לפנינו ערעור על גובה הקנס שהוטל על המשיב בגין עבירה של העסקת עובדים זרים שלא כדין. 2. המשיב מנהל עסק של קבלנות לעבודות מתכת. ביום 2.2.1999 מצא מפקח עבודה כי המשיב העסיק שני פועלים זרים ללא היתר, כאשר הם עוזרים לו בפירוק קונסטרוקציות מתכת. 3. העסקת עובדים זרים ללא היתר הינה עבירה לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), תשנ"א-1991 (להלן - חוק העסקה שלא כדין) וכן סעיף 32(2) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959. על המשיב הוטל קנס מינהלי בסך 10,000 ש"ח על-פי סעיפים 2 ו-8 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 ולפי תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - העסקת עובדים זרים שלא כדין), תשנ"ב-1992 כפי שתוקנו בתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - העסקת עובדים זרים שלא כדין) (תיקון), תשנ"ז-1997. המשיב לא שילם הקנס אלא ביקש להישפט. משהגיע לבית-הדין האזורי הודה המשיב בעובדות והורשע על-פי הודאתו. בית-דין קמא הטיל על המשיב קנס בסך 6,000 ש"ח אך לא נימק מה היו הנסיבות המצדיקות הטלת קנס פחות מהקנס המינהלי. על כך ערעור המדינה שלפנינו. 4. סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות קובע כדלקמן: "הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המינהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". טוענת באת-כוח המדינה כי טעה בית-הדין בכך שלא ציין אף נימוק להטלת קנס פחות מהקנס המינהלי. תשובת המשיב הייתה כי העובדים הזרים עבדו אצלו רק יומיים, הוא שילם את מחיר כרטיס הטיסה שלהם לביתם באוקראינה והוא הפסיק לעבוד כקבלן ולכן אינו מסוגל לשלם קנס גבוה. 5. על-פי סעיף 2(א)(2) לחוק העסקה שלא כדין וסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שהיו בתוקף בעת ביצוע העבירה, הקנס המרבי שניתן להטיל על המשיב בהליך שיפוטי היה 38,600 ש"ח בעוד אשר בפועל הקנס המינהלי שהוטל עליו היה בשיעור של 10,000 ש"ח בלבד. אין הסבר מדוע המשיב ביקש להישפט ולאחר מכן הודה בעובדות. 6. תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות הינה למנוע מצב על-פיו מי שלא שילם קנס ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק. אכן, ייתכנו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הקטנת הקנס על-פי החלטה מנומקת, אך הן אינן קיימות במקרה דנן. לזכותו של המשיב ניתן לציין את טענותיו בפנינו: הוא הגיע לגיל 60 וסגר את עסקו, הוא שילם עבור כרטיסי הטיסה של הפועלים לארץ מוצאם ולטענתו זו הפעם היחידה בה העסיק פועלים זרים. לאלה ניתן להוסיף כי זאת הפעם הראשונה שהמשיב הורשע בגין עבירה על חוק העסקה שלא כדין. עם זאת, על-אף שאלה נסיבות המצדיקות הקלה בעונש, אין בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל שנקבע בסעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, לפיו אין לקבוע במשפט עונש פחות מזה שיש לשלם כקנס מינהלי. לחובתו של המשיב עלינו לציין כי מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם "עבודה זולה". אנו מצווים מכוח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישראל ומורשת ישראל להעניק יחס הוגן לזר. לפיכך, אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים, דבר שאינו קיים במקרה דנן. נוסף על כן, המשיב ניהל עסק עצמאי הכרוך בעבודה פיזית, וקשה לקבל את טענתו כי זאת הפעם היחידה שהעסיק עובדים זרים. בבואנו לשקול את מכלול הנסיבות של המקרה דנן הגענו למסקנה כי לא היה מקום להטיל על המשיב עונש פחות מהקנס המינהלי. הסכום התואם את נסיבות המקרה הוא 10,000 ש"ח. 7. סוף דבר - אנו מקבלים את הערעור בכך שהקנס שעל המשיב לשלם יהיה 10,000 ש"ח במקום הסכום של 6,000 ש"ח אשר נפסק על-ידי בית-הדין האזורי. ניתן היום, ז' בתמוז תשס"ב (17.6.2002), בהיעדר הצדדיםנבונבו.העסקת עובדים זריםקנסערעורעובדים זרים