1. המערער הגיש ביום 26.2.01, באמצעות בא כוחו, ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לנפגעי עבודה, מיום 21.1.01, שקבעה לו 0% נכות לצמיתות מ-1.9.00 בגין תאונה בעבודה מיום 28.1.99 (להלן: "הועדה").   2. המערער מנמק ערעורו באלה:   א. בפני הועדה "נעלמו" בדרך נס הממצאים שנמצאו ע"י הועדה הקודמת, כולל הממצא הברור שנמצא בצילום הרנטגן. ב. החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, חוסר תום לב, מגמתיות. ג.                   הועדה ביטלה ממצאים אוביקטיביים ברורים בצילומי הרנטגן. ד.                 בדיקת הועדה היתה שטחית, קצרה ולא ממצה, לא ביצעה כל הבדיקות וציינה ממצאי בדיקה שכלל לא קיימים. ה.                מסקנת הועדה לא ברורה, חמקנית ותמוהה שאינה עולה בקנה אחד עם האמת הרפואית ועם שורת ההגיון - בקובעה שהארטרוסקופיה שבוצעה לא הותירה נכות. ו.                   לאור כל האמור עתר המערער לביה"ד לקבוע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בשל הפגיעה בפרק הקרסול ובתוספת תקנה 15 במלואה לאור מקצועו ובהתאם לחוו"ד ד"ר אגסי. לחילופין, למינוי מומחה, ולחילופי חילופין למינוי ועדה בהרכב אחר .   3. משהופיעו הצדדים ביום 8.7.01 לדיון בפני כבוד הרשמת ש. ולך, חזרה ב"כ המערער על טענותיה וטענה כי הועדה שגתה וניצלה סמכותה הרפואית בצורה בוטה, שכן המערער לא קיבל כל טיפול בין דרג ראשון לועדה, וכל פעולת הועדה בקובעה כי מצבו הוטב היא כדי לקבוע 0%.   4. המשיב עתר לדחיית הערעור בנימוקים אלה:   א.    הועדה אינה קובעת נכות לפי תוצאות בדיקות סי. טי. או צילום ואף לא עפ"י תלונה בדבר כאבים (דב"ע נב/128-01; נב/99/124 בהתאמה). ב.     הועדה היא המוסמכת לפעול ולא ניתן להורות לה כיצד לבדוק, מה גם שהועדה בדקה את הקרסול והתנועה, פירטה ממצאי הצילומים וציינה ממצאי בדיקתה. ג.       עפ"י ארטרוסקופיה מ-2.00 נקבעו למערער % 100 נכות זמנית. ב-1.01 לא נמצאו הגבלות בתנועה; עפ"י החומר הרפואי בין 2 מועדים אלה עבר המערער טיפול רפואי, בעקבותיו לא נותרה נכות. ד.     אין מקום לתקנה 15 משלא נקבעו אחוזי נכות. ה.    עפ"י החוק רק הועדה מוסמכת לקבוע נכות (תש"ן/122-0). ו.       אין טעות משפטית בועדה, וממילא אין מקום לועדה אחרת.   5. בהתאם להחלטת כבוד הרשמת ניתנה לב"כ המערער האפשרות להגיב על האסמכתאות אליהן הפנה המשיב, ואכן ביום 29.7.01 הגישה עמדתה -   * בשונה מענין אבו חצירא - איינה הועדה ממצאים רפואיים אוביקטיביים וקליניים שנמצאו ע"י דרג ראשון, ובפער זמן קצר - עובדה האומרת דרשני. * פס"ד פחימה לא רלוונטי שכן אין חולק שכאבים לא מקנים נכות, ונסיבותיו שונות מענייננו שכן שם לא בוטלו קביעות וממצאים ברורים. * פס"ד חנניה לא רלבנטי שכן הוא דן במערער שביקש כי ביה"ד ימנה ועדה ניטרלית שתדון בהחמרה. * בענייננו מבקש המערער ועדה בהרכב אחר שכן הועדה פעלה בחות"ל תוך ניצול סמכותה הרפואית ו"הידע הרפואי"בצורה בוטה ביותר, תוך התבססות על שיקולים זרים ופסולים, כדי להותיר המערער עם נכות של 0%, ובנסיבות בהן ברי כי אין טעם להחזיר לועדה, בהרכב אחר, כאמור בפסה"ד בענין חמוס (דב"ע נז/65-01).   בהתאם להחלטת כבוד הרשמת ולך מיום 2.8.01 הועבר התיק למתן פס"ד.   6.      לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - ניתן פסק הדין:   א. הועדה בדקה המערער וציינה ממצאי בדיקותיה, כולל התייחסותה לממצאי הבדיקות שהיו בפניה. משקבעה הועדה כי אין הגבלות בתנועות הקרסול ולא ממצא בצילום - קבעה כי אין נכות. ב.                   בהתאם לקביעתה בדבר העדר ממצאים - לא קיבלה הועדה את האמור בחוו"ד ד"ר אגסי ודחתה את מסקנותיו. משעסקינן בשוני בממצאים - די באמור כהנמקה לאי קבלת חווה"ד. ג.                     שלא נקבעה נכות - אין מקום ליישום תקנה 15. ד.                   נכון הפנתה ב"כ המשיב לפסה"ד אבו חצירא ופחימה - הועדה קובעת (עפ"י סמכויותיה) נכות עפ"י ממצאים קליניים, בבדיקתה, כשתלונה על כאב - דורשת בדיקתה מחד, ובדיקות צילומים וכו' הם כלי עזר - חשוב אך לא כ"תחליף" לבדיקה קלינית. הנכות נקבעת עפ"י הממצא הקליני בלבד. ה.                  ביה"ד אכן אינו יכול למנות ועדה או מומחה במקום הועדה (פס"ד חנניה). הסמכות לקביעת אחוזי נכות ניתנה בחוק לועדה, ולה בלבד. מדובר אכן בהליך מסוג אחר, אך רציו ההלכה ישים לענייננו. משכך, אם סבור ביה"ד כי קיים חשש שהועדה תהיה נעולה בקונספציה שהיא מוטעית משפטית (ולעתים אף רפואית) - יכול שיורה על בדיקת ענינו של מערער בפני הרכב אחר. ביה"ד לא ימנה מומחה תחתיה, ובנסיבות פס"ד חמוס משמדובר היה לדעת ביה"ד הארצי בטעות משפטית בבסיס ההחלטה המיישמת את שיקול הדעת, ראה לנכון להורות על דיון בפני הרכב אחר. בענייננו, מעבר לשימוש "בכותר" משפטי של חוסר תום לב, שיקולים זרים, פסלות וכו' - לא מצאתי כל פגם בפעולת הועדה, ולא הובא בפניי כנטען! - משכך אין מקום לדון במינוי מומחה או בדיון בפני ועדה בהרכב אחר. ו.                     ראוי להעיר כי אין לנפגע "זכות קניינית" על אחוזי נכותו, במובן זה שאם נקבעו בעבר, לעולם יהיה זכאי להם. חלוף הזמן בליקויים רפואיים הוא פקטור חשוב המשנה מצב. ממילא, ידיעת דיינים היא כי מי שהיה מוגבל במועד מסויים, יכול שלא יהיה מוגבל מספר חודשים אח"כ (לפעמים פחות, פעמים יותר). בין דרג ראשון שקבע 0%, לדרג ראשון קודם שקבע נכות זמנית (של 10% בלבד) חלפו 4 חודשים. קודם לכן נקבעה למערער דרגת נכות של 100% לתקופה של חדשים. 10% נקבעו 3 חודשים לאחר ארטרוסקופיה שביצע המערער ב-2.00 - וכבר אז נקבע שוני מהותי בהגבלה התפקודית של המערער. גם דרג ראשון שבדק המערער ראה שלא ליתן למערער נכות, משמצא כי התנועות שמורות ושוות, וכך הדפקים והיציבות . בארטרוסקופיה אכן נמצא שבר ובצילום קרסול מ-15.8.00 קיימת אי סדירות בשפה קידמית של פלפון טיביאלי - אך משלא נמצאו מגבלות בבדיקה קלינית - לא נקבעה נכות. כך גם הועדה שפיענחה באופן שונה את צילום הרנטגן - משלא מצאה מגבלה בתפקוד הקרסול - לא ראתה לקבוע נכות. בפעולתה כאמור - אין כל פגם או טעות משפטית. מחלוקת בפיענוח צילום הרנטגן או בדיקה דומה - חזון נפרץ הם. כך או כך, הועדה קובעת נכות עפ"י מגבלה תפקודית - וכזו לא נמצאה, לא ע"י דרג ראשון ולא ע"י הועדה. חלוף הזמן אינו פקטור בעניין זה כלל וכלל. אעיר בהקשר זה כי ביה"ד אינו שם - ולא ראוי כי ישים - עצמו רופא, ולא יקבע מהן הבדיקות לביצוע או איך תבוצענה. ז.                    לאור כל האמור - משאין טעות משפטית בפעולת הועדה - נדחה הערעור ללא צו להוצאות.   ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ב (28 בספטמבר 2001) בהעדר הצדדים.   שרה מאירי, שופטת רפואהועדה רפואית