1. זהו ערעור על החלטתה של כב' הרשמת איריס לושי-עבודי מיום 4.1.04, בבש"א 3633/02, במסגרת ת.א. 6011/01. 2. בהחלטתה הנ"ל קבעה כב' הרשמת כי חל "מעשה בית דין" בתובענה שבפנינו - ת.א. 6011/01, בעקבות פסק דין שניתן בין אותם צדדים, באותו עניין, בת.א. 3849/00. כב' הרשמת נתנה למערערים (המבקשים בבש"א 3633/02) רשות להתגונן אך ורק כנגד העילות שנוספו לכתב התביעה בת.א. 6011/01 (פיצוי בגין סעיף 19 להסכם השכירות שבין הצדדים), אשר לא נכללו בכתב התביעה הראשון שהגיש המשיב נגד המערערים בת.א. 3849/00 ולא ניתן בגינן פסק דין באותה תובענה. 3. המערערים טוענים כי לא חל בענייננו הכלל של "מעשה בית דין", וכי טעתה כב' הרשמת בכך שהגבילה את המערערים להתגונן אך ורק כנגד העילות שנוספו בכתב התביעה בת.א. 6011/01. המערערים טוענים כי טעתה כב' הרשמת בכך שנמנעה מלהחליט או מלהכריע בסעד שביקשו המערערים בבקשת הרשות להתגונן שהגישו בבש"א 3633/02, דהיינו להתיר להם להגיש כתב הגנה ו/או כתב תביעה שכנגד. המערערים טוענים כי מאחר וכב' הרשמת נמנעה מלהחליט בסעד הנ"ל אותו הם ביקשו, ומלנמק החלטתה בעניין זה, דין ההחלטה להתבטל, ולחילופין זכותם להגיש כתב הגנה ו/או תביעה שכנגד. דיון 4. החלטתה של כב' הרשמת כי חל במקרה דנן "מעשה בית דין", בדין יסודה. בתביעה הראשונה שהגיש המשיב נגד המערערים בת.א. 3849/00, ניתן ביום 4.4.02 פסק דין, בהעדר המערערים, אשר לא התייצבו לדיון במועד שנקבע לו (מוצג 2 בעיקרי הטיעון מטעם המערערים). 5. התביעה בת.א. 3849/00 היתה לתשלום דמי שכירות ותשלומים נוספים וכן לפינוי המושכר, בהתאם להסכם שכירות שבין הצדדים מיום 6.4.98 (להלן: "הסכם השכירות"), על פיו שכרה המערערת 1 מהמשיב מבנה באזור התעשיה בראש העין, למטרת ניהול בית אבות. המערערים 2 ו-3 ערבו להתחייבויות המערערת (מוצג 1 בעיקרי טיעון מטעם המערערת). 6. ביום 4.4.02, נתנה כב' השופטת נד"ב פסק-דין בת.א. 3849/00, ובו קבעה כדלקמן: "בנסיבות אלה (אי התייצבות הנתבעים למרות שידעו על הדיון - א.מ.), ולאחר שהתובע הוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו וזאת בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו ביום 13.1.02 ... אני מחייבת את הנתבעים ..." (מוצג ו' בעיקרי הטיעון מטעם המשיב). 7. מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הגיש המשיב תביעה נוספת נגד המערערים, בתיק זה - ת.א. 6011/01. במסגרת תביעה זו תבע המשיב סכומים נוספים על אלה שתבע בת.א. 3849/00, בעילות שונות המתבססות על אותו הסכם שכירות, ובכלל זה תשלום פיצויים מוסכמים (מוצג 3 בעיקרי טיעון מטעם המערערת). 8. בהחלטה מיום 6.2.02, בבש"א 3701/01, בת.א. 6011/01, החליט כב' השופט שנלר לצמצם את עילות התביעה, ולהעמיד התובענה על עילה אחת והיא בגין פיצויים מוסכמים, על פי סעיף 19 בחוזה השכירות. 9. לאחר החלטתו הנ"ל של כב' השופט שנלר, הגישו המערערים בקשה בבש"א 3633/02, לדחות או למחוק את התובענה ו/או למחיקת סעיפים ו/או למתן רשות להגן ולהתיר הגשת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד (מוצג 5 בעיקרי טיעון מטעם המערערים). 10. בהחלטתה מיום 4.1.04, נתנה כב' הרשמת למבקשים (המערערים) רשות להתגונן כנגד העילה של הפיצויים המוסכמים בלבד, שהיא עילה שלא נכללה בכתב התביעה הראשון בת.א. 3849/00 ולא ניתן בגינה פסק דין באותה תביעה. 11. המערערים טוענים כי מאחר ופסק הדין שניתן נגדם בת.א. 3849/00, ניתן בעקבות אי התייצבות מצידם, הרי שאין בפסק דין זה כל קביעה באשר לקיומה של "פלוגתא פסוקה". לטענתם, משהוגש כתב הגנה, התקיימו פלוגתאות, שלא הוכרעו. כמו כן, "אין זה הוגן כלפי הנתבע אם יותר לתובע גם לקטוף מפירותיו של כלל ההשתק וליהנות הנאה כפולה ומכופלת ממחדלו המסויים של הנתבע בתובענה הראשונה, לאמור, גם לזכות בפסק דין וגם לסכור את פי הנתבע בהתדיינויות אחרות ביניהם בטענה של השתק - פלוגתא לגבי פלוגתאות שלא הועמדו ביניהם למחלוקת". ב"כ המערערים מסתמך בטענותיו הנ"ל על ספרה של ד"ר נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 324. 12. ב"כ המערערים מצטט, לנוחותו, חלק בלבד מתוך האמור בספרה של ד"ר זלצמן. יתר על כן, ב"כ המערערים מפסיק את הציטוט במקום שהמשכו אומר בדיוק את ההיפך מאשר הוא טוען. ד"ר זלצמן אומרת בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי", כדלקמן: "אך השאלה דלעיל מרחיקה גם למקרה שבו אומנם הגיש הנתבע כתב הגנה ובו הכחיש כל אחת מטענות התובע שבכתב התביעה, אולם משנקבע המועד לדיון בתובענה, לא התייצב. קובעת תקנה 157 (2) לתקנות הנ"ל, כי במקרה כזה "רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר". במלים אחרות, אין התובע זוכה בסעד רק משום שהנתבע לא התייצב לדיון, אלא רק אם יוכיח את תביעתו, כמידת ההוכחה המוטלת עליו.... נראה לנו, כי אין להבחין מקרה זה ממקרה שבו התייצבו שני בעלי הדין לדיון, אך הנתבע נמנע, מטעמים שעמו, מלהוכיח בראיותיו טענה כלשהי שהעלה בכתב הגנתו והחולקת על טענת התובע ... מבחינת כלל השתק הפלוגתא התמלאה הדרישה לקיומה של התדיינות בפועל בין בעלי הדין, והשאלה בדבר דרך ההוכחה שבחר בה כל אחד מבעלי הדין אינה צריכה להשפיע. כך אף, לדעתנו, במקרה הנדון כאן, כאשר לא התייצב הנתבע לדיון לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, ובכך נמנע מרצונו מלהוכיח את גרסתו החולקת, כפי שהציגה בכתב הגנתו, והעמיד בכך את גרסת התובע לדיון ולמחלוקת. במילים אחרות, קו הגבול שיש למתוח הוא, לדעתנו, בין המנעות מוחלטת מלהתגונן, שאז אין בכלל לדבר על מחלוקת שהועמדה לדיון, לבין העמדת פלוגתאות לדיון על ידי הכחשתן של טענות התובע בכתב ההגנה, ויחד עם זאת הימנעות מלברר פלוגתאות אלה בדרך הבירור וההוכחה המקובלת. במקרה האחרון, כאשר התמלאו תנאיו האחרים של כלל השתק-הפלוגתא, לאמור, ההכרעה באותה פלוגתא היתה דרושה לצורך ביסוסו של פסק הדין, יהא הנתבע מנוע, לדעתנו, בהתדיינות נוספת בין בעלי הדין, מלהתכחש או מלסתור את ההכרעה שניתנה בתובענה הראשונה" (שם, בעמ' 324, 325). (כל הדגשים שלי - א.מ). 13. ד"ר זלצמן אומרת, אם כן, במפורש, כי כאשר נתבע מגיש כתב הגנה ובו הוא מכחיש את טענות התובע, אולם נתבע זה לא התייצב לדיון במועד שנקבע, אין להבחין מקרה כזה ממקרה שבו הנתבע התייצב לדיון אולם נמנע מלהוכיח טענה כלשהי שהעלה בכתב הגנתו. 14. ד"ר זלצמן עושה הבחנה בין מקרה שבו נמנע הנתבע הימנעות מוחלטת מלהתגונן, שאז אכן אין מחלוקת שהועמדה לדיון, לבין המקרה שבו היה כתב הגנה אולם הנתבע נמנע מלברר את הפלוגתאות בדרך הבירור המקובלת. במקרה כזה, חל הכלל של "מעשה בית דין" והנתבע מנוע מלהתכחש או מלסתור את ההכרעה שניתנה בתובענה הראשונה. המקרה שבפנינו, הוא בדיוק המקרה שמתארת לעיל ד"ר זלצמן בספרה. המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן, אולם לא התייצבו לדיון במועד שנקבע, ועל כן ניתן פסק דין. פסק הדין שניתן נגד המערערים מציין גם "שהתובע הוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו וזאת בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו". אין מדובר אצלנו במקרה של הימנעות מוחלטת מלהתגונן. מדובר אצלנו בהעמדת הפלוגתאות לדיון בדרך של הכחשתן ע"י המערערים בבקשת הרשות להתגונן מטעמם, שבה פרטו את כל טענותיהם, והימנעותם, לאחר מכן, מלברר את הפלוגתאות בדרך המקובלת, באי התייצבותם לדין. במקרה כזה, קובעת ד"ר זלצמן, הנתבע מנוע מלהתכחש או מלסתור את פסק הדין שניתן נגדו בתביעה הראשונה. 15. בע"א 1418/90 מאור ואח' נ' הרשנהורן, פ"ד מ"ה (3) 95, נקבע: "הכלל של השתק פלוגתא כמו הכלל של השתק עילה חוסים תחת כנפי הכלל הגדול והחשוב של מעשה בית דין. עיקרו של כלל גדול זה הוא שיש עניין מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין כי יבוא סוף להתדיינות בעניין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט; בעניין בו מוצו ההליכים או היתה הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום (שם, בעמ' 102 ז', עמ' 103 א'). 16. הקביעה כי יש להביא סוף להתדיינות בעניין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט, לרבות במקרים שהיתה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם והם נמנעו ביוזמתם מלעשות כן, קביעה זו הגיונה ברור, והמקרה דנן יוכיח. נגד המערערים ניתן פסק דין בתובענה הראשונה בת.א. 3849/00, בעקבות הימנעותם מלהתייצב לדיון. המערערים לא הגישו בקשה לבטל את פסק הדין בתובענה הראשונה. אף על פי כן, טוענים המערערים כי אין בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה משום "מעשה בית דין", והם יכולים לחזור ולפתוח מחדש, במסגרת התובענה השניה כאן, את כל הנושאים והעילות שנכללו קודם לכן בתובענה הראשונה. כפי שראינו לעיל, אין הדברים כך. המערערים מושתקים ומנועים מלעשות כן. 17. ראה בעניין זה גם רע"א 309/89 פאיז ואח' נ' פאיז ואח', פ"ד מ"ג (2) 614, בו נקבע במפורש כי דחיית תביעה עקב אי התייצבות התובע, מהווה מעשה בית דין (בעמ' 615 ה'). 18. משקבעה כב' הרשמת לושי-עבודי כי חל אצלנו מעשה בית דין, ונתנה רשות להתגונן אך ורק בעילה חדשה שלא נכללה בתובענה הראשונה, ועילה זו היא הפיצויים המוסכמים על פי סעיף 19 בהסכם השכירות, לא היה צורך להוסיף ולומר עוד כי לא ניתנת למערערים רשות להגיש כתב הגנה. עניין זה כבר כלול ממילא בתוך ההחלטה לפיה ניתנה למערערים רשות להגן רק בעילה שנקבעה. 19. משלא הותר למערערים להתגונן אלא בנקודה אחת, ולא נקבע כי יש רשות למערערים להגיש כתב הגנה, לא היה צורך עוד להתייחס גם לעניין הגשת כתב תביעה שכנגד, שכן בהעדר כתב הגנה, לא ניתן להגיש כתב תביעה שכנגד (ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" , מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 692). 20. יצויין בהקשר זה, כי על פי הפסיקה אין מעניקים רשות להתגונן אך ורק משום שהנתבע רוצה להגיש תביעה שכנגד (בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה חמישית, 1996, עמ' 30). כמו כן נקבע, שרק במקרים מיוחדים, כאשר מוכרת במלואה זכות הנתבעים להתגונן, ניתן להתיר הגשת כתב הגנה לצורך הגשת תביעה שכנגד (א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", סיגא - הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003, עמ' 328). 21. העדר התייחסות הרשמת לבקשת המערערים להגיש כתב הגנה וכן עניין ההנמקה, שאין חולק על חשיבותו, נכללים ומצויים, אפוא, בעצם ההחלטה המגבילה את רשות המערערים להגן בעילת הפיצוי המוסכם בלבד. בהערת אגב יוער, כי אף שאין עוררין על חובת ההנמקה, לא מצינו שפסק דין או החלטה שלא נומקו, דינם להתבטל מסיבה זו בלבד. 22. לא התייחסתי לאפשרות המערערים להגיש תביעה נפרדת נגד המשיב, בכפוף לאשר נקבע בעניין חלותו של כלל "מעשה בית דין" לגבי העילות שנכללו בתביעה הראשונה. 23. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל) בגין הערעור סך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ, ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ד (6 ביולי 2004) בהעדר הצדדים. א. מקובר, שופט כתב הגנהכתב תביעהמסמכיםתביעה שכנגד