קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום בגין צריכת מים ואגרת ביוב: פתח דבר עניינה של המרצת הפתיחה שבפניי הוא בשאלת החבות של הבעלים בנכס בתשלום בגין צריכת מים ואגרת ביוב, כאשר לא נמסרה למשיבה הודעה על כך שאחרים מחזיקים בנכס. מבוקשת הצהרה, ולפיה אין המבקשת חבה בכל תשלום בגין צריכת מים וביוב בנכס הידוע כחלקה 85 בגוש 6354, הנמצא ברח' אלכסנדר ינאי 31, פתח תקווה (להלן - ינאי 31), ובנכס ברח' אלכסנדר ינאי 18 (להלן - ינאי 18).   רקע עובדתי המבקשת היא הבעלים של הנכס ברח' אלכסנדר ינאי 31 בפתח תקווה. במהלך שנת 2004 רכשה ש.י.ל.ה ערד בע"מ (להלן - שילה), שהמחזיק במניותיה הוא אריה אלטר (להלן - מר אלטר) את כל מניות המבקשת ממר יחזקאל רמו (להלן - מר רמו). העיסקה דווחה לעיריית פתח תקווה. במועד העברת המניות של המבקשת פעלו בינאי 31 שלוש חברות, שנוהלו על ידי מר רמו והיו בבעלות מר רמו או מי מבני משפחתו או חברות שבבעלותם (להלן - שלוש החברות), אשר המשיכו לפעול בינאי 31 גם לאחר העברת מניות המבקשת לשילה, וזאת מכח חוזי שכירות מיום 19.8.04, החתומים על ידי מר רמו, הן בשם המבקשת - כמשכירה - והן בשם כל אחת משלוש החברות - כשוכרות. המשיבה הוקמה בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א - 2001 (להלן - החוק) ופועלת החל מיום 1.1.04. בגין צריכת מים ושירותי ביוב בינאי 31 נצבר מאז שנת 2004 ועד ליום 12.6.09 חוב בסך של 263,967 ₪.   המבקשת רשומה אצל משיבה, כשוכרת וכמחזיקה בנכס נוסף, ינאי 18 החל מהתקופה שקדמה להקמת המשיבה (1.1.04) ועד ליום 9.10.06, מועד בו דווח על מחזיק אחר בינאי 18. בתקופה זו נצבר בנוגע לנכס בינאי 18 חוב בגין צריכת מים ושירותי ביוב בסך 46,033.10 ₪ .   טענות המבקשת  בינאי 31 פעלו שלוש החברות, שהן המחזיקות והן אלו שצרכו בפועל את המים ושירותי הביוב, וזאת מכח חוזי השכירות האמורים לעיל. על כן יש לקבוע ששלוש החברות הן הצרכניות של המים ושירותי הביוב בינאי 31, ולחייב אותן בתשלום החוב שנוצר בגין צריכה זו עד ליום 30.4.06 - המועד בו עזבו שלוש החברות את ינאי 31.   החל מיום 1.5.06 הושכרה הקומה הראשונה בינאי 31 לשפע ארוחות ושירות בע"מ (להלן - שפע). מיום 1.6.06 הושכרה הקומה השנייה בינאי 31 למר שניר רדעי (להלן - מר רדעי). שפע ורדאי היו, איפוא, אלו שצרכו בפועל את המים ושירותיי הביוב בינאי 31 ממועד תחילת השכירות ועד ליום 31.8.07, ועל כן יש לקבוע כי הם הצרכנים וממילא יש לחייבם בתשלום החוב שנוצר בגין תקופה זו.   מיום 1.9.07 שוכרת א.א.ב. אירועים בע"מ (להלן - א.א.ב) את כל הנכס בינאי 31, והיא המחזיקה, אשר צורכת את המים ושירותי הביוב. על כן יש לחייבה בחוב שנוצר בגין התקופה שמיום 1.9.07. באשר לינאי 18 נטען על ידי המבקשת, כי איננה בעלת הזכויות שם, ועל כן אין לחייבה בגין צריכת המים ושירותי הביוב במקום. טענות המשיבה  כאשר המשיבה הוקמה והחלה לפעול, 1.1.2004, היא קיבלה את הנתונים לגבי זהות הצרכנים מעיריית פתח תקווה. ברישומים אלו מופיעה המבקשת כבעלים ומחזיקה בינאי 31 וכשוכרת ומחזיקה בינאי 18. בהתאם לרישומים נשלחו החשבונות לתשלום, דרישות תשלום והליכי גביה למבקשת, שקיבלה את הפניות ועל כן ידעה על חובותיה למשיבה. ביום 19.9.05 אף משכה המבקשת שיקים דחויים לשם פרעונו של החוב שנצבר לטובת המשיבה. המבקשת אף פנתה ביום 11.7.06 במכתב למשיבה בבקשה לפצל את מונה המים בינאי 31. בתגובה למכתב זה הודיעה המשיבה למבקשת על חובות בסכומים גבוהים בשני הנכסים והתנתה את ביצוע פיצול המונים המבוקש בהסדרת אותם חובות.   נוהל החלפת משלמים, הנהוג אצל המשיבה, מחייב המצאת טופס חתום על ידי המעביר והנעבר, וכן העתק חוזה השכירות. בסעיף 7.4 לחוזי השכירות, הנוגעים לינאי 31, חוייבו השוכרים להודיע בכתב לעירייה ולכל הנוגעים בדבר על דבר קיומה של השכירות, ולדאוג לכך שכל תשלומי המים וכל חשבון אחר יוצאו על שמו של השוכר הרלוואנטי, ומשכך עצם הגשת תובענה זו נגוע בחוסר תום לב.   המשיבה הוסיפה וטענה, כי יש לפרש את הגדרת המונח "צרכן" שבסעיף 2 לחוק, שם נאמר: "... מי שזכאי להיות צרכן של החברה", הכוללת גם את הבעלים של הנכס. לפיכך, כל עוד לא הודיעה המבקשת למשיבה על השכרת ינאי 31, יש לראותה כחייבת בתשלום בגין צריכת המים ושירותי הביוב.   דיון והכרעה המבקשת לא עתרה לסעד כלשהו ביחס לגובה החובות, אלא לענין עצם החבות של המבקשת בפרעונם. נוכח הגדרה זו של הסעדים המבוקשים, יש לדון אך בשאלת חבותה של המבקשת בתשלום עבור צריכת המים ושירותי הביוב בכל אחד מהנכסים.   עובר להקמת המשיבה היתה אספקת שירותי מים וביוב בסמכותה של העיריה, עפ"י הוראות פקודת העיריות (להלן - הפקודה). מכח פקודה זו חוקק חוק העזר לפתח תקווה (אספקת מים), תשנ"ו - 1996 (להלן- חוק העזר), והוא הסדיר את יחסי העיריה והצרכנים בכל הנוגע לאספקת המים.   בחוק העזר הוגדר המונח "צרכן": "מי שמחזיק ברשת פרטית, כולה או חלק ממנה או מחזיק בנכס שבו מצויה רשת פרטית או מי שהרשת הפרטית משמשת אותו או את הנכס שבו הוא מחזיק, וכל מי שהתקשר עם העיריה בחוזה לאספקת מים."   סעיף 16 לחוק העזר עוסק בחילופי צרכנים, וזו לשונו:   "(א) חדל אדם להיות צרכן בנכס, יודיע על כך למנהל בדואר רשום, ובכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לא יהיה חייב באגרת מים בעד מים שנצרכו לאחר 30 ימים ממועד משלוח ההודעה; אין האמור בסעיף זה גורע מחבותו בתשלום אגרות אחרות המגיעות ממנו על פי חוק עזר זה. (ב) אדם שנהיה צרכן ישלם אגרת מים המגיעה ממנו מעת היותו צרכן; היתה מכירה או העברה של נכס ימסרו המוכר או המעביר או נציגיהם, ובהשכרה - המשכיר או נציגו לעיריה הודעה בכתב על העסקה כאמור, ובה יפרטו את שמו של הקונה, הנעבר או השוכר. לא ניתנה הודעה כאמור, ישלמו המוכר המעביר או המשכיר, לפי הענין, אגרת המים שהקונה הנעבר או השוכר לא שילמו; המוכר המעביר או המשכיר, לפי הענין, ייחשבו כצרכן".   חוק העזר השווה למעשה את מעמדו של צרכן המים, למעמדו של החייב בארנונה, ואימץ את הוראות הפקודה לענין חילופי בעלים ומחזיקים בנכס כפי שנקבעו בסעיפים 325, 326 לפקודה.   בשנת 2001 חוקק החוק, כשמטרתו המוצהרת היא הקמתם של תאגידי מים וביוב עירוניים. הקמת תאגידי המים נועדה להביא להפרדה מוחלטת של משק המים והביוב העירוני מיתר השירותים העירוניים, לאפשר טיפול בבעיות המימון והנטל הפיננסי שנוצרו, וכן לאפשר התייחסות ארוכת טווח לתשתיות המים והביוב (ר' דברי ההסבר להצעת חוק).   אכן סעיף 138 לחוק קובע, שהוראות הפקודה לא תחולנה על חברה. השאלה היא, האם בשל הוראה זו יש לפרש את המצב החוקי, הקיים לאחר חקיקת החוק, ככזה המטיל על בעליו של נכס אחריות מוחלטת לנשיאה בתשלומים בגין צריכת מים וביוב?   כאמור לעיל, בסעיף 2 לחוק מוגדר "צרכן":   "לרבות רשות מקומית שבתחום החברה, לרבות מי שזכאי להיות צרכן של החברה".   השאלה שבה חלוקים הצדדים שלפניי, היא - מיהו אותו "צרכן" שממנו זכאית המשיבה להיפרע בגין אספקת המים, האם רק ממי שצרך את המים ושירותי הביוב בפועל או גם מבעליו של נכס.   בהגדרת "צרכן" בחוק יש ריבוי של רשות מקומית ושל מי שזכאי להיות צרכן של החברה, אך אין הגדרה בסיסית של צרכן. נותרת, איפוא, השאלה, מיהו צרכן?   המשיבה טוענת, כי בעליו של נכס הינו בגדר "מי שזכאי להיות צרכן", ועל כן ניתן להטיל גם עליו את החיוב בגין צריכת מים ושירותי ביוב. נראה, כי קיים קושי בטענה זו. בסעיף 2 לחוק, בצד הגדרת המונח "צרכן" מצויה גם הגדרתו של המונח "בעל המקרקעין", וכך נאמר שם: "בעל המקרקעין, מי שזכאי להירשם כבעל המקרקעין, ואם המקרקעין מוחכרים בחכירה לדורות כמשמעותה בחוק המקרקעין, החוכר, וכן מי שחייב על פי דין בתשלומים שונים חד פעמיים ובשל התקנה וחיבור של מערכת המים או מערכת הביוב למקרקעין". אם אכן כוללת הגדרת המונח "צרכן" את בעלי המקרקעין, ולנוכח קיומה של הגדרה למונח "בעל המקרקעין", היה המחוקק בהגדרת המונח "צרכן" מוסיף "לרבות בעל המקרקעין". משנמנע המחוקק מלעשות כן, והסתפק בנוסח "מי שזכאי להיות צרכן", נראה כי אין לפרש את הגדרת המונח "צרכן" שבחוק ככוללת את בעליו של נכס רק מחמת היותם בעלים בלבד.   מיהו, אם כן, "מי שזכאי להיות צרכן של החברה" - לטעמי הכוונה היא לכל מי שבידיו הזכות לצרוך מים ושירותי ביוב, אם בשל שקיבל מבעל המקרקעין, כהגדרתו בחוק, את הזכות הזו, והוא אינו מנצל הזכות שהוענקה לו בפועל, ואם בשל שנרשם בספרי תאגיד המים כבעל הזכות, אף אם לא עשה בה שימוש בפועל. באופן זה ניתן לחייב בתשלום גם את מי שלא צרך בפועל את המים או שירותי הביוב, אך מחזיק בזכות לעשות כן. מאידך, בעלים של נכס, שהעביר הזכות לצרוך מים או שירותי ביוב באותו נכס באמצעות השכרת הנכס או בכל דרך אחרת, השוללת ממנו את האפשרות לצרוך מים ושירותי ביוב באותו נכס, לא יהיה חייב בתשלום בגין צריכה זו, אך ורק מחמת היותו בעליו של הנכס. זאת בכפוף למסירת הודעה מתאימה לתאגיד, כפי שיפורט להלן.   יש להעדיף פירוש של החוק, באופן שייצור הרמוניה עם הוראות הפקודה וחוק העזר, על פני פירוש, שמטיל אחריות מוחלטת על הבעלים בכל הנוגע לנשיאה בתשלום בגין צריכת מים ושירותי ביוב פירוש שיהיה בו משום שינוי סדרי בראשית בכל הנוגע לחבות בעלים בתשלומי מים וביוב. לא נראה, כי תכלית חקיקתו של החוק היתה שינוי בעצם הטלת החבות בגין צריכת מים ושירותי ביוב. תכליתו של החוק היתה שונה, כפי שצויין לעיל. אילו ביקש המחוקק לחולל המהפך הנטען על ידי המשיבה בדמות הטלת אחריות מוחלטת לתשלום על הבעלים, היה עושה כן מפורשות ובלשון ברורה. אין ספק ששירותי המים והביוב, בשונה מחיוב בתשלום ארנונה, הם תשלומים שמוטלים בזיקה ישירה לשירותים הניתנים - אספקת מים ושירותי ביוב, ולכן בראש ובראשונה יש לגבות את התשלום מהצרכן שצרך את המים בפועל. סטייה מעקרון זה וחיוב מי שלא צרך בפועל את המים, אפשרית רק בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. סטייה זו מתאפשרת רק במסגרת החלופה שבהגדרת "צרכן" האמורה לעיל, "מי שזכאי להיות צרכן של החברה".  בע"א(ת"א)1982/97, כהן צדוק נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם) נאמר (סעיף 10 לפסק הדין: "סעיף 325 לפקודת העיריות מתייחס לחיובי ארנונה בלבד, ואין לו תחולה ככל שמדובר באגרות מים המוטלות מתוקף חוק העזר העירוני. במקרה שלפנינו, מוטלת אגרת המים על פי חוק עזר לתל- אביב- יפו (אספקת מים), התשל"ד- 1974, בו נקבעה החובה לתשלום אגרת המים על ידי 'הצרכן'. ה'צרכן' הוגדר בסעיף 1 של חוק העזר כ'מי שמחזיק ברשת פרטית, כולה או חלק ממנה (להלן: 'הרשת'), או בנכס הקשור לרשת, או מי שהרשת משמשת אותו או את הנכס בו הוא מחזיק, לרבות תאגיד שהתקשר בחוזה אספקת מים עם העיריה'. אשר לדרך גבייתה של אגרת המים, מחיל אומנם סעיף 323 א לפקודת העיריות הוראות שונות הנוגעות לגביית ארנונה, גם על גביית אגרות מים, ואולם סעיף 323 א הנ"ל מתייחס בהקשר זה להוראות סימן א' בלבד של הפקודה, בפרק הדן בגבייה, ואילו סעיף 325 מופיע בסימן ב' לאותו פרק. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שהוראתו של סעיף זה אינה חלה בכל הנוגע לגביית אגרות מים, ולעניין זה, יחול, איפוא, ההסדר הרגיל לפיו רשאית המשיבה לגבות את החוב מן ה'צרכן' כהגדרתו בחוק העזר, ולא ממי שרשום אצלה כמחזיק, גם אם חדל להחזיק ולא הודיע על כך". אופן הגביה והטלת החיוב בגין צריכת מים ושירותי ביוב היה שונה עוד בטרם נחקק החוק מאופן הגבייה והטלת החיוב של תשלומי הארנונה, וחקיקתו של החוק לא שינתה המצב המשפטי בעניין זה. העולה מן הדברים, כי אין בעליו של נכס חייב בתשלומי מים וביוב אך ורק מעצם היותו הבעלים, וככל שהעביר לאחרים את הזכות להיות צרכן של מים וביוב באותו נכס, תוך שהוא שולל מעצמו זכות זו, כגון, במסגרת השכרתו של נכס, לא ניתן להטיל על הבעלים את החיוב בגין צריכת המים ושרותי הביוב, בכפוף למתן הודעה מתאימה. ומן הכלל אל הפרט ינאי 31  המבקשת לא הביאה כל ראייה לידיעה של המשיבה אודות קיומן ופעילותן של שלוש החברות בינאי 31. במסגרת העברת הבעלות במניות המבקשת נעשה דיווח לעיריית פתח תקווה, כפי שעולה מהאמור במוצג מב/1. לא הוכח, כי העירייה או המשיבה דווחו באותו שלב או לפני כן בדבר השכרת הנכס לשלוש החברות או למי מהן ואף לא לשוכר אחר כלשהו.   בחוזי השכירות מיום 19.8.04 נכללו הוראות המחייבות הודעה על השכירות לשם העברת החיוב במים על שם שלוש החברות, כפי שנאמר לעיל, והודעה כזו לא נמסרה. בשנת 2005, כאשר הגיע מר רמו למשרדי המשיבה להסדיר החובות בגין צריכת המים ושירותי הביוב, עדין היו החובות רשומים על שמה של המבקשת, כפי שנאמר בסעיף 39 לתצהירו של עד המשיבה, מר אריק דקר, אשר לא נסתר.   המבקשת לא פעלה לפיצול מונה המים באופן שיאפשר להבחין בין צריכת המים של שלוש החברות השוכרות, פנייה ראשונה בנושא זה נעשתה רק ביום 11.7.06 לנוכח השכרת ינאי 31 לשפע ולמר רדעי. רק ביום 11.7.06 נמסרה למשיבה הודעה על ידי המבקשת בדבר קיומם של שוכרים בינאי 31 (נספח ג' לכתב התשובה של המשיבה). אז כתבה המבקשת למשיבה, בין השאר, "הנכס שבנדון שבבעלותינו ואנו מעונינים בפיצול מונה המים בגין היותו מושכר ל-2 שוכרים שונים, (חב' שפע וקבוצת רדעי)".   די במידע זה כדי להעביר נטל החיוב בתשלומי המים והביוב אל כתפי השוכרים, ולפטור המבקשת מתשלומים אלו החל ממועד מסירת ההודעה, 11.7.06.   לפיכך, המבקשת אינה חבה בתשלום חובות בגין צריכת מים ושירותי ביוב בקשר לינאי 31, אשר הינם בגין התקופה שמיום 11.7.06.   ינאי 18 לפי עדותו של מר רמו (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 9-8) המבקשת שכרה את הנכס בינאי 18 כמחסן. עדות זו תומכת בטענתה של המשיבה, ולפיה המבקשת היתה רשומה כמחזיקה בנכס עובר לתחילת פעילותה של המשיבה, ולכן חבה למשיבה בגין צריכת המים ושירותי הביוב בינאי 18 החל ממועד תחילת פעילותה של המשיבה, 1.1.04.   לפי טענת המשיבה, ביום 9.10.06 ניתנה הודעה על חילוף צרכנים בינאי 18 ומאותו תאריך נרשמה כצרכן בינאי 18 צוות גד-רון בע"מ, טענה זו לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק בעדותו של מר אריק דקר (עמוד 12 לפרוטוקול שורה 28). משהמבקשת לא הביאה כל ראיה לכך שלא היא היתה הצרכן בינאי 18 בתקופה הרלבנטית, מיום 1.1.04 ועד ליום 9.10.06, היא החייבת בגין צריכת המים ושירותי הביוב בתקופה זו. סיכום התביעה מתקבלת חלקית באופן שמוצהר בזאת, כי המבקשת איננה חבה בתשלום בגין צריכת מים וביוב בינאי 31 בגין התקופה שמיום 11.7.06 ואילך. שאר חלקי התובענה נדחים. משנדחתה התובענה בחלקה והתקבלה בחלקה האחר אינני מטיל חיוב בהוצאות. אגרת ביובאגרהחוק המים / רשות המיםביובמים