עורך דין דיני חינוך 1. בפני בקשה, לסעד בדרך טען ביניים, הנוגעת לחוק חופש המידע התשמ"ח - 1998 (להלן:וב "החוק") בה עתירה להורות למשיבים לבטל החלטת המשיב 2 מיום 17.4.2000, לפיה דחה את בקשת העותרים להעמיד לרשותם מידע הנוגע לשמות וכתובות של ילידי השנים 1997-1987 לפי כתובת או שנת לידה ומוסדות חינוך ככל שהם נוגעים לילדים המתגוררים בשכונות נווה מנחם, שכונה יא' ושכונה ו' החדשה ולחילופין של כל ילדי באר-שבע. המידע דרוש לעותר במסגרת טיפולו ההתנדבותי בהקמת בית ספר תורני בשכונה נווה מנחם, לצורך גיבוש עמדה לגבי המיקום המדוייק של בית הספר בהתחשב במקום מגורי התלמידים. העתירה הוגשה מלכתחילה על ידי שני עותרים, כאשר אחד מהם הוא חבר מועצת העיר, אך בטרם התקיים הדיון, משך העותר 1 ידו מהעתירה. לפיכך, אתייחס רק לטענות ולעובדות הנוגעות לעותר 2. טענות העותר:נו 2. כדי לקדם פעולותיו פנה העותר, בהסתמך על החוק וביקש המידע , אך סורב בנימוק המידע אסור לפי חוק הגנת הפרטיות. לעמדת העותר כתובות התלמידים ומקום לימודיהם הם מן המפורסמות בסביבתם והם נעשים כ"דמות ציבורית" בדומה לכתובות המותרות לפרסום בספר טלפונים בהסתמך על ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ. ונטורה ואח', פ"ד מח (3) 809 (להלן:בנ "פס"ד ונטורה"). ובעצם הרישום של ההורים את ילדיהם למוסדות הלימוד ומסירת פרטיהם לשם כך, יש הסכמה מכללא למסור פרטים בסיסיים אלה לכל מי שמטפל באופן פורמלי או בלתי פורמלי בהקמת מוסדות חינוך וזקוק לשם כך למידע, משום שמוסדות החינוך נועדו לטובת כל הורה במידה ויבחר בשלב כלשהו לרשום את ילדיו למוסדות שיוקמו. בסיכומיו , מוסיף העותר מספר טענות. הראשונה, הינה כי המשיבים לא פעלו לפי סעיף 7 (ב) לחוק חופש המידע, כאשר ההחלטה ניתנה 32 יום לאחר הגשת הבקשה והארכה שניתנה לא ענתה על הוראות הסעיף. עוד טוען העותר, בהסתמכו על דברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע וספרו של פרופ' זאב סגל "זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע", כי נטל ההוכחה לשכנע בקיומם של טעמים המצדיקים את אי מסירת המידע מוטלים על הרשות הציבורית והמשיבים לא עמדו בנטל זה. מוסיף העותר, כי למרות סעיף 20 לחוק חופש המידע הקובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית". בדברי ההסבר להצעת החוק ובספרו האמור של פרופ' זאב סגל נכתב כי יש לפרש את החוקים שקדמו לחוק ברוח חוק חופש המידע וביניהם חוק הגנת הפרטיות, פרשנות התואמת את עיקר "מהפכת השקיפות" האמורה לחול על פעולת הרשויות הציבוריות . לעמדת העותר, לא הוכח, שהמידע המבוקש פוגע בפרטיות כמשמעותו בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע לאחר שבחקירתו הנגדית (עמ' 4 שורות 14-20) הודה המשיב 2 כי הנתונים המבוקשים נמצאים בעירייה עוד בטרם רשמו ההורים את ילדיהם לפי חוק חינוך חובה, עקב העובדה שלעירייה גישה למאגרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לסיום, טוען העותר בסיכומיו, כי לאור פסק דין ונטורה, לא נמנים הפרטים המבוקשים בגדר "עניינים פרטיים" ובאופן טבעי מן המפורסמות בסביבתו ואם יוטל חסיון על פרטים אלה, יהיה זה בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. טענות המשיבים:וב 3. המשיבים טוענים כי בתאריכים 22.12.99, 23.1.00, 31.1.00 ו- 17.4.00, פנה העותר למשיב 2 בבקשות למידע בהתאם לחוק חופש המידע ונמסרו לו נתונים אודות בתי הספר בשכונה לאור העובדה כי לא נתבקש מידע הפוגע בפרטיות. הבקשות כללו מידע על מספרים כלליים של כל תלמידי בתי הספר היסודיים על פי שכונות ופרטים על מבני בתי הספר, שטחים המיועדים לבניית בתי ספר ומספרי יחידות דיור בשכונות מסויימות. כמו כן, ביקש העותר לעיין בפרוטוקול ישיבת המועצה מחודש דצמבר 1999, ולקבל העתק מהסכם חכירה בין העירייה למנהל בקשר לשטח מספר 5/במ/73 ברחוב משה דיין, שכונה ו' בבאר-שבע, בקשות אלו אושרו במלואן. ביום 16.3.00 הגיש העותר בקשה מספר 5/2000, נשוא העתירה לקבל מידע מעיריית באר-שבע על פי חוק חופש המידע. בבקשה נתבקשו הפרטים הבאים:נו "שמות וכתובות של כל ילדי השנים 1997-1987 וחלוקתם לפי כיתות או שנת לידה ומוסדות חינוך וזאת לגבי הילדים המתגוררים בשכונות נוה מנחם, שכונה יא' ושכונה ו' החדשה ו/או לחילופין של כל ילדי באר-שבע וזאת לפי עלות הפקה זולה יותר בכפוף לעדיפות לדו"ח מושלם ולא חלקי". ביום 17.4.00 נמסרה לעותרים החלטת המשיב 2 שסירב למסור מידע זה בנימוק כי זה מידע שאסור למוסרו על פי סעיף 9 (א)(3) לחוק חופש המידע וסעיף 2 (9) לחוק הגנת הפרטיות. המשיב 2 ציין בתגובתו כי מסירת המידע המבוקש תהווה פגיעה בפרטיות התלמידים ו/או הוריהם, דבר האסור על פי חוק הגנת הפרטיות וכי עקרון חופש המידע אינו מוחלט וכפוף לסייגים שונים לרבות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. המשיבים טוענים, כי המידע המבוקש מורכב מנתונים אשר הצטברו בעיריית באר-שבע בעקבות קיום הוראות סעיף 3 לחוק לימוד חובה תש"ט - 1949 ועל פי סעיפים 20 ו- 22 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג - 1953 ומסירת מידע זה לעותר הינו שלא למטרה לשמה נמסר לרשות ולכן מהווה הפרת סעיפים 2(9), 2(10) ו- 23 ב' לחוק הגנת הפרטיות. בהתייחס לפסק דין ונטורה, טוענים המשיבים, כי פסק הדין קובע ההפך מהנטען על ידי העותר שכן מדובר בתלמידי בית ספר אשר אינם מהווים דמויות ציבוריות, במיוחד בהתחשב בכך שדמות ציבורית נותנת הסכמה מכללא לפרסום עניניה הפרטיים. המשיבים מציינים כי ההחלטה בדבר דחיית הבקשה נמסרה לעותר ביום 17.4.00, 32 ימים לאחר הגשת הבקשה, לאחר שהמשיב 2 הוסמך על ידי ראש העירייה להאריך בשלושים יום את תקופת מסירת ההודעה מפאת עיצומים של עובדי העירייה. עוד טוענים המשיבים, כי הלכה היא, שכאשר אין מדובר בפגם חמור בשיקול הדעת של הרשות המינהלית, לא יתערב בית המשפט בדרך כלל בהחלטת הרשות. בסיכומיהם טוענים המשיבים, כי המידע המבוקש הינו מידע פרטי. לחילופין, לעמדת המשיבים, גם אם המידע הינו ציבורי יש לבחון את "מבחן התכלית העיקרית" של חוק חופש המידע, אשר על פי ספרו של פרופ' סגל מטרתו "חשיפת דרכי פעולת הרשויות הציבוריות". ואילו בענינינו טוענים כי אין בבקשת המידע כדי לחשוף דרכי פעולת העירייה. דיון:בנ 4. סעיף 1 לחוק חופש המידע, כולל את הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית אך גם תחם זכות זו בהתאם להוראות חוק זה. חוק חופש המידע אינו כולל סעיף מטרה אשר יצביע על תכליתו העיקרית, אך על זו ניתן ללמוד במבוא לדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע התשנ"ז - 1997 שם נאמר:וב "נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון". פרופ' זאב סגל בספרו "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע" ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, עמ' 102 כותב:נו ”"תכלית זו, כעולה מן ההסטוריה החקיקתית של החוק, היא לאפשר לציבור בקרה על מעשי השלטון ועל מחדליו". כאמור, מטרת החוק, הינה שקיפות פעולות הרשות הציבורית וחשיפת פעולותיה ומחדליה על ידי קבלת המידע הנמצא ברשותה. בקשתו של העותר אינה לבחינת מעשי הרשות הציבורית ואין בכוונתו לחשוף מחדל זה או אחר ומכאן כי בקשתו של העותר אינה עומדת בתכליתו של החוק. בבקשתו זו של העותר מתייצבות זו מול זו שתי זכויות - הזכות לחופש המידע והזכות לפרטיות. פרופ' זאב סגל בספרו בעמ' 103 כותב כי:בנ ”"... על שתיהן ניתן לומר, ש'זכויות עומק הן, זכויות שחברה דמוקרטית כשלנו לא תוכל בלעדיהן'. ההכרעה בין השתיים תצא מהנחה כי אלה זכויות שוות עצמה ומעמד... על שתיהן ניתן לומר 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'" (מסכת עירובין, דף יג' עמ' ב', מסכת גטין, דף 1 עמ' ב'). בסוברם כי מסירת המידע מהווה פגיעה בפרטיות ופעולה בניגוד לסעיף 2 (9) לחוק הגנת הפרטיות פעלו המשיבים לפי סעיף 9 (א)(3) ו- 9 (א)(4) לחוק חופש המידע לפיו:וב ”(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחר מאלה:נו ... (3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה, בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן:בנ "חוק הגנת הפרטיות"), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין; (4) מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין” פרופ' סגל בספרו בעמ' 183 כותב כי הפניה זו לחוק הגנת הפרטיות הינה רחבה וגורפת, כוללת למעשה הכרה באיזונים החקיקתיים שנקבעו בחוק זה והכרה באיזונים שיפוטיים אשר נעשו בפסיקה. אותה נוסחת איזון תקבע לפי נסיבות העניין, ובאין הנסיבות מצדיקות פגיעה בפרטיות, תחול על הרשות הציבורית חובה מכח סעיף 9 (א)(3) לחוק חופש המידע. 5. לשם בחינת פעולת הרשות עלינו לפנות לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 ולבדוק האם אכן מסירת המידע לעותר מהווה פגיעה בפרטיות. העותר מפנה לסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות הקובע "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". בסעיף 3 נקבע כי "הסכמה - במפורש או מכללא". טענת העותר היא כי בעצם הרישום של ההורים את ילדיהם למוסדות הלימוד ומסירת פרטיהם לשם כך, יש משום הסכמה מכללא למסור את פרטי זהותם הבסיסיים לכל מי שמטפל באופן פורמלי או בלתי פורמלי בהקמת מוסדות חינוך וזקוק לשם כך למידע. עובדת מסירת פרטי התלמידים על ידי הוריהם לרשות מקומית אינה הופכת את הפרטים שנמסרו לעניין שאינו פרטי, ואינה מהווה הסכמה מצד ההורים למסירת הפרטים לכל מאן דהוא. בפסק דין ונטורה קובע כב' השופט בך כי "אין להסיק מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסויימים לאדם אחד אחר או למספר בני אדם, שעל ידי כך מנוע הוא מלהתנגד לפרסום אותם פרטים לציבור הרחב". גם אם ניתן לראות במסירת פרטי התלמידים על ידי הוריהם משום ויתור או הסכמה, הרי שהם מתייחסים למטרה המסויימת שלשמה נמסרו הפרטים, קרי:וב רישום התלמידים לבית הספר, שכן אם לא ימסרו הפרטים הדרושים יפרו את הוראות חוק לימוד חובה. ניתן לפגוע בזכות הפרטיות במידת הצורך להגשמת מטרה זו. אך הסכמה זו חלה, כאמור, רק לגבי הגוף אשר קיבל פרטים אלה ולא לגבי הציבור בכללותו. סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע:נו "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:בנ ... (9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". הפרטים המצויים בידי המשיבים אודות התלמידים נמסרו על ידי הוריהם בעת רישומם לבית הספר לצורך הרישום בלבד. גם אם לא מצוי בטופס הרישום סעיף הקובע כי המידע נמסר אך ורק לצורכי רישום, לא ניתן לבוא ולומר שמידע זה ניתן להפיצו לכל שיבקש, רק בגלל העובדה שלא צויין שאין איסור על כך. הורה המוסר פרטי ילדיו לצורך רישומם במערכת החינוך אינו יוצא מנקודת הנחה כי החל מרגע מסירת הפרטים המידע חשוף לכל דכפין שכן המידע נמסר לצורך הרישום בלבד וזהו השימוש היחידי שניתן לעשות במידע זה. מסירת מידע זה לגורם אחר ו/או שימוש במידע זה שלא למטרה לה נועד, קרי רישום תלמידים למערכת החינוך בארץ, הינה הפרת סעיף 2 (9) לחוק הגנת הפרטיות. העותר אינו טוען להיותו ממלא תפקיד בגוף העוסק בהקמת מוסדות חינוך רשמיים, ומשלא טען להמצאותה של הוראה המאפשרת מסירת מידע - אשר נמסר לצורך רישום למוסד חינוך רשמי - ליוזם מוסד חינוך לא רשמי, מסירת מידע זה תהא הפרת סעיף 2 (9) הנ"ל כיוון שנמסר שלא למטרה שהתקבל. יתרה מזו,זכותם של אותם הורים שמסרו פרטי ילדיהם, שלא להיות מוטרדים על ידי פניות של גופים כאלה או אחרים והעברת האינפורמציה אליהם, חושפת אותם להטרדה זו. 6. גישתם של המשיבים אל מאגרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא מעלה או מורידה לעניין טענותיו של העותר, כיוון שככל מאגר מידע, גם זה מוגן על ידי החוק להגנת הפרטיות. בפסק דין ונטורה אליו מפנה העותר מפרש כב' השופט בך את המונח "ענייניו הפרטיים" של אדם, במובן סעיף 2 (9) לחוק:וב "מובנם הטבעי והרגיל של המילים "עניינים פרטיים" של אדם הינו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה... כשלעצמי אינני רואה כל קושי במתן פירוש רחב למונח האמור התואם את מובנו הטבעי. אין דבר זה חייב כלל וכלל לגרום לתוצאה בלתי רצויה או אבסורדית". במוסרם את הפרטים אודות ילדיהם לא פועלים ההורים לפרסומם של פרטים אלה ולא נותנים הסכמתם מכללא לפרסום הפרטים הנ"ל לכל המעוניין. 7. לצורך האיזון בין הזכות לקבל מידע ציבורי לבין הזכות לפרטיות ניתן להעזר במבחן התכלית העיקרית של חוק חופש המידע. פרופ' סגל כותב בספרו:נו "ההסטוריה החקיקתית של חוק חופש המידע מעידה על כך, שמטרתו העיקרית והמרכזית היתה ליצור נגישות למידע המצוי בידי הרשויות הציבוריות במגמה לאפשר לציבור בקרה והערכה מושכלת של דרכי פעולת הרשויות הציבוריות. כן, בעת שמדובר בבקשה לקבל מידע, המשרתת את התכלית המרכזית של החוק חשיפת דרכי פעולת הרשויות הציבוריות, ראוי להקנות לחופש המידע מעמד של בכורה, כדי שתושג המטרה של שקיפות פעולת הממישל, שהיא ביסוד המשטר הדמוקרטי. מעמד בכורה זה יכול שיינטל על ידי הזכות לפרטיות, מקום שהבקשה לקבל מידע ציבורי לא תשרת את תכלית החוק, אלא תשרת בעיקרה אינטרס פרטי מובהק של המבקש לקבל מידע אודות אחר. במקרה כזה תיפול ההכרעה בהתחשב במכלול רחב של נסיבות, ובהן עוצמת הפגיעה בפרט כתוצאה מן הגילוי". בענינינו, בקשתו של העותר, אינה נופלת בגדר תכליתו של החוק ונועדה למטרה אחרת. לפיכך, במבחן זה אין העותר עומד. 8. מסכימה אני לטענת העותר, כי הרשות הציבורית המבקשת להגביל את היקפה של הזכות למידע להסתמך על פטור, מוטל עליה נטל ההוכחה לשכנע בקיומו של טעם המצדיק שלא לקיים את זכות חופש המידע. במקרה דנן, עמדו המשיבים בנטל זה, כאשר במכתב דחיית הבקשה נימקו את סירובם למסור המידע לעותר בכך שפעולה זו נוגדת את סעיף 9 (א)(3) לחוק חופש המידע וסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. העותר לא צלח לסתור זאת. העתירה - נדחית. העותר ישלם למשיבים ביחד ולחוד הוצאות העתירה ושכר טירחת עו"ד בסכום של 7,000 ₪ . סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טען בינייםחופש המידע