קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום שכר ראוי ללא חוזה חתום: השאלה האם על העירייה לשלם למשיב שכר ראוי ועמלות, אף ללא חוזה חתום כחוק בין הצדדים? רקע באוקטובר 2002, פנה, לטענתו, המשיב-התובע, במאי תיאטרון במקצועו, לאלי שגיא, מנהל מחלקת התרבות והאירועים במערערת-העירייה, אותו הכיר היכרות קודמת, והעלה בפניו רעיון להקמת תיאטרון עירוני מקצועי (להלן: "התיאטרון העירוני"), אשר ימומן באמצעות תיאטרון עירוני לילדים ולנוער שיוקם במקביל (להלן: "בימת העיר"). המערערת טוענת מנגד, כי התיאטרון אינו רעיון של המשיב, כי הקימה תיאטרון לרווחת תושבי רמת השרון, ובמסגרתו התקיימו חוגי תיאטרון שונים. לגרסתה, שונה שם התיאטרון מ"הבימה הראשונה" ל"בימת העיר" כחלק מרפורמה והתחדשות התיאטרון, ותפקיד הניהול האומנותי של סדנאות התיאטרון "בימת העיר" למשך שנת 2003-2004 הוצע למשיב במסגרת חיפושיה אחר מועמדים לתפקיד זה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכמה ביניהם, ככל שהייתה, בנוגע להתקשרות המשיב עם המערערת היתה בעל פה. ראשיתה בפגישה שהתקיימה ב- 2003 בין המשיב לבין שגיא. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לעקרונות ההסכמה שבעל פה. באוקטובר 2004, העבירה המערערת למשיב טיוטת הסכם המסדירה את העסקתו אולם הלה סירב, לטענתה, לחתום עליו, לטענת המשיב מאחר ולא שיקפה את ההסכמות בעל פה בין הצדדים. בעלי-הדין אינם חלוקים באשר לפעילות המשיב במסגרת התיאטרון "בימת העיר", בהפעלת חוגים במהלך החודשים ספטמבר עד דצמבר 2004 (כארבעה חודשים). בדצמבר 2004 פיטרה המערערת את המשיב. עמדת המשיב לגרסת המשיב, סוכם בינו לבין המערערת בעל פה על הקמת שני תיאטראות, דהיינו, תיאטרון שיכונה "בימת העיר", אשר הכנסותיו יובילו להקמת תיאטרון עירוני מקצועי. עוד סוכם, לטענתו, כי הוא יהיה מנהל שני התיאטראות ואף מנהלם האומנותי, וכי בפרסומי העירייה יוגדר המשיב כ"מנהל תחום התיאטרון העירוני המקצועי והחובבים ברמת השרון". בהתאם הסכימו, לטענת המשיב, כי שכרו יורכב משני רכיבים: 70% מהכנסות "בימת העיר" ושכר חודשי ראוי בעבור ניהול התיאטרון המקצועי, אשר ישולם לו בתלוש שכר. גרסת המערערת לגרסת המערערת, כעולה מעדותו של שגיא בבית משפט השלום, הוצע למשיב תפקיד הניהול האומנותי של סדנאות התיאטרון "בימת העיר" בלבד, שעיקרו סיוע לעירייה בגיבוש תוכניות החוגים בסדנאות התיאטרון וגיוס צוות מדריכים, בתמורה לקבלת 70% מרווחי תיאטרון זה, מהם ינוכו הוצאות, בעבור שכר מדריכים וכיו"ב. טיוטת ההסכם עליו נתבקש המשיב לחתום, היתה הסכם העסקה סטנדרטי כמותו חתמה העירייה עם נותני שירות אחרים. בשום שלב לא הובטח למשיב, טוענת המערערת, כי יוקם התיאטרון העירוני, כי הוא ישמש מנהלו בשכר וכי שמו יפורסם כמנהל התיאטרון. בסופו של יום, תיאטרון מקצועי לא הוקם ברמת השרון, והמשיב פוטר, כאמור, לאחר כארבעה חודשי עבודה במסגרת פעילות "בימת העיר" ב- 2004. פסק-הדין שבערעור בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב וקבע כי יפוצה בשכר ראוי בגין פעילותו לקידום תיאטרון "בימת העיר" בסך 5,000 ש"ח וכן כי יפוצה בעבור עמלה לה היה זכאי לפי ההסכמה בין הצדדים, בגין פעילות החוגים ב"בימת העיר" במשך שנת 2004, בסך 28,153 ש"ח. לסיכום, נפסקו למשיב פיצויים בסך כולל של 33,153 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. תביעותיו הנוספות של המשיב לפיצוי בעבור אובדן הכנסה צפויה מהפעלת קייטנה בשנת 2005 ולפיצוי בגין נזק לא ממוני נדחו על ידי הערכאה הדיונית. המערערת, טוענת כי לא נכרת בין הצדדים הסכם כחוק, העומד בדרישות הדין, ולפיכך היא חולקת על זכותו של המשיב לפיצוי, מכאן הערעור. החוק עירייה מוקמת מכוח הדין. בהתקשרויותיה עם צדדים בהסכם, חלות עליה הוראות פקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן: "פקודת העיריות"). סעיף 203 לפקודת העיריות מגדיר את התנאים בהם צריך לעמוד הסכם שהעירייה צד לו: "חוזה, כתב-התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליה בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר; לא הייתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העירייה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העירייה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה" (הדגשים אינם במקור). הסוגייה שבפניי נוגעת אם כך להסכם, שנכרת על פי הטענה בין צד פרטי לבין עירייה, ואשר מנוגד להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות. הסעיף האמור קובע כי התחייבויות בין פרט לבין העירייה צריכות לעמוד בדרישות מהותיות וצורניות , שאם לא כן "לא יחייבוה". מה נפקותה של תוצאה משפטית זו, לפיה העירייה אינה מחוייבת להתחייבויות שאינן עומדות במגבלות הסעיף האמור? האם הוראת החוק הספציפית והדרישה הצורנית בה גוברת על כל דין אחר? מה יחסה של דרישה זו למערכות דינים נוספות החלות על הסכמים אלה מכוח דיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט והדין המנהלי? שאלה היא, האם יש להחיל על הסכם זה, שאינו עונה על דרישות החוק הספציפי, גם הוראות מן הדין הכללי, ובפרט הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") לעניין תוצאותיו של חוזה שנקבע כי הוא "בלתי חוקי", דהיינו סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים, ומהי היקפה של תחולה זו. סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי חוזה בלתי חוקי הינו חוזה "בטל". סעיפים 31, ו-21 לחוק החוזים קובעים תוצאותיו של חוזה "בטל" באופן הבא: 31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו. 21. משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל. (הדגשות הוספו) בנוסף, יש לבחון האם ובאיזה היקף ישנה תחולה לדיני עשיית עושר במקרים מהסוג הנדון. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") מגדיר את הזכות להשבה במקרה בו מתעשר ה"זוכה" שלא כדין על חשבונו של אחר: "חובת ההשבה 1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". אולם ככל זכות, אף זכות זו אינה מוחלטת, והיקפה מסויג, בין היתר כאמור בסעיפים 2, ו- 6 לחוק עשיית עושר: "פטור מהשבה 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. תחולה ושמירת תרופות 6. (א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים. (ב) חוק זה יחול גם על המדינה. (ג) אין בחוק זה כדי לגרוע מתרופות אחרות". (ההדגשות הוספו) דיון והכרעה 12. המשיב עותר לסעדים הנובעים, לטענתו, משתי הסכמות בעל פה שנכרתו בינו לבין המערערת באמצעות אלי שגיא, מנהל מחלקת תרבות ואירועים שם, הסכמה בעניין הקמת תיאטרון עירוני מקצועי ברמת השרון והסכמה לעניין העסקתו במסגרת פעילות "בימת העיר". אין חולק, כאמור, כי לא נעשה הסכם בכתב בין הצדדים בשום שלב בהתקשרותם ובמהלך המו"מ הממושך ביניהם. המסמך היחיד בכתב המבטא את רצון העירייה הינו הטיוטה שהעבירה העירייה בשלב כלשהו למשיב. טיוטה זו, שהוחלפה בין הצדדים, הסדירה התקשרות העירייה עם המשיב בנוגע לפעילותו ב"בימת העיר" בלבד. על פי הנוסח בטיוטה הוגדר המשיב כ"מנהל אומנותי" של פעילות חוגים זו. על מסמך זה סירב המשיב לחתום, בטענה שהוא סותר את הסכמת הצדדים בעל פה. בצדק קבע איפוא בית המשפט קמא, כי בהעדרו של הסכם בכתב, העומד כנדרש בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, לא נכרת כל הסכם בין הצדדים, ודיני החוזים אינם חלים במקרה זה: "יש לדחות את עילת הפרת החוזה, שמעולם לא בא לעולם בכתב ואושר כנדרש בסעיף 203 לפקודה. לתובע אין לטעמי כל עילת תביעה חוזית [...] שכן מעולם לא נכרת הסכם ככתוב בהוראות הפקודה" (ההדגשות הוספו; שו' 27-29, בעמ' 4 לפסק הדין נשוא הערעור). השופטת המלומדת קבעה, כי בהעדר תחולה חוזית, יש להחיל על תביעותיו של המשיב בענייננו, לקבלת "שכר ראוי" בעבור פעילותו לקידום רעיון התיאטרון העירוני ולקבלת שכר צפוי (עמלה) בגין כספי החוגים שגוייסו בתקופת פעילותו במסגרת תיאטרון הילדים "בימת העיר", את דיני עשיית עושר ולא במשפט, ופסקה לבסוף שני רכיבי פיצוי בעבור שתי מסגרות פעילות אלה. לטענת המערערת (ראו סעיפים 3, 26-27 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת), קביעתו של בית המשפט קמא הינה בניגוד להלכה החלה על התקשרויות העירייה ועל דרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, כעולה מהלכת בית הרכב [ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (22.1.2009)], ומפסק הדין בעניין רוזנבלום [רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, (20.12.2010)]. לשיטתה, פסקי הדין האמורים קובעים את ההלכה, לפיה הדרישה הצורנית של הסעיף גוברת על כל דין אחר, למעט במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות בלבד, בהם יש להחיל סעדים מכוח דיני החוזים, נסיבות, אשר אינן מתקיימות לטענת המערערת, במקרה הנוכחי (סעיפים 27-29 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת). לטעמי, לא דיני החוזים ולא דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקרה שבפנינו, ואף ככלל אינם חלים במקרים בהם חל סעיף 203 לפקודת העיריות, למעט במקרי קיצון נדירים ביותר. להלן אבחן את נפקותו של סעיף 203 לפקודת העיריות, על רקע תכליתו ההסטורית של הסעיף, ונקודת ההשקה לתחולתם העקרונית של הלכת בית הרכב ודיני החוזים ולתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובהמשך, אתייחס לשני רכיבי הפיצוי שנפסקו למשיב, בנפרד. מהות הדרישות בסעיף 203 לפקודת העיריות בית המשפט, התייחס לא אחת לעניין פרשנותה ונפקותה של הדרישה בסעיף 203 לפקודת העיריות. נקבע כי הדרישה בחוק הינה דרישה מהותית-קונסטיטוטיבית, להבדיל מדרישת צורה טכנית-ראייתית וכי חוזה אשר אינו עומד בדרישה זו, אינו תקף [ראו, למשל: ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל(2) 621, 626 (1976)]. קביעה זו מתיישבת גם עם הוראותיו של סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע כדלקמן: 23. חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים. על חשיבות הדרישות המהותיות והפורמליות לאשרור החלטות מנהליות המצריכות שימוש בכספי ציבור עמדה השופטת ש' נתניהו: "[הדרישות] באו דווקא כדי למנוע הסתבכויות מעין זו שהתהוותה כאן, שעירייה, אף זו המאמינה לתומה כי פועלת היא לטובת תושביה, תיכנס להרפתקה בלתי אחראית, שהתבררה, כביטויו של חברי, כ'חזון תעתועים', כשבסופו של דבר על משלם המסים לשאת בתוצאותיו. חלילה לו לבית המשפט לתת יד לקיומו של חוזה, שנעשה תוך תרגיל של הערמה על הוראותיה אלה של הפקודה" (ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29, 69 (1986)]. משנקבע כי הסכם אשר אינו עומד בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות אינו תקף, עלתה שאלת משמעותה של אי תקפותו, ופרשנותו של הביטוי "לא יחייבוה". הגישה הרווחת בפסיקה היתה כי דרישה זו הנוגעת לתקפותו של ההסכם עם העירייה גוברת על כל דין אחר, וכי הסכם שאינו עומד בה בטל, ואין לו כל תוצאה משפטית נוספת, הלכה זו נקבעה בע"א 739/86 שם-אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מד(2), 562 , 564-565 (1990), שם נדחתה לפיכך, תביעתו של אדריכל לקבל "שכר ראוי" בהתבסס על התקשרותו עם העירייה בהסכם שלא עמד בדרישותיו של הסעיף. כך פרש השופט ג' בך את נפקות הדרישה הצורנית בסעיף: "מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במילים "לא יחייבוה" שמשמעותן, כי חוזה שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העיריה חסר נפקות משפטית. (ראה: ע"א 500 ,485/75 עזרה ובצרון בע"מ נ' גליק פ"ד ל(2) 621 ,626. הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך". (עניין שם-אור, 566-567). הלכה זו, לפיה דרישותיו הצורניות של הסעיף ממצות את בחינתו של ההסכם, והסכם אשר אינו עומד בהן, תוצאתו היחידה הינה אי תקפותו, סוייגה בהמשך בפרשת בית הרכב, בה הוקנה פטור חלקי מהשבת כספים לעירייה, בהתבסס על הקביעה כי ניתן במקרים מסויימים לקבוע שההסכמה בין הצדדים אשר אינה עומדת בדרישות הסעיף הינה "הסכם בלתי חוקי", וכך לקבוע נפקות משפטית להסכמה זו, הנובעת מהחלת סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים. סייג זה הורחב בפסיקה המאוחרת לה אשר החילה על הסכמים אלה, בנוסף לדיני הפסלות החוזיים גם עקרונות נוספים מהדין הכללי ומן הדין המנהלי, והובילה לתוצאות לפיהן בנסיבות דומות של התקשרות עירייה שאינה עומדת בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות, חוייבה העירייה בתשלום "שכר ראוי" כסעד הנובע מהיות ההסכם בינה לבין המתקשר עמה בלתי חוקי (עניין רוזנבלום). לטעמי, המגבלות המופיעות בסעיף 203 לפקודת העיריות אינן "צורניות", אלא הן שומרות על תקינות המנהל וסדירותו, ומגדירות את המוסמכים לבטא את הסכמת העירייה בהתקשרות עם הפרט, קרי: ראש העירייה והגזבר. המחוקק הביע את רצונו באופן ברור ומוחלט בסעיף זה, והוא עשה כן כדי להגן על אינטרס ציבורי ראשון במעלה, שימוש מבוקר ואחראי בכספי הציבור. קביעת תוצאות משפטיות היוצרות חיוב כלשהו לעירייה מהתקשרות שלא עמדה בדרישות הסעיף האמור, מסכלת באופן ברור את תכלית החוק. נפקות חוזית לסעיף 203 לפקודת העיריות: הלכת בית הרכב בפרשת זגורי [בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4), 749 (1995)], דן בית המשפט העליון בחוקיותו של הסכם אשר אינו עומד בדרישותיו של סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 וקבע לראשונה כי אם החלת סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים על הסכמים המנוגדים להוראות חוק ספציפיות, מתיישבת עם תכלית החוק הקובע אותן ואינה פוגעת בה, ניתן להחילם בנוסף על ההסכם. את תוצאותיו המשפטיות של ההסכם הבטל ניתן לקבוע על פי הסעיפים האמורים, באופן המתיישב עם תכליתו של הסעיף החוקי שבו הדרישה הצורנית. נפסק, כי החלת הסעדים המפורטים בסעיפים 30, 31 ו-21 לחוק החוזים, יוצרת כלל של השבה הדדית, אולם לבית המשפט נתונה סמכות הפעלת סעדים חריגים "משיקולי צדק" על פי סעיף 31 לחוק החוזים, ולקבוע פטור מהשבה או קיום חיוב הנובע מההסכם. במסגרת שיקולי הצדק בית המשפט ישקול שיקולים של הגנה על אינטרסים ציבוריים ואינטרסים פרטיים של הצדדים המתקשרים בנסיבות העניין. בעקבות פרשת זגורי נחקק סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985, השולל כיום את תחולת סעיף 31 לחוק החוזים על הסכם המנוגד לחוק יסודות התקציב. בפרשת בית הרכב קבע בית המשפט העליון בהמשך להלכת זגורי, כי ניתן להחיל את דיני החוזים, גם על הסכמים אשר אינם עומדים בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, בהיותם הסכמים "בלתי חוקיים" ובטלים, אשר להם תוצאות משפטיות הנובעות מסעיף 30 ו-31 לחוק החוזים. לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, מצד האינטרס הציבורי ומצד האינטרס הפרטי, ולעשיית צדק בנסיבות העניין, נקבע במקרה זה כי אין לחייב מתקשרת עם העירייה בהסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות, בהשבה מלאה לעירייה של דמי הנחה, שנוכו משך שנים בהתבסס על הסכם זה, וניתן פטור חלקי מהשבה. באותו עניין לא היתה מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומה של ההסכמה, אלא התעוררה שאלה הנוגעת לאורך תקופת מתן ההנחה. הלכת בית הרכב ביקשה לאזן בין האינטרס הציבורי המובהק הגלום בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, לפיו יש להפעיל מנגנון בקרה זהיר על השימוש בכספי ציבור, ועל ידי כך למזער אפשרויות ל"מחטפים" ו"סידורי ג'ובים" באמצעות השליטה על כספים אלה, לבין האינטרס הפרטי של הצדדים, תכלית התקשרותם בנסיבות העניין, והצורך בהגנה על צדדים פרטיים חלשים המתקשרים עם העירייה, מפני הטעייה. פסק הדין מבהיר, כי החלת סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים צריכה להיעשות בזהירות הראויה, ובכפוף לתכלית הציבורית, באופן שלא יעודד עריכת הסכמים בלתי חוקיים, ולמעשה ימנע התעשרות שלא כדין על ידי העירייה [בית הרכב, פסקה 22 לפסק הדין של השופטת מ' נאור]. המערערת מפנה בטיעוניה בנוסף, לפסק הדין המאוחר יותר, בעניין רוזנבלום, בטענה כי המקרה שבפנינו אינו נכנס בגדר השיקולים למתן סעד להסכם פסול המפורטים בפסק הדין. בעניין רוזנבלום, נקבע כי בהתבסס על תחולת הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים על הסכמים שאינם עומדים בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות אין כל מניעה להגיע לתוצאה של מתן "שכר ראוי" או קיום חיוב הנובע מן ההסכם לאחר בטלותו, בפרט אם ההסכם נוגע למתן שירות, אשר לא ניתן להשיבו בעין. בית המשפט בחן את מידת תום ליבם של הצדדים ואופן התנהלותם במהלך ההתקשרות, וקבע כי יינתן שכר ראוי לתובע במקרה זה, על אף היותו עורך דין הבקי בדיני המשפט המנהלי, וחרף היכרותו את דרישות הסעיף האמור. עוד נקבע, כי ככל שמדובר בהסכם למתן שירות, יחולו סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים על הסכם הבטל לפי סעיף 203 לפקודת העיריות, ועל פיהם ייעשה צדק בין הצדדים המתקשרים. נקבע, כי לנותן השירות יינתן צו לקיום החיוב בהסכם הבלתי חוקי הנדון או "שכר ראוי", כאשר יש בכך משום "השבה בשווי", בעבור העבודה שנעשתה. וכך נקבע בעניין רוזנבלום לעניין התוצאה אליה יחתור בית המשפט בבצעו איזון ביניהם: לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל" (ההדגשה הוספה) (פס"ד רוזנבלום, סעיף 34 סיפא, ע' 2847). גם אם הייתי מקבל את טענת קיומו של "הסכם" עליו חלים דיני הבטלות החוזיים, אינני מסכים עם התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין בעניין רוזנבלום, אשר אינה מתיישבת עם תכליתו של הסעיף, ואף עם ההלכות שנקבעו בעניין זגורי ובעניין בית הרכב. אינני סבור כי בנסיבות בהן התובע עוסק בעניינים מנהליים לפרנסתו, או כאשר היה מודע לדרישות החוק לעניין תקפות הסכם העסקתו, הן אותן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן העיקרון לפיו אין להסכם מסוג זה תקפות משפטית כלשהי [זגורי, פסקאות 32-35], ובפרט לא כאשר מדובר בפסיקת תשלום של "שכר ראוי" בעבור השירות שסופק לעירייה, שהיא למעשה זכות שנולדה מן ההסכם הבלתי חוקי, להבדיל מסעד ההשבה. תוצאה כזו, נוסף על הפיכתה את סעיף 203 ל"אות מתה", מסכלת את תכליתו באופן בוטה ומתמרצת עריכתם של חוזים בלתי- חוקיים כאלה בעתיד [זגורי, פסקה 44, וכן פסקאות 48-51]. שימוש מוגבר זה בעקרון תום הלב, חורג אף מהעקרונות המידתיים שנקבעו בהלכת זגורי לעניין עצם החלת דיני החוזים על חוזים מנהליים המנוגדים לדרישות החוק [לעניין השימוש המוגבר בעקרון תום הלב ר' גם: ע"א  8570/09 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לציון ( 15.3.11)]. תובע שידע או שהיה עליו לדעת, את דרישות החוק לעניין אופן עריכת הסכמים עם העירייה בהסכמים המחייבים אותה בהוצאות כספיות, אינו נוהג בתום לב בהתקשרותו עם עירייה באופן שאינו עומד בדרישות החוק. כך, למשל, תובע הבקי בדרישות החוק לעניין התקשרויות אלה מפאת עיסוקו או פעילותו, ואף תובע הנוהג להתקשר עם עיריות וגופים ציבוריים דומים לאורך תקופה ממושכת, וביותר ממקרה אחד של התקשרות חד פעמית. הדעת נותנת כי במקרים אלה, לא יקבל התובע שכר על עבודתו, שכן אין זה אותו מקרה חריג של יצירת הטעייה או מצג שווא מצד נציגי העירייה. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' קיסטר בעניין גולדמן: "מותר לדרוש מן האזרח שיידע כי העיריה לא תחוייב על-ידי נייר החתום על-ידי ראש העיריה, אם לא הוספו החתימה של הגזבר והחותמת של העיריה, כאשר הוראה זו היא כתובה שחור על גבי לבן בספר החוקים של המדינה" (ע"א 11/71 עירית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כה(2) 381, 385 (1971) ; וראו גם בעמ' 388). כפי שציינתי לעיל, אינני מסכים עם הקביעה העקרונית לפיה התקשרות העירייה בהסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 לפקודת העירייה מהווה "הסכם" שכן בהעדר דרישות הסעיף, לא ניתן להסיק על גמירות דעתה של העירייה להתקשר באופן זה. אינני מסכים עם הקביעה ה"אוטומאטית" לפיה בכל התקשרות של העירייה נכרת "הסכם" עליו חלים דיני החוזים ולפיכך, לשיטתי יש לבצע בדיקה מקדימה להחלת העקרונות החוזיים, והיא הבדיקה האם קיים חוזה. בדיקה מקדימה- האם נכרת "הסכם" עם העירייה כבדיקה מקדימה לשאלה האם ההסכם הוא בלתי חוקי ומהן תוצאותיו המשפטיות, אני סבור כי הסכמות, עליהן חלוקים הצדדים, שאינן עומדות בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות, אינן מהוות "הסכם" ולו מן הטעם שבמצב בו לא הביעו נציגי העירייה המוסמכים בחוק את הסכמתם להסכם, בחתימתם, לא נכרת מעולם הסכם, ולא ניתן בהכרח להסיק את גמירות דעתה של העירייה לעשות כן, כנדרש על פי סעיף 2 לחוק החוזים [ר' עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקוה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (21.6.11), פסקי הדין של הנשיאה ד' בייניש, ושל השופטת א' פרוקצ'יה, ובעניין סמירה חגולי, פסקאות 14-16]. בית המשפט קמא בעניינו קובע אף הוא, בצדק לטעמי, כי משלא נכרת מעולם הסכם בכתב בין הצדדים העונה על דרישות החוק, הרי שאין אפשרות להחיל את דיני החוזים על המקרה הנדון. פרשנות כזו הינה הפרשנות הראויה לסעיף 203 לפקודת העיריות, המתיישבת עם תכליתו, ליצירת מנגנון בקרה, במסגרתו תתחייב העירייה להוצאות כספיות רק לאחר שהביעו לכך את הסכמתם הגורמים המנויים בחוק, ותוך שמירה על מסגרות התקציב. דרישת חותמת העירייה מוסיפה אף רובד של פורמליות, ותקינות המנהל, ומסייעת במניעת קיומן של עסקאות מלאכותיות, ובלתי אחראיות, המתבססות על פיסת נייר אקראית. כך בהלכת בית הרכב לעניין תכליתו של הסעיף: "תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור... מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העיריה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה... אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל" [שם, בפסקה 22; וראו גם: עע"ם 10996/02 עירית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1) 490, 497 (2003); עניין שם-אור, 566; ע"א 11/71 עירית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כה(2) 381, 385 (1971) (שם, בפיסקה 22). המגבלות המנויות בסעיף 203 לפקודת העיריות נדונו לא אחת על ידי המחוקק, ואף שונו לאורך השנים, בניסיון להגן על תכליתו ולקדמה, והיא שמירה על תקינות המנהל, ועל הבקרה התקציבית. על תכלית זו ניתן ללמוד גם מהדברים שנאמרו במהלך דיון בהצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 17), תשי"ט-1959, קריאה ראשונה, בישיבת תר"מ מיום כ"ד אייר תשי"ט (1.6.1959): "שר הפנים י. בר יהודה: ...לגבי החוזים נקבעו הגבלות שפורטו בחוק; [...] יש בהצעה זו סעיפים מגבילים, המבטיחים כי תוך כדי ההקלה לא ייפגעו דברים שרק בקושי רב הצליחו להנהיגם, כמו התקשרות בחוזים רק לאחר מכרז פומבי. יש הכרח לשמור על זה בשבע עיניים. [...] ישראל ישעיהו-שרעבי (מפא"י): בסעיף 3 מוצע שינוי שלדעתי אין לקבלו בשום פנים: ביטול חותמת העיריה ומסירת זכות החתימה לראש העיריה ולגזבר, בדברים שיש בהם התחייבות כספית [...] חותם של הרשות המקומית הוא סימן היכר לרשמיות ולסדר. ביטול החותמת ירגיל את האנשים לזלזל במסמכים" (ד"כ, 6.8.59, בעמ' 2974). העירייה כתאגיד מכוח החוק, פועלת באמצעות אורגנים המפעילים את סמכותה, כפי שמגדיר החוק [י' זמיר הסמכות המנהלית כרך א' 373-374 (התש"ע- 2010)]. סעיף 203 לפקודת העיריות מעלה שלוש דרישות לתקפותו של הסכם מחייב כספית, אותו מבקשת העירייה לכרות, האחת צורנית (חותמת העירייה) ובנוסף, צריכים לחתום ראש העירייה והגזבר, שתי דרישות אלה אינן צורניות גרידא, אלא הן מבטאות את הסכמתה של העירייה להתחייבויותיה בהסכם, באמצעות אורגניה, וביניהם ראש העירייה, הוא האורגן המוסמך לכרות הסכמים בשם העירייה (סעיף 195 לפקודת העיריות). סמכותו של ראש העירייה כאורגן, לכרות הסכמים בשם העירייה, מוגבלת מפורשות בפקודת העיריות באישור תקציבי לכל התחייבות כספית, ובאופן שאינו גורע מן הדרישות המופיעות בסעיף 203 לפקודת העיריות, כעולה מלשון סעיף 195 לפקודת העיריות [ר' גם: י' זמיר הסמכות המנהלית כרך א' 308-309 (התש"ע- 2010)]. הוראות אלה הן חלק מהדין הנמצא בידיעת הכלל. בהעדר חתימתם של אורגני העירייה על הסכם, ובתוך כך העדרו של אישור תקציבי, ניתן להסיק כי "העירייה" לא ביטאה כלל את גמירות דעתה בנוגע לאמור בהסכם, ולכן לא נכרת מעולם הסכם. על פי פרשנות זו, אין לראות בחילופי הדברים בין הצדדים "הסכם" בטל, אשר לו תוצאות משפטיות לפי סעיף 30 ו-31 לחוק החוזים, אלא מדובר במו"מ שלא עלה כלל כדי הסכם, ואשר צד אחד לו החל לפעול על פי דעתו בהתאם למה שסבר כי מוסכם, או בהתאם לשאיפת ליבו. הדעת אמנם אינה נוחה, ממצבים בהם תנצל העירייה את כוחה לסגת מהסכמים על פי סעיף 203 לפקודת העיריות ותפגע כך בצדדים חלשים אשר יתקשרו עמה וישנו את מצבם לרעה בתוך כך, אולם בצד זאת גובר לטעמי האינטרס הציבורי שלא להכיר בהתקשרויות ובהסכמות "בלתי פורמאליות" אשר נעשו על ידי גורמים בעירייה באופן שאינו הולם את דרישות החוק. כספו של הציבור המוחזק בידי נציגי עירייה המתנהלים באופן בלתי אחראי אינו צריך ליפול קורבן להתנהלות זו, ולא בכדי נקבע לו מנגנון בקרה בחוק. אינני פוסל מקרי קיצון חריגים ביותר בהם התנהלות הצדדים בפועל דווקא תעיד על גמירות דעת ליצירת ההסכם, והפגמים יהיו צורניים בלבד, כך למשל כשכלל הגורמים הנדרשים לכך על פי דין ביטאו הסכמתם להסכם באופן ברור ובלתי שנוי במחלוקת, או במקרים בהם הפגם שנפל בהסכם הוא פגם צורני בלבד. גם אם נכריע בשאלה המקדימה כי בפנינו "הסכם" בלתי חוקי, אשר תוצאתו השבה הדדית, קביעתו של "שכר ראוי" הינה למעשה קיום של חיוב העולה מן ההסכם, פעולה המנוגדת באופן ברור ללשון סעיף 203 לפקודת העיריות. נוסף לאמור, שיקול מרכזי בבחינת תום ליבם של הצדדים המתקשרים בהסכם המנוגד לדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות, הינו, לטעמי, מידת היכרותו של המתקשר עם דרך התנהלותן של עיריות, ובקיאותו בדרישות הפורמאליות האמורות בחוק לצורך כריתת הסכם כדין עם העירייה [ר' עניין פתח תקוה, פיסקה 24 לפסק הדין של השופט א' ריבלין]. בוודאי שמתקשר אשר מקצועו ועיסוקו היומיומי מעידים על היכרותו עם דרישות החוק, אשר התקשר עם העירייה בניגוד לדרישות ידועות אלה, במחשבה כי אלה לא יחייבו אותו בדיעבד, מנוע מלטעון, בבואו לבית המשפט, כי הוטעה על ידי העירייה, או כי הוצג לו מצג שווא. דוגמה זו אינה ממצה, כמובן. מצבים חריגים המצדיקים התערבותו של בית המשפט בקביעת תוצאה צודקת בין הצדדים, הינם אלו אשר בהם קיימים פערי כוחות משמעותיים בין המתקשרים, המביאים לתוצאה בה מתעשרת העירייה שלא כדין על חשבונו של המתקשר תם הלב וחסר הידע הנדרש, אשר הסתמך על מצגיה ושינה מצבו לרעה משמעותית, מבלי שהיתה לו כל גישה למידע או שהיה מסוגל לדעת על הדרישות הנוספות מן הדין החסרות בהתקשרות זו. אלה הם מקרי הקיצון, ולא בכל מקרה בו נעשתה התקשרות למתן שירות, שאינה עומדת בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות, יש להוציא החוטא נשכר. כמו כן, אינני שולל אפשרות אליה התייחס בית המשפט בפרשת שם אור, לפיה צד שהוטעה, והוצג לו מצג שווא על ידי נציג מן העירייה יתבע מאותו נציג את נזקיו, אך לא מן העירייה ומכספי הציבור (פרשת שם-אור, פסקאות 5-7 לפסק דינו של השופט ג' בך), מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי אפשרות זו עשויה להביא לתוצאה צודקת בנסיבות העניין, מבלי שהדבר ייעשה תוך שימוש לרעה בכספי הציבור וסיכול תכלית החוק. ישום בענייננו בענייננו, צדק בית המשפט קמא בקביעתו העובדתית, כי לא נכרת מעולם כל הסכם בין הצדדים. בתקופה בה החל המשיב לפעול במסגרת "בימת העיר", פעל ככל הנראה במקביל, על דעת עצמו, ובאופן נמרץ, לקידום חזונו הפרטי של הקמת "תיאטרון עירוני", כלשונו: "הוקם על פי רעיון ויוזמה שלי כפי שלא הוקם תיאטרון אחר כזה בארץ [...] הרעיון היה להצמיח שחקנים מלמטה למעלה" (בעמ' 3-5 לפט' מיום 10.1.11). העירייה מצידה, עשתה כל שביכולתה להבהיר למשיב כי חזונו מחייב בדיקה רצינית ויסודית, וכי לא ניתן לתת התחייבות עקרונית כפי שהמשיב מבקש, ועוד הסבירה כי בחינה של רעיון כזה הינה תהליך ארוך הלוקח זמן רב, כך כעולה מפרוטוקול ישיבה של העירייה מיום 11.11.04, ומן הציטוטים שהובאו ממנו בפסק הדין קמא: "בנוסף צורף פרוטוקול ישיבה מיום 11.11.04 (נספח מס' 30), לפיו סגן ראש העיר ויו"ר וועדת תרבות, מר יעקב זילברשטיין (להלן: "מר זילברשטיין"), אמר: '...התיאטרון העירוני כפי שהוצג לנו, קסם לנו מאוד, מצד שני אנחנו לא יכולים לתת התחייבות עקרונית כפי שישראל מבקש [...] אנחנו יושבים כעת לגבש עם נציגי ציבור חזון תרבות, אמנות מוסיקה תיאטרון ועוד, אתה יודע כמה זמן שזה לוקח? אתה מדבר על תיאטרון מסחרי, מדובר על תהליך ארוך שלוקח זמן' גם הגב' אבנר מודה: 'רעיון התיאטרון הוא טוב, אבל צריך לבחון את הנושא ביסודיות וזה לוקח זמן'". (הדגשות הוספו). המשיב הינו אדם בעל ניסיון בהפקות ובבימוי, אשר פנה לטענתו ביוזמתו לעירייה בהצעה לעבוד עמה, ואף הצהיר כי היה מודע לכך שיש לתת תוקף פורמאלי להסכמה זו, וביקש לעשות זאת לטענתו, כנדרש על פי החוק. כך מפי המשיב בדיון בערעור מיום 10.1.11: "אני רציתי לעשות את זה בדרך שקבועה בחוק, [...] אני קיבלתי את הנייר לחתימה מיד לאחר 24 שעות, כאשר הגבתי וביקשתי תיקון לפי הפרסומים הם במסמך שכתבו לא כתבו מנהל תיאטרון אלא מנהל אומנותי, אבל במשך שנה שלמה נאבקתי על העניין ועד שלא הבאתי עו"ד הם לא הסכימו להוציאו" (שו' 18-24 בעמ' 3, לפט' כאן). המשיב לא רק היה מודע לדרישות אלה של העירייה. אלא אף ניסה לחלוק עליהן ולתקן את טיוטת ההסכם שהועברה לו, ומשסירבה העירייה לעשות כן, סיימה העסקתו באופן ברור ומוחלט בתום 2004. טענת המשיב בתביעתו, כאילו הוטעה על ידי המערערת לחשוב שההסכם כבר נכרת ביניהם בעל פה, ללא כל דרישה פורמלית נוספת, הינה היתממות מצד המשיב ואף חוסר תום לב. מה טעם בניהול משא-ומתן לגבי הסכם כתוב אם קיים כבר הסכם מלא בעל-פה? יתרה מכך, אחת המחלוקות הנוקבות בין הצדדים באשר לנוסח טיוטת ההסכם היתה סרובו של המשיב להיות מועסק כעצמאי ודרישתה של העירייה שלא להעסיקו כשכיר. כמו כן, הצעתו של המשיב בפנייתו היזומה למערערת להקמת תיאטרון ללא עלויות מחד גיסא ודרישת כספי שכר עבודה והחזר עלויות רטרואקטיבית ממנה מאידך גיסא מהווה אף היא חוסר תום לב מצד המשיב (שור' 20-26, בעמ' 4 לפסה"ד נשוא הערעור). חזונו של המשיב היה כי כספי החוגים שייגבו במסגרת פעילות "בימת העיר" יממנו את פעילותו של התיאטרון המקצועי למענו פעל במקביל, ולשם כך פעל במרץ רב, אף מבלי שהדברים הוסכמו והוסדרו כנדרש עם העירייה, ובניגוד להצהרות העירייה, ככל הנראה כדי "ליצור מציאות" אשר תזרז את ההליך הממושך של הבחינה היסודית בעירייה. כעולה מסקירת המסמכים אותם הגיש המשיב, בפסק הדין קמא, המשיב השקיע אכן מרץ רב, כך נראה, בכתיבת מחזות והצגות אותן ביקש להעלות במסגרת "התיאטרון המקצועי" ובפגישות עם שחקנים ועם גורמים בכירים מתיאטראות אחרים (ר' שו' 19-26 בעמ' 6 לפסק הדין קמא). נדמה כי המשיב ראה בהתקשרותו עם עיריית רמת השרון כר פורה להגשמת חלומותיו האומנותיים, ובכספי הציבור כיס עמוק שיסייע לו בהפיכת החלום למציאות "עיריית רמת השרון היא העירייה העשירה ביותר במדינת ישראל" כדבריו (שו' 28 בעמ' 4 לפט' הדיון מיום 10.1.11). גם אם הביעה העירייה נכונותה העקרונית לבחינת חזונו של המשיב, אין בכך כדי להעיד על גמירות דעתה להתקשר עמו בהסכם מחייב. העירייה הבהירה למשיב את המורכבות והיסודיות הנדרשים לבחינת הרעיון שהציע, בטרם העברתו לביצוע (ר' פסקה 31 לעיל). כל עוד לא התקשרה העירייה עם המשיב בהסכם הערוך על פי דרישות הדין, לא ניתן להבין את טענתו של המשיב למחוייבות העירייה לעלויות אותן הוא מייחס לפעילות זו, לה טרם הסכימה העירייה. משכך, ובשים-לב לתשתית העובדתית שנקבעה בענייננו על-ידי השופטת המלומדת, אין להלכת בית הרכב ולדיני הבטלות החוזיים כל תחולה בענייננו. את פעילות המשיב במסגרת "בימת העיר" בשנת 2004 אישרה המערערת. בין הצדדים נותרו שתי מחלוקות בהקשר זה. האחת היא, מחלוקת עובדתית הנוגעת לכמות התלמידים שהשתתפו בפעילות האמורה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים (רע"א 3716/09 ג'אנה תעשיות ומשקאות נ' עואד מסחר כללי בע"מ, , 21.9.2009, סעיף 13). אינני סבור שהמקרה שבפניי הינו בגדר החריגים לכלל. מחלוקת נוספת, נוגעת לדרך חישוב הפיצויים. האם מגיע למשיב שכרו בעבור עשרה חודשים, הסכום ששולם למערערת על ידי המשתתפים שנרשמו מראש, בעת עבודתו של המשיב במסגרת זו בעבור העירייה, או שמא מגיע למשיב שכר בעבור חודשי העבודה שעבד בפועל בפעילות האמורה בלבד, בשים לב לכך שהצדדים מסכימים כי שכרו של המשיב נגזר מן התשלום בעבור החוגים אותו מעבירים התלמידים שנרשמו מדי חודש. המערערת שילמה למשיב שכרו בעבור חודשי עבודתו בפועל, במסגרת פסק דין חלקי שניתן בעניין זה. עבודת המשיב ב"בימת העיר", היתה מבוססת על הסכמה בעל פה בין הצדדים, ולא נכרתה אף היא מעולם כהסכם העונה על דרישות הדין. בין הצדדים הועברה בהקשר זה "טיוטת הסכם" הקובעת את הצעת המערערת לתנאי העסקתו של המשיב, ובה התשלום מבוסס על מספר משתתפים והכנסות (נספח ו' לתיק המוצגים מטעם המשיב). המשיב סרב לחתום על טיוטה זו בטענה כי היא סותרת את ההסכמות המקוריות בין הצדדים, בין היתר משום שהוגדר בתפקיד "מנהל אומנותי" ולא "מנהל התיאטרון", ולפיכך ההסכם מעולם לא עבר אף הוא תהליך אישור לפי דרישותיו של סעיף 203 בפקודת העיריות. בית המשפט קמא קבע בהקשר זה, כי יש לפצות את המשיב בגין ההכנסה שנוצרה למערערת בתקופה בה הפעיל המשיב את "בימת העיר", דהיינו, בעבור שכר הלימוד שנגבה בפועל מן התלמידים שנרשמו בתקופתו, ושילמו מראש לשנת לימוד. התקשרות המשיב עם המערערת לא הגיעה לכדי כריתת הסכם גם בנוגע לפעילותו במסגרת "בימת העיר". אין כל מסמך המגדיר את פרטי ההתקשרות בין הצדדים, לרבות אופן קביעת שכרו של המשיב. ההסכמה בין הצדדים היתה כללית ועקרונית ומשהטיוטה שעברה בין הצדדים לא גובשה מעולם להסכם, העומד בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, היא נותרה כטיוטה בלבד. אף לו הנחתי כי בין הצדדים נכרת "הסכם בלתי חוקי", וכי יש להחיל עליו את דיני החוזים, הכלל בפסיקה הינו כי לעולם לא תהיה תוצאתו של הסכם בלתי חוקי קיום חיוב עתידי על פיו, שכן תוצאה כזו תעודד יצירת חוזים בלתי חוקיים [רוזנבלום, בפיסקה 29]. עוד נקבע, כי ממילא אין להעניק את כל הסעד המבוקש בקביעת תוצאותיו של חוזה המנוגד לחוק (רוזנבלום, פסקאות 27-29). בחינת ההסכמה בעל פה בין הצדדים כהסכם בלתי חוקי אין בה כדי לחייב את המערערת בתשלום שכר כלשהו, מעבר לזה שכבר נפסק למשיב בפסק דין חלקי, בעבור חודשי עבודתו בפועל, בשנת 2004. תחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט הקביעה כי דיני החוזים אינם חלים על התקשרות זו אינה מונעת בהכרח פיצוי המשיב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. משמצא בית המשפט קמא כי אין תחולה לדיני החוזים במקרה הנדון, קבע כי יש לבחון תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובהתאם לכך, פסק למשיב לבסוף פיצוי, בעבור עבודה אותה ביצע, לטענתו, בשירות העירייה. המחוקק קבע רצונו באופן ברור ומוחלט בסעיף 203 לפקודת העיריות, לפיו התחייבויות העירייה אשר אינן עומדות בדרישותיו של הסעיף "לא יחייבוה". מכאן, אין מקום להקנות למתקשרים עם העירייה בניגוד להוראות החוק, סעדים המטילים עליה חיובים כספיים, לרבות בדרך של השבה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט או פסיקת "שכר ראוי". כשם שאין לדיני החוזים תחולה במקרים אלו כך גם אין להחיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט בהתקשרויות אלה, באופן שאינו מתיישב עם תכליתו המקורית של הסעיף האמור [ור' גם: ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 661 (תשנ"ח- 1998)]. טעה בית המשפט קמא, איפא, כשביסס את פיצויו של המשיב בענייננו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אינני רואה כיצד פסיקת "שכר ראוי" למשיב תגשים את תכליתם של דיני עשיית עושר, קרי, השבת המצב לקדמותו, שכן הפיצוי שנפסק למשיב בענייננו, מהווה למעשה קיום חיובים מן ההסכם הנטען, הסכם שמעולם לא נכרת והוגדר בכתב, ואף אינו עומד בדרישות לשון החוק. קביעה זו יוצרת מצב אבסורד לפיו מתעשר דווקא המשיב שלא כדין, בזכות שלא היתה קיימת לו טרם התקשרותו בעל פה עם העירייה, והיא אינה מתיישבת עם דרישות הדין. גם לגופן של טענות עשיית העושר, אני מקבל את טענת המערערת, לפיה לא ניתן לקבוע קיומה של "התעשרות שלא כדין" ללא הוכחת התעשרות, או הפקה של "טובת הנאה" כלשהי על ידי העירייה, מפעילות המשיב. להלן בחינת שני רכיבי הפיצוי שנפסקו למשיב בנפרד. "שכר ראוי" עבור פעילות לקידום התיאטרון העירוני שגה בית המשפט קמא, בקביעתו כי המשיב זכאי היה לפיצוי בגין "שכר ראוי" בעבור פעילותו לקידום מיזם התיאטרון העירוני, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בהתבסס על המסמכים אותם הציג המשיב, קבע בית המשפט קמא, כי התנהגות העירייה "עודדה" את המשיב לפעול למען הקמת תיאטרון עירוני, אשר הוא יהיה מנהלו, או לכל הפחות לא היתה מספיק ברורה במניעת פעילות כזו מצדו. כך בפסק הדין קמא לעניין הפגם שנפל בהתנהגות העירייה: "הווה אומר, מצד גורמים בעירייה אכן היתה נכונות לקדם את רעיון התיאטרון העירוני, בעוד נבצר מהם לתת התחייבות בכתב, היינו עד לחודש נוב' 2004 (כחודש לפני סיום ההתקשרות עם התובע), העירייה באמצעות נציגים מטעמה, נתנה לתובע את התחושה כי קיים חזון עתידי להקים תיאטרון עירוני ברמה"ש, מה שדרבן את התובע לעשות פעולות (כגון הכנת תוכנית שנתית, כתיבת הצגה וכו') על מנת לקדם רעיון זה. אינני מוצאת סיבה, מדוע התובע יכתוב תוכניות עבודה והצגות, יפנה לגורמים מקצועיים מקבילים בתחום, יפנה לשחקנים מקצועיים ויעבוד עמם וכן שמו יפורסם מטעם העירייה ובחתימתה כמנהל תחום התיאטרון העירוני, אלא אם כן הוא קיבל הבטחה או עידוד מצד העירייה לקדם את הרעיון של הקמת תיאטרון מסחרי ולעשותו מנהל התיאטרון. יש לציין לעניין זה, כי מכלול הפעולות שביצע התובע לעיל נעשו על דעתו ועל חשבונו. הדעת נותנת, שלא היה פועל ומשקיע מרצונו מזמנו ומהונו אלמלא האמין בחזון שעתיד להתגבש" (פסקאות 5-6 לפסק הדין קמא. הדגשות הוספו). עוד נקבע בהקשר זה, כי העירייה, באמצעות שגיא, עודדה את המשיב "במודע או שלא במודע" לפעול להקמת תיאטרון עירוני מסחרי, כי התנהלותה בהקשר זה היתה "מעורפלת", ובאופן ש"שיחק לידיה": "לאחר שמיעת הראיות, התחושה היא כי הנתבעת לא מיהרה לאמר הן לרעיון התיאטרון העירוני, ומאידך לא פסלה זאת על הסף. המצב "המעורפל" והבלתי ברור שיחק לידיה. מחד, אין כל הבטחה שלטונית, אין עלויות כספיות ומאידך - יש מי שפועל לקדם את הרעיון שאולי יקרום בעתיד עור וגידים" (פיסקה 8 לפסק הדין קמא). משנקבע, על ידי בית המשפט קמא כי פעילותו של המשיב בקידום רעיון התיאטרון העירוני, בפרט בארבעת החודשים האחרונים שקדמו לפיטוריו, היא "פעילות שיתכן ומהווה תשתית לפעולות העירייה כיום או תהווה תשתית בעתיד ושימוש בה יהווה עשיית עושר ולא במשפט" (פיסקה 10 לפסק הדין קמא. הדגשה הוספה) נפסק למשיב פיצוי בסך 5000 ₪ בעבור פעילותו לקידום התיאטרון העירוני, ועל דרך ה"אומדנא" לשווי השירות שניתן על ידי המשיב למערערת בתקופה הרלוונטית, שכן נקבע בהקשר זה כי המשיב לא הביא ראיות מוצקות לתמיכה בתביעתו: "התובע כשל מלהוכיח לפרטי פרטים את שעות עבודתו, פעילותו בהכנת תשתית, תיעוד פגישותיו וכד'... לא הובאו בפניי מדדים מדויקים ע"י התובע" (שו' 20-28, ע' 9 לפסק הדין). אין די בכך שהעירייה הציגה למשיב "נכונות" כללית ל"חזון עתידי" של הקמת תיאטרון עירוני כדי לבסס עילה להתעשרותה שלא כדין או אפילו ציפייה מבוססת לזכות כלשהי אצל המשיב. לכל היותר יכול היה המתקשר הסביר לצפות לסיכוי כלשהו לקיומה של זכות כזו בעתיד, וכל פעילותו בהקשר זה נועדה להגדלתו של הסיכוי האמור, כלומר להגנה על אינטרס אישי שלו. כל פעולה אותה ביצע המשיב לקידום יוזמתו להקמת תיאטרון עירוני בטרם נכרת הסכם כדין בין הצדדים, המבטא את הסכמת העירייה לכך, ואת שכרו של המשיב בעבור פעולות אלה, הינה באופן מהותי שירות בהתנדבות, או שירות שנועד להגביר את סיכויו של המשיב לכרות חוזה עם המערערת, אותו סיפק המשיב למערערת על דעת עצמו. מיזם התיאטרון העירוני היה מיזם שהמשיב חפץ בהקמתו עד מאד, על פי עדותו, והוא יזם משום כך פנייה בנושא זה לעירייה (שו' 16 בעמ' 3 לפט' מיום 10.1.11). פעילות המשיב למען יוזמה זו, מבלי שנכרת עם העירייה הסכם המחייב אותה בתשלום כלשהו עבורה, וכנדרש על פי החוק, ניתן לראות בה, לכל היותר, פעולה לקידום אינטרס אישי של המשיב, או פעולה "התנדבותית", אשר למען קידומה השתמש ביתרונות ובאמצעים שהעמידה לרשותו העירייה במסגרת התקשרותה עמו לצורך תפקיד אחר אותו ייעדה למשיב. טעה בית המשפט קמא, כאשר הסיק מפעילות שבה סיכוי ערטילאי כלשהו בלבד לצמיחת תועלת למערערת בעתיד, משום הוכחה מספקת להתעשרותה על חשבונו של המשיב. בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לחשוב על סיבה לפועלו זה של המשיב מבלי שקיבל הבטחה כלשהי מטעם העירייה לעניין הקמת התיאטרון והיותו מנהלו בשכר (שו' 11-16 בעמ' 7 לפסה"ד קמא). אינני מסכים עם קביעה זו, שהיא בגדר השערה גרידא. ניתן בהחלט לחשוב על מספר סיבות הקשורות בבניית מוניטין מקצועי, יצירת חשיפה וקידום אישי כלפי גורמים מקצועיים אחרים בשוק התיאטרון, אשר עמדו בבסיס התנהלותו זו של המשיב, אף מבלי שקיבל כל הבטחה או עידוד מצד העירייה לכך, הכל כדי ליצור "מציאות בשטח". המשיב העיד, כי נסע לפגישות רבות, במוניות, ישב בבתי קפה (פיסקה 10 בעמ' 7 לפסה"ד קמא) , והשקיע זמן רב בכתיבת הצגות, תוך שהוא מייצר עלויות ומשתמש בשמה של העירייה, והכל מבלי שביקש או קיבל אישור פורמאלי כנדרש מן העירייה. פעולותיו אלה של המשיב המבקשות ל"עקוף" את התהליך המנהלי התקין, אשר הובהר לו, אינן פעולות בתום לב, הן אינן סבירות, ואף נראה כי היה בהן טעם לפגם של ניצול משאבים ציבוריים שהועמדו לרשות המשיב, לצרכיו האישיים ולחזונו הפרטי. למערערת עמדה זכות מלאה להתנגד להן, בודאי בהעדרו של הסכם כדין העומד בדרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, ולפיכך אינן מזכות את המשיב בהשבה גם לגופם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' ביחס להיקפה של זכות ההשבה סעיפים 5(ג) ו-6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1969). כל קביעה אחרת תוביל למעשה להתעשרות שלא כדין של המשיב, על חשבון כספי הציבור. לאור כל האמור, אני מקבל חלק זה של הערעור וקובע כי המשיב אינו זכאי לקבל פיצוי בעבור פעילותו לקידום תיאטרון עירוני מקצועי ברמת השרון. פיצוי עבור פעילות המשיב ב"בימת העיר" בהתייחס לפעילות המשיב במסגרת "בימת העיר", קבע בית המשפט קמא כי יש לפצות את המשיב בגין עשרה חודשים להם נרשמו התלמידים בתקופה בה הפעיל המשיב את "בימת העיר", ובעבור 45 התלמידים שנרשמו ושילמו שכר לימוד בתקופתו, להבדיל מדרישתו בגין 89 תלמידים שנרשמו. מסכום זה ניכה בית המשפט קמא 30% הוצאות ועוד סך של 7,127 ₪ שנפסקו למשיב בפסק דין חלקי בעבור עבודתו בפועל בשנת 2004, וקבע כי מגיע למשיב פיצוי בגין השירות שנתן למערערת בסך 28,153 ₪. המשיב עבד בפעילות "בימת העיר" במהלך חודשים ספטמבר עד 2011. בתקופה זו 45 ילדים נרשמו ואף שילמו מראש עבור 10 חודשים, 160 ₪ לחודש. אין מחלוקת כי ההבנה בין הצדדים היתה ששכרו של המשיב יגזר באחוזים מן השכר שישולם על ידי התלמידים, ויהיה תלוי בכמות הנרשמים ובתקופת הרישום. האם התשלום אותו גבתה העירייה מראש מן התלמידים שנרשמו לחוגים לתקופה של שנה, נובע מפרסום שמו של המשיב כמנהל התיאטרון, ומפעילותו למען קידומו בעת עבודתו בעבור העירייה? האם התשלום שנגבה מתלמידים אלה צריך להוות כולו בסיס לשכרו של המשיב? 53. בניגוד לטענת המערערת בעיקרי טיעוניה, אני מוכן להניח כי בין הצדדים הוסכם כי המשיב יקבל "עמלה" משכר הלימוד אותו ישלמו תלמידי החוגים בבימת העיר. קביעה זו מתיישבת אף עם טענת המערערת עצמה כי אינה מעסיקה נותני שירות בשכר, וכי דרשה זאת אף מן המשיב. הצדדים אף אינם חלוקים על כך, ששכר התובע הוגדר כאחוזים משכר הלימוד שיועבר מן התלמידים. משכך, ברור כי שכרו של המשיב, ככל שהיה זכאי לקבלו, היה משולם לו כעמלה. משלא הגיעה התקשרות הצדדים לכדי כריתת הסכם העומד בדרישות החוק, אין דרך לשער האם שכרו של המשיב היה משולם לו בכל מקרה בו נגבו הכספים, כמנהל התיאטרון, או רק בגין כל חודש עבודה בפועל, כאחראי על התחום האומנותי. להגדרת תפקידו של המשיב ישנה השלכה מהותית וברורה על מידת זכאותו לכספים שנגבו בעת פעילותו תחת הסכמה בעל פה לפעילות האמורה. משכך, אף מכוח דיני ההשבה, אין להשיב למשיב מה שמעולם לא היה שלו. תכליתם של דיני ההשבה הינה השבת מצב לקדמותו, ובמקרים בהם מדובר בתשלום בעבור עבודה, ובהשבה "בשווי" ממילא אין זו השבת מצב לקדמותו. יש לעשות כן בזהירות הראויה, ומבלי להקנות למתקשר בהסכם, שאינו עומד בדרישות הדין, זכות חדשה, הנובעת מן ההסכם שאינו קיים, או זכויות עתידיות להן ציפה בהסתמך על התקשרותו זו. משלא נכרת ההסכם, לא נבראה זכות המשיב מעולם, ומשכך, גם לא הוכח כיצד התעשרה המערערת על חשבונו של המשיב, ובניגוד לדין. 54. לאור האמור, אני מקבל אף חלק זה של הערעור, וקובע כי המשיב אינו זכאי לפיצוי בעבור כספים שנגבו מילדי רמת השרון לפעילות חוגים במסגרת "בימת העיר", שהתקיימה לאחר פיטורי המשיב. סיכום 55. ערעורה של המערערת כנגד המשיב מתקבל. אני מבטל את פסק-הדין מיום 9.8.2010. אני מחייב את המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט בשתי הדרגות (מהשלב שלאחר מתן פסק-הדין החלקי) וכן שכ"ט עו"ד בסך 12000 (שנים עשר אלף) ₪. חוזהשכר טרחה ראוי