בפני תביעה כספית בסדר דין מקוצר ע"ס 31,929 ₪. בתאריך 28/1/99 נערך הסכם בין התובע לבין הנתבע 1 (להלן: "מוניר"), לפיו התחייב התובע לספק למוניר 20,000 שתילי ורדים (להלן: "הסחורה") תמורת מחיר כולל של 56,000 ₪ במעמד חתימת ההסכם מסר הנתבע 1 לתובע סך של 27,000 ₪ במזומן, ואת היתרה בסך 29,000 ₪ שילם ב - 5 המחאות דחויות, משוכות על שם הנתבע 2 (להלן: "מסעוד") - אחיו של מוניר. הסחורה סופקה במלואה לנתבע 1, כמוסכם, ביום 30/1/99. השיקים לא נפרעו וחזרו מהבנק בתוספת הערה "חשבון סגור + מוגבל". לאחר שהשיקים חזרו ללא כיסוי, נערכה פגישה בין הצדדים בה נכחו: התובע, מוניר - הנתבע 1, מסעוד - הנתבע 2, והשיח' טלאל מכפר סולם. בפגישה סוכם כי מסעוד מתחייב אישית ובכתב לשלם את יתרת התמורה בסך 30,000 ₪ (להלן:" החוב") עד ליום 15/12/099 (ראה סיכום ישיבה מיום 22/8/99 - נספח ג' לכתב התביעה). התחייבות זו לא קויימה, והחוב לתובע לא נפרע. על כך הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר. הנתבע 1 ביקש ליתן לו רשות להתגונן משני טעמים: האחד, עיסקת המכר נעשתה בין התובע לבין אחיו מסעוד ולא הוא. השני, מסעוד לקח על עצמו את החוב (של מוניר) כלפי התובע. כב' הרשמת קיבלה את הבקשה בחלקה, ונתנה לנתבע 1 רשות להתגונן רק בטענה שנעשתה המחאת חיוב של החוב מהנתבע 1 לנתבע 2. השאלה שהועמדה במחלוקת היא - האם אכן נעשתה המחאת חיוב הפוטרת את הנתבע 1 מחובו כלפי התובע. במהלך הדיון, ניסה הנתבע 1 להרחיב את היריעה ואת החזית ולטעון בעניין עסקת המכר, אך אני דוחה את טענותיו בנושא זה, שכן לא ניתנה לו רשות להתגונן כנגד עסקת המכר. התובע הגיש תצהיר ונחקר על תצהירו. הוא העיד כי עסקת המכר נעשתה בינו לבין מוניר [הנתבע 1]. התובע אישר גם את חתימתו על "סיכום ישיבה מיום 22/8/99" שנכתב בכתב ידו וציין כי הנוסח היה מוסכם על כולם. התובע הסביר כי באותה ישיבה, שבסופה נערך סיכום, לא היתה לו שום כוונה "לשחרר" או "לפטור" את מוניר מחובו כלפיו. הוא ראה בהתחייבות של מסעוד לשלם לו את יתרת החוב, רק דרך נוספת להבטחת תשלום החוב, וזאת מבלי להוציא את מוניר מהתמונה. לעומתו, העיד הנתבע 1 כי בסיכום ישיבה מיום 22.8.99 הסכים התובע על המחאת החוב לאחיו מסעוד. הנתבע 2, מסעוד סביחאת, אחיו של הנתבע 1, מסר גם כן תצהיר, בו הצטרף לגרסתו של אחיו - הנתבע 1. על פי דבריו, בישיבה מיום 22/8/99, הסכים התובע על "המחאת חיוב" של מוניר לאחיו מסעוד כלפיו. גם הוא ביקש לחזור לעסקת המכר וטען כי העסקה נערכה בינו לבין התובע, כאשר אין כל קשר לאחיו מוניר. הוא (מסעוד) נשאר חייב לתובע, שכן 5 השיקים שנמסרו לתובע באמצעות מוניר לא כובדו בבנק, ומשכך נערכו ביום 22/8/99 פגישה בה נכחו הוא, מוניר והתובע, באותו ישיבה סוכם כי מסעוד ישלם את החוב שנותר. הנתבע 2 ניסה להסביר מדוע לא כובדו השיקים. לדבריו, הוא ביקש מאחיו מוניר לתת לתובע שיקים המשוכים על שמו הוא (ולא שיקים ע"ש קבוצת כדורגל) מוניר שלח את הבן שלו להביא את השיקים מביתו של מסעוד, וזה הביא בטעות פנקס שיקים של קבוצת כדורגל ע"ש מסעוד והבן של השיח טלאל. ומכאן גם מעורבותו של השיח טלאל. כוונת הצדדים באותה ישיבה היתה, לדעתו של מסעוד, כי השיקים יינתנו כערובה להבטחת תשלום יתרת החוב שנותר בלבד, שכן חשבון הבנק של הנתבע 2 היה מוגבל, התובע ידע זאת, ולכן העדיף קבלת שיקים מהחשבון של קבוצת הכדורגל ולא של הנתבע 2, שכן בכך "יתפוס" 3 אנשים מוניר שחתם תחילה על ההסכם, מסעוד והבן של טלאל בעלי השיקים (עמ' 14 שורה 18-25). בחקירתו, אישר מסעוד שלא שילם את יתרת החוב. חוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 דן בעיקר במהות הזכות המועברת וביחס שבין הנמחה לבין החייב, ואין חוק זה עוסק ביחסים שבין הממחה לבין הנמחה (השופט ברק בע"א 348/79, גודלמן נגד מיכאלי, פד"י לה' חלק רביעי עמוד 31 ואילך, ע"א 371/85 - חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג ו-3 אח'. פ"ד מב(1), 584, עמ' 589-588. סעיף 6 לחוק המחאת חיובים קובע: ”חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה, שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין". בע"א 445/80, ג'ברה נגד המועצה האזורית בבקעת בית שאן, פ"די כרך ל"ז (1) עמוד 421 נאמר: ”... באין הסכמה כזאת, יש יסוד להשקפה, כי ההעברה תתפרש, בהעדר נסיבות המורות על כוונה אחרת, כהמחאת הזכויות בלבד ובנוסף כהעברת הביצוע (ההדגשה במקור: א.ח) של החבות, "במובן ביצוע ע"י הזולת (ראה גם: ע"א 3990/91 המועצה האזורית גליל תחתון נגד עציונ, תקדין עליון, 873, 868, (3) 94; ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג, פ"ד מב(588, 584, (1; רופ' ש. לרנר, "המחאת חיובים" קובץ דיני חיובים - חלק כללי, בעמ' 48; מ. בן פורת, "חוק המחאת חיובים תשכ"ט - 1969" בסדרת פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי בעמ' 9). בנסיבות המקרה דנן, אני מעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתם של הנתבעים. עדותם של הנתבעים בבית המשפט לא נראתה לי אמינה. כאמור, הנסיון להרחיב את החזית ולחזור לעסקת היסוד לא התקבל, הנתבע 1 לא קיבל רשות להתגנן בעניין עסקת היסוד, ועל כן נקודת המוצא היא שעסקת היסוד נעשתה בין התובע לבין הנתבע 1 - מוניר. אין מחלוקת שהחוב לא שולם. אין כל הצדקה הגיונית לכך שהתובע יוותר על טענותיו וחובו של הנתבע 1 שאיתו נערכה העסקה תמורת התחייבות כללית של אדם שכבר נתן שיקים שחזרו ללא כיסוי. נראית לי יותר הטענה שהסיבה לטעון כי החיוב עבר כולו לנתבע מס' 2, הינו נסיון להתחמק מתשלום, שכן הנתבע מס' 2, הוגבל חשבונו, והוכרז גם כחייב מוגבל, ויש לו איחוד תיקים. את נכונותו של הנתבע מס' 2 לשלם את החוב, יש לראות על רקע העובדה שמתן שיקים מחשבונה של קבוצת הכדורגל, חשבון שאחד המורשים לפעול בו הוא בנו של השיח טלאל שגם חתימתו מופיעה על השיקים. שיקים אלה שחזרו היו יכולים לסבך את בנו של השיח טלאל, ועל מנת להוציא את בנו של השיח טלאל מהתמונה, התחייב הנתבע 2 לדאוג לפרעון החוב. הנתבעים נמנעו מלהזמין לעדות את השיח טלאל שהיה נוכח בפגישה. לו עדותו של השיח טלאל היה בה כדי לתמוך בגרסתם, יש להניח שהם היו דואגים לזימונו לעדות. הדברים מקבלים חיזוק בתשובתו של הנתבע 2 לשאלה בחקירה הנגדית: "ש. לשיח טלאל אינטרס שהעניין יגמר בלי שהבן שלו יצטרך לשלם? ת. נכון" [עמ' 12 שורות 12-13]. בחקירתו, אישר הנתבע שהחשבון שלו היה מוגבל והסביר בתשובה לשאלה מדוע רצה לתת שיקים שלו ואח"כ לא רצה, השיב [שורה 14, עמ' 18], "כי כשאמרתי לבני שאני אתן לו את השיקים, הוא אמר בין כך וכך אתה מוגבל בחשבון אז לא צריך..." חיזוק נוסף לגרסתו של התובע הינם דבריו של הנתבע מס' 2 שמצטט את התובע מסביר מדוע הוא לא רצה לקחת ממנו שיקים [עמ' 14, ש' 20] "בני לא רצה לקחת ממני את השיקים ולהחזיר את שיקים של הכדורגל והוא חשב בינו לבין עצמו והוא גם אמר לי את זה, כי ככה הוא יחזיק יותר חזק להחזיר את השיקים שלו, כך יש לו שלושה אנשים להחזיק בהם". דברים אלה מצביעים על גילוי דעתו של התובע שלא התכוון לכך שהנתבע 2 יבוא בנעליו של הנתבע מס' 1 כחייב, אלא ראה באותו הסדר מקור נוסף לקבלת החוב שלו. ככה יש לו שלושה אנשים להחזיק בהם. וכשנשאל הנתבע 2 למי הכוונה שלושה, השיב [שם, בשורה 24], "בינתיים, היה לו מוניר שחתם איתו על החוזה בהתחלה ושני הבעלים של השיקים שזה אני והבן של השיח טלאל". הנתבע מס' 1, כשנשאל בחקירתו הנגדית, אם ידוע לו שאחיו הנתבע 2 הוגבל בשיקים, השיב : "לא יודע יש לו הרבה משפטים" [עמ' 9 לפרוטוקול מיום 29/4/04, שורה 11]. הנתבע 1 אישר גם שבסיכום הישיבה כתוב שהחוב הוא שלו. לסיכום, אני דוחה את הטענה שמדובר כאן בהמחאת חיוב. העסקה נעשתה עם הנתבע מס' 1 והוא חייב מכח העסקה. הנתבע מס' 2 התחייב לשלם את החוב כחייב נוסף מכח שיקים שנתן אך השיקים חזרו ללא כיסוי, אני קובע ששני הנתבעים ביחד ולחוד חייבים לשלם את החוב לתובע. אני מחליט לקבל את התביעה ואני מחייב את הנתבעים לשלם, ביחד ולחוד, לתובע את הסך של 31,292 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/5/01 ועד התשלום בפועל. בנוסף , אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. ניתן היום י' בחשון, תשס"ה (25 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. יוסף בן חמו,שופט סחורהשיקיםשיקים ללא כיסוי