קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת זכויות חוב מכספי פיצויים בגין תאונת דרכים מחברת הביטוח / תשלום חוב מכספי פיצויים מחברת הביטוח: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט בכפר סבא (כב' השופטת ר' קרלינסקי) מיום 3.2.11 (תיק ה"פ 248/07), שעסק בשאלת סדר הקדימויות שבין המחאת זכות לבין עיקולים שהוטלו על הזכות ומצא כי, בנסיבות העניין, גוברים העיקולים שהוטלו לזכות המשיבים, על המחאת הזכות שנעשתה לטובת המערערים לאחר שכבר הוטלו העיקולים. רקע ביום 19.12.96 נפגע החייב בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). בשנת 1998 הגיש החייב, באמצעות בא-כוחו עו"ד שלמה לוי - המערער מס' 1 (להלן: "המערער"), לבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, נגד חברות הביטוח המשיבות הפורמליות דנן (להלן: "תביעת הפיצויים" או "התביעה"). עילת התביעה עוגנה בפקודת הנזיקין, ולא בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מחמת שהחייב נהג בכלי הרכב שבו אירעה התאונה, ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה. במהלך השנים 1997 עד 2001 הטיל רשם ההוצאה לפועל, וחזר והטיל, עיקולים לטובת המשיבים, על כל נכסי החייב, בגין חובות פסוקים שחב להם החייב (סעיף 31 בפסק הדין). הודעה על העיקולים נמסרה גם למשיבות הפורמליות. בבית משפט קמא נדונה גם שאלת היחס שבין המחאת החוב לבין עיקולים שהוטלו לאחריה לטובת אחרים, אך שאלה זו אינה רלוונטית עוד לערעור דנן. ביום 6.12.01, בעוד התביעה תלויה ועומדת, הוכרז החייב "מוגבל באמצעים", ניתן צו לאיחוד תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו, וביום 27.12.01 ניתן צו לעיכוב הליכים משפטיים בעניינו. צווים אלו בוטלו ארבע שנים לאחר מכן, ביום 27.11.05. ביום 9.10.02 חתם החייב על המחאת זכויות, שכותרתה "כתב הוראה בלתי חוזרת", שבה הורה למשיבות הפורמליות לשלם למערערים סכומי כסף "מתוך כספי הפיצויים שיגיעו לי מכם ... בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת הדרכים מיום 19.12.96 ..." (להלן: "ההוראה הבלתי חוזרת" או "ההמחאה"). למערער הומחה סכום השוה ל-20,000$, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, וכן סכום השוה ל-20% מכספי הפיצויים שיתקבלו מהמשיבות הפורמליות בגין התביעה שהגיש נגדן; למערער 2 הומחה סכום של 100,000 ₪ ולמערער 3 סכום של 120,000 ₪. ביום 31.10.06 ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים: המשיבות הפורמליות חויבו לשלם לחייב פיצויי נזיקין בסכום של 426,389 ₪, בחלוקה פנימית שהוסכמה ביניהן (להלן: "פסק הדין"). ביום 7.12.06 ניתן, לבקשת המערער, פסק דין הצהרתי לפיו חוב החייב כלפיו, על פי ההוראה הבלתי חוזרת, הוא 235,247 ₪ בתוספת ריבית, הצמדה והוצאות. גם לזכות המערער 3 ניתן פסק דין כנגד החייב ביום 30.1.07, בהיעדר הגנה. נציין כאן כי סכום העיקולים לזכות המשיבים "בולע" את כל כספי הפיצויים שהמשיבות הפורמליות חבות בתשלומם. בפסק דינו מצא בית משפט קמא, בין השאר, כי העיקולים שהוטלו לטובת המשיבים גוברים על המחאת החוב למערערים. את מסקנתו זו עיגן בית המשפט בהוראת סעיף 44 בחוק ההוצאה לפועל שעל פיה העיקול חל גם על זכות עתידה, כבענייננו, שכן "קבלת כספי הפיצויים הייתה בגדר ציפיה שמימושה קרוב מאוד לוודאות" (סעיף 21 בפסק הדין). המערערים גורסים כי הוראת סעיף 44 הנ"ל חלה רק על נכס שהיה בידי המחזיק בעת הטלת העיקול או הגיע לידיו תוך 3 חודשים לאחר מכן, וכי התביעה לא הייתה אלא זכות עתידה שהוראת סעיף 44 אינה חלה עליה. זכותו של החייב כלפי המשיבות הפורמליות לא הייתה זכות עתידה ודאית, אדרבא, היא הייתה "רחוקה מאוד מוודאות" ולא הגיעה אלא לכלל ציפיה, שגם מסיבה זו לא הייתה ניתנת לעיקול. העיקולים שהוטלו היו עיקולים כלליים "על כל נכסי החייב" ולא ספציפיים על זכותו של החייב לפיצויים, שעל כן לא חלה גם הוראת סעיף 45 בחוק ההוצאה לפועל. העיקולים "התפוגגו" בתום 3 חודשים מיום המצאתם למשיבות הפורמליות, שעל כן לא היו בתוקף בעת מתן המחאת החוב. המשיבים אוחזים בפסק דינו של בית משפט קמא ותומכים בו ובנימוקיו. המשיבים מציינים גם כי בתובענה דלמטה שבה ניתן פסק הדין נושא הערעור, ביקשו המערערים לקבוע כי המחאת החוב גוברת על עיקולים שהוטלו לאחריה אך לא על עיקולי המשיבים שהוטלו לפניה. המערערים ביקשו במפורש כי "תחילה יסולקו חובות המעקלים שהטילו עיקול אצל המשיבות [הפורמליות] לפני מועד ההוראה הבלתי חוזרת ... אח"כ יסולקו חובות המוטבים לפי ההוראה הבלתי חוזרת ... בשלב שלישי יסולקו חובת יתר המעקלים" (סעיף ג' 1 בעתירה שבתובענה). כך גם פסק בית משפט קמא. דיון והכרעה לאחר שמיעת טענות הפרקליטים הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. חוק ההוצאה לפועל (סעיף 1) מגדיר: " 'נכס' - לרבות זכות קיימת או עתידה". סעיף 44 באותו חוק קובע: "(א) צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ב) הומצא הצו לצד השלישי, יגיש למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ג) הגיע לידי הצד השלישי נכס מנכסי החייב תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידו." השאלה שלפנינו היא אם העיקולים שהטילו המשיבים תפסו "נכס", דהיינו אם תביעת הפיצויים שהגיש החייב היא "זכות קיימת או עתידה", שאם כן - העיקולים שקדמו להמחאת הזכות גוברים עליה, ואם לא - הרי שהעיקולים לא תפסו דבר וממילא נותרת רק המחאת הזכות. האם הזכות לפיצויים היא זכות קיימת או זכות עתידה? בע"א 3553/00 אלוני נ. טל מכוני תערובת בע"מ פ"ד נו(3) 577, נדונה שאלת מהותה של מכסת ייצור חלב ואם ניתן לעקלה בהליכי הוצאה לפועל. כב' המשנה לנשיאה השופט ש' לוין אמר: "מבחינות מסוימות כוללת מכסת החלב זכויות שייתכן שאפשר לכוללן בגדר 'נכס' ... אין ספק בדבר שמכסת החלב הינה בעלת שווי כלכלי ... מתן צו עיקול על מכסת החלב הוא בעל משמעות כלכלית ... והזכות נושא העיקול נראית לי כמוגדרת דיה ומשמעותה עולה על ציפיה גרידא. מכאן, שהעיקול כדין הוטל ... ". (עמ' 584) כב' השופטת פרוקצ'יה הגיעה לאותה מסקנה, ואלו דבריה: "ההלכה הפסוקה עשתה הבחנה בין 'זכות עתידה' שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק, לבין זכות שטרם נולדה או טרם נתגבשה. ... התקווה או הציפייה להיווצרות זכות כזו בעתיד בעקבות התקשרות משפטית שאולי תתרחש..., לא הוכרה כ'זכות עתידה' ולכן לא נכללה בהגדרת 'נכס'. וכך, עצם קיום סיכוי לקבל כסף בעתיד לא הוכר כנכס בר-עיקול בהוצאה לפועל, כל עוד אין הוא מלווה בעילה משפטית מגובשת ההופכת את קבלתו לוודאית" (בר-אופיר בספרו הנ"ל בעמ' 478, 486-485)." (עמ' 590) ובהמשך: "הפרשנות הצרה למושג 'זכות עתידה', הקושרת אותה אך לזכות הנובעת מהתקשרות משפטית קיימת, גם אם מימושה הכספי בעתיד, אינה מקובלת על הכול. יש הגורסים כי הביטוי 'זכות עתידה' בחוק ההוצאה לפועל מרמז דווקא על כוונה לכלול בו ציפייה לזכות בעתיד ולא להגבילו לזכות שכבר נתגבשה. על-פי גישה זו, 'זכות קיימת' על-פי ההגדרה כוללת בגדרה גם זכות משפטית לתשלום כסף שנתגבשה אף שמועד פירעונה טרם הגיע, ואילו המונח 'זכות עתידה' בא להוסיף על כך ציפייה לזכות העשויה להתגבש בעתיד, וטרם באה לעולם. על-פי תפיסה זו, גם ציפייה כזו היא בבחינת 'זכות עתידה' הנחשבת כ'נכס' שניתן להטיל עליו עיקול (השווה ש' לרנר 'המחאת חיובים' דיני חיובים - חלק כללי [], בעמ' 83). (עמ' 591) עוד מציינת השופטת פרוקצ'יה כי חרף העיקרון הנשנה בהלכה הפסוקה כי אין להטיל עיקול על ציפייה, הכירו בחקיקה באפשרות שכזו - בפקודת האגודות השיתופיות הותר לאגודה לבקש מחבר בטוחה להלוואה בדרך של שעבוד יבול עתידי, חוק הפטנטים מאפשר שעבוד פטנט או הכנסות עתידיות, ושעבוד צף מאפשר שעבוד נכסים עתידיים של תאגיד. בסופו של דבר מסקנת השופטת פרוקצ'יה היא: "הנה-כי-כן, הכלל שלפיו אין לעשות עיסקאות וליתן בטוחות בזכויות עתידיות שטרם באו לעולם עומד להערכה ולעיון מחודשים. ההלכה הפסוקה במקומנו סטתה מהעיקרון האמור, מבלי משים, בתחומים שמתבקש בהם ליתן הכרה משפטית לציפייה או לסיכוי שיש להם משקל כלכלי, ומקום שישנה הסתברות מסוימת כי יתממשו" (עמ' 594) בסופו של דבר גורסת השופטת פרוקצ'יה כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כדבריה: "ענייננו אינו מחייב קביעה כללית וגורפת באשר ליכולת המשפטית להטיל בטוחה על ציפייה לזכות עתידית בכל תחום שהוא. אין צורך מצד אחד, לנקוט עמדה קיצונית הפוסלת הכרה בזכויות עתידיות מכול וכול, או מן הצד האחר - להכיר בה בלא סייג". (עמ' 597) ברצ"פ 7940-05-09 (מח' חיפה) אגבריה נ. בנק ערבי ישראלי בע"מ נדרשה השופטת שרון נתנאל לשאלת תקפותו של עיקול על כספי תביעה בגין נזקי גוף וכך אמרה: "בענייננו, האירוע היוצר את הזכות לקבל פיצויים - היא תאונת העבודה - כבר אירע. היינו - זכותו של התובע לקבל פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, אינה זכות עתידית, אלא זכות קיימת. אמנם, שיעור הפיצויים אינו ידוע והוא ייקבע ע"י ביהמ"ש הדן בתביעה, אולם הזכות לקבל פיצויים, מכח הפגיעה בעבודה, כבר קיימת. עצם הגשת התביעה מצביעה על כך שהתובע עצמו סבור שעומדת לו זכות לקבל פיצויים ואף מצביעה על כך שהתובע סבור שנזקו עולה על תשלומי המל"ל". אנו סבורים כי העיקולים שהוטלו לבקשת המשיבים תפסו "נכס" של החייב, בין במובן של זכות קיימת בין במובן של זכות עתידה. משנפגע החייב בתאונה, קמה לו זכות תביעה נגד המשיבות הפורמליות. זכות זו היא זכות שהייתה קיימת במועד הטלת העיקולים, שעל כן העיקול תפס בה. זכות זו מכילה את הזכות העתידית, העומדת גם בפני עצמה, לקבל פיצוי שסכומו יתגבש עם מתן פסק הדין בתביעה. אשר לוודאותה של הזכות העתידית, ככול שאנו נדרשים לכך, אנו סבורים שבנסיבות העניין שלפנינו, סיכויי הזכות העתידית ורצינותם מספיקים לקביעה שהזכות הייתה "נכס" כבר במועדי הטלת העיקולים. די בכך שקמה לחייב עילת תביעה נגד המשיבות הפורמליות, עילה שהייתה קיימת כבר ביום הטלת העיקולים והייתה בעלת סיכוי של ממש לזכות בה מעצם קרות התאונה. לא היה מדובר בתקווה או בציפייה בעלמא בלבד. נזכור כי לא בכדי זכה המערער בפסק דין בסכום פיצוי נכבד של מאות אלפי ₪, בחינת סוף דבר מעיד על תחילתו. אנו סבורים שהצעדים שנקט המערער בקשר עם ענייניו של החייב מלמדים שזכות התביעה אכן הייתה רצינית וממשית. החייב נפגע בתאונה באופן שנותרה לו נכות בשיעור של 75 אחוזים. המערער, שהיה עורך הדין שטיפל מטעם החייב בתביעת הפיצויים, קיבל על עצמו את הטיפול בתביעה ללא תשלום, תוך התניית שכרו בתוצאות התביעה, ויש להבין שהעריך את סיכויי התביעה כממשיים. יתר על כן, המערער אף הסכים להשקיע מכספו בתשלום אגרת התביעה והוצאות נוספות לרבות שכרו של מומחה רפואי שנשכר לשם קבלת חוות דעת רפואית וחוות דעת נוספת מטעם החייב, והמדובר בסכום כולל של כ- 10,000 דולר. המערער הסכים גם לנהל את הגנתו של החייב שהואשם בבית המשפט לתעבורה בקשר עם עבירות שעבר בתאונה, וחרף זאת ששכרו היה 10,000 דולר (בצירוף מע"מ), הוא לא גבה מהחייב מאומה, אלא כדבריו סמך על התביעה שממנה יקבל את המגיע לו. הדברים עולים מתוכנו של כתב ההוראה הבלתי חוזרת שבו המחה החייב למערער, נוסף על שכר הטרחה בשיעור 20 אחוזים מהפיצויים, גם סכום של 20,000 דולר, (ור' גם סיכומי המערער 1 בבית משפט קמא, שבהם היפנה לתשובותיו בחקירתו בבית המשפט (ס' ג' 3). לנוכח הצעדים שנקט המערער בקשר עם טיפולו המשפטי עבור החייב ועריכת כתב ההמחאה הוא גם מושתק מלטעון את טענתו המרכזית - שהזכות לא הייתה ממשית וסבירה. אנו סבורים כי אף המערערים האחרים, שכתב ההוראה הבלתי חוזרת נעשה גם לטובתם, מנועים מלטעון נגד זכותו של החייב בתביעתו שזו לא עלתה כדי "נכס" או לא הייתה ודאית בזמן מתן המחאת החוב. נציין עוד, כי מרגע שהוטלו העיקולים שתפסו כאמור את ה"נכס", היה החייב מנוע מלעשות כל דיספוזיציה בזכויותיו שעוקלו לפיכך לא היה רשאי החייב להמחות את זכויותיו כלל. כדברי בית המשפט העליון (מפי השופט ד' לוין): "אין בדין הישראלי הגדרה מפורשת למונח 'עיקול', אולם ניתן להגדירו כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו (ראה ספרו הנ"ל של השופט בר-אופיר, בעמ' 94). הדברים באים לידי ביטוי בהיר במיוחד בפסק-דינו של השופט גולדברג בע'א 743/81, בעמ' 17: ' ... גם אם אין עיקול מקרקעין מקנה למעקל זכויות בנכס שעוקל, ו'העיקול רק מהווה מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם...' (בר"ע 178/70, בעמ' 132), אין עוד בידי בעל הנכס המעוקל - על אף זכות הבעלות שיש לו בנכס - לעשות בו עיסקה, שאינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ושתסכל את מטרתו' (ההדגשה שלי - ד' ל'). את הדברים האמורים על בעל הנכס אפשר כמובן להשליך, כלשונם, גם על 'המחזיק בנכס' ... בכל מקרה - 'פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים'. (בר-אופיר, בספרו הנ'ל, בעמ' 94)". (ע"א 507/83 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג(2) 864 בעמ' 872). נציין כי משתפס העיקול בפעם הראשונה ב"נכס", כפי שמצאנו, לא היה צורך בחידוש העיקול מידי שלושה חודשים והעיקול שתפס נשאר בתוקף. אין אנו רואים צורך לדון בטענות אחרות של המשיבים. כך גם לא ראינו צורך לדון בטענות נוספות שהגיש המערער לאחר שמיעת הערעור ללא נטילת רשות. לפיכך אנו דוחים את הערעור. המערער 1 מצד אחד והמערערים 2 ו-3 מצד שני ישאו, בחלקים שווים ביניהם, בשכר טרחת עו"ד של כל אחד מהמשיבים בסכום של 15,000 ₪. העירבונות יועברו לידי באי כוח המשיבים בחלקים שווים ביניהם. פיצוייםחברת ביטוחפוליסהחוב