קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה בכניסה למועדון עקב מראה מזרחי: בפני תביעה לפיצויים בטענה להפרת הוראות חוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "החוק"). העובדות התובע הינו אזרח ישראל, כבן 31 ונשוי. הנתבע הינו בעליו של מועדון המכונה "החתול והכלב", ברחוב קרליבך 23, תל אביב (להלן: "המועדון"). ביום 28.11.08 יצא התובע לבילוי בתל- אביב, בצוותא עם רעייתו, גב' הדס קליין כהן (להלן: "הדס") וארבעה חברים נוספים. תחילה צפו הששה במשחק כדורסל באצטדיון נוקיה בתל אביב, לאחר מכן בילו כשלש שעות בבר בשם "לנדן" ברחוב אבן גבירול בתל אביב ולאחר מכן, בסמוך לשעה 03:15 לפנות בקר, שמו פעמיהם למועדון. עת הגיעו התובע וחבריו לכניסה למועדון, עמדו אנשים נוספים בכניסה בהמתנה לאפשרות להיכנס אליו. את הכניסה למועדון חסמה מעין שרשרת ולצידה שומר סף. כאשר הגיעה הקבוצה עם התובע לשומר הסף בכניסה למועדון, שאל השומר את הדס למספר החברים בקבוצה, הדס השיבה כי הם מונים ששה והשומר אפשר את כניסתם. הדס ניצבה לצד השומר כשהיא מסמנת את זהות חבריה וכך נכנסו שלושה מהם. דא עקא, שכאשר הגיע התובע לכניסה, סירב השומר לאפשר את כניסתו. כאשר פנתה אליו הדס וציינה כי התובע הינו בעלה, השיב השומר שאם כך היא יכולה להישאר מחוץ למועדון יחד עימו. החבר השישי בקבוצה, מר שי מסיקה (להלן: "שי") כלל לא ניסה להיכנס במצב זה והקבוצה כולה, כולל אלו שכבר נכנסו, עזבה את המקום. טענות הצדדים לטענת התובע, הסירוב לאפשר את כניסתו למועדון נבע מהפליה פסולה. לשיטתו, "חזותו המזרחית" והיא לבדה עמדה לו לרועץ והיוותה את הסיבה היחידה למניעת כניסתו למועדון. התובע מדגיש כי לאשתו, הדס, "מראה אשכנזי" וכך גם יתר חבריו להם התאפשרה הכניסה באין מפריע כך שאין כל הסבר אחר למניעת כניסתו הוא. התובע מפנה לחזקות אשר קבועות בסעיף 6 לחוק וטוען כי הנתבע מנע את כניסתו לאחר בירור פרטים אודותיו ובשל מוצאו כפי שהוא משתקף בחזותו החיצונית. מצב שכזה בו מתקיימות החזקות מעביר את נטל ההוכחה לנתבע אולם הנתבע לא הוכיח אחרת ויש לקבוע כי הוכח שהנתבע נקט בהפליה פסולה. התובע מדגיש את ההשפלה אותה חש ועותר לחיוב הנתבע בסכום הפיצוי הנקוב בסעיף 5 (ב) לחוק, בסך של 60,590 ₪. הנתבע מצידו, איננו כופר בכך שאכן נמנעה מהתובע הכניסה למועדון ואף לא בכך שלא נמנעה הכניסה מחברים נוספים שהיו עם התובע. יחד עם זאת, טוען הנתבע כי אין לסירוב ולהפליה פסולה דבר וחצי דבר. לגרסת הנתבע, אחד מאנשי האבטחה במועדון הבחין בהתנהגות מחשידה של אחד או שניים מחברי הקבוצה עליהם נמנע התובע. אותו מאבטח התבונן בקבוצה מספר דקות וחשד כי מי מהם אף נושא כלי נשק. צירוף זה של שפת גוף וחשש לנשיאת נשק הביאו לכדי החלטה של המאבטח למנוע את כניסת התובע למועדון. הנתבע מכחיש מכל וכל את הניסיון לייחס לו מדיניות של הפליה פסולה כלשהי ומכחיש מכל וכל את הטענה לפיה הסירוב לאפשר את כניסת התובע נבע מהפליה פסולה. הראיות וההליך המשפטי הליך שמיעת הראיות בתיק היה קצר, בעיקר בהיעדר מחלוקות עובדתיות רבות בין הצדדים. מטעם התובע העידו שלושה מאלו שהיו עימו בעת האירוע. כל העדים מטעם התובע, כולל התובע, העידו כי טרם הגיעו למועדון בילו בבר אחר ושתו בו משקאות אלכוהוליים, אם כי כולם טענו ששתייה זו כללה כמות מועטה של אלכוהול. כל העדים אישרו כי איש מהם, זולת הדס, לא שוחח עם המאבטח בכניסה למועדון ולא ניסה כלל לשוחח עימו ולברר את הסיבה לכך שמסרבים להכניס את התובע. אף הדס, אשר שוחחה עם המאבטח, לא ניסתה לברר את הסיבה להחלטתו. עובדה נוספת שנטענה לראשונה בעדות הדס הייתה שגם במקרה קודם, כחודשיים לפני המקרה נשוא התביעה, נמנעה מהתובע הכניסה למועדון. מטעם הנתבע העיד מר מיכאל בלוסטוצקי (להלן: "מיכאל"), אחראי האבטחה של המועדון. מיכאל טען בתצהירו כי הנחיית הנתבע הינה לאפשר כניסת כל אדם זולת מי שנחשד במסוכנות. לגבי האירוע נשוא התביעה טען מיכאל כי הוא עצמו היה זה אשר סימן למאבטח בכניסה למנוע את כניסת התובע והדבר נבע מחשד שהתעורר בקרבו שכן נדמה היה לו שהתובע שיכור או מסומם או מחזיק משהו שיכול להיות כלי נשק. מיכאל אישר כי המאבטח אשר עמד בכניסה, מר ניסים חנניה, עדיין עובד במועדון. הנתבע עצמו אישר שלא נכח במקום בעת האירוע. מאידך, הנתבע אישר כי האירוע נקלט במצלמות האבטחה של המועדון, אולם סרטי ההקלטה לא נשמרו באותם ימים אלא כשבוע. עוד אישר הנתבע כי כמדיניות, לא מתנהל דו-שיח עם אלו שכניסתם למועדון נמנעת וזאת בכדי למנוע חיכוך. בתום שמיעת העדויות, ביום 28.10.10, סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה ולתובע ניתנה ארכה להגשת קובץ אסמכתאות. להשלמת התמונה יצוין כי מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד שלושה נתבעים נוספים בטענה שאף הם בעלי המועדון, אולם התביעה כנגדם נמחקה בהסכמה בהחלטה מיום 29.4.10. דיון בהוראות החוק ניתן ביטוי לניסיון המחוקק להתמודד תופעת ההפליה במקומות המיועדים לשירות הציבור. רבות נאמר, רבות נכתב, אודות מרכזיותו של עקרון השוויון בשיטת המשפט בישראל ואודות האיסור על הפליה בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי. עקרונות אלו באו לכדי ביטוי בחוק. עקרונות אלו מקובלים על הכל ועקרונות אלו מיושמים בפסיקת בתי המשפט כדבר של יום ביומו. לא העקרונות עומדים איפה להכרעה בתיק זה אלא יישומם והכרעה במחלוקת אחת ויחידה: סירוב הנתבע לאפשר את כניסת התובע למועדון, האם נבע מהפליה אסורה כטענת התובע שמא משיקולים לגיטימיים של שמירה על שלום הציבור כטענת הנתבע. סעיף 3(א) לחוק, אשר כותרתו "איסור הפליה", קובע: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות." לפי הוראה זו, סירוב ליתן שירות מחמת אי אילו מהעילות הנקובות בחוק, מהווה הפליה וזו, כפי שנקבע בסעיף 5 (א) לחוק, מהווה עוולה אזרחית. קשה היא הוכחתה של הפליה אסורה. אך סביר הוא להניח שאותו אדם כלפיו מוטחת הטענה לא יודה בנכונותה וימצא, אולי ימציא, הצדקה להתנהגותו וזו, לא הפלא ולא פלא, מבטאת אבחנה ברורה לעילא ולעילא. לא הפליה אסורה, חלילה וחס, אלא שיקולים ענייניים שדבר אין בהם מעילות ההפליה. עוד סביר להניח כי המסורב, המתלונן, איננו מצוי בסוד שיקוליו של הנילון ויתקשה לרדת לחקר אלו. סעיף 6 בחוק מתמודד עם הקושי בפניו עומד המתלונן וקובע חזקות כדלהלן: "הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה." אם כרגיל מוטל נטל השכנוע על המתלונן, בהיותו התובע, "המוציא מחברו", משמעותן של החזקות בעניין דנא הינן שדי לו לתובע להביא ראיות מספיקות להתקיימות חזקה מהחזקות כדי לעמוד בנטל השכנוע וכדי להעביר לנתבע את הנטל לסתור את החזקה ולהשמיט את הבסיס תחת הראיות שהובאו כנגדו. ששה יצאו לבילוי בערב סתיו של 28.11.08. כולם גם יחד צפו במשחק כדורסל, כולם גם יחד בילו מספר שעות לאחר מכן בבר בשם "לנדן" וכולם גם יחד הגיעו למועדון. עובדות אלו הובהרו על ידי התובע והעדים מטעמו ולמעשה לא נסתרו ולא נעשה ניסיון לסתור אותן על ידי הנתבע. ששה אם כן הגיעו לפתח המועדון. ארבעה מהם חלפו ביעף על פני שומר הסף כשהם זוכים לברכת הדרך לקראת כניסתם. כך נכנסו שלש הנשים בקבוצה, כולל רעיית התובע אשר נותרה לצד שומר הסף כדי לזהות את חברי הקבוצה אשר עימה. כך נכנס גם מר יאיר קספריוס, אשר הגיש תצהיר ונחקר בחקירה נגדית. ולמר קספריוס, אין מנוס מלציין, אין "חזות מזרחית". התובע היה החמישי בקבוצה והוא לבדו נתקל במחסום עת הגיע תורו להיכנס. גם התובע הגיש תצהיר ונחקר בחקירה נגדית. ולתובע, אויה לי שעלי לציין זאת, יש ויש "חזות מזרחית". הששי בקבוצה, מר שי מסיקה, לא ניסה כלל להיכנס למועדון שלכן להיותו חלק מהקבוצה אין נפקות לעניין דנא. הנה איפה, חמישה בקשו להיכנס למועדון ולאחד ויחיד, זה האחד והיחיד בקבוצה שהינו גם גבר וגם בעל "חזות מזרחית", לא ניתן להיכנס. הסבר לא ניתן לתובע. כל שאמר השומר אלו המילים "הוא לא" (סעיף 9 בתצהיר התובע). אפילו לא בגוף ראשון. אין ולא יכול להיות ספק בכך שהאיסור על הפליה כאמור בסעיף 3 (א) לחוק חל גם על הפליה בשל צבע עור. הפליה מחמת צבע עור מבטאת ייחוס של תכונות לחברי קבוצה - גזענות לשמה (ראה הכרעתו של כבוד השופט חגי ברנר, ת.א (ת"א) 22225/07 ירימי אבישי נ' ב.ת.א 5 החזקות בע"מ ואח' ). הסיטואציה אשר נתבררה בפני, מקימה איפה את החזקה הקבועה בסעיף 6 (2) בחוק - מניעת כניסה למועדון לנמנה עם קבוצה המאופיינת בעילה מעילות סעיף 3 לחוק בלא שהיה סירוב באותן נסיבות למי שאינם נמנים על אותה קבוצה. כך עבר הנטל לנתבע, שיבוא וייתן טעם להתנהגות אלו מטעמו שמנעו מהתובע את הכניסה למועדון. בשים לב לנטל שעל הנתבע, הנה אשר התברר: ראשית, הנתבע כלל איננו טוען בתצהירו כי אי אלו מהעובדות נשוא האירוע ידועות לו מידיעה אישית. כך מתברר שהנתבע עצמו לא נכח כלל באירוע נשוא התביעה ואין הוא יכול להעיד דבר אודות האירוע מידיעה אישית. אמירות הנתבע אודות המדיניות הנקוטה במועדון והתנגדותו העקרונית להפליה אינן מספיקות להתמודדות עם טענות התובע. שנית, התברר כי האיש אשר עמד בכניסה למועדון ובלם בגופו את כניסת התובע הינו אדם בשם ניסים חננאל. בדיוק כפי שנטען בתצהיר התובע (סעיף 7). הנתבע אישר שהינו מעסיקו של מר חננאל (עמ' 15, שורה 5 בפרוט') אך מר חננאל לא הגיש תצהיר, לא זומן לעדות, גרסתו לא נשמעה והסבר להיעדר עדותו - לא ניתן. כך נמנעה מבית המשפט עדות דווקא מאותו אדם שעמד בליבו של האירוע. שלישית, התברר כי האירוע כולה צולם במצלמות האבטחה של המועדון, אולם סרטי הצילום לא נשמרו באותם ימים אלא שבוע בלבד (עדות הנתבע בעמ' 15, שורה 14 בפרוט'). כך שוב נמנעה מבית המשפט האפשרות לצפות ללא כחל וסרק בהתרחשות בזמן אמת. רביעית, התברר כי כמדיניות מוצהרת של המועדון, כאשר נמנעת מאדם כניסה למועדון, לא ניתן לו כל הסבר. כך העיד הנתבע: ש. האם במסגרת ההנחיות אתה לא סבור שצריך להסביר למה נמנעת הכניסה? ת. אנחנו מעדיפים שלא ליצור דו שיח עם אנשים שעל פניו נראים לאחראי על האבטחה כשיכורים, כיוון שאלימות מילולית עלולה להביא לאלימות פיסית. אנחנו מעדיפים כמה שפחות קשר. כלומר, אין זה לפלא שלתובע לא ניתן כל הסבר לסירוב לאפשר את כניסתו למועדון כך שכל שנאמר בפניו הינו הביטוי "הוא לא" (סעיף 9 בתצהיר התובע) ואין זה לפלא כי שאלת הדס, רעיית התובע, נענתה על ידי השומר במילים "אם את רוצה להיות עם בעלך אז תישארי איתו בחוץ" (סעיף 9 בתצהיר הדס). התנהלות זו היוותה ביטוי למדיניות אשר הכתיב הנתבע לפיה כלל לא יינתן הסבר לאלו שכניסתם נמנעת. חמישית, הסבר למניעת כניסת התובע למועדון ניתן ונתמך בתצהירו של מיכאל. לפי גרסתו, היה הוא הוא זה אשר הורה לשומר בכניסה למנוע את כניסת התובע, כאשר זאת הורה מתוקף תפקידו כאחראי על האבטחה במועדון ובהיותו מאנשי האבטחה הסמויים (עדות הנתבע בסעיף 4 (י) בתצהירו). הסיבה למניעת כניסת התובע, לגרסתו, תוארה בתצהירו כך: "אחד או שניים מחברי הקבוצה ניראו לי שיכורים או מסוממים כי הם היו מתנדנדים על רגליהם, עמדו בצורה מוזרה ולא יציבה וזה נראה לי חשוד במיוחד כי יתר חברי הקבוצה ניסו להסתיר את השניים האלה מאחורי הגב שלהם וכאילו לעשות מעגל מסביבם. רציתי להיות בטוח אז הסתכלתי רק עליהם כמה דקות טובות ואז פתאום ראיתי שאצל אחד מהם יש משהו בולט בבגדים שיכול להיות כלי נשק. החלטתי לא לאפשר לבחור הזה להיכנס ונתתי הוראה למאבטח בכניסה באמצעות סימון מיוחד שיש לנו שלא לאפשר לאיש הזה להיכנס." כאשר נחקר מיכאל על תצהירו בחקירה נגדית, התברר שאיננו זוכר את התובע למרות שלפי תצהירו התבונן בו "כמה דקות טובות" והתברר שהוא זוכר כי נשמעו צעקות בקבוצה עליה נמנה התובע אף שאין לכך זכר בתצהירו. ביחס לחשד להימצאות כלי נשק העיד כך: ש. כתבת בתצהיר שחשדת שלאחד מהקבוצה יש משהו בולט שיכול להיות נשק. האם אתה עומד על כך? ש. כן. ש. מי זה היה? ש. אני לא יודע. אני גם לא יודע אם הוא נמצא פה היום מייד בהמשך העיד מיכאל כך: "הוא עוד לא נכנס. היו שם כמה אנשים שיכורים. היו דיבורים וסימנתי למאבטח לא להכניס את האדם שמתנדנד. הוא לבש מעיל כהה והיה לו משהו במעיל. אין לי זכות לפנות לאדם שעומד ברחוב ולשאול מה יש לו במעיל או מתחתיו." משמע, תחילה העיד מיכאל שאת החשד להימצאות כלי נשק עליו הצהיר בתצהירו הוא כלל איננו יכול לייחס לתובע ובכלל לא נעשה כל ניסיון לברר זאת עם אותו חשוד אלמוני. לאחר מכן העיד מיכאל שיכול הוא גם יכול לייחס את החשד להימצאות כלי הנשק דווקא לתובע. ששית, התברר שהתובע הגיע למועדון לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים במקום אחר, אולם העדים מטעם התובע העידו כי היה צלול ואף הגיע בנסיעה. לא הונחה כל תשתית לסברה לפיה הגיע התובע לפתח המועדון כשהוא במצב של שכרות. ודאי לא בניגוד למצבם של יתר חבריו לקבוצה. אלו אם כן העובדות שהתבררו. האם בכך עמד הנתבע בנטל להפרכת החזקה בדבר התנהגות מפלה? לדעתי לא ולא. אם טוען מיכאל שחברי הקבוצה עליה נמנה התובע שיתפו פעולה במטרה להסתיר את התובע, שיכור או מסומם (!) לטענתו, מדוע אפשר כניסתם של משתפי הפעולה? אם טוען מיכאל כי למי מחברי היה "משהו בולט בבגדים שיכול להיות כלי נשק", כיצד לא ניסה כלל לבדוק זאת? כיצד לא ניסה לברר שמה מדובר במכשיר טלפון או ארנק תפוח? וכיצד הוא טוען שאפשר ובכלל לא היה זה התובע אשר נמצאה בליטה חשודה בבגדיו? הייתכן כי החשוד בבליטה היה דווקא מר יאיר קספריוס שנכנס ראשון למועדון? אם טוען מיכאל שהתבונן בקבוצה "כמה דקות טובות", כיצד איננו יכול לזהות את התובע? כיצד איננו יכול להצביע על המקום בו עמדו? תצהירו של מיכאל מגבה את הגרסה שהביא הנתבע בכתב ההגנה אשר הוגש ביום 5.4.09. כארבעה חודשים לאחר האירוע. כאשר מעיד מיכאל כי סירוב לאפשר כניסה למועדון הינו עניין של יום ביומו (עמוד 12 שורה 1 בפרוטו') עולה ממילא החשד ליכולת הזיכרון של אירוע בודד חודשים ארוכים לאחר שאירע. כאשר מתגלים סימני שאלה כה רבים בעדות, הולך ומתבסס החשד עד כדי חוסר אפשרות לקבלת הגרסה. כך במקרה של מיכאל. עדותו רווית סימני שאלה וסתירות ולנוכח נסיבות אלו אינני יכול לקבלה. לחוסר האמון בגרסת מיכאל יש להוסיף את מחדל הנתבע שבאי זימון שומר הסף לעדות, שממילא מקים את החזקה שעדותו, לו נשמעה, לא הייתה תומכת בגרסת הנתבע. בנסיבות אלו איפה, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו לסתירת החזקה ולא הפריך את גרסת התובע לפיה כניסתו למועדון נמנעה בשל הפליה אסורה ופסולה. בתצהירו, מתאר הנתבע מציאות לא פשוטה בעליל עימה נאלץ להתמודד בעליו של מועדון בישראל. תגרות ומעשי אלימות בין מבלים במועדונים הינם, למרבה הצער, עניין שכיח למדי ומחייבות את בעלי המועדונים לקיים מערך אבטחה קפדני. כולל בניסיון לאתר מראש מפירי סדר ונושאי נשק. מציאות לא פשוטה זו איננה הצדקה להפליה. אבטחת המבלים הינה עניין אחד. הפליה פסולה הינה עניין אחר לחלוטין. עדותו של התובע בפני הייתה כנה, ישירה ואמינה. לכן, אף שהתובע לא ציין זאת בתצהירו אלא לראשונה בעדותו, אני מאמין לעדותו לפיה נמנעה כניסתו למועדון גם במקרה נוסף שאירע כחודשיים לפני האירוע נשוא התביעה (עדות הדס בעמ' 5 בפרוט'; עדות התובע בעמ' 10 בפרוט'). דומני כי הנתבע, למרות הצהרותיו בדבר "מוצאו המזרחי" ולמרות העדויות לפיהן בילו במועדון גם כאלו להם "חזות מזרחית" (עדות יאיר קספריוס בעמ' 7 בפרוט') לוקה באותה נטייה פסולה של "חשדנות יתר" כלפי כאלו שחזותם כחזותו של התובע. כלפי אותם "חשודים" ננקטת מדיניות של חשדהו בטרם כבדהו ומניעת כניסתם נעשית בקלות יתרה. קלות בלתי נסבלת. גם אם קבוצה שלמה חשודה בשכרות, גם אם קבוצה שלמה חשודה בהסתרת כלי נשק - דווקא זה לו "חזות מזרחית" הוא "החשוד המיידי". הוא זה שכניסתו תימנע (לסקירה רחבה של ההפליה על רקע חשדנות יתר ראה: תאמ (ת"א) 43168/05 צדוק ערן נ' חברת שבח שלוש בע"מ ). מדיניות זו היא שמובילה במישרין למעשה ההפליה כלפי התובע. משקבעתי כי הוקמה החזקה לקיומה של הפליה פסולה וכי לא עלה ביד הנתבע לסתור אותה או להפריכה, הוכח קיומה של עוולה לפי סעיף 5 לחוק ובהתאם, לפי סעיף 5 (ב) בחוק, מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד מאז אוקטובר 2000. סכום הפיצוי המקסימאלי מסתכם, לפי טענת התובע אשר לא נסתרה, בסך של 60,590 ₪. מובן כי הסכום הקבוע בחוק מציב רף עליון של פיצוי בלא הוכחת נזק, כאשר שומת הפיצוי שייפסק בפועל תיעשה בכל מקרה לגופו, לפי נסיבות העניין, לפי מידת הפגיעה בתובע ובהתחשב בהיקף הפיצויים אשר נפסקו במקרים דומים (15,000 ₪ במקרה נשוא תא (ת"א) 47045/05 שם ניתן פסק הדין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; 7,500 ₪ לכל תובע במקרה נשוא תק (רח') 1236/08 שם התבררה התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות; 30,000 ₪ לכל תובע בעניין נשוא תאמ (ת"א) 43168/05; 30,000 ₪ בעניין נשוא תא (ת"א) 22225/07). בעניין שבפני התברר כי התובע כלל לא ניסה לפנות לשומר ולברר את הסיבה למניעת כניסתו ולמעשה פנה לראשונה לנתבעת רק באמצעות הגשת התביעה למעלה מחודשיים לאחר האירוע. אך ברור הדבר כי ככל שחולף זמן רב יותר מעת האירוע ועד הפנייה לנתבע, כך קשה יותר ההתמודדות עם טענות התובע, כאשר לדידו של התובע מדובר באירוע יחיד ומיוחד בעוד לדידו של הנתבע מדובר באירוע אחד מני רבים, אירוע של ערב בערב. מאידך, וזאת עיקר, מאחר והגעתי למסקנה בדבר נקיטתה של הפליה פסולה, מצווה היא להעביר מסר המבטא את שאט הנפש שיש לבטא כלפי הפליה. כל הפליה. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪. כמו כן יישא הנתבע באגרת בית המשפט וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה