ערעור על פסק דין חלקי שניתן ביום 18.1.2001 על ידי בית המשפט לעניני משפחה בירושלים (כבוד השופט פ. מרכוס), בתמ"ש 5760/98, המצהיר על חלוקת רכוש בין הצדדים.   1. המערער והמשיבה הינם בעל ואשה שנישאו בשנת 1977, מנישואין אלו נולדו להם שלוש בנות, שכיום כולן בגירות. המערער נפצע במלחמת יום כיפור והוכר כנכה צה"ל, בעל נכות צמיתה של 92%, (אחוזי הנכות היו נמוכים יותר ועלו במהלך השנים וכיום הם עומדים על 100%), ככזה זכאי המערער לתגמולים ממשרד הביטחון. בני הזוג נמצאים בהליכי גירושין החל משנת 1998. במסגרת אותם הליכים הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לעניני משפחה למתן פסק דין הצהרתי אשר יורה על רישום מחצית הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג במבשרת ציון ברח' האלה 44 הידוע גם כגוש 30329 חלקה 5 (להלן - הבית או דירת המגורים) על שם המשיבה. עוד ביקשה המשיבה כי ינתן פסק דין הצהרתי לגבי כל הכספים והזכויות הכספיות בבנקים, ואשר רשומים בנפרד על שם המשיבה או על שם המערער, וכן לגבי כל תכולת הבית מטלטלין ורכוש אחר, אשר לפיו מדובר ברכוש משותף של המשיבה והמערער בחלקים שווים.   בפסק דינו הורה בית המשפט על רישום דירת המגורים על שם המערער והמשיבה בחלקים שווים. עוד קבע בית המשפט כי כל הכספים המוחזקים על שם שני הצדדים ואלו שהיו רשומים ע"ש כל אחד בנפרד עד יום 15.3.98 יחולקו בחלקים שווים עם פקיעת הנישואין, כמו כן קבע בית המשפט כי כספי הפנסיה של שני בני הזוג יאוזנו ובלבד שכספי הפנסיה של המערער לצורך האיזון יהיו בשיעור של 66% מהסכום המשולם בפועל. בענין זכויות הפנסיה קבע בית המשפט כי הדיון בנושא ימשך לאחר שיגישו הצדדים השלמות לטיעוניהם.   2. טענות המערער בערעורו נוגעות לארבעה נושאים עיקריים:                      א.         הבעלות בדירת המגורים.                       ב.         הבעלות על כספים וחסכונות של הצדדים, הכוללים בתוכם גם את קצבאות הנכות ששולמו למערער במהלך השנים.                       ג.          מעמד הפטור ממס הכנסה הניתן למערער עקב נכותו.                       ד.         זכויות הפנסיה. כמו כן, מלין המערער על שיעור ההוצאות שנפסק לחובתו.   3. בני הזוג נישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973. (להלן - החוק), ולפיכך הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק חל עליהם. כידוע, תנאי לתחולתו של ההסדר הוא פקיעת נישואין, ואילו נישואי בני הזוג טרם פקעו. עם זאת, בני הזוג מצויים מזה זמן מה בהליכי גירושין, וקיים בעניינם פסק דין של בית הדין הרבני המורה להם להתגרש. לפיכך, ונוכח האמור בענין ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 592 (להלן - יעקובי קנובלר) רשאי היה בית המשפט בעניין זה להצהיר על חלוקת הרכוש. (ור' בעניין זה גם את פסק דינו של השופט ע. קמא בת"א 1595/96 (י-ם) מונטיליו נ' מונטיליו, דינים מחוזי, כרך לב(2) 680, בפסקה 17לפיו ניתן להצהיר על שיתוף בנכסים כבר במהלך חיי הנישואין, וזאת מכוח סעיף 11 לחוק) אדון עתה בטענות המערער בפירוט:  דירת המגורים 4. דירת המגורים רשומה על שם המערער בלבד. המערער טוען כי דירה זו מומנה כולה באמצעות רכושו מלפני הנישואין ומזכויותיו כנכה צה"ל. לפיכך, קורא המערער לשנות את קביעתו של בית המשפט קמא לפיה תרשם הדירה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. אין מחלוקת כי קודם לנישואין היתה רשומה בבעלות המערער דירה בת 2 חדרים ברמת אשכול בירושלים. בני הזוג התגוררו בדירה זו לאחר נישואיהם במשך מספר חודשים ולאחר מכן נמכרה דירה זו ונרכשה תחתיה דירה בת 4 חדרים במעלות דפנה בירושלים. על הסכם הרכישה מיום 6.5.77 חתומים שני בני הזוג. בשנת 1979 נמכרה הדירה במעלות דפנה, ונרכש המגרש במבשרת ציון עליו נבנה הבית נשוא עניננו. המערער טוען כי הדירה במעלות דפנה מומנה ממכירת הדירה ברמת אשכול ומחסכונותיו שלו. לעומתו טוענת המשיבה כי חלק מהמימון לדירה במעלות דפנה הגיע מאביה. בין כך ובין אחרת, יש ללמוד על כוונת שיתוף בדירה מן העובדה כי הן בחוזה רכישת הדירה במעלות דפנה והן בחוזה המכירה, הופיעה המשיבה כבעלת זכויות חכירה בדירה. מכאן ניתן ללמוד למצער על כוונתו של המערער להעניק למשיבה את מחצית הזכויות בדירה במתנה. כיוון שזכויות הצדדים לא היו רשומות במרשם המקרקעין, המדובר למעשה בזכויות אובליגטוריות, ועל כן המתנה אינה טעונה רישום. בכל מקרה, פרשנות הדין הכללי, ובמקרה שלפנינו דין המתנה, צריכה להעשות בצורה מרחיבה, כאשר עוסקים במטריה של יחסים בין בני זוג, זאת כדי שפרשנות הדין הכללי תתיישב עם מגמת השיתוף. (ר' יעקובי קנובלר לעיל, בעמ' 621, וכן ר' פ. שיפמן "ואף על פי כן - שיתוף נכסים" משפטים כו (תשנ"ו), בעמ' 405).   לאור זאת, אין לקבל את טענת המערער כי דירת המגורים במבשרת נרכשה רק במימון רכושו הוא. אין מחלוקת כי מכירת דירת מעלות דפנה שימשה לצורך מימון הבית במבשרת. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של השופט קמא, שהתבססה על חוות דעת שמאי מטעם המשיבה, לפיה התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה במעלות דפנה כיסתה את ההוצאה הכוללת לרכישת המגרש ובניית מבנה המגורים של בני הזוג. 5. המערער טוען כי עקב נכותו ולצורך רכישת הבית במבשרת קיבל ממשרד הביטחון הטבות כספיות, המהוות חלק מערך הבית, ואשר אין מקום להכניסן לגדר איזון המשאבים, בהיותן הטבות אישיות של המערער. מוסיף המערער וטוען כי הטבות אלו הן חד פעמיות ולא ינתנו לו שוב לצורך רכישת דירה. אכן, המערער קיבל, עקב נכותו, הטבה בדמות פטור ממכרז לרכישת המגרש במבשרת. אין ספק כי לפטור זה משמעות כספית מסוימת. עם זאת, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הטבה זו אינה נכללת בגדר איזון המשאבים. המחוקק קבע בסעיף 5 לחוק כי:"(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן - פקיעת הנישואין) שכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט - (1)    נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2)    גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות ..."   המחוקק ביקש להרחיב בסעיף זה את הקף הנכסים הכלולים באיזון המשאבים. לעומת החוק המקורי אשר הוציא מכלל איזון המשאבים את כל הזכויות שאינן ניתנות להעברה, בא התיקון משנת 1990 והוציא מתוך האיזון רק גמלאות המשתלמות מן הביטוח הלאומי וכן גמלאות או פיצוי המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות. כאמור, מגמת המחוקק היא מגמה של הרחבה בהקף הנכסים הניתנים לאיזון. (ר' א. רוזן צבי "דיני משפחה וירושה" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א, בעמ' 205, להלן - רוזן צבי, תשנ"א). לפיכך, יש לפרש את הסייגים הקבועים בסעיף 5(א) באופן מצמצם. ההטבה שניתנה במקרה זה למערער עקב נכותו ולצורך רכישת הבית, דהינו הפטור מן המכרז, אינה יכולה להיחשב גמלה או פיצוי המשתלמים עקב נזק גוף. המדובר בהטבה, שיש לה ערך כלכלי מסויים, אך אין מדובר בגמלה או פיצוי במשמעותם לפי החוק. (והשווה תמש 14702/97 פלונית נ' אלמוני, דינים משפחה, כרך א' 670, וכן תמש 6852/97 פלונית נ' אלמוני, דינים משפחה, כרך א, 176). עוד ראוי לזכור כי ההטבה הכלכלית לא היה בה בלבד כדי לממן את מלוא התשלום עבור הבית במבשרת, תשלום זה מומן בין השאר באמצעות מכירת דירת מעלות דפנה, אשר הזכויות בה היו בבעלות משותפת. (והשווה לפסק דינו של הנשיא ו.זילר בתא 493/95 (י-ם) צונה נ' צונה, לא פורסם, שם נרכשה דירת המגורים הן באמצעות תגמולי המל"ל והן באמצעות מאמץ משותף של בני הזוג).   6. ראוי לזכור, כי מדובר בדירת המגורים היחידה של בני הזוג, אשר שימשה אותם ואת בנותיהם קרוב ל- 20 שנה. התיחסות פסיקת בתי המשפט לדירת המגורים בכל הקשור ליחסי הממון בין בני זוג היא התיחסות מיוחדת. בכל הנוגע לחזקת השיתוף בדירת מגורים די בחיים תחת קורת גג אחת ואין צורך בהוכחת חיי הרמוניה, לצורך קיומה של חזקה כאמור. (א. רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, תש"ן - 1990, בעמ' 154). אמנם חזקת השיתוף לא חלה באופן ישיר על זוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם, עם זאת עדיין ניתן להוכיח כוונת שיתוף מיוחדת בנכס פלוני על יסוד הדין הכללי, וכוונת זו תתפרש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף. כוונת השיתוף נלמדת מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני הזוג המצביעות על חיי שיתוף (ר' שיפמן לעיל בעמ' 406). בית משפט קמא פרט בהרחבה את האינדיקציות לכוונת השיתוף שכללו בין השאר חיים משותפים תקינים, תרומת האשה לפרנסת המשפחה לאחר שהבנות גדלו, העובדה כי המשיבה הכניסה לקופה המשותפת כספי ירושה שקיבלה בסך של כ - 50,000 דולר וכן העובדה כי המערער ציווה את כל רכושו למשיבה בצוואתו משנת 1997. אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא המעוגנות בראיות. אכן, הדירה נרשמה על שם המערער בלבד (בהקשר זה טוענת המשיבה כי ידעה על כך רק שנים מאוחר יותר), ואולם המשיבה נתנה למערער יפוי כוח כללי בשנת 1979, שגם ממנו ניתן ללמוד על יחסי שליחות ונאמנות שנוצרו בין בני הזוג. לפיכך, אין בעובדה כי המערער לבדו נרשם כבעלים על הבית במבשרת כדי לסתור את זכותה של המשיבה על דירת המגורים. זכות זו מבוססת, כאמור, על יחסי שליחות ונאמנות ונלמדת בין השאר מכוונת השיתוף בין הצדדים. לאור האמור יש לדחות את טענת המערער בעניין דירת המגורים.   תגמולי קצבת הנכות והחסכונות 7. המערער טוען כי בסיס החסכונות שהצטברו הוא קצבאות הנכות ששולמו לו ע"י משרד הביטחון במהלך השנים. על פי הטענה קצבת נכות שונה מהכנסה רגילה של בן זוג ומטרתה פיצוי כספי למערער בגין נכותו, היא אינה נכנסת לקופה המשותפת, וזאת נוכח סעיף 5(א)(2) לחוק. לטענת המערער בעובדה כי כספי קצבת הנכות הוכנסו לחשבונות המשותפים של בני הזוג אין כדי לשנות. קצבאות הנכות הינן אישיות ובלתי ניתנות להעברה, זאת נוכח קביעות מפורשות בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), [נוסח משולב] התשי"ט - 1959. אין מחלוקת כי כספי הקצבאות הועברו יחד עם ההכנסות שוטפות של המערער והמשיבה לחשבונות משותפים. אין גם מחלוקת כי עם פרוץ הסכסוך בין בני הזוג הורה המערער על העברת הקצבאות לחשבון נפרד על שמו. השאלה מה דין הקצבאות שהועברו במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, והאם כספים אלו נכללים במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג. אין ספק כי קצבת הנכות המשתלמת למערער מהווה גמלה לפי סעיף 5(א)(2) ולכן ככלל אין היא נכנסת למסגרת איזון המשאבים בין בני זוג. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי במקרה שלפנינו, גילה המערער דעתו במפורש כי כוונתו לשתף את המשיבה בכספי קצבאות הנכות, וזאת על ידי הכנסת אותן קצבאות לחשבונות משותפים של בני הזוג. הלכה היא כי כאשר בן זוג מפקיד סכום כסף בחשבון בנק משותף, חזקה שהוא מתכוון ליצירת שותפות. (ע"א 655/89 מטלון נ' כץ, פ"ד מה(3) 845).   8. גם כאשר מדובר בנכסים שניתנו בירושה או במתנה לאחד מבני הזוג, עליהם לא חלה חזקת השיתוף, ובן הזוג לא שמר נכס זה בנפרד אלא "עירב" אותו נכס עם כלל נכסי הקופה המשותפת, יהיה בכך כדי ללמד על כוונת שיתוף גם לגבי נכס זה. (ר' רע"א 964/92 אורון נ' אורון , פ"ד מז(3) 758) המסקנה העולה היא כי גם לגבי נכסים אשר הדין קובע במפורש שאינם מהווים חלק מן הנכסים המשותפים, אם בן הזוג מחליט להטמיע את נכסיו אלה עם כלל נכסי הקופה המשותפת, יהפכו אותם נכסים למשותפים. עניין דומה לעניננו, ואף עם בני זוג בעלי שם זהה, נידון בפרשת תא 258/94 (ב"ש) שגב נ' שגב דינים מחוזי, כרך לב (3) 209. באותו עניין נידון פירוק שיתוף בין בני זוג שנישאו בשנת 1971. כבוד השופט אזולאי דן בשאלה מה דין פיצויים שהוענקו לאשה בעקבות פגיעה בתאונת דרכים, ביחס לנכסי בני הזוג. מצאתי לנכון להביא מדבריו באותו עניין: "לדעתי גם ביחס לפיצויים בגין נזקי גוף, יש לבחון כל מקרה לגופו ולאמץ את חזקת השיתוף בנכסים או לדחות אותה במלואה או בחלקה על פי הרציונאל של חזקת השיתוף, בהתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה. ככלל ניתן לאמץ את הגישה הכללית של איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ואין הגיון שבן זוג שקיבל פיצוי בגין נזקי גוף עקב כאב וסבל על מנת לשקם את עצמו בעקבות הגבלות פיזיות שנגרמו לו, ייוותר לאחר פקיעת הנישואין או לאחר פירוק השיתוף בנכסים עם נכות מלאה ומחצית בלבד מהפיצויים שנועדו לסייע לו להתמודד עם מגבלותיו הגופניות. גם מבחינת המאמץ המשותף - לא ניתן לומר על פיצויים כאלה שהם הושגו במאמץ משותף. מאידך גיסא, יש מקום להתחשב בעיתוי בו התקבלו הפיצויים בהשוואה לעיתוי בו מבקש אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנכסים, וכן את טיב הפיצויים שהתקבלו, באיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות שהוצאו, או נזקים שנגרמו, החל ממועד התאונה ועד למועד פירוק השיתוף, ובאיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות או נזקים המתייחסים לתקופה שלאחר פירוק השיתוף. סביר להניח שכל עוד קיימת הרמוניה בין בני הזוג, הם משתמשים בכספים שנתקבלו מפיצויים בגין נזקי גוף לכיסוי הוצאות רפואיות ואחרות בגין הפגיעה, להשלמת ההכנסות שנפגעו עקב אובדן ההשתכרות שבגינו שולמו הפיצויים וגם לצורכי מחייה שוטפים, תוך התחשבות בצרכי העתיד ובמטרת הפיצויים, היינו לאפשר לנפגע להשקיע את כספי הפיצויים ולהשתמש בהם לאורך הימים בהם הוא עשוי להזדקק להם עקב מגבלותיו הגופניות. כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים - באם היתה כוונתם לכלול את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף" (פסקה 11 לפסק הדין) מסקנת בית המשפט באותו עניין היתה כי בכל הקשור לשאלת הכללתם של פיצויים או גמלאות הניתנים לבן הזוג עקב נזק גוף במסגרת חזקת השיתוף, יש מקום לבחון נסיבות כל מקרה לגופו. בין השאר יש לשקול את מצבו של בן הזוג מקבל הגמלה והאפשרות לסייע לו בשיקומו הגופני. מאידך יש לבחון את עיתוי קבלת הגמלה ביחס למועד פירוק השיתוף, את השימוש שנעשה בפועל בכספי הגמלה ובכוונת הצדדים. באותו עניין קבע בית המשפט כי יש להחיל את חזקת השיתוף גם בכל הנוגע לפיצויים אלו. אכן פסק הדין התייחס לבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף ולא חוק יחסי ממון, עם זאת, אין לדעתי מקום לשינוי המסקנה, גם כאשר מדובר בבני זוג שחל לגביהם הסדר איזון משאבים לפי החוק. 9. אכן, ככלל כספי גמלאות עקב נזקי גוף יהיו "חסינים" מפני איזון בהסדר המשאבים, אולם, במקרים חריגים, כאשר יוכח כי היתה כוונת שיתוף, היה ערוב והטמעה כללית של כספי בני הזוג וכי הכספים שימשו בין השאר גם לצרכי המחייה הרגילים, יהיה בכך כדי להצדיק הכללתם של אותם כספים במסגרת איזון המשאבים. אין באמור בע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287, כדי לפגוע במסקנתי זו. באותו עניין הזכויות בחנותה של האשה היו רשומות על שמה בלבד, זכויות אלו מומנו מכספי פיצויים עקב מותה של אמה בפעולות איבה וכן באמצעות הלוואה מאחותה. החנות עצמה היתה מעין אנדרטה לאימה המנוחה, ולפיכך הגיע בית המשפט באותו ענין למסקנה כי מדובר ברכוש שאינו חלק מחזקת השיתוף. גם בפסק דינו של השופט רובינשטיין בענין תא 88/95 (י-ם) חזן נ' חזן, תק-מח 97(1) 76, אין כדי לשנות ממסקנתי. אמנם באותו עניין קבע בית המשפט כי תגמולי נכות מצה"ל אינם נכללים באיזון המשאבים, ואולם בית המשפט ציין במפורש כי אינו קובע מסמרות אם התוצאה היתה זהה אילו התגמול היה מקור משמעותי יותר בפרנסתה של המשפחה כולה. אף כבוד השופט גרניט מבית המשפט לעניני משפחה בפסק דינו בעניין תמ"ש (תא) 65441/98 ו.ט. נ' א.ט., לא פורסם, אינו סותר מסקנתי זו. נהפוך הוא בית המשפט באותו ענין מסתמך על קביעתו של השופט אזולאי בענין שגב הנ"ל, ומייחס לצדדים, באותו עניין, כוונה כי כספי הביטוח הלאומי שהוענקו לבעל ישמשו אותם כל עוד הם חיים יחד, אך לא עם פקיעת הנישואין. באותו מקרה היה מדובר בסכום חד פעמי שקיבל הבעל, ואשר את חלקו העביר לחשבון נפרד עם ההתדרדרות בנישואין.   10. בעניננו, הופקדו כספי הקצבאות במשך שנים לחשבונות המשותפים של בני הזוג. בהפקדות אלו ניתן לראות מתנה אשר לא ניתן לחזור ממנה רק מחמת פקיעת הנישואין. (ר' ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, כן ר' א.מ. ראבלו חוק המתנה, תשכ"ח - 1968, תשנ"ז, בעמ' 158, ור' גם רוזן צבי, תשנ"א, לעיל בעמ' 210). הפקדת הכספים הופסקה רק עם התערערות היחסים בין בני הזוג, ואכן יש בהפסקתה כדי ללמד על סיום השיתוף ביניהם בעניין זה. כספים אלו נטמעו יחד עם הכנסות בני הזוג, והוצאו לצרכים שונים, בין השאר לצרכי מחייה. יצויין עוד כי גם המשיבה הפקידה לחשבונות המשותפים סכומים שקיבלה בירושה, ואשר על פי דין אינם נכללים במסגרת איזון המשאבים. בכך ביטאה אף היא את כוונתה לשיתוף עם המערער. כוונת השיתוף בין בני הזוג בכל הקשור לכספי קצבת הנכות יכולה להיות מובנת, שהרי נכותו של בן הזוג משפיעה על חיי המשפחה בכללותם, ויש לשער כי בת הזוג מתגייסת לעזרת בן זוגה הנכה. (והשווה תמש 14702/97 הנ"ל) עם זאת, כפי שציינתי אין מסקנת השיתוף בכל הנוגע לקצבאות נכות מחוייבת בכל מקרה ומקרה, והיא נלמדת מנסיבות שונות ובעיקר מכוונת הצדדים. בעניננו הוכח כי המערער ראה בקצבאות הנכות נכס משותף של בני הזוג, ועל כן ניתן לייחס לו כוונה להקנות למשיבה מתנה בעניין זה. כפי שציינתי בהקשר קודם, דיני המתנה, כמו גם הדין הכללי, צריכים להתפרש בגמישות, באופן אשר יביא בחשבון את מערכת היחסים המיוחדת בין בני זוג. לפיכך, עצם הפקדת הכספים לחשבונות המשותפים מצביעה על בעלות משותפת בכספים שבחשבון, וזאת להבדיל מסוגי חשבונות משותפים אחרים, שלא בין בני זוג, שבהם אין הכרח לראות בהפקדה כשלעצמה הקניית מתנה. (ר' ראבלו לעיל, בעמ' 250 ואילך)   לאור האמור, יש לדחות גם את טענת המערער בעניין זה.   הזיכוי ממס הכנסה 11. בעניין זה טוען המערער כי הפטור שקיבל ממס הכנסה עקב נכותו בגובה מחצית השכר, מהווה הטבה אישית, שאינה ראויה להיכלל במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג. גם טענה זו ראויה להידחות. כפי שציינתי לעיל, בהקשר של ההטבה לצורך דירת מגורים, המחוקק הגביל את סוגי הנכסים שאינם נכללים במסגרת איזון המשאבים לגמלה או פיצוי בגין נזק גוף. גם אם ניתן לראות בזיכוי ממס הכנסה הטבה כלכלית, הרי שהיא אינה גמלה או פיצוי ולפיכך, אין היא נכללת במסגרת החריג לאיזון המשאבים. בכל מקרה, אין אני מוצאת מקום להבחין בין הכנסת המערער, אשר אין מחלוקת כי היא נכנסת לגדר איזון המשאבים ובין הפטור שניתן לו במסגרת אותו הכנסה. לפיכך גם כאן ראויות טענות המערער להידחות.   12. אשר לטענה בענין זכויות הפנסיה. ככלל, זכויות אלו נכללות במסגרת איזון המשאבים. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו החלקי כי רק בסיכומי צרף המערער אסמכתאות לטענתו, לפיה חלק מהכספים אינם בני איזון כיוון שנצברו לפני הנישואין. לפיכך, נדחה הדיון בעניין עד להגשת טיעונים בכתב ומסמכים בעניין. אי לכך, אין אני מוצאת מקום לפסוק בנושא שלב זה.   13. לא מצאתי לנכון להתערב בשאלת ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא. ההוצאות נפסקו בהתייחס למהות התביעה והיקפה.   14. לאור האמור לעיל הערעור נדחה.   המערער ישלם הוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5000 ש"ח ומע"מ.   ניתן היום ז' בניסן, תשס"ב (20 במרץ 2002),בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.     מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת    חלוקת רכושערעור