עורך דין בתים משותפים 1. בראשית הדיון שהתקיים לפנינו ביום 25.9.01, המלצנו לצדדים להגיע להסדר ביניהם. משלא צלח הדבר, אין מנוס אלא ליתן פסק דין בערעור.   2. בראשית הדברים יאמר, כי ערעור זה הוגש שלא בדרך הראויה, שכן סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט קובע במפורש, כי ניתן לערער על החלטת בית-משפט קמא "באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". המערער, וטעמיו לכך עמו, בחר להגיש ערעור בהליך אזרחי. משכך הם פני הדברים, דין הערעור להדחות על הסף, ולו מסבה זו.   3. אף לגוף העניין דעתנו היא, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, אשר קבע ביום 11.6.01, כי המערער לא מילא אחר פסק דינו של המפקח על הבתים המשותפים, שניתן ביום 6.6.00, מאחר ועסקינן בהפרה מתמשכת של אותו פסק דין יש מקום לנקיטה בסעדים לפי פקודת בזיון בית המשפט. יצויין, כי כל טענות המערער כנגד פסק הדין, שניתן על ידי המפקח על הבתים המשותפים, מוצדקות ככל שתהיינה, אינן יותר רלוונטיות למקרה דנן, באשר אין חולק, כי פסק הדין הנ"ל היה סופי עוד בטרם הוגשה הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. לפיכך, אין מקום לדון בכל אותן טענות שהעלה המערער כלפי פסק הדין הנ"ל.   4. בבית-משפט קמא, בגדר ההליך שנפתח לפי פקודת בזיון בית המשפט ביום 9.1.01, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו, מאחר שהמחלוקת ביניהם נגעה לשאלה עובדתית - הנדסית גרידא, ימונה מומחה מטעם בית משפט, אשר יחווה את דעתו באשר לביצוע העבודות, אותן היה על המערער לבצע בנכס בהתאם לפסק דינו של המפקח על הבתים המשותפים. בפסק דין זה הורה המפקח למערער להחזיר תוך 30 יום מקבלת פסק הדין את המצב בנכס לקדמותו. באותו פסק דין ניתן גם פירוט מלא על הפריטים שהמערער נדרש לבצע. 5. לאחר ביקור המומחה בנכס נשוא התובענה ניתנה חוות דעתו, לפיה המערער לא ביצע את העבודות בהתאם לפסק דינו של המפקח. חוות דעתו נשלחה לצדדים, בגדרה ניתנו הוראות מפורשות למערער מה עליו לבצע, כדי למלא אחר האמור בפסק הדין. יצוין, כי המערער לא חלק על עיקרי חוות הדעת של המומחה ואף לא הפנה אליו כל שאלות הבהרה, כל שכן שלא ביקש להזמינו לעדות בבית המשפט.   6. ביום 20.3.01, הודיע המערער לב"כ המשיב, כי סיים לבצע את העבודות בהתאם להנחיות המומחה. במאמר מוסגר יצוין, כי בכך הודה למעשה המערער עצמו, כי בטרם נערך ביקור המומחה הוא לא ביצע את כל המוטל עליו בהתאם לאמור בפסק הדין. דא-עקא, שלאחר ביקור המומחה בנכס הנדון, ביום 26.3.01, הוגשה מטעמו חוות דעת משלימה, בגדרה צוינו אותן עבודות שביצע המערער וגם אלו שלא ביצע. המומחה קבע מפורשות, לאחר שביקר בנכס, כי אדן החלון, מבחינת עוביו, אינה כדוגמת שאר אדני החלון המורכבים במקום. בשל כך, נוצר מפגע אסטתי שיש לתקנו. גם לגבי ציפוי האבן נעשתה עבודה בלתי מושלמת וניתנו למערער הוראות כיצד להשלימן.   ויודגש, ההפרה הנטענת כיום מצטמצמת אך ורק לשני חלונות: האחד - שלא נאטם ושצריך להיאטם; והשני - שינוי אדן החלון מבחינת עוביו (פרוט' הישיבה מיום 25.9.01, עמ' 4 - בדברי המשיב 1).   7. המערער, וטעמיו לכך עמו, לא הפנה גם הפעם אל המומחה כל שאלות הבהרה. גם בדיון שהתקיים בבית-משפט קמא ביום 11.6.01 לא ביקש המערער לזמן את המומחה כדי לחוקרו על חוות דעתו המשלימה.   על אף ההפרה האמורה, העניק בית-משפט קמא למערער פרק זמן נוסף של 14 יום לצורך ביצוע פסק הדין ככתבו וכלשונו, בטרם יאלץ לנקוט כלפיו בסנקציות לפי פקודת בזיון בית משפט. כמסתבר, הדבר לא הועיל.   8. נתתי דעתי לטענת המערער על כך שלא ניתן לקיים את פסה"ד כלשונו, בנוגע לאדן החלון. טענות המערער לעניין זה, שלפיהן אין בידו למצוא כדוגמתו, הן סתמיות ומבלי שטרח לפרט מה עשה בניסיון לאתר אדן תואם. גם למומחה הוא לא פנה בעניין זה ורק עמד על דעתו, שיש לקיים ביקור במקום. משנזקק בית המשפט למומחה מטעמו והלה חיווה את דעתו ולא נידרש להיחקר עליה, פשיטא שניתן היה להסתמך על מסקנותיו. גם לגבי איטום החלונות וציפויים באבן זהה, לא נקט המערער אלא בדרך מתחכמת. בנסיבות אלו, אין עליו אלא לשאת בפירות עוולתו.   עם זאת, אם יבצע המערער את כל המוטל עליו תוך 10 ימים מעת המצאת פסק-דין זה, כי-אז אני מציע לחבריי, שבית משפט קמא יהא רשאי להפחית את סכומי הקנסות שהצטברו לגבי העבר, לפי שיקול דעתו. בכפוף לאמור, הערעור יידחה.   9. המערער עתר גם להתערבות ערכאת הערעור בגובה ההוצאות, שנפסקו לזכות המשיבים. ידוע הוא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הקודמת באשר לגובה סכום הוצאות משפט שנקבעו על-ידה אלא במקרים חריגים ולא זה המקרה המתאים לכך.   10. בנסיבות האמורות, בכפוף לאמור בפסקה 8 דלעיל, יש לדעתי לדחות את הערעור על שתי חלופותיו ולחייב המערער לשאת בהוצאות ערעור זה בסכום של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.   שופט   השופטת מ. שידלובסקי-אור:   הליכי בזיון בית משפט הם הליכים מיוחדים. ייעודם לשקוד על מעמדו וכבודו של בית המשפט ולהעניש בשל אי ציות להוראותיו.   גם אם צו בית משפט ניתן בהליך אזרחי ובית המשפט הורה על אכיפת הצו תוך קביעת מנגנון הענשה למי שאינו מציית, כאשר הסנקציה יכולה להיות קנס כספי או מאסר, הערעור על החלטת בית משפט בעניני בזיון בית משפט הוא ערעור פלילי כפי שנקבע בסעיף 8 לפקודת בזיון בית המשפט.   בענין העומד לפנינו המערער אמנם עורך דין במקצועו אולם סוגיית הבזיון לא היתה נהירה לו כפי הנראה על פי טענותיו.   אשר על כן, סברתי כי יש מקום ללכת בדרכו של השופט ח' כהן בע"א 815/77 לייבנזון שטיין נ' הרשות המוסמכת, פד"י לב(3) 269, ולטעון במקומו, בבחינת "את פתח לו".   בשל ייחודם של ההליכים והסנקציה, אין מקום בעניינו של המערער למחוק את הערעור אך ורק מחמת זה שהוגש כערעור אזרחי, ולא כערעור פלילי. המועד להגשת ערעור הן אזרחי והן פלילי הוא אותו מועד, ואנו כהרכב בית משפט לערעורים יכולים להחליט כי נדון בתיק זה כבערעור פלילי, ובלבד שנשמע את טענות המערער.   לו דעתי נשמעת, היה מקום להחזיר התיק לבית משפט השלום על מנת שיברר שתי טענות שהיו למערער.   טענת המערער היא, כי אי אפשר לבצע שתיים מהוראות המפקח על רישום בתים משותפים. אי אפשר להתקין אדן חלון כפי שהיה קודם לכן, ואי אפשר "לסגור" חלון הקיים במשך 30 שנה.   פסק דינו של המפקח על רישום בתי משותפים, המתייחס לחלון השנוי במחלוקת, קובע כדלהלן:   "... ב. בקיר החיצוני בצד מערב - יש לאטום שני חלונות ולצפותם באבן זהה לשאר אבני הקיר. כמו כן יש לסגור חלון נוסף ולהחזיר את המצב ב' לקדמותו כמו שאר החלונות;".     המערער טען בתגובתו לטיעוני המשיבים במסגרת ההליכים בבית משפט השלום, כי החלון שעל סגירתו הורה המפקח קיים שנים רבות במקום. המערער אף צירף מסמכים מהליכים פליליים שהתנהלו בעניין, כראיה לכך שאותו חלון היה קיים.   עוד ביקש המערער, כי יקויים ביקור במקום. בית המשפט החליט שבקשת המערער תידון במועד הדיון.   בדיון שהתקיים, חזר כל צד על טיעוניו הכתובים ובית המשפט לא ניתן כל החלטה באשר לביקור במקום, אם כי הסביר בהחלטתו שלאור הממצאים של המומחה שמונה, לא ראה כל תכלית בעריכת ביקור בשטח.   אכן, המערער לא הגיש ערעור על פסק דינו של המפקח על בתים משותפים באשר לסוגיה זו של סגירת החלון. יחד עם זאת, במסגרת בקשה לבזיון בית משפט, כאשר נדרש צד לבצע הוראה שלא ניתן לבצעה, וגם אם לא הוגש ערעור על ההחלטה נשוא בקשת הבזיון, מן הראוי לברר אותה טענה.   פסק דינו של המפקח באשר לחלון אכן אינו ברור, שכן בניגוד להוראה על אטימת שני חלונות, לא ברור מה הבדל בין שני חלונות אלה לבין החלון שעל "סגירתו" הורה המפקח. כמו כן לא ברור באיזו צורה יש "לסגור" אותו חלון.   מכל מקום, דעתי היא שיש לאפשר למערער הוכחת טענתו באשר לאותו חלון, והעובדה שלא הוגש ערעור כאמור אינה משנה.   המלומד ארנון בחבורו בזיון בית משפט על ידי אי ציות, סבור, כי   "טענת המבזה שאין ביכולתו לציית כעת להוראת בית המשפט מטעמים שאינם תלויים בו ולא נגרמו על ידו הינה הגנה לגיטימית בפני הליכי בזיון אזרחיים ... [הכוונה להליכי בזיון שננקטו בעקבות פס"ד או צו בעניינים אזרחיים - מ.ש.א.]" (עמ' 11).   בהמשך, בעמ' 307, בסקרו את הפסיקה אומר המלומד הרנון:   "... אולם יותר קשה ומורכבת היא השאלה, מה צריכה להיות השפעת אי האפשרות (הדגשה במקור) לציית, על הפעלת סנקציות הבזיון" (ראה שם, בהערות השוליים).   המומחה עצמו הודיע לבית המשפט כי סוגיית החלון שייכת לתחום המשפטי ולא נדרשתי לה (מכתב המומחה מיום 23.3.01).   באשר לאדני החלון, לטענת המערער השווה את מצב אדני החלונות על ידי כך שהחליף את כולם וגרם לאחידות. אם אכן כך הדבר, ראוי היה שהענין ידון וייבדק, שכן המומחה שמונה, מונה כדי לבדוק החלפת אדן מסויים באחר. יש לאפשר הוכחת העובדה שאין אדנים דוגמת אלה שהיו קיימים קודם לכן, בנמצא.   כוונת הוראת המפקח על רישום בתים משותפים היתה לגרום לאחידות במראה האדנים. אם אחידות זו מושגת על ידי כך שכל אדני החלון הקיימים באותה חזית מוחלפים, שכן אין אפשרות למצוא אדן כדוגמת האדן הישן, נראה לכאורה כי אין לחייב את המערער להשיב המצב לקדמותו דווקא על ידי השגת אבן שאינה ניתנת עוד לרכישה. מכל מקום, יש לדון בענין זה ולא לחייב את המערער לבצע את שאינו יכול לבצע (הכל כמובן על פי טענותיו, אולם יש לאפשר לו הוכחת טענות אלה).   מכל מקום, היה על בית משפט השלום לשמוע ראיות בענין זה, שכן זו היתה טענת המערער לאחר ביקור המומחה.   לצערי המערער לא מיקד את טענותיו בפני בית משפט קמא בשאלות אלה. יחד עם זאת, בהיות הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הליך ייחודי, מן הראוי היה לאפשר למערער להוכיח טענות אלה. מכאן הצעתי להחזיר התיק.   ההוצאות בסך 5,000 ₪ ומע"מ תהיינה על פי התוצאה בבית משפט השלום.     שופטת השופט מ. גל: אני מסכים שיש לדחות הערעור כאמור בחוות דעתו של חברי כב' השופט צ' סגל.   שופט   הוחלט ברוב דעות לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.  ביזיון בית המשפט