קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת הליך בוררות באמצעות תביעה אזרחית: בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף. רקע עובדתי: ביום 19.12.07 נחתם בין התובעים לבין הנתבעים הסכם להקמת חברה בבעלות משותפת שתעסוק ברכישת נכסי נדל"ן (להלן: "ההסכם") הכולל סעיף בוררות שקובע כי חילוקי דעות יועברו לבורר מוסכם, ובמקרה של אי הסכמה בדבר זהות הבורר, יפנה הנאמן לראש לשכת עוה"ד לצורך מינוי. וזו לשון סעיף 3 להסכם: בוררות 3.1 הצדדים להסכם זה מסכימים להעביר כל מחלוקת, חילוקי דעות או התדיינות שינבעו מהסכם זה, ככל שיהיו, לבורר מוסכם בין הצדדים. במקרה של אי הסכמה בין הצדדים בדבר זהותו של הבורר, יפנה הנאמן (?) לראש לשכת עורכי הדין בישראל, לצורך מינוי בורר מתאים ורלוונטי על ידו. 3.2 הבורר לא יהא כבול בסדרי הדין ו/או בדיני הראיות, אולם יהא חייב לנמק את החלטותיו ולהעבירן, במסמך בכתב, לידי הצדדים. 3.3 חתימת הצדדים על הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות, כמשמעו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בין הצדדים נתגלע סכסוך. הנתבעים פנו לראש לשכת עוה"ד בבקשה למינוי בורר. ביום 24.2.10 הודיעו התובעים על התנגדותם לקיום בוררות. ביום 15.4.10 הורה ראש לשכת עוה"ד על מינוי של עוה"ד נשיץ כבורר. נוכח הודעתו של עוה"ד נשיץ מיום 7.6.10 לפיה לא יוכל לשמש כבורר עקב קשרי משרדו עם אחד הצדדים, הורה ראש לשכת עוה"ד, ביום 29.6.10, וחרף התנגדות התובעים מיום 23.6.10, על מינויו של עוה"ד אהרוני כבורר חלופי. (להלן: "עוה"ד אהרוני"). בישיבה שהתקיימה בפני עו"ד אהרוני ביום 24.10.10, חזרו התובעים על התנגדותם לקיום הליך הבוררות. ביום 27.10.10 ניתנה החלטת עוה"ד אהרוני לפיה מינוי הבורר נעשה כדין, וכי התובעים רשאים לפנות לביהמ"ש בבקשה מתאימה בתוך 14 ימים. אם יעשו כן, יוקפא הליך הבוררות עד לקבלת החלטה מתאימה של בית המשפט. עוד נאמר בהחלטה כי משלא נעשתה פניה קודמת של התובעים לביהמ"ש נראה כי הסכימו להליך הבוררות. (להלן: "החלטת הבורר"). התביעה: בתביעה שהוגשה בחודש נובמבר 2010 עותרים התובעים למתן צו מניעה קבוע שיורה על ביטול הליך הבוררות בין הצדדים, לרבות ביטול מינויו של עוה"ד אהרוני כבורר. טענות התובעים: לטענת התובעים, משהצדדים לא מינו נאמן, כקבוע בסעיף 3.1 להסכם, או כל בעל תפקיד מוסמך אחר לו הוקנתה הזכות למנות בורר על פי ההסכם, הרי שההסכמה לבירור הסכסוך במסגרת בוררות נזנחה. בנוסף, ביום 30.12.07 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף בו אין זכר לעניין הבוררות, (להלן: "ההסכם השני"), וביום 23.2.08 נחתם בין הצדדים הסכם שלישי, אף בו אין אזכור לעניין הבוררות. (להלן: "ההסכם השלישי"). העובדה כי תנית הבוררות לא אוזכרה בהסכם השני ו/או בהסכם השלישי מהווה על פי הנטען חיזוק נוסף למסקנה לפיה זנחו הצדדים את ההסכמה לבירור הסכסוך בדרך של בוררות. התובעים טוענים כי החלטות ראש לשכת עורכי הדין למנות את עוה"ד נשיץ ואת עוה"ד אהרוני כבוררים, נגועות בחוסר סמכות ומשכך בטלות, שכן בהעדר הסכמת הצדדים, בעל הסמכות הבלעדית למינוי בורר הוא הנאמן. עוד נטען כי הבורר לא היה מוסמך לדון בשאלת סמכותו, שאלה המסורה לבית המשפט בלבד, כי היה על הנתבעים לפנות לבית המשפט בתביעה לאכיפת הבוררות, כי הנתבעים השתהו יתר על המידה וכי לתובעים אין ידיעה בדבר התביעות ו/או הטענות שיש לנתבעים נגדם, שכן כתב התביעה בבוררות לא הומצא להם מעולם. טענות הנתבעים: לטענת הנתבעים יש לסלק את התביעה על הסף נוכח תכליתה היחידה חסרת תום הלב והיא סיכול שמיעתו המהירה והיעילה של הליך הבוררות, וזו הסיבה בגינה בחרו התובעים בהליך של תביעה אזרחית רגילה להבדיל מהמרצת פתיחה. הנתבעים טוענים כי התובעים לא העלו כל טענה נגד מינויו של עוה"ד נשיץ כבורר, עקב היכרותו אותם, ומשפסל את עצמו, מושתקים הם מהעלאת טענות אלה כנגד הבורר החלופי. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי טענות התובעים אינן מניחות תשתית לביטול תנית הבוררות, שכן אף אם אף יוכח שהחוזה פקע או הופר, או אפילו נזנח, נותרת תנית הבוררות על כנה. עוד טוענים הנתבעים כי המונח נאמן מקורו בטעות סופר, וזו הסיבה שהוא מסומן ב-"(?)", ובכל מקרה אי מינויו איננו יכול להוביל למסקנה לפיה נזנחה הבוררות. לעניין אי אזכור תנית הבוררות בהסכמים המאוחרים יותר, טוענים הנתבעים כי הסכמים אלה מאזכרים את ההסכם הראשון ואינם מבטלים אותו. הבקשה: הנתבעים עתרו לסילוק התביעה על הסף, מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת - בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות") היה על התובעים להגיש את התביעה בדרך של המרצה, ולא בדרך של תביעה לצו מניעה. השניה - ההליך בו נקטו התובעים מהווה שימוש לרעה בהליכים, ועומד בניגוד לחובת תום הלב, וכל מטרתו הינו סיכול שמיעת הליך הבוררות, שכן ברי כי תביעה אזרחית מתבררת בסדר דין רגיל וכוללת הליכי בינים ושמיעת עדויות, להבדיל מדיון האמור להתברר בדרך דיונית מהירה ויעילה. התובעים בתגובה טענו כי דין הבקשה להדחות באשר לא צורף לה תצהיר לתמיכה בעובדות. לטענת התובעים ההליך בו נקטו הוא ההליך הנכון לבירור תיק זה, מאחר ותקנה 4 לתקנות הבוררות דנה בבקשות בלבד, ולא בתובענה, מה גם שברצונם לברר מחלוקות עובדתיות שלצורך הכרעה בהן יש לשמוע עדים. נטען כי הנתבעים הם הנוהגים בחוסר תום לב, שכן עד היום לא הומצא להם כתב התביעה שהוגש לבורר, מה גם שהנתבעים השתהו שנתיים ימים בטרם העלו כל טענה כלפי התובעים. התובעים מדגישים כי סילוק על הסף הינו סעד קיצוני שינתן רק בנסיבות נדירות, וברי כי לא בענייננו. דיון והכרעה: 1. ראשית, יש להדגיש כי אין מדובר בבקשה למחיקה על הסף של תובענה המתייחסת לסכסוך שבין הצדדים לגופו, אלא בבקשה למחיקה על הסף של תביעה אזרחית שהסעד היחיד המתבקש בה הינו סעד דיוני, לפיו אין לברר את הסכסוך המהותי שבין הצדדים במסגרת בוררות. 2. סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") מסדיר את אופן הגשת הבקשה לעיכוב הליכים בבית המשפט, במקרה בו צד להסכם בוררות מבקש לעכב הליכים בתובענה המתנהלת בבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות. חוק הבוררות אכן אינו מתייחס לאופן בו תוגש בקשה לעיכוב הליכים בבוררות, אלא שתקנה 4 לתקנות הבוררות קובעת באופן כללי כי "בקשה לפי החוק, שלא נקבע לה בתקנות אלה סדר דין אחר, תוגש בדרך המרצה", ומשכך, אך הגיוני הדבר כי גם בקשה לעיכוב הליך בוררות, תוגש לבית המשפט בדרך המרצה. 3. בענייננו, אין מחלוקת כי בהסכם שבין הצדדים מיום 19.12.07, כלולה תנית בוררות מפורשת, לפיה הסכימו הצדדים להעביר כל מחלוקת, חילוקי דעות או התדיינות שינבעו מההסכם, ככל שיהיו, לבורר מוסכם. עוד אין חולק כי ראש לשכת עורכי הדין כבר קבע את זהות הבורר, ואף נתקיימה ישיבה ראשונה בפניו, במהלכה כפרו התובעים בחוקיות הליך הבוררות. משכך, וככל שהתובעים כופרים בתוקפו של הליך הבוררות ו/או בתנית הבוררות, ומבקשים, מכל סיבה שהיא, שהסכסוך ביניהם ובין הנתבעים ידון בפני בית המשפט, ורק בפניו, היה עליהם להגיש בקשה מתאימה, על דרך ההמרצה, כמצוות תקנה 4 לתקנות הבוררות. תחת זאת הגישו התובעים תביעה אזרחית רגילה למתן צו מניעה קבוע לביטול הליך הבוררות. 4. בית המשפט מורה על סילוק תביעה על הסף במקרים קיצוניים בלבד, ורק כאשר ברור לו כי גם אם יוכיח התובע את כל שנטען בפיו, לא יזכה לסעד המבוקש. בוודאי שאין הוא עושה כן רק מחמת הפרת הוראה דיונית כזו או אחרת. שונים הן פני הדברים בענייננו, שכן לעיתים, כפי שאפרט להלן, לדרך הדיונית השלכה ישירה על הסוגיה המהותית, שאו אז יש אין להירתע ממתן סעד מחיקה גם כאשר עסקינן בכשל פרוצדוראלי. וכפי שנאמר ברע"א 7030/08 אחיסמך מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עטורה השקעות בע"מ: "תכליתה של הדרך הדיונית שנקבעה להגשת הליך היא לשמש אמצעי לבירור יעיל של המחלוקת המהותית".(לא פורסם, , ניתן ביום 17.9.08) 5. הדרך הדיונית בה נקטו התובעים, הגשת תביעה לצו מניעה קבוע, תחת הגשת בקשה על דרך ההמרצה, תביא בהכרח לסיכול הליך הבוררות, שכן בא כוח התובעים הצהיר במהלך הדיון כי בכוונתו למצות את ההליך המשפטי, כולל שמיעת עדים, וכדבריו: "על מנת שביהמ"ש יוכל להכריע את הפרשנות של ההסכם, צריך לשמוע את העדים ואת ההתחיבויות שלקחו על עצמם אשר בהן מבקשים לדון היום". (עמוד 1 לפרוטוקול). לא זו מטרת חוק הבוררות שתכליתו היא לקיים הליך מהיר ויעיל בו יוכרע הסכסוך, דבר שאינו מתיישב עם קיום דיון מוקדם בתביעה אזרחית רק לשם הכרעה בשאלה אם יש לברר את הסכסוך בבוררות אם לאו. מדובר במצב המגיע לכלל אבסורד. 7. לעניין טענת התובעים לפיה הבורר לא היה מוסמך לדון בשאלת סמכותו, אציין כי התובעים אכן חזרו והביעו את התנגדותם להליך הבוררות, וממילא לא הסכימו לה. זאת ועוד, כלל יסוד הוא כי אין הבורר מוסמך להכריע בסוגיית סמכותו, שכן שאלה זו מסורה להכרעת בית המשפט בלבד. (רע"א 130/71 עזרא משה משיח נ' שלמה שאול רביע פ"ד כה(2) 572) מנגד אעיר כי הטענה בעניין אי מינוי נאמן הינה תמוהה, שהרי גם אם לא היה מדובר בטעות קולמוס, וככל הנראה אכן מדובר בטעות שכזו, הנאמן, אם היה ממונה, לא הוסמך למנות את הבורר, אלא אמור היה לשמש רק שליח שיפנה לראש לשכת עורכי הדין ויבקש ממנו למנות את הבורר. 8. לא נותר לי אלא להצטער על כי התובעים לא הסכימו כי בית המשפט יתעלם מהכשל הדיוני, ויכריע לגופה של סוגיה, דהיינו, אם מדובר בתנית בוררות תקפה ואם הסכסוך כשיר להתברר במסגרת בוררות. (ראה דברי ב"כ התובעים, עמוד 5 לפרוטוקול: "...בימ"ש זה איננו יכול להכריע בשאלה אם ההסכמים בין הצדדים מכילים סעיף בוררות או לא".) משאין מקום לברר את סוגיית הבוררות בדרך של תביעה רגילה, תוך שמיעת עדים, כפי שדורשים התובעים, ואין מנוס מלמחוק את התביעה על הסף. התוצאה הינה כי הבקשה מתקבלת, ואני מורה על סילוק התביעה על הסף. הוצאות הבקשהבסך 2500 ₪ לטובת הנתבעים. יישוב סכסוכיםאלימותתקיפהבוררותתביעה אזרחית