאלי אשר נגרם למערערת, ויש להתחשב בקיומו בעת קביעת הנכות. ביחס לשימוש בסעיף מותאם, טוענת המערערת כי אין בכך כדי לסווג את התסמונת כמחלה שונה אלא רק על מנת לקבוע את חומרת התסמונת בהשוואה לסימפטומים של מחלות דומות. לפיכך, הפער הקיצוני בין הקביעות נותר על כנו ללא הסבר מניח את הדעת. כך גם היה על הועדה ל"הדריך" עצמה, בעת קביעת הנכות, על פי המדדים האובייקטיבים הנוהגים ביחס למחלות דומות, כדוגמת מספר היציאות היומיות. דבר זה לא נעשה, והועדה בחרה לטעון באופן כללי לקיומם של ממצאים אובייקטיביים ולהגדיר את מצבה הכללי של המערערת כ"תקין". זאת ועוד, הכיצד יכול להיות מצבה התזונתי תקין כאשר נטען במפורש כי היא מוגבלת לחלוטין בסוגי המאכלים אותם יכולה היא לאכול? טענה נוספת בפי המערערת והיא כי הועדה הזכירה את ניסיונו של חבר הועדה, פרופ' צימרמן, ואת המאמרים שכתב אולם לא הסבירה ולא נימקה את דעתו ולא צירפה אף מאמר שלו. ביחס ליתר המאמרים שצורפו טוענת המערערת כי רק המאמר הראשון עוסק בשאלת ההכרה בתסמונת המעי הרגיז כתסמונת של מערכת העיכול כולה, ומתוך מאמר זה נמסרו למערערת רק שני עמודים שאינם כוללים את תוצאות המחקר. יתר המאמרים עוסקים רק בצד הפסיכיאטרי שלתסמונת המעי הרגיז, וקובעים כי ישנו מרכיב פסיכולוגי המחמיר את מצבם של הסובלים מתסמונת. לדברי המערערת, הועדה אף לא נתנה את הביטוי המתאים למסקנות הרפואיות העולות מהמאמרים שצורפו על ידה. לבסוף מציינת המערערת כי ציון העובדה שהועדה מקבלת את עמדות הועדה מדרג ראשון והועדה הרפואית העליונה הקודמת מעידה על קיומה של דעה מוקדמת, ומהווה פגם משפטי מובהק. טיעוני המשיב 3. המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בעבודת הוועדה וכי כל טענותיה של המערערת הינן כנגד קביעותיה הרפואיות של הוועדה, ולבית המשפט אין הסמכות להתערב בקביעות אלו. לדברי המשיב, הוועדה שמעה את המערערת, את בא כוחה ואת אימה. הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים, בחוות דעתו של פרופ' אקרמן וכן בדקה את המערערת. לדבריו, המערערת ביצעה בדיקה מקיפה, התייחסה לממצאים הפתולוגיים והתייחסה לפגימות הנוספות להן טוענת המערערת. כמו כן, התייחסה הוועדה לפער שבין הנכויות שנקבעו על ידי פרופ' אקרמן מחד גיסא, והוועדה הקודמת מאידך גיסא, וטענה שפרופ' אקרמן נאחז בסעיף שגוי ולא ייחס חלק מתלונותיה למצבה הנפשי. המשיב מציין כי הוועדה קבעה כי המערערת אינה סובלת מפיסורה וכי נימקה בהרחבה את קביעתה כי המהלך הקליני והיעדר סימנים של תת תזונה שוללים את קיומה של גסטרופרזיס. בפי המשיב אף טיעונים פורמאליים, לפיהם טענה לפגיעה מוסבת צריכה להיטען בפני הועדה מדרג ראשון וכך לא נעשה במקרה דנן, וכי אם תטען המערערת שתלונותיה נובעות מהמצב הנפשי, הרי שעליה לטעון טענות אלו בהליך נפרד, הואיל והליך זה תחום לתסמונת המעי הרגיז. לבסוף עומד המשיב על עובדות חברותו בוועדה של פרופ' צימרמן, שהינו מומחה התחום, ועל כך שהוועדה הסתמכה על ניסיונו זה, על מאמרים שכתב ועל סימפוזיונים בהם השתתף, ואף צירפה לפרוטוקול מספר עבודות מובילות בנושא. דיון 4. סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להל ן: "חוק הנכים") קובע כדלהלן:   "12א. (א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד".   תפקידו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הועדה הרפואית העליונה, ולבוחנה במשקפי המשפט.   סוגיית היקף סמכותו של בית המשפט הוכרעה בשורה ארוכה של פסקי דין, ולאחרונה שב על הלכה זו כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1982/10 שלום דראב נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (אתר נבו, 22.8.10), בציינו:   "ערעורו של המבקש הופנה מלכתחילה נגד ממצאיהן הרפואיים של הועדות הרפואיות שדנו בעניינו, והתמקד בעיקר בטענותיו לפיהן קיימת החמרה בברכו השמאלית וכי יש להכיר בנכות המוסבת של ברכו הימנית. מדובר בהשגה על קביעות רפואיות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בהן" (שם, פסקה 7).   (ראו והשוו: רע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הביטחון, קצין התגמולים (אתר נבו, 24.9.2008); רע"א 906/08 שררה נ' קצין התגמולים משרד הבטחון (אתר נבו, 23.11.2008)).   5. אשר לסמכותה של הועדה הרפואית להכריע בין ממצאי הבדיקות הקלינית אותן היא מבצעת לבין ממצאי הבדיקות אחרות אשר נעשו לתובע, שב כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4668/09 דוד חזוט נ' משרד הביטחון (אתר נבו, 30.7.09) וקבע כי:   "השאלה העיקרית שמעלה המבקש היא האם רשאית הייתה הוועדה להעדיף את ממצאי הבדיקה הקלינית שהיא ערכה למבקש על פני תוצאות הבדיקות שנערכו לו (בדיקת מיפוי עצמות והולכה עצבית). ברע"א 9737/03 זיגלמן נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסם, 4.7.2005) נפסק כי השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך על ממצאי הבדיקה הקלינית או על בדיקות אחרות, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה [ראו גם: רע"א 8449/01 ברק נ' קצין התגמולים (לא פורסם, , 4.12.2005); רע"א 3625/05 סלמאן נ' קצין התגמולים (לא פורסם, , 2.4.2006)]. "   כך גם נקבע ברע"א 9737/03 אסתר זיגלמן נ' משרד הביטחון - קצין תגמולים (כב' השופט י' עדיאל בהסכמת כב' הנשיא א' ברק וכב' השופט א' א' לוי) (אתר נבו, 4.7.05):   "השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך את קביעתה על בדיקת ה-MRI, על בדיקות עזר אחרות, או על ממצאי הבדיקה הקלינית, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בעניין זה בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. יתירה מזו, בהיותו של עניין זה נושא רפואי מובהק, קביעה רפואית מסוג זה גם אינה מקנה, על-פי סעיף 12א לחוק הנכים, זכות ערעור על ממצאי הוועדה הרפואית לבית המשפט." (שם, פסקה 15).    טענה נוספת אשר שבה ועולה באופן עקבי בהליכים אלו, הינה כי הוועדה לא נימקה את מסקנותיה כדבעי. על כך כבר נקבע בפסיקה, כי הנמקה חלקית או בלתי סבירה מקימה עילה להתערבות בית המשפט, שכן זהו "עניין משפטי" (ראו: ע"א (מחוזי, ירו') 5478/04 יאיר סויסה נ' קצין התמלוגים (אתר נבו, 25.10.04)). מן הכלל אל הפרט 6. הוועדה הרפואית העליונה התכנסה על פי פסק דינו של בית המשפט (כב' השופט צ' זילברטל), והיה עליה לבחון בשנית את מצבה הרפואי של המערערת, ולנמק את קביעתה תוך התייחסות למכלול התלונות של המערערת, העולות אף מתוכן המסמכים הרפואיים אשר הובאו בפני הוועדה, ונראה כי השפעתן על תפקודה של המערערת הינו משמעותי. כמו כן, היה על הוועדה לקבוע ממצא ברור ביחס לקיומן או היעדרן של התופעות הנוספות הנטענות, הפיסורה והגסטרופרזיס. במידה והן ישנן, היה על הוועדה לקבוע האם תופעות אלו הינן חלק מתסמונת המעי הרגיז או האם הינן נכויות מוסבות, או שמא אין כל קשר בין תופעות אלו לבין תסמונת המעי הרגיז. על כל האמור השיבה הוועדה בהרחבה. 7. ביחס לטענות לקיומן של הפגימות הנוספות, קבעה הוועדה באופן פוזיטיבי כי המערערת אינה סובלת מפיסורה והממצאים הקליניים אינם תומכים בקיומה של הגסטרופרזיס. הוועדה אף לא שללה את הטענה כי המערערת סבלה מפיסורה בעבר, אלא קבעה כי בעת הבדיקה היא אינה סובלת מכך, והוסיפה כי מחלה זו יכולה להתרפא באופן עצמוני, וככל הנראה הוועדה סוברת כי זה מה שאירע אצל המערערת. קביעות אלו הינן קביעות רפואיות מובהקות אשר אין זה בסמכותו של בית משפט זה להתערב בהן. לאור קביעות אלו, ברי כי הוועדה לא נדרשה לבחון את הגורמים לפגימות אלו, והאם יש להכיר בהן כנכויות מוסבות. כמובן, ככל שמצבה הרפואי של המערערת ישתנה, פתוחה בפניה הדרך לתבוע בשנית הכרה בנכויות אלו, בין אם כנכויות הנלוות לתסמונת המעי הרגיז (סוגיה אשר ככל הנראה נתונה במחלוקת רפואית, ותידרש הוכחת קיומה של אסכולה רפואית) ובין אם כנכויות מוסבות. 8. אשר לתלונותיה של המערערת וייחוסן לתסמונת המעי הרגיז, בחנה הוועדה את מצבה הרפואי של המערערת ולא שללה את קיומן של מרבית התלונות אשר נשמעו מפיה. הועדה קבעה, בבחינת ממצא רפואי ועל סמך מאמרים מקצועיים, כי תלונותיה של המערערת אינן נובעות מתסמונת המעי הרגיז אלא מהפגימה הנפשית המוכרת. הועדה נימקה קביעתה זו כדבעי, ואף תמכה את דבריה בדברי המערערת, אשר העידה על קיומם של מצבי חרדה. בכך עמדה הוועדה בדרישות פסק הדין. 9. על אף האמור, דין הערעור להתקבל ביחס לקביעת הוועדה כי תלונותיה של המערערת נובעות ממצבה הנפשי ולא כתוצאה מתסמונת המעי הרגיז, הואיל ומדובר בקביעה מובהקת על פי האסכולה בה תומך חבר הוועדה, פרופ' צימרמן, וזאת ללא התמודדות עם סוגיית קיומה או היעדרה של אסכולה נגדית, התומכת בטענת המערערת. אפרט. בפני הוועדה עמדו שתי חוות הדעת של פרופ' אקרמן, המומחה מטעם המערערת - חוות הדעת הראשונה מיום 20.1.2007 וחוות הדעת הנוספת מיום 18.6.2009. אליבא פרופ' אקרמן, התופעות מהן סובלת המערערת הינן חלק מתסמונת המעי הרגיז, והוא אף קבע כי הפגימות הנוספות הנטענות הינן חלק מסינדרום שלם שהינו חלק מתסמונת המעי הרגיז. לתמיכה בעמדתו, מפנה פרופ' אקרמן במאמרו משנת 2007 ללא פחות מ- 12 אסמכתאות, אשר לדבריו תומכות בטענתו כי התלונות של המערערת וכן הפגימות הנוספות להן היא טוענת, הינן חלק מתסמונת המעי הרגיז. מנגד עומדת עמדתו של חבר הוועדה, אשר, כפי שצויין הפרוטוקול, הינו מומחה בתחום תסמונת המעי הרגיז ואף את שנת השבתון האחרונה שלו, בה שהה בארה"ב, הקדיש לצורך מחקרים בתחום זה. עמדתו הינה כי יש לייחס את מרבית התלונות למצבה הנפשי של המערערת. בפרוטוקול הוועדה נכתב ביחס למאמר 2, כך: "מאמר זה תיאר שכיחות גבוהה של הן מעי רגיז והן הפרעות תפקודיות של מע' העיכול העליונה - דיספפסיה בנשים אלו (אשר הקאה היא חלק מהפרעות אלו), הפרעות אלה היו קשורות קשר אמיץ עם דחק נפשי, חרדה ו- PTSD." ובהמשך, ביחס למאמר 4: "במאמר זה מצויין בנפרד ובמפורש כי חומרת התסמינים של חולי המעי הרגיז מושפעת על ידי מתח נפשי. הקשר בין תסמונת המעי הרגיז על צורותיה השונות לבין מצב בתר חבלתי תואר ב - 1996 ע"י Falsetti et al המציינים את התרומה של התסמונת הבתר חבלתית לתסמינים של המעי הרגיז." הוכחת אסכולה רפואית בדיון על פי חוק הנכים 10. סוגיית הוכחתה של אסכולה רפואית העסיקה רבות את בתי המשפט מקדמא דנא, החל בשאלה מהי אסכולה רפואית, דרך מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת קיומה של אסכולה רפואית וכלה בסוגיות רפואיות מובהקות כגון הקשר בין מחלות שונות. בע"א 4384/90 שמעון ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997), נקבע במפורש: "והלכה היא, כידוע, כי פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות (ע"א 144/59 ג.ד. נ' מרכז קופת חולים של ההסת' הכללית של העובדים העברים בא"י, בעמ' 864; וע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (להלן - פרשת קוהרי), בעמ' 172)." (שם, 181). (על התפתחות תורת האסכולות ויישומה במשפט הישראלי בהקשר של מבחן הסיכון ושל דוקטרינת ההסכמה מדעת, ראו: זאב וייל ודנה גרובר "תורת שתי האסכולות - מגן או חרב?" רפואה ומשפט 21 (1999)). 11. ביחס לתביעות על פי חוק הנכים, נקבע ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529 (1995), כדלקמן: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים." (שם, 536). בע"א (מחוזי, ירו') 6280/05 גליה נודלמן נ' קצין התגמולים (מאגר נבו, 8.9.2005), סקר כב' השופט צ' זילברטל את מכלול הפסיקה בנושא היקף הנטל המוטל על כתפי הנכה להוכחת קיומה של אסכולה רפואית ואת ההלכה הפסוקה במצב בו מוכח קיומן של שתי אסכולות נוגדות - העדפת האסכולה המיטיבה עם הנכה. בסכמו קבע כך: "מכאן מסקנתי לפיה אין לדרוש מהנכה לעמוד בנטל העולה על הנטל הנ"ל ואין לפרש את הביטוי 'מתקבל מאוד על הדעת' ואת האמור בפסק הדין ברע"א 8373/96 רפאל מאיר הנ"ל, כאילו באו להכביד עם הנכה. מכל מקום, במקרה דנן ציין ב"כ המשיב במפורש, בעת הדיון בערעור, כי הוא מסכים לכך שהנטל המוטל על המערערת אינו עולה על מאזן ההסתברויות, ובצדק עשה כן. ... זאת ועוד, המגמה להקל עם הנכה באה לידי ביטוי גם בהלכה לפיה יוצא הנכה ידי חובתו כאשר הוא מוכיח קיומה של אסכולה וקיומו של קשר סיבתי בין השירות (או בין נכותו המוכרת) לבין מחלתו, אף אם קצין התגמולים מציג מצידו קיומה של אסכולה נוגדת. בהליך האזרחי הרגיל מצב זה היה מותיר את כפות המאזניים מעויינות ומביא לדחיית התביעה. ואולם, על פי הפסיקה הרלוונטית לסוגיה דנן, במצב האמור יוצא הנכה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ראו פירוט הפסיקה בפיסקה 9 של פסק הדין ברע"א 8373/96 רפאל מאיר הנ"ל, בעמ' 944-945). על הועדה להבהיר, לפיכך, מה מצב הדברים במקרה דנן. האם כלל לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומה של אסכולה, או שמא העדיפה הועדה אסכולה נוגדת (בניגוד להלכה לפיה במצב של קיום שתי אסכולות נוגדות יש להעדיף את טובת הנכה)." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, 7). 12. בדומה לכך קבע בית המשפט (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) בע"ו (מחוזי, חי') 10072-10-10 דניאל סויסה נ' קצין התגמולים - אגף השיקום - משרד הבטחון (מאגר נבו, 12.12.10), כך: "ברור שחוות דעת של רופא אחד איננה מהווה אסכולה רפואית וההתייחסות אליה הינה כאל חוות דעת של רופא מומחה ולא קמה כל חובה על הועדה הרפואית לאמץ חוות דעת כזו או להפריך את חוות הדעת מטעמה בהצגתה של אסכולה רפואית שונה. וראו לענין זה רע"א 4652/04 אואקנין נ. משרד הבטחון (אתר נבו) - 'הועדה הרפואית העליונה עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, אך בחרה שלא לאמץ אותה. שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה'." (שם, פסקה 6). להשלמת התמונה, יש להאיר פן נוסף המעיד על היד הפתוחה בה יש לעשות שימוש עת בוחנים טענותיהם של נכי צה"ל, וזאת אף בהיעדר הוכחה מספקת לקיומה של אסכולה רפואית. ביחס למקרים כאלו מקובלת עליי גישת בית המשפט (כב' השופטת י' שטופמן) בע"א (מחוזי, ת"א) 1247/07 מ' ד' נ' קצין תגמולים, תק-מח 2007(4), 7899 (2007), כך: נראה כי הוועדה הרפואית העליונה הקדישה זמן רב, עבודה מאומצת ומחשבה רבה, לדיון בטענות המערער. הוועדה הקדישה שלושת דיונים לתביעת המערער וערכה חוות דעת מקיפה ומנומקת ביותר. יחד עם זאת, נראה לי, כי בנסיבות הענין, גם אם לא נמצאה אסכולה רפואית התומכת בטענה לפיה תרופה הנרדיל החמירה אצל המערער, את מחלת הסוכרת, מן הראוי, היה ליתן את הדעת למצבו המסויים של המערער. ... מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב לפיה אכן לא נדרשת הוועדה להתייחס לכל מסמך רפואי המצוי בתיקו של המערער, יחד עם זאת, תומכים, לפחות לכאורה, המסמכים הרפואיים האוטנטיים, בטענת המערער לפיה הוחמרה מחלת הסוכרת בשל נטילת התרופות. נראה כי חוות הדעת המלומדת של הוועדה הרפואית העליונה התייחסה, אכן, לספרות הרפואית ולאסכולות הרפואיות המוכרות, אך לא התייחסה לחולה הספציפי ולתופעות האינדוידואליות של התפתחות מחלותיו. נראה לי כי נכונה במקרה זה, התייחסות ספציפית להתפתחות המחלה אצל המערער, גם אם לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית מקובלת, התומכת בטענותיו." (שם, 7902). 13. במקרה דנן, הוועדה התייחסה רק למאמרים התומכים באסכולה המועדפת על ידם ולא בחנה את האסמכתאות אליהן הפנה מומחה המערערת. ייתכן ולאחר בחינת האסמכתאות תיקבע הוועדה הרפואית כי אין מדובר באסכולה רפואית מקובלת, קביעה שהינה בתחום סמכותה הרפואית. אולם, היעדר דיון בעניין זה והיעדר התייחסות לאסמכתאות אליהן הפנה פרופ' אקרמן מהווה פגם משפטי בעבודת הוועדה ומחייב את השבת הדיון בסוגיה זו לפתחה. הואיל והוועדה השלימה את דיונה במועד מאוחר למועד התכנסותה בנוכחות המערערת (הישיבה התקיימה ביום 30.5.10 והשלמת דיון הוועדה נעשה ביום 8.6.10) ואין כל טענה כי המאמרים נשלחו טרם כך המערערת וניתנה לה האפשרות להתייחס תוכנם ולטעון לקיומה של אסכולה נוגדת, אני מתיר למערערת להביא ראיות נוספות או חוות דעת בסוגיה זו. תוצאה 14. מן המקובץ עולה, כי דינו של ערעור זה להתקבל בחלקו, באופן שטענות המערערת לקיומן של פגימות נוספות נדחה, הואיל ומדובר בקביעות רפואית בהן אין לבית המשפט סמכות להתערב. מנגד, הטענה כי הוועדה ייחסה את מכלול תלונותיה של המערערת למצבה הנפשי בהסתמך על אסכולה רפואית אחת תוך התעלמות מהאסכולה הרפואית הנגדית שהוצגה על ידי מומחה המערערת, דינה להתקבל, ועל הוועדה לשוב ולדון בסוגיה זו, כמפורט לעיל. בהינתן בתוצאת פסק הדין, המשיב יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המערערת בסך כולל של 2,500 ₪. רפואהנכותאחוזי נכותהמעי הרגיז