קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת לקוח ע"י עורך דין: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט מ. מסארווה) בת"פ 1185/06, לפיו הורשע המערער בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 335+334(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער נגזרו 6 חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ₪. הערעור מופנה כלפי ההרשעה ולחילופין כלפי גזר הדין. 2. המערער הינו עורך דין, בעל משרד עורכי דין יחד עם אחיו בבנימינה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 22.2.05 הגיע למשרדו של המערער המתלונן, אותו ייצג המערער בהליך מול משרד הבטחון, ובין השניים פרץ ויכוח. במהלך הויכוח נטל המערער סכין (שאורך להבה כ- 17 ס"מ) שהיתה במשרדו, וכאשר ניסה להדוף את המתלונן אל מחוץ למשרדו, דקר את המתלונן בצווארו, אוזנו וידו באמצעות הסכין. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלונן חתכים והוא נזקק לטיפול רפואי בבית חולים. 3. המערער כפר בכל עובדות כתב האישום, ולאחר שמיעת הראיות הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו. 4. בסיכומים, עיקר טענת המערער היתה כי עומדות לו ההגנות של הגנה עצמית וטעות במצב דברים. לטענתו, מהראיות עלה כי המערער חש איום ממשי, מיידי ומוחשי מצד המתלונן, כלפיו וכלפי אחיו וכל רצונו ומעשיו נעשו כדי להסיר אותו איום. הסנגור ביקש בסיכומיו להעדיף את גרסת המערער ועדי ההגנה על פני עדותו הבלתי אמינה של המערער וטען גם להעדר יסוד נפשי מצד המערער, המצדיק זיכויו, ולו מחמת הספק. 5. בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי מבחינתן ניתן לקבוע כי התקיימו כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום "שהרי אין מחלוקת כי הנאשם גרם לפציעתו של המתלונן תוך כדי שימוש בסכין". בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה הסכין הוחזקה במשרדו "כסכו"ם לסעוד באמצעותה את ארוחותיו במשרד", וקבע כדלקמן: "משקבעתי כי אין לקבל את גרסתו של הנאשם שהסכין נמצאת במשרד כסכו"ם לסעודות, אלא כדי לקדם פני כל סכנה, וכי במהלך האירוע הוא תקף את המתלונן כי הוא חש מאויים, ובדברי הנאשם כי המתלונן תקף אותו ועל כן הוא תקף את המתלונן בסכין וגרם לפציעתו, קביעה השוללת את הבסיס לטענתו כי הוא לא התכוון להשתמש בסכין כנגד המתלונן, אלא שבמהלך הדיפתו התחלקה הסכין ופגעה בידו, בצווארו ובאוזנו של המתלונן, יש לבחון האם עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בחוק העונשין בסעיף 34י' - זכות ההגנה העצמית". 6. בית משפט קמא קבע כי המערער לא הותקף פיזית ולא עמד בפני סכנה מוחשית. המערער הדף את המתלונן ממשרדו, שכשהוא אוחז בסכין. מחוץ לחדרו התגייס גם אחיו לעזרתו, דבר שהפחית ואולי אף נטרל את המתלונן, שנדחף עד הכניסה הראשית של המשרד, דבר שלא הצדיק שימוש בסכין. 7. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה נטל את הסכין משולחנו על מנת למנוע מצב בו המתלונן ייקח אתה סכין, וקבע כי אפילו כך היו פני הדברים - עמדו בפני המערער דרכים שונות למנוע שימוש בסכין, ולבטח לא היה מקום לעשות בה שימוש עת נכנס אחיו במטרה להפריד ביניהם ולסייע להדיפתו של המתלונן אל מחוץ למשרד. 8. בית משפט קמא קבע כי: "האמת היא שהנאשם נטל הסכין ממקום המצאה על מנת לאיים על המתלונן ולסייע בהוצאתו מהמשרד ובשלב מסויים ושלא לצורך, עלתה בו חמתו עקב התנהגות המתלונן ופגע בו ופצעו ובכך גרם לפציעתו החמורה בכף ידו, באוזנו ובצווארו של המתלונן, פגיעה שרק בנס לא הובילה לתוצאות חמורות יותר. מן הנאשם , עו"ד במקצועו, ובהיותו במשרדו ושלא לבד, נדרש איפוק ושליטה מעבר למה שהפגין במהלך האירוע ובעיקר כלפי לקוחו במשרד". 9. בשים לב לכל האמור קבע בית משפט קמא כי לנאשם לא עמדה זכות ההגנה העצמית וטענת הטעות במצב הדברים וכי בהתנהגותו עבר המערער את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, והוא הורשע בה. 10. בהודעת הערעור טען ב"כ המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר העדיף את גרסתו של המתלונן על פני זו של המערער. ב"כ המערער טען כי גרסתו של המתלונן הינה שילוב "בין הזיות ונטייה ברורה לרמייה פתולוגית, בה הוא לוקה", כי המתלונן שיקר בעדותו וכי טעה בית משפט קמא כאשר "נפל היישר לתוך "הפח-ייקוש" שטמן לו המתלונן, באמצעות שקריו הבוטים וההזויים". 11. ב"כ המערער טען כי די באלה כדי לשמוט את הקרקע מתחת להרשעתו של המערער, שהרי מדובר בשקרים מוכחים בנקודה מהותית. ב"כ המערער טען כי היה מקום להעדיף את גרסתו של המערער, כפי שנמסרה כבר בהודעתו במשטרה, ולפיה החתכים שנגרמו למתלונן נגרמו שלא בכוונה ומבלי משים, כאשר המערער נתון במאבק עם המתלונן, על מנת להדוף אותו מן המשרד. ב"כ המערער טען כי לא היה מקום לקבל את גרסתו השקרית של המתלונן באשר להתרחשות והדקירה. ב"כ המערער הוסיף וטען כי מעדות המערער עולה כי בתחילה המערער לא עשה כל שימוש בסכין ורק בשלב הסופי של המאבק, השתמש בחוסר תשומת לב גם ביד שאחזה בסכין ומחוסר תשומת לב של הרף עין הסכין פגעה במתלונן, היינו לכל היותר ניתן לייחס למערער רשלנות ולכן אין די בכך כדי להביא להרשעתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 12. בטיעוניו בפנינו חזר ב"כ המערער וטען כי גרסתו של המתלונן הופרכה לחלוטין בעוד שזו של המערער הוכחה, תוך שהיא נתמכת בראיות אובייקטיביות, שמפריכות לחלוטין את גרסת המערער. ב"כ המערער טען כי המתלונן לא נדקר אלא נחתך, דבר המוכח גם מהתמונות של המתלונן. ב"כ המערער הוסיף וטען כי עצם נטילת הסכין היוותה אקט של הגנה עצמית, כאשר החתכים נגרמו למתלונן ברשלנות ולא בכוונה. ב"כ המערער הפנה לגרסת המתלונן, שאינה מתקבלת על הדעת (כמו העובדה שהמתלונן טען כי המערער שלף את הסכין ממגירה בעוד שכזו אינה קיימת). ב"כ המערער הפנה לע"פ 9809/08 וטען כי נקבע שם כי יש לזכות את המערער מאחר וגרסתו של המתלונן לוקה בסתירות וטען כי יש להחיל קביעה שכזו גם בעניינו של המערער. 13. ב"כ המערער אישר כי הגרסה לפיה המערער פעל ברשלנות (גרסה שהועלתה בהרחבה בטיעוניו בפנינו) לא הועלתה בפני בית משפט קמא, אך לטענתו די בעובדה שנטען לטעות במצב הדברים. 14. ב"כ המשיבה טענה כי אין להתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא ודין הערעור להדחות. ב"כ המשיבה טענה כי טענת ההתרשלות כלל לא נטענה בפני בית משפט קמא ובכל מקרה, החוק אינו דורש הוכחת כוונה אלא פזיזות בלבד - אדישות לאפשרות התרחשותה של פגיעה וקלות דעת בנטילת הסיכון וכי בענייננו מספיק שהמערער ידע כי אם הוא מחזיק בסכין ממין זו שהוחזקה על ידו - הוא עלול לפגוע, ואין זה משנה אם המתלונן נחתך או נדקר. ב"כ המאשימה טענה כי הפגיעה במתלונן באמצעות הסכין נעשתה כאשר המתלונן עומד לפני דלת הכניסה, וכאשר אחיו מעורב בנעשה, וכי לא היה כל מקום לשימוש בסכין בשלב זה. 15. ב"כ המערער טען כי אכן מדובר בקביעות עובדתיות, אך יש חריגים לכלל אי ההתערבות וכך הדבר במקרה של המערער. ב"כ המערער חזר על הטענה לפיה קביעות בית משפט קמא אינן מתקבלות על הדעת - המדובר בסכין מטבח רגילה לחיתוך לחם וכאשר המערער אמר שהיא נועדה להגן מפני גנב זה לא רלבנטי למתלונן שלא היה פורץ ולא גנב אלא לקוח. ב"כ המערער חזר על הטענה בדבר גרסה הזויה של המתלונן (לענין אי המצאות מגירת שולחן ומיקום מדף והטענה לפיה אחיו של המערער אחז בידיו והמערער דקר אותו). לטענתו אם היה מקום לקבל את גרסת המתלונן, היה מקום להאשים גם את אחיו של המערער, שאחז בידיו. ב"כ המערער טען כי אין לייחס למערער פזיזות שהרי פזיזות משמעה מודעות ברורה לתוצאות ופעולה חרף מודעות זו, כאשר בענייננו המערער לא היה מודע כלל שהוא יכול לדקור את המתלונן, כאשר הם עסקו בדחיפות הדדיות, וכאשר הפגיעה ארעה בלהט האירוע ולא מתוך רצון לפגוע. המערער הסתייע ביד השניה, שאחזה בסכין, כדי לסייע בהדיפת המתלונן ותוך כדי הדחיפות ארעה הדקירה. 16. ככלל, הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות וממצאי הערכאה הדיונית אשר התרשמה מהראיות ומהעדויות "מכלי ראשון", וגיבשה קביעותיה בהתאם (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ו(1) 514, 560 (1952); ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1073-1074 (1963)). בנסיבות אלה, כאשר הבסיס להכרעת הדין קביעה עובדתית עליה אין הצדדים חלוקים - כי המערער דקר את המתלונן במהלך ויכוח בינהם ובשלב הדיפת המתלונן אל מחוץ למשרד ודחיית גרסת המערער באשר להגנה עצמית - ממילא אין מקום להתערב בממצאי בית משפט קמא ודין הערעור להדחות. אכן, עול ההוכחה להוכחת אשמו של נאשם מוטל על המאשימה וספק במצב הדברים - תוצאתו זיכוי הנאשם, אך בענייננו טען המערער להגנה עצמית בלבד (לפי סעיף 34י' לחוק העונשין) וכאשר עול ההוכחה לקיומו של סייג זה הינו על הנאשם (בענייננו - המערער). בענייננו - קבע בית משפט קמא כי מעשי המערער היו בלתי סבירים ואפילו לקח את הסכין כאמצעי הגנה עצמית, על מנת למנוע מהמתלונן לתפוס אותו (כגרסת המערער), הרי שהיה צריך להפטר ממנו בהמשך ולבטח לא לעשות בו שימוש בהמשך, כאשר לא נשקפה מצד המתלונן כל סכנה למערער או לאחיו וכאשר, גם אם המתלונן דחף את המערער, ניתן היה "לנטרלו" (כדברי בית משפט קמא) תוך שימוש בכוח מועט וללא צורך בשימוש בסכין. 17. ב"כ המערער טען כי יש לבחון את טענת ההגנה בעצמית ברגע נטילת הסכין בלבד, וברגע זה אכן עומדת למערער ההגנה העצמית ואולם סייג ההגנה העצמית מותנה בקיומם של שישה תנאים מצטברים, שאחד מהם הוא "תנאי המיידיות" שלפיו "על ההגנה להתבצע רק אם היה המעשה דרוש באופן מיידי לצורך בלימת התקיפה ורק אם נפסק מיד לאחר שלא היה בו עוד צורך" (ע"פ 8208/07 אלימלך נ. מדינת ישראל - פסק דין מיום 11.10.10), ואילו בענייננו ברי כי שלב זה נפסק זמן רב לפני הדקירה. 18. בשים לב לאמור גם ברור כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא באשר לאי התקיימותו של תנאי הסבירות (כאמור בסעיף 34טז' לחוק העונשין) שהוא תנאי הכרחי לקבלת טענת ההגנה העצמית. 19. ב"כ המערער הפנה, כאמור, לע"פ 9809/08 לזרובסקי נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 25.11.10) וטען כי יש להפעיל את החריג לכלל אי ההתערבות בשים לב לסתירות ועדותו ההזויה של המתלונן. אכן, בע"פ 9809/08 הנ"ל קבע כבוד השופט ג'ובראן כי לצידו של כלל אי ההתערבות: "מתקיים חריג צר" המכיל בעיקרו ארבעה מקרים אפשריים בהם תתערב ערכאת הערעור. ראשית, נקבע כי תתכן ביקורת על ממצאים שבעובדה, כאשר אלו מתבססים על שיקולים שבהיגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות (ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995); ע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא (לא פורסם, , 20.12.1992)). שנית, מוחרגות מכלל אי ההתערבות מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו (וזאת להבדיל מקביעת העובדות עצמן) (ראו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265 (1994); ע"פ 50/59 פרדלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802 (1959); ע"א 31/61 לוין נ' פלברבוים, פ"ד טו 1816, 1819 (1961); ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488, 493 (1984)). שני חריגים נוספים שנקבעו, הינם האפשרות להתערב בהערכת ראיות בכתב או כל ראיה חפצית אחרת, ואפשרות ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות אף כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ראו: ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, מח(5) 152)". שם אכן זוכה המערער ואולם לא מצאנו כי ניתן לעשות היקש מהאמור שם לעניינו של המערער. ראשית, הזיכוי שם התבסס לא רק על סתירות בגרסת המתלונן אלא על חוסר סבירות והגיון של גרסתו, על העובדה ש"שותפו" זוכה בהליך אחר, על העובדה שעדות המתלונן שם הייתה עדות כבושה ועל העדר האפשרות לביצוע המעשים כפי שתוארו על ידי המתלונן שם. כל אלה לא מתקיימים בענייננו. יתירה מזאת, הבדלי הגרסאות להן טוען ב"כ המערער מתייחסים לעניינים שהם "בשולי האירוע העברייני" ולא לאירוע עצמו וההלכה ,כפי שנפסקה בבע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל( פסק דין מיום 31.5.2007) היא כי: "כאשר התמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, כאשר התמיהות מצויות בשולי האירוע העברייני, ואינן מהותיות לו, הרי גם כאשר הן נותרות ללא מענה, לא בהכרח ישפיע הדבר על רמת הוודאות של הגרסה המפלילה האמינה. הציפייה כי במורכבות החיים ובמורכבות נפש האדם כל פרט בפסיפס הנתונים הקשורים באירוע ובמעורבים בו יהיה שקוף, צלול ובהיר במלואו לעולם אינה מתגשמת. יש, איפוא, לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון". 20. ממילא, בשים לב למצב דברים זה, היה מקום לדחות גם את טענת המערער לטעות במצב דברים וכפועל יוצא את הטענה כי המערער כלל לא צפה אפשרות פגיעה באמצעות הסכין שאחז בידו. 21. הוא הדין בסוגיית הספק - כאשר כמו בית משפט קמא - ספק שכזה לא נמצא על ידינו. 22. ודוק: ממצאי הפגיעה במתלונן (אליהם הפנה ב"כ המערער בנסותו לטעון כי מדובר בחתך ולא בדקירה) מצביעים על פגיעה מכוונת (בין דקירה ובין חתך), וגרסת המערער לפגיעה אקראית ומבלי משים נדחית בשים לב למיקום השונה של הפגיעות - ביד, באוזן ובצוואר. 23. עוד נעיר כי גם אם נמצאו "אי דיוקים" מזעריים בגרסת המתלונן - אין מקום לטענה כי מדובר בגרסה "הזויה" או ל"רמיה פתולוגית" או "לפח יקוש" שטמן המתלונן לבית המשפט ומן הסתם העובדה שבית המשפט דחה כבלתי מהימנה דוקא את גרסת המערער היא האומרת דרשני באשר לדמויות הפועלות. 24. מכל האמור - אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. 25. המערער משיג גם על גזר הדין ובהודעת הערעור נטען כי עונש מאסר של 6 חודשים, שירוצה בעבודות שרות, הינו עונש חמור מדי. נטען כי המערער הינו אדם נורמטיבי, שומר חוק, שלא חטא בפלילים לפני האירוע וגם לא לאחריו, כי למתלונן לא נגרם כל נזק בלתי הפיך כתוצאה מהאירוע וכי בנסיבות אלה היה מקום להסתפק בעונש של מאסר על תנאי בלבד + של"צ + פיצוי למתלונן. 26. ב"כ המשיבה טענה כי העונש סביר - לא הוטל עונש מאסר, הפיצוי הכספי הוא מידתי ואין מקום להקלה. 27. גם אנו סבורים כי העונש שהוטל על המערער הוא סביר, באופן שאינו מצדיק התערבותנו ויתירה מזאת, אנו סבורים כי הוא אפילו נוטה לקולא בשים לב ליחסים המיוחדים שבין המערער והמתלונן. 28. מכל האמור - אנו דוחים את הערעור. עורך דיןאלימותלקוחותתקיפה