1. זוהי תובענה למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של כתב ערבות עליו חתמה המבקשת ביום 18.1.98, והמורה על ביטול כל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו מכוחו. 2. המשיב מס' 1 הוא נושהו של החייב מר צביקה מיכאלי (להלן: "מיכאלי"), מכוח פסק דין שניתן על ידי בית הדין לעבודה, ואילו המשיב מס' 2 הינו בא כוחו. לשם גביית החוב נקט המשיב מס' 1, באמצעות בא כוחו, הליכי הוצאה לפועל נגד מיכאלי בתיק הוצל"פ שמספרו 02-22746-97-3. ביום 14.1.98 פנה המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב") ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לעדכון כתובתו של מיכאלי לרחוב הצבעוני 8 בנשר. לפי הנטען בבקשה, נוהג מיכאלי להחליף את כתובת מגוריו חדשות לבקרים, וכי לאחר חקירה אינטנסיבית נתגלה לנושה כי עבר להתגורר בכתובת זו. לטענת המבקשת, כתובת זו הינה כתובת דירתה, המצויה, על תכולתה, בבעלותה הבלעדית. מיכאלי, שהינו חברה, אכן מבקר בה לעיתים, אך איננו מתגורר בה. מכל מקום, עוד באותו יום הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להטלת עיקול על המטלטלין שבדירה ולהוצאת המעוקלים, ובקשתו נענתה. 3. ביום 18.1.98 בשעה 22: 30 התדפק המשיב, יחד עם מעקל נוסף, על דלת דירתה של המבקשת והודיע לה כי בכוונתו לבצע את צווי העיקול ותפיסת המטלטלין. לטענת המבקשת, מסרה לשניים כי נפלה טעות וכי אף שמיכאלי הינו חברה ומבקר בדירתה, אין הוא מתגורר בדירה ואין הם זכאים לבצע את העיקול. המשיב לא שעה לטענותיה והודיע למבקשת כי בכוונתו להוציא את המטלטלין בו במקום אל משאית הממתינה בחוץ. גם תחנוניה של המבקשת לא הועילו. במהלך חילופי הדברים שביניהם הודיע המשיב למבקשת, לפי טענתה, כי הדרך היחידה למניעת הוצאת המטלטלין מדירתה היא חתימתה על כתב ערבות לחובו של מיכאלי בתיק ההוצאה לפועל. המבקשת סירבה תחילה לערוב לחוב, אולם לאחר שהמשיב הבטיחה כי לא יעשה בכתב הערבות שימוש, אלא כדי לאלץ את מיכאלי לפרוע את חובו, ולאור חוסר האונים והלחץ בו היתה נתונה, חתמה על כתב ערבות בכתב יד, שלשונו כדלהלן: "תצהיר אני הח"מ מירה בן עמי נושאת לראיה באתי על החתום מירה בן עמי 18.1.98". (ראה נספח א' לכתב התובענה, אשר יקרא להלן: "כתב הערבות"). משחתמה על כתב הערבות, ויתר המשיב על ביצוע צו העיקול. 4. ביום 1.3.98 הגיש המשיב בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לצירופה של המבקשת כחייבת נוספת בתיק ההוצאה לפועל על סמך כתב הערבות, וזו אכן צורפה. הליכים שנקטה המבקשת בפני ראש ההוצאה לפועל לביטול החלטה זו לא הועילו, והמבקשת הופנתה לביהמ"ש המוסמך לדון בטענותיה. 5. לטענת המבקשת, חתמה על כתב הערבות מתוך לחץ וכפיה שהופעלו עליה על ידי המשיב, ולכן יש לראות את כתב הערבות כבטל מעיקרו. כן היא טוענת, כי חתמה על כתב הערבות בשל הטעיה לאחר שהמשיב הבטיחה כי אין בכוונתו לעשות במסמך זה שימוש, אלא כאמצעי לחץ על מיכאלי. בנוסף היא טוענת, כי חתמה על המסמך בשל טעות מבלי שהובהרה לה משמעות המסמך עליו חתמה וגובה החוב לו ערבה. לטענתה, לא הבינה, כל עיקר, כי מכוחו של מסמך זה ניתן יהיה לנקוט נגדה הליכי הוצאה לפועל בגין חובו של מיכאלי העולה על 130,000 ש"ח. 6. המשיב מכחיש מכל וכל את טענות המבקשת ללחץ או לכפיה, וטוען כי אלו באו רק על מנת לאפשר לה לחמוק מהתחייבויותיה על פי כתב הערבות. המשיב מאשר כי הגיע לביתה של המבקשת בשעות הערב המאוחרות (בשעה 21: 45 לפי הנטען בעדותו). במהלך ביקורו בדירה הודתה המבקשת, לטענתו, כי מיכאלי הינו חברה לחיים ומתגורר עמה בדירה. המשיב טוען כי המבקשת חתמה על כתב הערבות מרצונה החופשי. יתר על כן, המבקשת אף טרחה והזמינה אותו לארוחת ערב ועם עזיבתו את הבית, כשעתיים לאחר מכן, אף הסיעה אותו לביתו. רק שלושה חודשים לאחר האירוע העלתה, לטענתו, לראשונה את טענת הכפיה. המבקשת אישרה בעדותה כי הכינה למשיב כריך לאחר שאמר לה שהוא רעב. כן העידה כי המשיב עזב את ביתה בחצות, שעה שאין בה שירות מוניות או אוטובוסים ברמות יצחק, ולכן נאלצה להסיעו לביתו. 7. כידוע, מכוח סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, חלים על יחסי נושה-ערב הוראות חוק החוזים, בשינויים המחוייבים. פגם בכריתתו של כתב ערבות בגין טעות, הטעיה, כפיה או עושק, עשוי להביא, לפיכך, לבטלותה של הערבות או להעמיד לערב עילה לביטולה (ראה פסק דינו של כב' השופט מצא בע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ז מ"ז(3) 309, בעמ' 333). המבקשת טוענת כי חתמה על כתב הערבות עקב כפיה שכפה עליה המשיב. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, קובע כדלהלן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה". כפיה הינה לחץ חיצוני השולל או גורע מיכולתו של המתקשר להפעיל רצון חופשי. מי שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה (ראה ד. פרידמן ונ. כהן, חוזים, בעמ' 889). הכפיה איננה צריכה להיות יסודית ואיננה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי: האם השפיעה על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל ואח', פ"ד ל"ט(4) 149). איום בשלילת נכסים או בעיכובם נחשב כבעל עוצמה העולה כדי כפיה: "אם נכרת חוזה עקב תפיסת רכוש המתקשר האחד (או רכוש שהוא אחראי לו) על ידי המתקשר השני או מטעמו, או שהיה איום בתפיסת הרכוש, יהיה החוזה ניתן לביטול לפי ברירת המתקשר שכלפיו הופעל הלחץ" (וראה פרידמן וכהן, שם, בעמ' 914. כן ראה בעמ' 899). המבקשת טענה בתצהירה כי המטלטלין בדירה הינם בבעלותה הבלעדית, והמשיב לא הוכיח ואף לא טען אחרת. מכל מקום, לפחות חלק מן המטלטלין ודאי היה בבעלותה של המבקשת. בענייננו אין חולק כי המשיב הגיע לדירת המבקשת בשעת ערב מאוחרת, בלווית מעקל, במגמה להוציא את מטלטלי הדירה. כן הוכח היטב כי הונף מעל ראשה של המבקשת איום ממשי ומיידי בשלילת נכסיה, איום אשר הוסר רק בשל חתימתה על כתב הערבות. 8. למעשה, די בעצם חתימתה של המבקשת כערבה לחוב לא מבוטל, אשר אין חולק שלא היתה אחראית לתשלומו, בנסיבות המתוארות לעיל, כדי להעיד על הלחץ בו היתה נתונה. משערבה לחוב, אף שלא היתה אחראית לתשלומו, מידת הלחץ הנדרשת ממנה להוכחת הכפיה הינה אף נמוכה יותר, וראה לעניין זה בספרם של פרידמן וכהן, שם, בעמ' 906: "מקום שההתחייבות התקבלה לא מן החייב עצמו אלא מאדם אחר, שלא היה חייב בפרעון, למשל, קרוב משפחה של החייב, יש מקום ליתר הקפדה. הדעת נותנת שלחץ שניתן להשלים עמו, כשהופעל כנגד החייב, יחשב חמור מדי ויעלה כדי כפיה, אם גרר התחייבות מצד מי שלא היה אחראי לתשלום". איומו של המשיב לעיקול ותפיסת מטלטלי המבקשת, די היה בו כדי ליצור את מידת הלחץ הדרושה כדי לפגוע ברצונה החופשי של המבקשת, ולפיכך רשאית היתה לבטל את חוזה הערבות. שעת הלילה המאוחרת והעלאת הדרישה על ידי עורך דין אך מחזקים את נחיתותה של המבקשת ביחס למשיב. לעניין זה איני רואה ליתן כל משקל לכיבוד שניתן למשיב או להסעתו לביתו. לא מן הנמנע כי משחדלה חרב העיקול להיות מונפת מעל לראשה (ולטענתה, אף הובטח לה כי לא יעשה שימוש בכתב הערבות), נרגעה המבקשת דיה כדי לנהוג במשיב מנהג הכנסת אורחים. יודגש כי המבקשת לא היתה שותפה לחובו של מיכאלי ולא היתה לה כל סיבה של ממש "להתנדב" לערוב לחובו. לטענת המשיב, נאותה המבקשת לערוב לחוב מתוך רצון לעזור לחייב, אולם ברי כי לא היה בחתימתה על כתב הערבות כדי לסייע למיכאלי דוקא. אילו רצתה לסייע למיכאלי, יכולה היתה לעשות כן בנקל מבלי להכניס את ראשה "למיטה חולה". המבקשת רשאית היתה, אם כן, לבטל את חוזה הערבות בשל הפגם שנפל בכריתתו. את ביטולו של חוזה הערבות על ידי המבקשת ניתן להסיק מן ההליכים המשפטיים בהם נקטה המבקשת כבר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ובהם טענה מפורשות כי הוחתמה על כתב הערבות עקב כפיה (ולביטול חוזה על דרך של הודעה בהליך משפטי באה בספרו של מ. דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו, הוצאת רמות - אוניברסיטת ת"א, בעמ' 264. כן ראה בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"ד מ"ט(1) 369, בעמ' 391). 9. הברירה לביטולו של חוזה הערבות קמה לה, למבקשת, גם בשל עילת ההטעיה. ברירה לביטולו של חוזה מחמת הטעיה עשויה לקום למתקשר בעקבות מצג שווא של הצד השני, או מחמת אי גילוי. ברם, על מנת שאי גילוי יקנה ברירת ביטול, יש להוכיח כי מוטל היה על הצד ששתק לגלות עובדות מהותיות אשר לא גולו. סעיף 15 לחוק החוזים מטיל חובת גילוי של עובדות אשר "לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". חובת הגילוי של הנושה כלפי הערב נובעת גם מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, בהתאם לסעיף 12 לחוק (וראה רע"א 1260/94 בן חיים נ' אבי חן בע"מ, פ"ד מ"ח(4) 826, בעמ' 833. כן ראה מאמרה של ד"ר דרורה פלפל, חובות הבנק כלפי ערב, הפרקליט מא(ג), בעמ' 425-424). הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורה של מחדל או של אי גילוי עובדות כאשר על פי הנסיבות מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע החיוני לנושא ונותן לקראת כריתת החוזה. לדעת המחברים פרידמן וכהן, חוזה ערבות איננו חוזה "אמון מירבי" המחייב גילוי מלא במשא ומתן לכריתתו. יחד עם זאת, קיימת לדעתם חובת גילוי חלקית שבמסגרתה מוטל על הנושה לגלות לערב נסיבות יוצאות דופן המגדילות את הסיכון (כמו למשל מקרה בו שהחייב נקלע לקשיים והנושה לוחץ עליו ליתן בטחונות). קל וחומר, כאשר מדובר בערב הפועל חינם, המבקש להטיב עם החייב (ראה בספרם חוזים, כרך ב', אבירם הוצאה לאור בע"מ, בסעיף 15.57 בעמ' 844-843, ולעניין היקף חובת הגילוי השווה למאמרה של ד"ר דרורה פלפל, שם). קיומו של גילוי יזום מתחייב, מכוח קל וחומר, כאשר מדובר בערבות לחוב קיים בסכום משמעותי, ובעובדות שידיעתן חיונית לשם קבלת החלטתו של הערב בדבר התקשרותו בחוזה הערבות, כמו גובה חובו של החייב נכון למועד ההתקשרות. המשיב איננו טוען, כל עיקר, כי הביא לידיעתה של המבקשת את שיעור חובו של החייב בתיק ההוצאה לפועל. 10. חובת גילויים של הנתונים הרלבנטיים לחתימת חוזה הערבות, ואף חובת הסבר, נובעת לטעמי גם ממעמדו של המשיב כעורך דין. כידוע, על עורך דין מוטלות חובות מיוחדות לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור. כאשר עורך דין מייצג את לקוחו מול צד אשר איננו מיוצג, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה בהצגת העניין. עליו להקפיד לבל יכשיל במודע או בהיסח הדעת את הצד האחר, הסומך על אמינותו ומיומנותו. במצב דברים זה, עשוי עורך הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות, הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך דין, אף אם לקוחו איננו חב בהן (וראה ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מ"ד(4) 446, בעמ' 472, וראה גם ע"א 784/81, שם). כאמור, אין ספק כי המבקשת, בנסיבות האירוע כפי שתוארו לעיל, ובהעדר יכולת לקבל יעוץ משפטי, היתה במצב נחות במובהק ביחס למשיב. גם אילו היתה המבקשת נכונה לחתום על כתב הערבות מרצונה החופשי, היה מוטל על המשיב להבהיר לה בצורה ברורה ומפורשת מהו נשוא ערבותה, ומהו גובה חובו של מיכאלי נכון לאותו מועד. חובה זו קמה הן מכוח הוראת סעיפים 12 ו15- לחוק החוזים והן מכוח חובת הזהירות המוטלת על המשיב כעורך דין כלפי המבקשת. המבקשת טענה, כאמור, כי המשיב אמר לה מפורשות כי לא יעשה שימוש בכתב הערבות, אלא כאמצעי לחץ על החייב. טענה זו מוכחשת על ידי המשיב. ברם, גם בהתעלם מטענה זו, טענה המבקשת מפורשות כי משמעות הערבות עליה חתמה לא הוסברה לה כלל. המשיב מצידו לא טען בתצהירו כי הסביר למבקשת את תוכן הערבות או כי גילה לה את שיעור חובו של החייב. לאור זאת, יש להניח שלא עשה כן. 11. מכל הטעמים הנ"ל, הנני סבורה כי כתב הערבות בוטל כדין בשל פגם בכריתתו. ניתן, איפוא, פסק דין המצהיר כי כתב הערבות מיום 18.1.98, נספח א' לכתב התובענה, בטל, ולפיכך יש לבטל את כל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו מכוחו. המשיבים ישלמו למבקשת, ביחד ולחוד, את אגרת ביהמ"ש וכן שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. הערבות הבנקאית שהומצאה לביהמ"ש כתנאי למתן הסעד הזמני (במסגרת בש"א 3202/99) תוחזר למבקשת. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ט"ז בטבת תשס"א, 11 בינואר 2001, בהעדר הצדדים. ג. כנפי-שטייניץ, שופטת שחרור תפוס