עורך דין השכרת דירה   1. התובעת משיגה על החלטת הנתבע מיום 20.12.99 לפיה אושרה זכאותה לתשלום גמלת הכנסה מחודש 12/99, ובניכוי חוב שנוצר עקב עדכון הכנסות משכר דירה למשך שנה. לטענת העותרת השכירה את הדירה בה היא חיה עם שתי בנותיה למשך שנה עקב חובות שצברה והליכי הוצאה לפועל שהתנהלו נגדה, ושכר הדירה שקבלה שימש להחזר חובות שצברה.   2. בכתב ההגנה נטען: א. לתובעת נוצר חוב בשל העובדה שהיו לה הכנסות משכר דירה עליהם לא דיווחה לנתבע. ב. על פי סעיף 7 (ב) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן- החוק) סכום הגמלה לה היתה התובעת זכאית היה נמוך מזה שקבלה בפועל בתקופה מאפריל 1998 ועד אפריל 1999, המועד בה הושכרה דירתה. ג. התובעת קבלה שכר דירה בשיעור של 450$ ארה"ב לחודש כך שסכום החוב במצטבר הגיע לסך של 19,596 ש"ח. ד. בתביעתה של התובעת לנתבע הצהירה כי אין בבעלותה דירה. רק בעקבות דרישת הנתבע, הודיעה התובעת ביום 23.11.99 כי בבעלותה דירה המושכרת על ידה.   3. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התבועת ושל מר ליאוניד גלידר, אביה של התובעת.     4. העובדות המוסכמות הן: א. התובעת מקבלת גמלת הכנסה כאם חד הורית לשני ילדים. ב. הגמלה נשללה רטרואקטיבית לתקופה 4/98 עד 4/99 לאחר שהתברר שבתקופה זו גרה התובעת אצל אימה והשכירה את דירתה שלה, ולא דיווחה על כך לנתבע. ג. הנתבע מקזז מהגמלה השוטפת של התובעת את חוב הגמלה ששולם לה בשיעור 10% לחודש.   5. הצדדים חלוקים בשאלה האם דמי השכירות שהופקו הם בגדר הכנסה על פי החוק, האם יש לזקוף את דמי השכירות כנגד חוב המשכנתא שרבץ על הדירה, ובדבר זכאות התובעת לגמלה לתקופה בה נשללה וזכאות הנתבע לקזז החוב מהגמלה השוטפת.   6. בתצהירה מסרה התובעת כי בתקופה בה הושכרה דירתה גרה עם בנותיה בדירת הוריה, ושכר הדירה שנתקבל מהשכרת דירתה שולם ישירות לבנק בגין חוב משכנתא שהצטבר בסך 19,000 ש”ח. כן מסרה כי בתקופה הנ"ל לא עבדה ולא היתה לה כל הכנסה אחרת. אביה של התובעת מסר גרסה זהה בתצהירו. עם זאת, בהצהרה לפקיד התביעות (נ/2) מסרה התובעת כי היא גרה עם אמה עקב לידת בתה ביום 1.3.98 והסבירה "כי קשה לי עם הילדים". בתביעה להבטחת הכנסה מיום 10.3.98 (נ/1), בטופס מעקב על זכאות גמלה להבטחת הכנסה מיום 22.2.99 (נ/3) ובתביעה להבטחת הכנסה מיום 2.5.99 (נ/4) הצהירה התובעת כי היא גרה אצל אמה ואין בבעלותה דירה נוספת. רק במכתב לנתבע מיום 23.11.99 (נ/6) מסרה התובעת כי היא מתגוררת בדירה בבעלותה והודיעה דבר השכרתה ונסיבות ההשכרה, וזאת בעקבות פניית הנתבע מיום 14.11.99 (נ/9). בחקירתה הנגדית לא הציגה התובעת הסבר סביר או מניח את הדעת להצהרות הכוזבות שמסרה.     7. לטענת ב"כ התובעת, על פי סעיף 17 (11) לתקנות הבטחת הכנסה תשמ"ב - 1982 (להלן- התקנות), ונוכח העובדה ששכר הדירה מהווה 17% מהשכר הממוצע במשק אין לראות בהשכרת הדירה "נכס המשמש לשם השתכרות או רווח". זאת בנסיבות העניין, כאשר לא היו לתובעת חסכונות, התובעת קבלה מתנה מהוריה סכום שכ"הד שהיתה אמורה לשלם להם ועל דירת התובעת רבץ חוב משכנתא. באשר להצהרות התובעת בפני הנתבע לפיהן אין בבעלותה דירה, טען ב"כ כי טופס התביעה נ/4 אינו חתום ע"י התובעת, טופס התביעה נ/1 מולא בדפוס ע"י הנתבע מראש וניתן לתובעת לחתימה מבלי שהוסבר לה האמור בו, והתובעת, לאחר שחזרה לדירתה הודיעה על כך לנתבע (נ/5, נ/6). מנגד טוען הנתבע כי התובעת הסתירה ביודעין עובדת היותה בעלים של דירה כעולה באופן עקבי מכל הצהרותיה ולא הציגה כל הסבר לכך בחקירתה בבית הדין. עוד נטען כי התובעת אינה עומדת בתנאים המנויים בתקנה 17(11) לתקנות שכן לא שכרה דירה למגוריה בעת שהשכירה דירתה (שהרי לא נערך חוזה שכירות ולא שילמה שכ"ד להוריה) והכנסתה משכ"ד עולה על שכ"ד ששילמה (0 ש”ח). נוכח האמור בתקנה הנ"ל אין חשיבות לטענת התובעת באשר לתשלומי משכנתא וחובת אחרים, ואפילו קבלה התובעת, כטענתה, "מתנה" מהוריה בצורת מגורים חינם הרי שיש לראותה כהכנסה. על פי תקנה 7(11), וסעיפים 7(ב) ו- 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה יש לחשב את הגמלה המגיעה לתובעת לתקופה 4/98 עד 4/99 לפי ההפרש בין הסכום הקובע באותה עת לבין הכנסותיה משכ"ד ואין כל פגם בהחלטת הנתבע לקזז הסכום הנ"ל מגמלתה, לאחר שנודע לו בדיעבד קיומה של הכנסה.   8. נבחן את הוראות החוק הרלוונטיות: סעיף 9 (א) לחוק קובע: "הכנסה"- הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". ובסעיף 9 (ג) נקבע: "לעניין סעיף זה "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל". סעיף 7 (ב) לחוק קובע: "זכאי שהכנסתו, המחושבת לפי סעיפים 9 עד 11, אינה נמוכה מהסכום הקובע החל לגביו - לא תשולם לו גמלה. זכאי שהכנסתו כאמור נמוכה מהסכום הקובע החל לגביו, תשלום לו גמלה לפי סעיפים 5 או 6 לפי העניין, אשר סכומה לא יעלה על ההפרש שבין הכנסתו לבין הסכום הקובע".   תקנה 17 (11) לתקנות קובעת: "תשלומים שאינם נחשבים כהכנסה (11) הכנסה מדמי שכירות שאדם מקבל בעד השכרת דירתו ששימשה למגוריו, ובלבד שהוא שוכר דירה אחרת למגוריו בסכום שאינו עולה על דמי השכירות שהוא משלם בעד הדירה ששכר".   מלשון התקנה עולה כי על מנת שהכנסה מדמי שכירות לא תחשב כהכנסה לצורך תשלום גמלה, צריכים להתקיים 2 תנאים: האחד- שכירת דירה חלופית לדירת המגורים, והשני- גובה דמי השכירות המופקים מדירת המגורים אינו עולה על תשלום דמי השכירות, משמע שהמשכיר דירתו שוכר דירה חלופית אינו עושה כן למטרת רווח. בהעדר רווח- אין הכנסה. בענייננו, כעולה מעדות התובעת ואביה, התובעת לא שכרה דירה אלא התגוררה בחסות הוריה, ללא כל תשלום, ולפיכך הפיקה את מלוא הרווח מדמי השכירות שנשתלמו לה בגין השכרת דירתה שלה. נשאלת השאלה, האם משום כך שהרווח המופק שימש להחזר חובות משכנתא על דירת המגורים, אין לראות בו רווח או הכנסה.   בפסיקה לא נדונה תקנה 17 (11) לעיל, אולם ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה ניתן להקיש לענייננו.   בפרשה אחת שנדונה בפסיקה, דובר בתשלומים שאדם קיבל כ"פנסיה גרמנית", הוא סכום המהווה הכנסה לצורך החוק, ובית הדין הארצי קבע כי: "אין נפקא מינה אם הסכום שהתקבל שימש להחזרת הלוואה שנלקחה לרכישת אותה פנסיה; את הסכום יש לזקוף לתקופה שבעדה שולם" (דב"ע מח/109-4 ליבוביץ דוד נ' המוסד פד"ע יט' 513). ובהשאלה לענייננו- אין נפקא מינא אם הרווח שהפיקה התובעת מהשכרת דירתה השתלם על מנת להחזיר את חוב המשכנתא על הדירה. טענת התובעת לפיה צברה חוב בגין החזר משכנתא אינה נתמכת בראיות. התובעת אמנם הציגה לתיק שיעור ההלוואות שנטלה לשם רכישת הדירה, ואולם מבקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל (שצורפה לכתב התביעה) עולה כי החוב בגינו נפתח התיק היה שייך לחברה בשם "ק.ו. אלפא בע"מ" ולא לבנק ירושלים או לחברת "הון" אשר להם נשתלמה המשכנתא. לאור ההצהרות הכוזבות שמסרה התובעת לנתבע בדבר העדר כל נכס בבעלותה, לא ניתן לסמוך על האמור בתצהירים כראיה לכך שדמי השכירות אכן שולמו בגין החזר המשכתנא, ומכל מקום אין בעובדה שהתקבולים משכר הדירה הועברו לכיסוי חוב המשכנתא, אם אכן היה כך, כדי לסייע בידי התובעת בענייננו.   באשר לסעיף 9(א) לחוק נקבע בפסיקה כי: "מטרתו של חוק הבטחת הכנסה היא לאפשר סיפוק צרכיו המינימליים, של מי שאין לו הכנסה מתאימה. אין החוק מיועד לכאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו, או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו" (דב"ע נב/111-4 המוסד נ' מוחמד אל חג'וג'י פד"ע כד' 507).   התובעת נקלעה לחובות והשתמשה בנכס שלה להפקת רווח לשם כיסוי חובותיה. בכך כמובן, אין כל פסול, אולם בעצם יכולתה להפיק רווח מהנכס שברשותה (בניגוד למצב בו לא היה לתובעת מקום חלופי להתגורר בו), אינה מתיישבת עם מטרתו של החוק.     9. לאור האמור, בדין פעל הנתבע כאשר זקף בחישוב הזכאות לגימלה את הכנסת התובעת משכר דירה.   10. התביעה נדחית.   11. אין צו להוצאות.    הבטחת הכנסהמקרקעיןשכירותחובדמי שכירות