1. "הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיהו , כ"ב, י"ג). (אוזכר והובא ע"י כב' השופט י. טורקל ברע"א 6339/97 דינים עליון כרך נ"ז 313 עמ' 16).   בענייננו התובעת הינה בעלת בית מגורים פרטי צמוד קרקע, המצוי ברח' אוסישקין 81רמת השרון. הנתבעים הינם בעלי בית מגורים פרטי צמוד קרקע ברחוב אוסישקין 79, רמת השרון. בית הנתבעים הינו חלק ממבנה טורי הכולל 6 יחידות דיור, הבנוי על חלקה מספר 332 בגוש רישום 6416.   לטענת התובעת, בשנת 1994 ביצעו הנתבעים עבודות בנייה ללא היתר בניה, הכוללות בניה של שני חדרים מעל למבנה עזר וגג רעפים מעליהם, בניה ושינוי יעוד של שטח שרות - סגירת מקום החניה, הפיכתו למטבח או חדר מגורים וצירוף השטח לשטח הבית, תוספות בניה להרחבת חדר מגורים בקומת הקרקע, בחריגה מקו הבניין לכיוון ביתה של התובעת ובניית שתי פרגולות בשנת 1997. כל תוספות הבניה לפי כתב התביעה, נעשו ללא היתר ומהוות סטיה ניכרת מתוכנית המתאר רש/210 ורש/521 א'. התובעת התלוננה בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון כדי לאכוף על הנתבעים את הוראות חוק תכנון ובניה, התובעת לא "שקטה על שמריה" אף לרגע ומאז 1994 (תחילת הבניה) פעלה בהליכים להפסקת הבניה, בין אם ע"י פנייה ישירה למועצה המקומית בין אם על ידי באי כוחה.   3.       עוד טוענת התובעת כי נגרמו לה נזקים כפי המפורט בכתב התביעה, ומעשי הנתבעים מהווים עוולות של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפק' הנזיקין), מטרד ליחיד (סעיף 44 לפק' הנזיקין) והפרעה לאור השמש (סעיף 48 לפק' הנזיקין). בכתב התביעה ביקשה התובעת סעד של הריסת כל הבניה הבלתי חוקית והחזרת המצב לקדמותו. עד שמיעת הראיות, הרסו הנתבעים אחת מהפרגולות, ובקשתה של התובעת בסיכומי טענותיה היא למנוע מהנתבעים להקים את הפרגולה מחדש, ולהרוס את חלקי הבניה המטרידים, כגון תוספת הבניה בסלון שיועדה למרפסת והן הריסת המבנה שנבנה מעל החניה. באשר לחניה עצמה שנסגרה ומשמשת למטבח מוותרת התובעת על קבלת צו. הנתבעים טוענים כי עיקר עבודות הבניה היו קיימות קודם לכן ובוצעו על ידי הבעלים הקודמים של הנכס. עוד טוענים הנתבעים כי התוספות שעשו, הם תוספות מינוריות ואינן מצריכות היתר בנייה. למען הזהירות הגישו בקשה להיתר בנייה אך טרם הסתיימו ההליכים בעניין הזה. עוד טוענים הנתבעים כי בית התובעת בנוי בחריגה ולכן אין לה לבוא בטענות בתביעה שנגועה בחוסר נקיון כפיים. לחילופי חילופין אין התוספות מהוות מטרד כלשהו לתובעת.   דיון בטענת הצדדים          אין ולא יכולה להיות מחלוקת עובדתית כי תוספות הבנייה נשוא התביעה, נבנו ללא היתר. יותר מראיה אחת הוגשה בענין זה. היעדר ההיתר עולה מכתבי האישום שהוגשו נגד הנתבעים בת.פ. 443/96 - לגבי שמוש חורג ובת.פ 459/96 - לגבי בניה ללא היתר. שני כתבי אישום אלה, הסתיימו בהסדר טיעון שקיבל תוקף של החלטה ביום 16.1.02 . על פי הסדר זה, אם לא ינתן היתר תוך 15 חודש מיום מתן ההחלטה,ייכנס לתוקף צו ההריסה לגבי שני כתבי האישום. 15 החודשים מסתיימים ביום 16.4.03.        כמו כן, המומחה שמינה כב' הש' שנהב בתיק זה, מר זוהר עירון, שהינו מודד ושמאי מקרקעין מוסמך, כותב בחוות דעתו מיום 9.7.00, כי השטחים שנסגרו ונבנו מהווים חריגה מהיתר הבניה, והיתרים כאלה אף לא יינתנו כל עוד לא הוסרו הפרגולות והמבנים אשר חורגים מקו הבניין המאושר.        גם הנתבע עצמו, איננו מכחיש כי החל בסגירת חלל הגג לחדר וסגירת מרפסת הסלון ללא היתר. ובעמ' 7 לפרוטוקול מעיד כדלקמן:נ "בפברואר לא הגשתי את הבקשה להיתר בנית המרפסת למרות שידעתי שאני צריך"... לנתבע אין כל הסבר לכך, למעט הסברים שאינם משכנעים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב נשמעים כמו תירוצים. (ראה עדותו בעמ' 7 ו-8 לפרוטוקול). מסקנה בלתי נמנעת אם כן- כי הנתבעים הפרו בצורה בוטה "וברגל גסה" את הוראות חוק תכנון ובניה, תוך תקווה כי אף אחד לא ישים לבו לשינויים אלה, או למצער שינויים אלה יקבלו אישור בדיעבד. אלא שהתובעת כאמור לא שקטה על שמריה ובאופן פעילותה ניתן לראות כי פעלה בתום לב מיד עם התחלת הבניה, תחילה בהתכתבות עם המועצה המקומית, מח' תכנון ובניה, וסופה באופן הגשת תובענה זו לקבלת סעד של הריסה ביום 10.5.99.   4. כל שנותר אם כן לבדוק את אם אכן בניה ללא היתר זו המהווה הפרת חובה חקוקה, גורמת נזק כלשהו לתובעת, באם גורמת היא למטרד? להסתרת אור השמש? האם על ביהמ"ש להשתמש בשקול דעתו ולהורות על הריסות מבנים אלה?   5. התובעת אשה קשישה המתגוררת קרוב ל- 50 שנה ברציפות בביתה, העידה בפני והשיבה לענין המטרד כדלקמן: - "אני לא רואה, זה מסתיר לי, אין לי אור ואויר"..(עמ' 2 שורה 18). -"שינוי גדול. קודם היה לי שמש שהגיעה לאמצע החלון ועכשיו לא. בחודשי הקיץ יש קצת שמש באמצע היום, בחורף יש חושך"...(עמ' 2 שורה 26). -..."חסר לי אור ואויר רוח"...(עמ' 3 שורה 9). -..."באמצע היום אין הפרעה , יש שמש אבל אין אויר, אבל עד השעה 13: 00 - 14: 00 אין שמש. הרמנו את דוד השמש"...(עמ' 3 שורה 15). -"...הדוד שמש לא חימם, בחודש מאי לא היה לנו מים חמים, היינו צריכים להרוס את דוד השמש"...(עמ' 3 שורה 18). התובעת אף התלוננה בתצהיר עדות ראשית ובתביעתה על ירידת ערך הבית, אך כל חוות דעת בענין זה לא הובאה. לפיכך, אני מסיקה כי התובעת זנחה נושא זה אף בסיכומיה וכל טענתה היא כי הבניה חורגת וללא היתר, בייחוד הפרגולה והבנייה הגבוהה מעל גג החניה , מטרידים אותה ומפריעים בהסתרת אור, אויר ושמש.   כבר אמרו חז"ל, כי "אין טוב ממראה עיניים", ואכן אלף מילים לא ישתוו להצצה חטופה בביתם של בעלי הדין. לפיכך לא היה מנוס ובסיום העדויות, יצא ביהמ"ש בלווית הצדדים ובאי כוחם לביקור במקום. ביתה של התובעת הינו בית ישן הגובל בצידו הדרומי עם צידו הצפוני של בית הנתבעים. לביתה של התובעת שני חלונות הפונים אל הנתבעים, האחד חלון צר וגבוה במטבח והשני חלון גדול ורחב בחדר השינה. המטבח אכן צר וחשוך ופתיחת החלון אינה מטיבה את המצב. לא זו בלבד שהגדר החוצצת בין שני הבתים הינה גבוהה, צפופה ועוטה צמחיה, אלא אף "פיסת השמיים" הקטנה שנראתה דרך החלון מסתתרת עתה ע"י הבניה הגבוהה שהקימו הנתבעים מעל חנית הבית ללא היתר כמובן. הגם שתוספת הבניה אסטתית ומשתלבת בבניה הקיימת, התרשמתי כי אכן תוספת זו חוסמת בעיקר כניסת אויר וכן מסתירה בשעות מסויימות את אור השמש. מעבר לתוספת זו, אינני רואה כל פגיעה נוספת בביתה של התובעת, שכן הפרגולה הגובלת עם בית התובעת הוסרה, וכל שנותר הוא להורות לנתבעת לא להקימה שנית ללא היתר כדין. באשר לסגירת הסלון - במקור שטח זה יועד למרפסת מקורה או ליתר דיוק מעין פטיו בפועל חלל זה נסגר ע"י קירות וחלונות. השטח חורג מקו הבניה אולם איננו נראה בצידה של התובעת, השטח מוסתר ע"י גדר וצמחיה והנזק היחיד אם בכלל יכול להיווצר בעתיד, אם תרצה התובעת להרחיב את בניית ביתה כלפי הגדר. לפי שעה, מצב הסלון של הנתבעים איננו שונה באופן מהותי מהמצב שהיה קיים לפני השפוץ שערכו הנתבעים, וזאת ככל שהוא מתייחס לסבלה של התובעת בלבד!   7.       באשר להיקף הפגיעה, קבעה הפסיקה ויצרה איזון בין האינטרסים השונים על מנת לזכות בסעד של הריסה. על בעל דין להראות פגיעה ממשית מאד אם הבניה נבנתה עם היתר כדין. לעומת זאת- כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה. (ראה לדוגמא ת.א. (י"ם) 3029/01 נקש נ' בן יוסף פד"י מ"ח 2001 (2) ) , (וכן ראה רע"א 62/83 פד"י ל"ח (1) 281, 282-283). במקרה זה, הבניה כולה נעשתה ללא היתר! ולפיכך כל שצריכה התובעת לשכנע את ביהמ"ש הוא בפגיעה קלה בנוחות. מעיון בתמונות שצורפו ומביקור במקום, עולה בוודאות כי אי נוחות כזו קיימת גם קיימת. ולענין זה יפים דבריו של כב' השופט י. טורקול ברע"א רוקר נ' סלומון ואח' המאוזכר דלעיל: "אימרה עתיקת יומין היא כי "ביתו של אדם הוא מבצרו"......הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב בהם"...   קל וחומר, כשמדובר בתובעת קשישה המתגוררת בגפה בביתה מזה 50 שנה ברציפות. ביתה הוא ישן חד קומתי וניכר בו שלא עבר כל שפוץ ושנוי ארכיטקטוני שנים רבות, אם כי עובדה זו לא מפריעה לתובעת לתחזק את ביתה היטב, כשהוא נקי ומסודר ונעים לבקר בו.   מול ביתה של התובעת, רכשו הנתבעים ב-93 את ביתם, קוטג' טורי כשצד אחד של ביתם גובל עם צידו האחר של בית התובעת. בנית הנתבעים היא בניה מודרנית יותר וגבוהה יותר. יחד עם זאת, תוספת הבניה מול ביתה של התובעת ככל שמתייחסת לחדר שנסגר מעל המרפסת, בולט כחריג בנוף. זוהי המרפסת היחידה שנסגרה בכל טור הבתים. התוספת היא גדולה ומשמעותית וגבוהה באופן כזה שאין כל שמוש כמעט בחלון המטבח של התובעת. גם ביציאה לחצר ביתה של התובעת מקבל המבקר תחושת מחנק וצפיפות. מסקנתי איפוא, כי התובעת הרימה את "הרף" הנמוך אותו נתבקשה להרים ככל שמדובר באי נוחות קלה הנגרמת מבניה בלתי חוקית וללא היתר.   8.     בבואי להעניק את הסעד מן הראוי גם לשקול את התנהגות הנתבעים. הנתבעים החלו בבניה ללא היתר , ללא כל הסבר מניח את הדעת והמשיכו בבניה נמרצת גם כשהיה ידוע להם על הליכי התנגדות התובעת במועצה. במקביל, נוהל הליך אחר נגד הנתבעים בו נתבקש צו הריסה ע"י המועצה המקומית. גם הליך זה לא העלה ספק בלב הנתבעים שמא יש מקום להרוס חלקי בניה המפריעים לתובעת, למעט פרגולה שהוסרה. הסדר הטיעון אליו הגיעו הנתבעים עם המועצה בהליך הפלילי, איננו יכול לשמש "קרש הצלה" בתביעה זו. הליך האזרחי הוא ענין נפרד וחבל שהסדר טיעון זה "נולד" אך ורק בתום הבאת הראיות בתביעה הנוכחית. לענין זה ראה ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לידיה לוי פד"י ט' 1666 , בה פסק ביהמ"ש מפי כב' הש' ברנזון:   "...תביעה פלילית לחוד ותביעה אזרחית לחוד. בתביעה פלילית על פי פק' בנין ערים, מצא המחוקק לנכון להעניק לשופט שקול דעת להימנע מלתת צו הריסה, אם ישנו צד זכות בענין זה לנאשם. אך לא כן בתביעה פרטית, שבה מתייצבים אלה לעומת אלה: פעולותיו הבלתי חוקיות של הנתבע והאינטרסים הנפגעים של התובע, שאז דין הוא שהתובע יבוא על ספיקו המלא בגדר החוק"....   כן ראה בר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' גונן ואח' פד"י ל"ח (1) 281, מפי כב' הש' נתניהו כדלקמן:   ..."...אך אם הוכיחו המשיבים, כי הבנייה גרמה להם למטרד, אין כל חשיבות לשאלה, אם הבניה היתה כחוק אם לאו. קיומו של היתר בניה בדיעבד אינו יכול להשפיע על הסעד שניתן, כשם שלא יכול היה לשמש מניעה למתן הסעד לו היה קיים בעת הבניה"...   9.     לפיכך, בענייננו אין זה משנה אם הושג הסדר טיעון המאפשר לנתבעים לקבל היתר בדיעבד תוך 15 חודשים. שכן עילת המטרד, הסתרת האור והשמש הוכחו בנפרד מהוכחת הבניה ללא היתר, והם שרירים וקיימים גם לו היה היתר, אלא ש"הרף" אותו היתה צריכה "להרים" התובעת היה גבוה יותר. באשר לחלק הבניה לגביו שוכנעתי, כי הינו מהווה מטרד והסתרת אור, אויר ושמש אין כל נפקא מינה אם יתקבל בעתיד תוך פרק הזמן שנקבע בהסדר הטיעון ,היתר בניה. באשר ליתר החלקים בהם לא ניתן הסעד המבוקש, תלויה התוצאה בקיומו של ההיתר.   10. עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי על ביהמ"ש להשתמש בשקול דעתו על מנת לפסוק פיצוי במקום סעד של פינוי. כאשר סעד זה לא נתבקש בכתב התביעה ולא הובאה כל תשתית, לא מאת התובעת ולא מהנתבעים על מנת שביהמ"ש יוכל לקבוע את שווי הפיצוי הנדרש.   שנית - וזהו העיקר - אין בפיצוי כספי כדי "לרפא" את הנזק המתמשך יום יום. לא בכדי לא עתרה התובעת לסעד כספי, עובדה שלעניות דעתי מצביעה על כנות ותום לב. התובעת לא חפצה להתעשר, ביתה הוא בית צנוע ורחוק מפאר והדר, אלא שכל רצונה שיאפשרו לה לחיות כפי שהיתה במשך 50 שנה ברציפות כשהיא נהנית מאור, אויר ובעיקר ממראה שמים ללא הפרעה. פיצוי כספי לא יקנה לה נוחות זו.   11.   עוד הציע ב"כ הנתבעים כי לו תרחיב התובעת את חלון מטבחה ע"ח הנתבעים ימצא פתרון הולם. לא זו בלבד, שאין טענה זו נכונה עובדתית, הרי היא בבחינת "הרצחת וגם ירשת". לא די שהנתבעים עשו דין לעצמם ובנו בניה ללא היתר תוך זלזול מוחלט בחוק התכנון והבניה ובמעשיהם גורמים סבל ואי נוחות יום יומית לתובעת, אלא שהתובעת מתבקשת לעשות שינוי בביתה, שינוי שכאמור לא נעשה בביתה במשך שנים רבות ולו על מנת "להכשיר" את המעשה הבלתי חוקי של הנתבעים.   סוף דבר:   הוכח בפניי ללא צל של ספק, כי הנתבעים בנו את תוספת הבניה ללא קבלת היתר מראש, ואף ללא היתר עד היום.   שוכנעתי, כי באשר לתוספת הבניה המהווה בניית חדר מעל גג החניה מקום שמיועד להיות מרפסת פתוחה, היא תוספת שפוגעת בתובעת הן באשר להסתרת שמש והן במניעת אויר, רוח ואור.   מסקנתי שונה באשר לסגירת השטח הצפוני בסלון ביתם של הנתבעים, שכאמור סבורני שאיננו מהווה פגיעה בתובעים בחיי היום יום ואין די בזכות העתידית הוירטואלית אם בכלל, על מנת להורות על הסעד של הריסה. בענין זה יש לסמוך על החלטת ביהמ"ש, באשר לעיסקת הטיעון. ימים יגידו אם אכן תוספת זו תקבל היתר כדין אם לאו. אם יתקבל היתר, יש להניח שהתובעת או הבא במקומה יקבל היתר דומה.   באשר לפרגולה שהוסרה , ניתן צו המונע מהנתבעים לשוב ולהקימה ללא היתר כדין. באשר לפרגולה השנייה - מתמונה מס' 1 שצורפה לכתב התביעה, עולה כי זו פונה לחזית הרחוב ואין בה כדי להווות מטרד או פגיעה כלשהי בביתה של התובעת.   ניתן אם כן , צו הריסה באשר לתוספת הבניה שנבנתה מעל הגג הפתוח (מסומן X בתמונה 4 המצורפת לכתב התביעה ). על הנתבעים להשיב את המצב לקדמותו ולהותיר את המרפסת מעל הגג פתוחה כפי שהיתה קודם לבנייה וזאת בתוך 90 יום מהיום.   אני מחייבת הנתבעים בהוצאות התובעת ככל שהם מתייחסות להוצאות האגרה והחזר הוצאות המומחה מטעם ביהמ"ש וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.   ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ב (23 במאי 2002) בהיעדר הצדדים מני-גור אירית, שופטת           תוכנית בניהבניהסטיה ניכרת מתכניתפרגולהתכנית מתאר